ט"ו באב תש"ג
- פרטים
- קטגוריה: דפי יומן
- פורסם בשבת, 14 נובמבר 2020 21:42
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 213
ביום הששי העבר ישבתי בבית מרזח וקראתי את העתון. העתון הרבה לכתוב על דבר ההתקפה הגדולה של הרוסים. ובהסתכלי בו, פתאום היה כאלו נפקחו עיני. עד אז בקראי תמיד על התקפת הרוסים חשבתי בלבי שהתקפה זו תגמ(ו)ר כמו כל אלה שהיו עד עתה, שרבּם לא העלו דבר. כידוע עשו האנגלים והאמריקנים לפני עת קצרה פלשה לסיסליה. והנה ראיתי והכרתי עתה לדעת את הקשר בין התקפת הרוסים ופלשתם של האנגלו־אמריקנים. עד עתה חשבתי שהמלחמה היא בעקרה שקול הכוחות. כשכוחותיה של רוסיה, למשל, הם באיזה רגע יותר גדולים147 מאלה של גרמניה או מתחלת היא התקפה נגדה ומנצחתה. אבל עתה ראיתי איך שלהפך אפשר שהם נסוגים דוקא אחור בהתחשבם עם גורמים מדיניים שכמו שחשבתי עד עתה אינם באים כלל וכלל בחשבון, כשהענין הוא בדברים צבאיים.
כידוע התחילו הרוסים את התקפתם הגדולה, וכמדומני היותר גדולה מתחלת המלחמה, לפני התקפתם של האנגלים והאמריקנים. וכנראה אין התקפה זו הפצה לעור את עיני “בני בריתם” או היא פרי גורמים מדיניים אחרים, אלא נראה שעתה חושבת הממשלה הרוסית שבא הרגע הנכון להתחיל ההתקפה הכללית על החזית הגרמנית ועל ידי זה אל אירופה כּלה. ושבאמת היא מתכּונת לפרץ לתוך תוכה של אירופה. זה הראתה לפני עת קצרה בהודיעה שבמסקו נתיסדה ממשלת־עם גרמנית, הינו ממשלה מקומוניסטים גרמנים.
וראיה לדבר הוא, שאך עתה התחילו האנגלים והאמריקנים ההתקפה הגדולה נגד האַקס, ועתה מתאמצים המה באמת בכל כוחם לחדור לארצות איטליה וגרמניה עצמן ולקדם על ידי זה את רוסיה.
בראותי זה, הנה נתבהר לי שגרמניה שלוחמת עתה נגד הרוסים, לוחמת לחלק היותר גדול אך ורק בשביל ענינם של האנגלים והאמריקנם ושהיא באמת הרבה יותר קרובה להם מאשר לרוסיה.
ובהשו[ות]י לכל זה שאיפתנו הלאומית – הינו שאיפתנו לשוב לארץ אבות[י]נו, לארץ שכה עורגים אנו אליה שאנו מחבבים כה, ושעל ידי גלוֹת(י)נו עתה מרוב מקומות גלוּתנו נתיקרה עתה בעינינו עוד יותר – עומד אני מעט משתומם לכל זה. רואה אני מסביב רק ענקים וחבורי ענקים ולעמתם הננו כננסים אנחנו עם שאיפותינו הנעלות היקרות כה לנו אבל שבגדר המדינאות הגדולה והרחבה הן כה פעוטות. ואז חושב אני בלבי ומה באמת יהיה כשאנחנו נספּח על רוסיה. מה יהיה בבחרנו ברוסיה והספחנו על צדה? אבל אז נזכר אני בגלותנו. ונזכר אני במקורה. נזכר אני בכאבנו, בצרותינו שאין להם גבול, רואה אני לפני את הקו המתוח מחרבן מקדשנו ועד היום, רואה אני נהרות הדם שנשתפכו על קדוש אמונתנו ועמנו. נזכר אני בכל אלה הצרות והכאבים הדוממים, שאי אפשר לתפשם בסתתיסתיקות ושאי אפשר לרשמם במספרים ושרק מחרתים על פניהם ולבותם של בני עמנו היקרים והחביבים, ואז מתבטח אני והנני מתחזק. ובבטחה גמורה אני יודע שלא מדינאותה של רוסיה תנצח ולא דרכיהם העקלקלות של האנגלים והאמריקנים תולכנה למטרת חפצם.
כל דבריהם הפעוטים והפחותים ישלכו כלא היו. וכאבנו ודמנו וצרות[י]נו ידברו בשבילנו והם יאשרו את זכותנו על עתיד לאומי בכל פרטיו.
ובהעלותי כל אלה הדברים על דעתי מוּכח אני עוד פעם שנצחונם של האנגלים והאמריקנים או של הרוסים אינו נצחוננו ושמחתם אינו שמחתנו. ועל כן אי אפשר לי – ולמרות צרות[י]נו הגדולות והנוראות, שמתגדלות מיום ליום, אסור לנו – לקוות ולהתפלל לנצחון של אחד הגזלנים השודדים האלה.
בתפלתי, ובעקר בתפלת השמנה־עשרה, אני מדגיש בעקר על המקומות שבם אני מתפלל על דברים אקטואליים של יום ויום. ככה, למשל, התפללתי ומתפלל אני עוד תמיד וביתר הדגשה וביתר כּונה בברכות “ראה נא בענינו” וב“רפאנו ונרפא”. על ידי זה נעשתה תפלתי כעין מראָה לקורות הימים האקטואליים. והיום בנוגע לכל מה שכתבתי למעלה הנני מבקש מאלוקינו, אלוקי ישראל, ביתר חזקה ותקף שישים עלינו שלומו ושהוא יגאלנו:
יהא נא טוב בעיניך, ד' אלוקינו, לברך את עמך ישראל בכל עת ובכל שעה בשלומך.