בין הערבים זמן מנחה

הנני יושב על יד החלון ומתכונן לתפלת מנחה. מביט אני לפנַי, והנה הכל אדום כל האופק אדום. השמים מכסים ענני דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלה. ענני הדם מאין אתם. אבל פתאום הכל בהיר לי, הכל מובן, הכל פשוט. האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מיליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו ענני הדם מימי הדם באנו. באנו אליך ממקום אחיך ממקומות עמך לתת לך שלום. הננו עדים, מעמך שלחנו להראותך צרותיו. מימי הדם עלינו, על ידי חם הצרות נהינו, הננו לך לאות שלום. מעמך ישר באנו אליך, העוד זוכר אתה, משה? או הכבר שכחת את עמך ואסונו. עוד הם בראשך או כבר שכחתם זה כמה. הננו להזכירך את עמך, הננו שליחים ממנו להעיד לך על צרותיו. עוד מעט ועלינו לשמים לפני כסא אלוקים, אלוקי ישראל. עוד מעט ונופיע לפני שליט העולם ונשאלהו עד כמה עוד. עד מתי יחר אפו בעם סגלתו. עד מתי יכעס על העם שבו בחר ושבשבילו סובל כבר אלפים שנה. ביודעים ובלא יודעים כבר חיים בני עמך. צרות על צרות עברו ועוברות על ראשינו ועוד מעט ויבא המשבר. אלפים שנה על הגלות נשאנו. אלפים שנה הולדנו בנים לצרות. ואלפים שנה, כבר אנו נרדפים, ד' אלוקינו, ועוד לא די?! עוד לא נחמת על עם בחירתך, עוד חמתך עליו. הלעולם תשכחנו אלוקי ישראל. הלא שמך נקרא עלינו ואם לא למעננו, אז למענך עשה, חושה ד' והושיענו. החישה נא לעזרתנו כי עוד מעט ועברנו, עוד מעט ולא יהיה עוד זכר מעמך ישראל. רחם רחם ד' על עמך אל תתמהמה, על ת[ח]כה כי עוד מעט וכבר יהיה מאחר…

יושב הנני נוכח השמש. עוד מעט ותשקע, כבר קרבה לאפק. אדומה היא כדם, כאלו נוטפים ממנה אגלי דם. מאַין לה כה הרבה דם. כבר כמה ימים בשעת בין הערבים אדומה היא, אבל באמת אינו קשה לי זה כלל וכלל. האין די לבכות בימי צרה אלה. הלא כל צד ופנה שפונים רק צרות ועוד פעם צרות מופיעות לעיניך. שם נחטפו זקן וזקנה ששניהם כבר יותר מבני שבעים. שם נפגש אתה ביהודי שחבואי ואין לו כסף לחיות, ושם יש לך בן עמך שממונו הולך ונפחת מטעם שהשקיע כמעט כלו בדולרים שעתה מטעם בלתי ידוע במזל ירידה. אין סוף לצרות… ובכל פעם בהפגשי בן [עמי] שואל אני את עצמי: משה, מה עושה אתה לזה? מרגיש אני את עצמי אחראי בשביל כל צרה וצרה. ושואל אני את עצמי, אם לוקח אני עוד חלק בצרתם של בני עמי, או אולי יצאת כּלך מעמך.

מקודם, הינו לפני שלושה ארבעה חדשים לא היה לי כלל וכלל קשה לענות על שאלות אלו, כי בכל נימי לבי ובכל נפשי הייתי קשור בעמי ואחַי, אבל עתה הכל נשתנה. מן העת שנעשיתי לריק, חש אני את עצמי כאילו כל זה אינו נוגע עוד לי, חש אני את עצמי כאילו מת הנני. גם

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה משנות אלפים

להרחם מאלקינו

אלקי ציון וירושלם