סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

מאיפה להתחיל?

מאיפה להתחיל?
 
מתוך מאמר מערכת של "צריך עיון"
 
מספר פעיל בנושא הפצת היהדות על מפגשיו עם הגראי"ל שטיינמן זי"ע: 
 
במפגשים הקצרים שהיו לי עם הרב, דמותו המרשימה כבשה אותי כליל. תשובותיו הבהירות בשאלות שאותן שאלתי, רובן כאמור בעניינים הקשורים לתחום הקירוב, הותירו עלי רושם עז. מצאתי בו חכמה עמוקה והתעניינות ערה. הייתה לו הבחנה ברורה ונדירה בין טפל לבין עיקר. גם החדות והמיקוד שמצאתי אצלו היו מעלות יוצאות דופן.
 
במפגשים האלה ראיתי איך יהודי שעבר את שנת המאה לחייו, החי בבית פשוט בבני ברק ואין לו בעולמו אלא תורה ומושגי עולם הישיבות, יושב ומשוחח בגובה עיניים עם צעיר חילוני בשנות העשרה, המתלבט עם אתגרים ובעיות הרחוקות מעולמו כרחוק מזרח ממערב. הוא אפילו צחק אתו! זה היה מחזה ייחודי, נהדר ומדהים.
 
בכל מפגש הרגשתי שנושא הקירוב בוער בקרבו, וכי שאלות הקשורות לתחום זה מקבלות אצלו בכורה בסדר העדיפויות. הוא תמיד שאל, בירר וענה כהלכה, ירד לעומק הבעיה של השואל וניסה להבין את התמודדות שלו, למרות המרחק כאמור בין עולם השואל לבין העולם שלו. שאלות רבות הבאתי לפתחו. להלן אבקש לספר על כמה מפגשים העולים בזיכרוני כעת.
 
בצוואתו ביקש הרב שלא לספוד לו בדברי שבח והלל. אך לגבי צדיקים נאמר כי דבריהם הם זיכרונם, ואף כאן יהיו דברי אלה, דבריו אלה, לזכרו ולעילוי נשמתו.
 
***
 
"מאיפה להתחיל?" שאלה זו, שאלת נקודת ההתחלה, היא אחת השאלות שנתקלנו בה רבות בארגוננו. השאלה חזרה וחוזרת שוב ושוב אצל צעירים המבקשים להתקרב לשמירת תורה ומצוות. כל אחד הוסיף לה את ההתמודדות האישית והאתגרים הייחודיים לו – אתגרים אישיים עם מצווה כזו או אחרת, או קשיים מצד הסביבה, המשפחה והחברים.
 
זכורני כי בשלב מסוים נכנסנו לרב והצגנו לו שאלה זו: כיצד מתחילים? הרב לא ענה מיד. הוא ישב עם עיניים סגורות במשך דקות ארוכות, כשהוא מרוכז במחשבות. ואז הוא אמר לנו כך: להתחיל בשלוש מצוות ותנאי אחד. שלושת המצוות הן תפילין, ציצית ושבת. התנאי הוא שמירת כשרות.
 
 
תפילין, הוא הסביר, זו מצווה שאפשר לקיים בכמה דקות, וגם מי שיש לו בעיות עם הסביבה יכול להניח תפילין בבוקר לפני העבודה, או לפני בית-הספר, בלי לחוש חוסר נעימות.
 
ציצית זו מצווה שמקיימים כל רגע ורגע. אך בשונה מכיפה – שאינה מצווה, וגם לא קל לכל אחד ללבשה בפרהסיה, בפרט בתחילת הדרך – ניתן ללבוש את הציצית מתחת לבגדים.
 
אולם המעניין ביותר היה דבריו אודות השבת. כאשר הוא הזכיר את מצוות השבת, היינו סבורים כי הוא בוודאי מתכוון לחשיבות שמירת השבת וההימנעות ממלאכה. אך הוא הסביר כי כוונתו אחרת. נקודת ההתחלה בשבת עבור אנשים החפצים להתקרב אל היהדות היא ההליכה לתפילות השבת בבית הכנסת. הוא הדגיש כי יש בכך חשיבות לא רק בערב שבת, אלא גם בתפילת שחרית בבוקר.
 
לקח לי זמן להבין מדוע התייחס הרב לשבת דווקא בהקשר של תפילות בבית הכנסת, ולא שם את הדגש על שמירת השבת עצמה. לכאורה, הזהירות ממלאכה הרבה יותר בסיסית וחשובה מההליכה לבית הכנסת: הראשון הוא איסור סקילה, ואילו השני – מנהג יפה. אולם בהמשך הדרך פגשתי בעלי תשובה רבים שבתחילת דרכם קבלו על עצמם להיזהר בשמירת שבת, נמנעו משימוש בחשמל, בטלפון, במחשב ובטלוויזיה – ומהר מאוד נשברו. הם תיארו באוזניי את השבת כיום של מאסר, יום של קושי. בעוד שכל משפחתם וחבריהם יוצאים ונהנים, נוסעים ומטיילים או לחילופין צופים בתכניות וסרטים, הם מרגישים כלואים. "האם כך היא דרכה של תורה?" אמרו לי. "האם זו השבת הנפלאה שאותה הבטחתם לנו?" פעמים רבות תחושת הבדידות והצמצום שברה את רוחם..
 
יכולת הבנה דקה זו, לצד הזדהות עמוקה עם מצוקתו של בעל-התשובה, היא דבר יוצא דופן. הרב הליטאי הקשיש, אשר למותר לציין את דקדוקו בהלכה, ועד כמה היה חשוב בעיניו כל קוצו של יו"ד בשולחן ערוך; אשר כמובן שהיה מוותר בעצמו על תפילה במניין לו גבל הדבר בחשש הלכתי –  דווקא הוא הצליח להבין ללבו של בעל-התשובה, ולדעת מהו סדר הדברים הנכון. הוא הבין כי השבת חייבת להתחיל אצל המתקרב דווקא בהליכה לבית הכנסת, שם הוא יוכל להתחבר לפן החיובי של "זכור את יום השבת לקדשו". כך הוא יפנים את רעיון השבת, שעיקרו לפנות זמן לעצמינו כדי לחזק את הקשר והברית "ביני ובין בני ישראל". דבר זה ייתן למתחזק את הכוח להמשיך גם ל"שמור את יום השבת לקדשו" – שמירת שבת כהלכתה – שהרי "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו. היה חשוב לו להדגיש את ה"עשה טוב" של שבת, לפני שמטילים על החפץ להתקרב את עולה של שמירה מעשיית מלאכה, שעלולה להשיגו אחור בצעדיו הראשונים.
 
אולם, הרב אף הוסיף תנאי אחד של "סור מרע": שמירת כשרות. כדי שהקדושה תפעל על האדם, אמר לנו, על המתקרב להיזהר ממאכלות אסורים המטמטמים את הלב.
 
 
את הגישה הזו של הקשבה והתמקדות ב"עשה טוב" פגשתי אצלו בכל צעד ושעל. הראיה החיובית, החיפוש של הטוב בגישות אחרות, היכולת להתנתק מדעות קדומות, לראות את הדבר דרך עיניו של הזולת ולברר כל דבר בצורה עניינית – כל אלו עוררו אצלי התפעלות רבה.

אות חיים: צאו בעקבות איילת השחר \\ חיים ולדר

אות חיים: צאו בעקבות איילת השחר \\ חיים ולדר 
 
1.
שורות אלה נכתבות כמה שעות אחרי מסע ההלוויה של מרן הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן זצוק"ל, ומתוך סערת נפש, שכן, מאז אושפז רבינו לראשונה, התהלכתי, כמו רוב הציבור, בין חשש לבין תקווה לבין שמחה גדולה לבין חשש נוסף שהדור שלנו יאבד את גדול הדור, שכולנו הרגשנו שהוא נושא אותו על כתפיו הצנומות.
 
וכשזה הגיע, כולם לקחו את זה כמו אובדן אב. כל מי שאני מכיר העיד על עצמו שהזיל דמעות, ובתי אמרה במילים פשוטות לאחר ההלוויה: "בכיתי, כי מאז שנולדתי תמיד דיברו עליו כאן. כמעט כל יום. הוא היה כל הזמן בבית שלנו".
 
מרן זצוק"ל כתב בצוואתו שלא להספידו. ואכן, מי אני שאספיד את מרן, וכי זקוק הוא להספד? טור זה לא מגיע כדי לשבחו ולפארו. מי שהיה קרוב אליו ידע כמה סבל מכבוד וכמה זלזל בכל מיני שבחים ותארים וקילוסים. (כאשר שיבחוהו ברבים, מי שהביט בו ידע לזהות היטב את מה שהוא חש פנימה, זלזול בשבחים ולחץ נפשי אמיתי מכך שהדברים נאמרים בפרהסיה וממילא נשמעים גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. הוא כל כך סלד מ"צרמוניות", מזיוף ומחנופה, שזה ממש הרס את הבריאות שלו.)
מה שנעשה כאן זה להשתמש בנקודות שראינו אצל מרן זצוק"ל, רק כדי להאיר נושאים וכיווני חשיבה והנהגה למען הדורות הבאים.
 
2.
מרן הגראי"ל זצוק"ל (האמינו לי שרשמתי 'ד' יאריך ימיו ושנותיו וכו" מתוך הרגל), לא נולד למשפחת רבנים מפורסמת, אביו היה גבאי בבריסק. הוא היה יכול להיות סתם עוד ילד, אבל הוא הפך לגדול הדור, ולא סתם גדול הדור, הוא צבע את עולם הישיבות בצלמו ובדמותו. שרטט דרך הנהגה עדינה ואצילה ועם זאת לא מתפשרת על קלה כעל חמורה. הוא ייזכר כמי שהוביל והנהיג את הציבור החרדי למקום מבטחים באחת מהתקופות הסוערות ביותר, ומול גזירות מסוכנות ומהותיות.
 
הבשורה היוצא מכל זה לכל ילד, נער ואיש היא, שכל יהודי ויהודי יכול להיות גדול הדור. שזה לא משהו שמקבלים בירושה ולא משהו שניתן הלאה בירושה. כל אחד שישב וילמד יומם ולילה וימאס בהבלי העולם הזה ולא יחזיק טובה לעצמו, ויהיה בעל מידות טובות וצדיק, יכול להיות גדול הדור, לא משנה אם הגיע ממשפחה חשובה ואם אין לו ייחוס ואם הוא נמוך קומה ואם הוא לא מרבה בדיבור וכלל לא יודע "לשווק את עצמו". להפך, כל אלו ייזקפו לזכותו.
 
 
3.
אם תבקשו מאדם חרדי לתת לכם שם מקום שכמעט אין בו חרדים, אין ספק ש"כפר סבא" יהיה אחד מהמקומות הללו.
 
כידוע, מרן הגראי"ל זצוק"ל החל את דרכו בדיוק שם. רחוק מהזרקורים, רחוק ממה שמכונה אצל עסקנים "נקודות השפעה" אבל כבר באותם ימים כאשר היה מגיע אל מרן החזו"א, הוא היה קם לכבודו.
 
מהיכן שמע עליו? מהיכן ידעו הכל, במשך השנים, שיש כאן אברך צדיק בעל פיקחות יוצאת דופן שעדיו להנהגה?
אמרו נא לילדיכם את התשובה: מסתבר שלאמת יש כוח משל עצמה. והיא אינה צריכה פרסום ויחסי ציבור, ואינה צריכה מקורבים וחיילים והיא חזקה יותר ממרחק גיאוגרפי ומיכולת הרשמה של הזולת ושהאמת, אפילו חזקה מהשקר. היא יותר חזקה מתעמולה גדולה ומושקעת היטב מצד אנשים שקמים בבוקר והולכים לישון בלילה עם רצון להרוס ולפגוע ולהשתיק, ומשקיעים בזה ממון ומחשבה. עדיין האמת יותר חזקה.
 
הגאון מווילנא ישב כל ימיו ולמד בחדר סגור ללא חלונות! בימים שלא היו כלי תקשורת ובני אדם כמעט ולא היו יודעים אחד על השני, וראה זה פלא – שמו התפרסם בכל העולם עד סוף כל הדורות.
 
4.
אך יש גם הנהגות מעשיות, ומביניהן מצאתי שלוש נקודות שמבחינתי הן המפתח להבנת סוד אישיותו הנדירה של מרן זצוק"ל. המדובר בשנאת בצע, בריחה מן הכבוד והמעטת ערך עצמך. (ענווה ואפילו שפלות)
 
הנקודות הללו מתבטאות בכמה סעיפים בצוואתו.
 
הבריחה מהכבוד
 
א – אבקש מאוד לא להספידני, לא בפניי, ולא שלא בפניי, ולא לעשות עצרת התעוררות או עצרת אבל, או כל מיני שמות שבודים והכוונה ימי הספד.
ב – לא לכתוב שום מאמר עלי בעיתונים יומיים, שבועיים, חודשיים.
ג – לא להדפיס מודעות על הלוויה, לא להודיע ברמקול או ברדיו, מספיק שיהיו רק עשרה אנשים בהלוויה.
(מתוך הצוואה).
 
אין אחד שלא נתקל באמירתו הנוקבת של מרן זצוק"ל, "גאווה, גאווה, גאווה".
לא פעם אמר לי ש"אנשים חושבים שהאמרה 'כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו' היא בגדר מליצה". כאן אני רואה זאת יום-יום ושעה-שעה. ואם כל אחד ואחד יביט מסביבו, אפילו אחר הקרובים לו ביותר שלא לומר הוא עצמו, יגלה שרוב הנפילות של בני האדם, האכזבות שלהם והמשברים נובעים מתאוות הכבוד.
 
מרן לא ראה בבריחה מן הכבוד איזו מעלה. הוא אמר לא פעם "ממכות אתה בורח? מליסטים אתה בורח? אז מי שמבין שהכבוד מזיק לו – בורח ממנו".
 
מספרים על אדם שבא לרב בתלונה על כך שהוא בורח מן הכבוד ועדיין הכבוד לא רודף אחריו, והרב ענה לו "זה בגלל שאתה מסתובב אחורה לראות אם הוא רודף…"
מרן חידש לנו דרגה נוספת, "גם אם ברחת מהכבוד, ולא הסתובבת, והוא השיג אותך כמובטח – עדיין הכבוד מזיק לך ותעשה הכל כדי להשתחרר ממנו".
 
מי שהכיר היטב את מרן, יכול היה לעקוב אחר מיקרו הבעות פניו כאשר חלקו לו כבוד, וידע לזהות שם רתיעה אינסטינקטיבית, ממש כמו הפרצוף שאנו עושים כמישהו חורק עם גיר על הלוח… צמרמורת…
 
וכשהיה מגיע הוא היה מדווח על סבל של ממש, הוא ממש סבל מהכבוד. אולי מפני שפיקח כמותו ידע איזה סבל הכבוד מנחיל לאנשים.
 
5.
שנאת הבצע
מרן לא רק שנא בצע כסף, הוא שנא גם את הדברים שקונים בכסף. (פרט לאחזקת תורה) כל הנהגתו הייתה הסתפקות במועט בדרגות שאין אדם בעולם שיכול להבין.
 
אני לא מאמין שיש במדינת ישראל בית לא מושקע כמו ביתו של מרן זצוק"ל, ואיני מדבר על מותרות אלא על הדברים הפשוטים כגון סיוד הבית וכלים בסיסיים. מרן בז לכל חפץ או כלי שהוא בבחינת העולם הזה.
 
תמיד התפעלתי מה"אוֹקֵרְל" שלו. אני מתכוון לכיסא-השרפרף ההוא ללא המשענת וללא הגב עליו נהג לשבת. (אצלנו בבית קראו לזה "אוֹקֵרְל"). הוא ליווה אותו משך יותר משבעים שנה לאחר שבנה אותו מארגזים של תפוזים, ובנה אותו גבוה כדי שרגליו לא יגיעו לארץ ולא יירדם בלימוד וללא משענת מאותה סיבה.
 
אם יש משהו שממש קינאתי במרן הגראי"ל זצוק"ל, זה שוויון הנפש שלו ואפילו הסלידה שלו כלפי מנעמי העולם הזה. אדם שמזלזל כל כך בגשמיות הוא האדם הכי חזק עלי אדמות. אתה לא יכול בחיים לנצח אותו, ולא לקחת ממנו שום דבר. בעיקר אם הכבוד גם מאוס עליו ביותר.
 
כל אדם שרוצה להשפיע על הזולת, או להנהיג, חייב לדעת שככל שהוא זקוק למנעמי החיים, כך הוא ראוי פחות להנהיג. כי אם אתה אדם חלש שנכנע לכסף ולמותרות, מה פתאום שאנשים ירצו ללכת אחריך?
 
זאת ועוד, אם אתה תלוי במשהו (חוץ מבורא עולם), הרי שמישהו יכול לאיים עליך ולגרום לך לפחד ולא להפעיל את כל כוחותיך ואפילו למכור מבלי משים את צאן מרעיתך כדי שלא יפגעו בך. (להבדיל, זה מה שקורה אצל פוליטיקאים שפועלים כנגד החשיבה שלהם כי הם רועדים שייקחו מהם את מנעמי השלטון ואולי גם ישללו את חירותם.)
 
את מרן זצוק"ל לא ניתן היה להפחיד בכלום. כל כלא היה בתנאים טובים יותר מתנאי החיים שגזר על עצמו. זהו אחד מסודות כוחו. לתשומת לב כולנו.
 
6.
המעטת הערך העצמי
 
י"ב – אבקש שלא להזכירני בשם צדיק או ירא שמים כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת.
יג – היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה.
(מתוך הצוואה).
 
אלה הסעיפים שבוודאי תסכימו אתי, הכי קשים לעיכול בצוואה.
האם באמת רבינו הגדול, מורנו היקר, עטרת ראשנו, מחכמי כל הדורות שהיו כאן, האמנם טעינו בו?
תרשו לי לומר "פשט בצוואה". אני סבור שמה שיש כאן הוא "ציווי". מעין "דרך חיים" עליה ממליץ מרן זצוק"ל לכל אחד ואחד.
 
אם יש משהו המייחד את מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, ושאם כל אחד מאתנו יאמץ אותו על פי דרגתו זה יהפוך את חייו למאושרים – זוהי מידת הענווה והשפלות. ובמילים פשוטות יותר, "אשרי אדם יודע מקומו", מינוס כמה דרגות לצורך ביטחון…
 
כדי להמחיש זאת אביא אנקדוטה ששמעתי מפיו.
יום אחד סיפר לי כי הגיע עליו אדם, ובפיו תלונות כרימון על מקום עבודתו, על התנאים, על המנהלים ועוד טענות מטענות שונות וביקש אישור להתפטר ממקום עבודתו.
"אותו אדם אינו מעלה על דעתו", שח לי מרן, "שמזה שנתיים ימים ההנהלה באה אליי להתייעץ אם לפטרו, ואני מוצא בו את נקודות הזכות ומונע מהם לעשות זאת. הרי לך אדם שאינו יודע את מקומו".
 
7.
אנשים מחפשים עצות "איך להיות מאושרים". אם יש עצה טובה לכל דבר ועניין, לשמחת חיים, לשלום בית, להצלחה בפרנסה, לעסקים וגם בחינוך הילדים, הרי היא לאמץ את הנהגתו האישית של מרן כפי שבאה לידי ביטוי בצוואתו. לדעת את מקומנו ואף להמעיט מערך עצמנו, לא כדי לחוש חוסר ביטחון עצמי אלא כדי שלא לאמץ עודף ביטחון מופרז שיכשיל אותנו מול הקרובים לנו ומול הרחוקים לנו.
 
מה שמכשיל בני אדם יותר מכל הוא, ראייה לא נכונה של מקומם. זו הסיבה שבני אדם מתקוטטים עם שכנים (ומפסידים יכולת לבנות ולהעלות ערך דירתם), מאיימים בהתפטרות (וזו מתקבלת) ואפילו נותרים על מקומם אך מלאי מרמור ותחושת קיפוח, שהורסים את איכות חייהם ולעיתים גם מביאים לכך שיפוטרו כי המרמור שלהם ניכר בעבודתם.
 
גם בשלום בית, לו בני האדם היו אומרים לעצמם "כמה שפר מזלי שזכיתי ברעיה שהיא הרבה יותר טובה ונפלאה ממני", הם באמת היו ותרנים יותר והולכים לקראת… ומנסים "לפצות" את בת הזוג על אי מושלמותם. (ואם בת הזוג תנהג כך הרי לך מתכון מושלם לחיים של אחווה שלום ורעות.)
 
זה מה שמורה לנו מרן הגראי"ל זצוק"ל: הרוצים אתם להיות מאושרים כפי שאני הייתי? הרוצים אתם לשמוח בחלקכם? הרוצים אתם להימנע מכל ריב ומדון? המעיטו בערך עצמכם. וגם אם כולם משבחים ומקלסים אתכם אמרו לעצמכם בשקט "אנשים טועים בנו, הרי אנו לא באמת כאלה מושלמים כפי שאנשים חושבים". אמירה זו היא המתכון לאושר!!! ואותה נותן לנו מרן זצוק"ל בצוואתו.
 
אין בכל זה משום סתירה לערכים החשובים "ביטחון עצמי" ו"דימוי אישי". להפך. רק מי שיש לו דימוי אישי חיובי וביטחון עצמי איתן יכול להרשות לעצמו להכיר את מקומו ולראות באחרים דברים יותר טובים מבלי שזה יפגע בדימוי העצמי שלו.
 
8.
מרן זצוק"ל לימד אותנו שסייג לחכמה שתיקה, וסייג לשתיקה ויתור, וסייג לוויתור הוא "דע את מקומך", וסייג ל"דע את מקומך" הם ענווה ושפלות, וסייג לענווה ושפלות הם עבודת המידות וחכמה וסייג לחכמה… וחוזר חלילה.
 
מרן לימד אותנו שממלחמות לא מרוויחים ומוויתורים לא מפסידים, ושמכבוד מתבזים ומביזוי מתכבדים, וכש"מנצחים", במובן של תאוות הניצחון – תמיד מפסידים. בפרט אם "ניצחת" מישהו שחזק ממך. אך אם נותנים לזולת הרגשה שהפסדת וויתרת לו – יש לך סיכוי גדול להשיג את כל מה שרצית מבלי "לנצח".
 
9.
מרן הגראי"ל זצוק"ל נתן לנו כל כך הרבה, ואת רוב מה שנתן לנו, אנו אפילו לא יודעים.
 
הוא שמר עלינו בחמש-עשרה השנים האחרונות מגזירות רעות ונוראות, ועולם התורה והישיבות לא נפגע ואף התעצם. בזכות פיקחותו ויכולתו לשים בצד את ענייני הכבוד הפרטיים והציבוריים וכאילו "להפסיד", השיג הלכה למעשה, את כל מה שצריכים היינו שישיג. להם הותיר את ה"ניצחון" ולעולם הישיבות את היכולת להמשיך בלימוד התורה ברוגע ומתוך הרחבת הדעת.
 
הוא שמר על הציבור שלנו עדין ושקט ולא לוחמני, ולמרות זאת ובעצם בגלל זאת, גם הרווחנו את כל מה שאנו זקוקים לו.
 
ובשעה שכתבתי את הדברים הללו, דמעות ירדו כמה פעמים מעיניי אל המקלדת. אות הוא לאהבה הגדולה שאהבתי את מרן זצוק"ל והכרת התודה על מה שנתן לכולנו. על מה שנתן לי ולמשפחתי בעצם היותו.
ת.נ.צ.ב.ה.
 

והיה העולם שמם

והיה העולם שמם

 

הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א ** מאמר בכות על מרן רבינו ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל  ** פורסם בעיתון "קוראים אלעד"

 

"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ", מה טיבם של שבעת הימים? אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח. ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא" (סנהדרין קח, ב).

הקב"ה עיכב את גזר הדין של חורבן העולם, כדי שמתושלח הצדיק יוספד כהלכה.

ומקשים: הלא בדור המבול עסקינן, אנשי דמים ומרמה. מי מאנשי דור המבול הספיד את מתושלח, שלכן העולם עצר מלכת, עצר מלקיים את רצון ה' ודינו הנורא, במשך שבעה ימים??

ומשיבים חכמי המוסר: אמת ונכון, אנשי דור המבול לא הספידו את הצדיק, אך הבריאה עצמה, השמים והארץ וכל צבאם, כל בריאה ובריאה מבעלי החיים, כל צומח וכל דומם, הבינו אל נכון את גודל החובה להספיד, לבכות מרה, על הסתלקותו של גדול הדור!!

ברוך הוא וברוך שמו, אנו לא אנשי דור המבול, חלילה, ואנו עצמנו, רבבות אלפי בני ישראל, נבכה את השריפה אשר שרף ה'.

אך מלבד הכאב, היגון והצער האין סופי שלנו, של לגיונות שבט לוי, יושבי אהל ותופסי תורה, יחד עם כל כלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, הרי הבריאה בעצמה זועקת כעת בקול נהי ומספד גדול!!

כאשר הסתלקו תלמידי רבי עקיבא, נאמר בגמרא (יבמות סב, ב) ש"והיה העולם שמם".

לא רק עולם התורה שמם, אלא העולם כולו, פשוטו כמשמעו, היה שמם. הבריאה כולה עוצרת כעת מלכת ואומרת בצער, את דברי המקונן במסכת כתובות (קד, א): "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקדש, נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש".

---- ארון אלקים נשבה ונצחו אראלים את המצוקים, ונסתם לבם ועינם של ישראל, ורוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה עד עת קץ גאולתינו, עזב אותנו לאנחות בעוון הדור. וכצאן ללא רועה נשארנו, וציון וירושלים תתן קולה על שקיעת שמש גבורתה וכיבוי אורה. מי יתנה תוקף האבידה אשר כולנו אבדנו, בהלקח מאתנו אור עינינו אשר האיר נתיבות בית חיינו, ושמשו יצא על פני העולם כולו, ועליו נשען בית ישראל.

--- אוי לה לספינה שאבד קברניטה!!!

&&&&&

רבנו הגדול מרן זיע"א ציווה עלינו בצוואתו המרטיטה, שכולנו בכינו בכי תמרורים כששמענו אותה, ש-"לא לכתוב שום מאמר עליי בעיתונים יומיים, שבועיים, חודשיים. מספיק תמונתי ולא כמו שרגילים לכתוב טובתם". בהוראת גדולי ישראל שליט"א, אותה שמעו מערכת העיתון בעצמם, אנו מפרסמים סיפורי מופת והוד על רבנו הגדול זצ"ל, אך אין ספק שעילוי הנשמה הגדול ביותר, כך סבר רבינו נשמתו עדן, היא עסק התורה.

רק לפני מספר שבועות סיפר לי ידידי, מחכמי עירנו, הרה"ג רב"צ שטיינמן שליט"א, על הנהגות סבו מרן רשכבה"ג ראש הישיבה זצ"ל: "סבא סבור שהענין הגדול ביותר לעילוי הנשמה הוא שבני המשפחה לומדים לעילוי הנשמה. ואכן, משפחתנו מתאספת ולומדים משניות יחדיו לע"נ הסבתא ע"ה. סבא סבור כדעת הגר"א ז"ל והמקובלים בענין אי כניסה לבית הקברות שלא לצורך גדול, אך כדי שלא יגידו ש"הרב שטיינמן לא עולה לקבר של רעייתו", כדי למנוע דיבורים ותהיות, אזי סבא עולה לקבר, ושם קוראים את פרקי התהילים הנהוגים. סבא מדגיש שלימוד התורה היא הזכות הגדולה ביותר לעילוי הנשמה". [ואגב, לפני מספר שנים סיפרתי למרן הגראי"ל זצ"ל שבתקופת השואה הנוראה שלחו ראשי ה"יודנראט" שבגטו-קובנה את ידידי מר יהודה ביליס שיחי' להציל ילדים יהודים ולהבריחם מתוך הגטו. הנער יהודה ביליס סחב על כתפיו, בתוך שק ירקות, ילד יהודי קטן והובילו אל מחוץ לגטו, לידיו של כומר קתולי, שהעבירם לידים נאמנות. 22 ילדים רכים ניצלו כך בזכותם של מר ביליס שיחי' ואותו כומר נוצרי, שחירף את נפשו למען הצלת הילדים מתחת ציפורני הקלגס הנאצי יש"ו. לאחרונה נסע מר ביליס לליטא ורצונו הכביר היה לומר קדיש לעילוי הכומר הנ"ל, במהלך טכס רשמי לזכרו של הכומר ובהשתתפות יהודים רבים ולהבדיל גם בני לא ברית. לפיכך שאלני האם אפשר לומר קדיש יתום לע"נ הכומר הלזה, ששם נפשו בכפו למען כ"ב מילדי ישראל היקרים. מרן הגראי"ל שטינמן זיע"א חייך חיוך גדול וענה: "קדיש לגוי יעזרו לו כמו כוסות רוח למת... ואפשר לומר קדיש על גוי, אך הקדיש לא יעזור לו"...].

עולם התורה חב את חייו למרן בעל איילת השחר זיע"א. רבבות הכרעות ציבוריות ופרטיות נחתכו בחזו"א 5 בנושאי האידישקייט, תורה וישיבות, וכהכרת הטוב למרן ראש הישיבה זצ"ל נביא את דבריו בענייני חנוכה, שהרי זה עילוי הנשמה הגדול ביותר למרן זצ"ל.

אמר רבנו זיע"א שמתחילה היה נוהג להדליק בשקיעה כפי שנהגו גדולי ליטא ע"פ הגר"א. וכשעבר לגור בבני ברק הדליק כעשרים דקות אחר השקיעה, כמו שהדליק מרן החזו"א, אמנם אח"כ שמע שאין זה ממנהג החזו"א בעצמו, אלא שנהג כך מחמת שכך נהג אביו של החזו"א, ולכן חזר רבנו להדליק בשקיעה. ובשנת תשע"ב חזר לנהוג שמדליק כעשר, חמש עשרה דקות לאחר השקיעה, וטעמו ונימוקו, שבשקיעה עדיין יש אור חזק בחוץ ואין ניכר כ"כ אור הנר. ונשאל כיצד שינה הנהגתו מכל השנים, השיב: "אני מקיים את המצוה כל שנה מחדש ע"י שאני לומד את ההלכות מחדש, וכיון שהשנה זה מה שיצא בהלכה, אז כך אני נוהג" .

מרן ה"חזון איש" סובר שהחצר עליה דיברו חז"ל, הראשונים והפוסקים, היא דווקא חצר של ימים עברו "שהיו משתמשים בו בטחינה ובאפיה ובשטיחת פירות ושאר צרכים, ופעמים אוכלים וישנים בהם כדרך החקלאים בימים ההם. אבל אצלנו אין החצרות אלא רק לאוויר" (לשונו בחזו"א מזוזה קסח, ו). מסיבה זו, סובר החזו"א, שהגרים בבניינים משותפים, אינם מדליקים נרות בפתח חצרותיהם או בפתח חדר המדרגות, אלא בפתח דירתם או בחלון הפונה לרחוב. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א היא לגבי חדרי פנימיה של בני הישיבות, שאם הבחורים מסתובבים בפרוזדורים של בנין הישיבה בפיז'מות, דינו כבית אף לדעת החזו"א וצריך להדליק בפתח בנין הפנימיה (תורת המועדים סקי"ח, ועי' בארוכה בהערות במשנ"ב בהוצאת דרשו).

כשנמצאים כל בני הבית יחד עם בעל הבית במקום אחד שלא בביתם, דעת רבינו הגראי"ל זצ"ל שכל בני הבית טפלים לאביהם ויוצאים בהדלקתו, אף שלא מדליקים בבית (שלמי תודה חנוכה סי"ט, ג).

סח בן רבנו זצוק"ל, הגר"ש שליט"א: זכורני, בזמן שהיתה גרה בביתנו הסבתא מרת שרה קורנפלד ע"ה, בחנוכה היה שאלה על הדלקת הנרות, כי לא היה לה דין של אורח היות והיה לה אוכל שקנתה מכספה, ובישלה לבד וכל צרכיה עשתה מכספה ולבדה, מאידך היתה לנה בביתנו, ולמעשה לפני חנוכה נתנה למרן שליט"א מעט כסף, והשתתפה איתו בחלקו מהנרות שלו ובזמן הברכה עמדה בסמוך והוא הוציא אותה בברכה ובהדלקת הנרות.

בדבר מקום הדלקתם של בחורים. אמר מרן זי"ע שהיה נראה לו שבחורי ישיבה עיקר קביעותם בחדר שינה שלהם, שהחדר אוכל הוא כמו מסעדה. אבל החזו"א סבר לא כך, וממילא א"א לעשות דלא כהחזו"א.  וכשנשאל רבנו זי"ע אולי יקחו את האוכל לחדרים ויאכלו שם. לא הסכים כל כך, ואמר שזה נקרא שהם אוכלים היכן שמדליקים, ולא מדליקים היכן שאוכלים, וע"כ הורה שאלו שגרים בבני ברק שיאכלו וישנו בבית ושם ידליקו, ואלו שגרים מחוץ להעיר ידליקו בחדר אוכל. וסיפר נכדו רבי נ. צ. שטינמן שבעת שלמד בגאון יעקב והיה ישן בדירה סמוכה לישיבה, הורה לו רבנו שידליק בחדר אוכל בברכה ואם רוצה להדר ידליק בלא ברכה בחדר שישן, וסגי בנרות רגילים וא"צ לנרות שמן שם.

עוד נשאל רבנו שנוסעים הבחורים אחרי מסיבת חנוכה לביתם מחוץ לעיר היכן ידליקו, ואמר שידליקו בישיבה דנחשב שעוקרים אחרי המסיבה ואע"פ שיודעים מקודם שיסעו.

עוד נשאל אם מדליקים בחלון שפונה לשביל שעוברים בין החצרות ללא רשות ושלא כדין האם זה בסדר. ואמר שהעיקר שיהיה ניכר לרבים ואי"ז משנה האם העוברים עושים כדין שעוברים שם. (כאיל תערוג).

כשהבעל נמצא במקום אחד ואילו האשה נמצאת במקום אחר, והבעל מדליק נרות במקום שהותו, נחלקו פוסקי זמנינו האם האשה יוצאת ידי חובה בהדלקת בעלה. ודעת מרן הגראי"ל זיע"א שהאשה נטפלת לבעלה ש"אשתו כגופו", ולכן היא יוצאת בהדלקתו בכל מקום שהוא נמצא (שלמי תודה, שם).

מכאן ואילך מרשימות ידידי הרה"ג רבי ישראל מאיר פלמן שליט"א: מקום ההדלקה איתא בשו"ע שהוא מפתח ביתו מבחוץ, וחידש החזון איש שאין הכוונה דוקא פתח שנכנסין דרכו לבית מרה"ר, אלא ה"ה מרפסת הבית שמיועד להיכנס לבית, חשיב פתח ביתו הסמוך לרה"ר, כיון דאיכא עליה תורת פתח, והוא נראה מרה"ר. ועפ"ז נהג רבינו הגראי"ל להדליק הנרות בטפח הסמוך לפתח הכניסה מהבית למרפסת הפונה לרחוב חזו"א, ואף שמרפסת ביתו היתה סגורה, מ"מ אמר דכיון שאינו משתמש בה לדיורין א"כ בפתח המרפסת כבר נגמר הבית.

בזמנים שהיה מרן זצוק"ל מדליק בפתיל צף, היה מחמיר להבהב תחילה מב' הצדדים כדי שימס החלב העוטפת את הפתילה, כדי שלא ידליק ברגע הראשון עם שעוה, ואז אם הדלקה עושה מצוה אפשר דלא חשיב שהדליק בשמן.

שמן הראוי למאכל, במ"ב סי' תרע"ג סק"ד כתב דיש להקדים שמן לשעוה משום שהנס נעשה בשמן, אף דשעוה נמי צליל כשמן מ"מ שמן קודם לפי שבו נעשה הנס. ולפ"ז מבואר דיש מעלה להדליק דומיא דמנורה דביהמ"ק, ולפ"ז אמר דיש הידור לקחת נר הראוי למאכל שדומה יותר לשמן המנורה. אולם לשואלים אומר דאין צריך להדר בזה אך מי שיכול כדאי להשקיע בזה.

את השמש מקפיד להדליק משמן סויה ולא בשמן זית, וכנראה טעמו משום בל תשחית, עי' שבת דף קמ ע"ב.

מקום ההדלקה בפתח החצר, דעת הגרי"ז שאף בזמנינו יש להדליק בפתח החצר, אך החזו"א נחלק כיון שבזמנינו אין משתמשים שם תשמישי בית כבזמן הגמ', ולפיכך אמר להדליק בחלון. ולכו"ע אם הדליק בחלון אין זה מעכב בדיעבד. ואמר רבינו לבחורי ישיבה הישנים בפנימיה, שכיון שכל הקומות עומדות לתשמישי הבחורים, ורגילים להסתובב בכל הבנין עם בגדי לילה, דחשיב פתח הבנין כפתח בית דעלמא, וגם לחזו"א אפזר להדליק בפתח הבנין.

שיעור הזמן עד שתכלה רגל מן השוק, בשבת דף כא ע"ב מבואר דהוא עד דכליא ריגלא דתרמודאי, וברי"ף שם כתב דהוא כמו חצי שעה. ודנו הראשונים אי תקנת חז"ל היה להדליק שיעור זמן דחצי שעה משקיעת החמה (לפי שבזמנם היה זה השיעור שתכלה רגל מן השוק) ולא תליא כלל בזמן שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום, או דתקנת חז"ל הוא להדליק עד שתכלה רגל מן השוק שבכל מקום (אלא שבזמנם הוא היה חצי שעה), ועי' בזה בריטב"א שם. ולמעשה החזו"א הדליק בשיעור חצי שעה ולא חשש לעד שתכלה רגל מן השוק, ומרן הגרי"ז החמיר בזה.

ואמר רבינו זי"ע במי שיש לו אפשרות להדליק בנרות חלב (שעוה) לזמן מרובה או בשמן זית לחצי שעה, דתלוי בהנ"ל, דלחזו"א ידליק בשמן, ולהגרי"ז עדיף שידליק בנרות חלב.

[ובשם החזו"א הובא שהיה מכבה הנרות לאחר שעבר חצי שעה. ואמר רבינו שיתכן שכיון שהחזו"א גר במקום שלא היו הרבה אנשים, א"כ לאחר חצי שעה כבר כולם ראו את ההדלקה, וממילא כבר יכול היה לכבות, אבל בזמנינו שכל הזמן עוברים עוד אנשים אולי יש ענין להדר יותר כל זמן שעוברים. ולשאולים אמר רבינו, שאין חיוב להשאיר הנרות דולקים יותר מחצי שעה, ומ"מ איכא בזה פרסומי ניסא].

רבינו זי"ע הידר ליתן הרבה שמן כדי שידלק עד למאוחר מאד לתוך הלילה כל זמן שאנשים עוד מצויים ברחוב.

כשיש לו שמן פחות מחצי שעה אי יש בו קצת מצוה, במג"א סי' תרע"א סק"א שמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד כשיעור והמותר יחלק לכולם, ומבואר שאף שאין במותר שיעור דחצי שעה מ"מ יש קצת מצוה. ולפ"ז רצו להוכיח דה"ה במצה מי שיש לו רק חצי זית מצה יאכל עכ"פ חצי כזית. ואמר רבינו דאין ראיה לפי שבנרות כל זמן שדולקות האש דולקת בשוה ניכר שפיר תוספת הימים של הנס, ולכן אף שאין דולקות מספיק זמן יש בזה קצת מצוה כי באותו זמן ניכר ריבוי הנס, משא"כ החצי זית מצה אין בכך כלום.

מי שאינו יכול להדליק בזמן, אלא מיד בפלג המנחה או בלילה בשעה עשר, אמר רבינו שאם עדיין לא כלתה רגל מן השוק  והולכים שם הרבה אנשים שידליק בשעה עשר.

במוצאי שבת חנוכה נוהג רבינו כמנהגו בכל השנה שלא לעשות מלאכה עד צאת השבת לשיטת ר"ת בזמן 'זעקסטיל' (ששית היום שהוא ב' שעות זמניות אחרי השקיעה), ולכך במוצ"ש מדליק רק אחרי שעברו שתי שעות זמניות לאחר השקיעה.

מצות חנוכה בא כדי לפרסם הנס, כדי שעל ידו יבואו להכיר בהשגחה, ונאנח רבינו על מה שעושים עסק שלם ממעשה ההדלקה, וכשמדליקים הכל נגמר, ואת התכלית של ההדלקה שכיוונו חז"ל שוכחים.

בדינא דמהדרין, דעת המ"ב (סי' תרע"א סק"ה) דהוא דוקא אם מדליק כמספר הימים, אבל בלא"ה לא ידליק רק כעיקר חיובו, שהוא נר אחד, לפי שהדין מהדרין הוא לעשות כמנין הימים וכשאינו עושה את מנין הימים תו אין שום ענין להרבות בנרות. ולפיכך מי שיש לו ביום השלישי רק ב' נרות ידליק נר אחד. ואמר הגראי"ל שאף לשיטתו אם לאחר שהדליק כל הנרות נכבה נר אחד, שלא יכבה את הנר השני, כיון שכבר הדליק כל הנרות כדין והדלקה עושה מצוה. והוסיף יותר שאף אם בעת ההדלקה כשבא להדליק נר השלישי לא נדלק, מ"מ לא יכבה את הנר השני, כיון שבשעת ההדלקה הדליק כדין.

שבת דף כב ע"א נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, כתב רבינו בספרו (אילת השחר שם)הנה במבוי קי"ל דמהני אמלתרא (עי' עירובין ג' ע"א), ולפ"ז לכאו' גם בנר חנוכה יועיל אמלתרא, ואולם לא מצינו כן. לסוברים שמועיל להדליק מעל כ' מצד מה שנראה לבתים שממול הבית שלו, העיר רבינו (שם) דלפ"ז אין צריך שיהיה ממש בית כנגד ביתו, אלא אף שיש בית נמוך שמביתו ליכא כ' אמה ש"ד, וצ"ע      

קטן שהגדיל בחנוכה, ודרכו להדליק בשקיעה, דעת רבינו שטוב יותר שידליק באותו יום כ-35 דק' אחר השקיעה, אף שבכל יום מדליק בשקיעה.

יל"ע אם יכול להדליק בנר אחד נר חנוכה ונר שבת, כגון שמדליק על שולחנו ולנר ביתו נצרך לשמן יותר מחצי שעה, וקי"ל (סי' תרע"ב) דלאחר חצי שעה מותר להשתמש לאורה, וא"כ חצי השעה הראשונה יהיה זה לשם חנוכה ולאחר מכן לשם מצות נר שבת ויעלה לשניהם. אולם רבינו זיע"א אמר דכיון שעכשיו אינו עולה לשם שבת, א"א לברך על זה נר שבת, וא"כ עי"ז יפסיד הברכה, דכל דבר שעתה אינו מקיים המצוה אף שאח"כ יתקיים מאליו אין מברכים עליו, וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' שה סקי"ג דמי שנותן חמש סלעים לפני שלשים יום אינו יכול לברך, דעתה הפדיון לא חל, ואח"כ נעשה מאליו בלא מעשה דידיה.

במה שמצוי בזמנינו מארז שבתוכו כוסית עם שמן ופתילה, ושוברים ראש הכוסית ומדליקים בו, ואח"כ משליכים אותו לאשפה ואינו מיועד כ"א לשימוש חד פעמי. אמר רבינו דש"ד, דהרי דעת המ"ב סי' תרע"א סקי"ח שאפשר להדליק בנר שעוה אף בלא כלי. אולם ברבינו יצחק סגי נהור בנו של הראב"ד כתב דבעינן כלי, דילפי' נר חנוכה מנרות בית המקדש שהיו כלי מכלי בית המקדש, ולדבריו יל"ע בדין כוסיות הנ"ל.

&&&&&

ועוד נקודה אחת, חשובה עד למאד מאד:

מרן ראש הישיבה זצוק"ל לימד את כולנו שיעור חינוכי אדיר מאין כמותו, בשעת ההלוויה, כשמאות אלפים הקשיבו בזעזוע לצוואתו הנוראה:

"המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה, לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות שעולה ביוקר, אבל אם רוצים לתת צדקה- שיתנו, בלי קניית מקום"...

יהודי "פשוט", שרוצה מקום קבורה פשוט, בין אנשים פשוטים, בזול ובפשטות.

וכולנו הרי יודעים שכך חי רבינו הגדול זיע"א את כל חייו.

אני זוכר, לפני שנים רבות, את הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל דורש בבית כנסת בפ"ת ולידו ישב ר' אברהם ריין ז"ל, מראשי צא"י ומקים ישיבת כפר סבא, שמרן זצ"ל היה ראש הישיבה שלה. הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל סיפר את הסיפור הבא לפני ר' אברהם ריין, שאישר בנענועי ראש את הדברים: "חצי שנה לא הצליח ר' אברהם ריין להשיג משכורות לצוות הישיבה בכפר סבא. כעבור חצי שנה, הגיע ר' אברהם לרב אהרן לייב ובידו כל המשכורות של החורף. רב אהרן לייב סירב לקבל את המשכורות. "הרי הסתדרנו כל החורף גם בלי משכורת, אז בשביל מה לקבל עכשו את הכסף?"...

"פנה ר' אברהם ריין לרבנית שטיינמן ושאל אותה: "איך הסתדרתם כל החורף בלי משכורת?"

"השיבה הרבנית: "החצילים נמכרו כל החורף בשוק מאד בזול, אז קניתי חצילים. וכך אכלנו חצילים כל החורף, חצילים לארוחת בוקר, חצילים לארוחת צהרים וחצילים לארוחת ערב"....

בדור חיצוני כל כך, בו מוסדות חינוך, גם מפוארים, מוציאים עשרות ומאות אלפי שקלים על הופעות ססגוניות, מופעי ראווה ויוקרה. בדור בו אנשים נאנקים תחת עול החובות רק כדי להרשים, להתעסק בחיצוניות מדומה, בהשחתה עצומה של כסף עבור כמה שיותר יוקרתי ומושך, מנקר עינים וחדשני. בדור בו הביזבוז והמותרות נהפכו לאבן יסוד, חתונות יקרות, אירועים בסטייל, הכל לפי צו האופנה, הכל נוצץ, זוהר ועולה המון דמים יקרים, תרתי משמע, קיבלנו במסע ההלוויה שיעור אדיר בחינוך. למה? למה להוציא כסף על מצבה יקרה, כשאפשר לקנות מצבה פשוטה? למה לנקר את העיניים? למה להוציא כספים לחינם? הרי אנחנו בני תורה. הרי כולנו יודעים שלא ניקח את כל הביגוד וסלוני הפאר, התאורה והאופנה, הנוצץ והחיצוני, לעולם הבא. אז בשביל מה לבזבז על זה כל כך הרבה אנרגיה, כסף ומאמצים?! לא חבל על כל דקה מחיינו?!

וכששיעור החינוך הכל כך נוקב הזה טפח לנו בפנים, כולנו פרצנו בבכי מטלטל, חסר מעצורים.

---- והיה זה שיעורו האחרון של מנהיג הדור והדרו. שיעור שהלוואי ולא יישכח עד עולם.

 

 

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל

מתוך אתר הלכה יומית 

 
יחד עם כל אחינו בית ישראל, אנו אבלים על פטירתו של מרן אבינו מלכינו הגדול בענקים רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה. הרינו כפרת משכבו. שמלבד כל פעולותיו הנשגבות, גם המפעל הגדול של "הלכה יומית" נזקף לזכותו. 
 
קשה עלינו הכתיבה בשעת צער זו. ובכל זאת נכתוב מעט מרחשי לבבינו, לאחר היום הנורא שהתרגש עלינו. 
 
אמרו רבותינו בגמרא (ראש השנה יח:), "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו". כלומר, קשה לנו יום סילוקו של הצדיק, כיום שבו נשרף בית המקדש. ובמדרש מובא, שיום זה קשה אף יותר מחורבן בית המקדש. 
 
בנוהג שבעולם, כשנסתלקו מאיתנו גדולי הדורות, היינו צריכים לפרש פירושים שונים כדי לבאר את הדברים. מהי המשמעות הגדולה של פטירת הצדיקים? וכי עלה בדעתינו שהצדיקים יחיו לעולם? ובפרט אותם שכבר זכו לחיים ארוכים, ועברו כבר את ימות הזקנה, וכי עלה בדעתינו שיחיו לעולם. 
 
אך באמת אצל מרן רבינו זצ"ל, אין כל קושי בהבנת הדברים. שכן לא נגזים אם נאמר, שבכל הדורות כולם, לא אירע אסון גדול כזה, כפטירתו של רבינו. שהרי בדורות הקודמים, כשנפטר איזה גדול, הניח אחריו כדוגמתו, משה נסתלק, הניח אחריו את יהושע, וכן הלאה, ועם כל ירידת הדורות, בכל זאת, נמצאה לכל הפחות דוגמא למעלת הגדול שנסתלק. 
 
אבל בעוונותינו הרבים עתה, כשנסתלק מאיתנו אור עינינו, שהיה ענק בענקים, נותרנו יתומים ממש מבחינה רוחנית, ונתקיים בנו "שוטטנו בארבע פינות תרופה לא מצאנו". אין אנו מצטערים רק על סילוקו של רבינו האהוב, אנו מצטערים על כללות מצבינו, שנותרנו בלעדיו, ואין לנו רועה נאמן, איש בעל נשמה עצומה כזו של רבינו. 
 
מלבד גדולתו המופלאה של מרן בתורה, גדולה שבמידה מסויימת לא נמצא כמותה מאות בשנים, ועתה איבדנו אותה, הרי לקינו בכפליים. כי גם בהנהגתו המיוחדת, היה מרן זצ"ל יחיד בדורו. היה גדול בתורה, גדול בענווה, גדול באמונה, גדול בקדושה, עצום בשקידת התורה, למעלה משמונים וחמש שנה, היה שוקד בתורה בדבקות ובהשתוקקות, כאשר מדובר גם בזמנים ששקדנותו היתה מעל ומעבר ליכולת האנושית. 
 
עוד לפני שחלה מרן זצ"ל את חוליו האחרון, כפי שנתפרסם, הוא לקה ב"שבץ מוחי" שגרם לו לשיתוק ביד שמאל (ודבר זה נגרם מדאגתו על הכלל). ובודאי כל אדם במצב כזה, ישקע בצער, כי איבד את ידו השמאלית. לא כן מרן זצ"ל, שכאשר שב לביתו מבית החולים יום למחרת האירוע, והוא כולו חלש, וזקוק לטיפולים שונים ומשונים, ישב לעסוק בתורה בשמחה ממש, מתוך מצב רוח טוב, ובהודאה לה' שלא נגרם לו נזק רציני יותר. וכך ישב ושקד כל ימי חייו, גם בזמן שאיבד את הראייה בעין אחת, ואת השמיעה באוזן אחת, ואת התחושה ביד אחת, ובכל זאת בזריזות ובחריצות ישב וכתב עוד ועוד, הגה בתורה וחידש בה, בשמחה וחדוה. אשרי הדור שהיה צדיק זה שרוי בתוכו, ואוי לו לדור שככה עלתה בימיו. 
 
הרב זצ"ל, היה תקיף שבתקיפים מצד אחד, ומאידך גיסא, רך כקנה. כשהיה צורך להכות על קודקודה של השקפת עולם או דרך כל שהיא, הרי שמרן זצ"ל היה ניצב כארי שואג, ומתקומם ברוב עוז ותעצומות כנגד אותה השקפה. ומאידך גיסא, היה באמת ובתמים מיצר בצרתם של ישראל, ובצרתו של כל יחיד ויחיד. לא פעם ולא פעמיים ראינוהו יושב עם אנשים קשי יום, פשוטים שבפשוטים, ולעתים אף עם אנשים שאינם בריאים בנפשם, שומע צערם, ובוכה עמהם, ומשתתף בצערם, ומעתיר בתפלה עבורם. 
 
כמה פעמים כשבאנו לפניו לבקשו שיברך איזה אדם השרוי במצוקה, תוך כדי דיבור נענה לנו, הלא אני מתפלל עליו בכל יום, ומיד היה נוקב בשמו ובשם אמו של הזקוק לישועה. 
 
כל מי שזכה להכיר את מרן זצ"ל, תיכף היה חש, כי הוא עומד לפני אדם גדול. (וכאשר הטיב להסביר זאת אמש, נשיא מדינת ישראל, בדברים שנשא, כי אף הוא שאינו מוגדר אדם "דתי", בכל זאת הוא חש שמרן זצ"ל הוא אדם גדול. וכן ראינו אצל הרופאים בבית החולים, שרחשו למרן כבוד גדול, ונהגו עמו ממש בחרדת קודש, אף על פי שאינם מוגדרים "דתיים"). הגדלות הזו לצערינו, אינה עמנו עוד. 
 
תפלותיו של מרן, שנבעו מלב אוהב לכללות ישראל, ושנתקבלו בשמים כעבד המתחטא לפני רבו, ברכותיו של מרן לכל חולה ולכל אשה עקרה, דברי העידוד שלו לשבורים ורצוצים, הצלת העגונות מכבלי העיגון במסירות נפש, כל אלה וכיוצא בהם, אינם עוד. איבדנו כלי חמדה, "וי להאי שופרא דבלי בארעא", (חבל על אותו יופי המתבלה בעפר). 
 
אוי נא לנו כי הושברנו, יתומים היינו ואין אב, גדול כים שברנו! מי ירפא לנו? 
 
אין לנו אלא לקבל על עצמינו, להמשיך וללכת בדרכי מרן זצ"ל, ללכת בדרכיו, להרבות תורה בישראל, ולהרבות בלימוד תורתו של מרן, ובקיום ההלכה לכל פרטיה כאשר הנחילנו רבינו. ובאורו של מרן, שהושפע עלינו, נזכה להשפיע שפע גדול על הדורות הבאים. עד ביאת משיח צדקינו ותחיית המתים במהרה בימינו אמן.

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב עובדיה יוסף נח - עם ספריו

הרב יצחק דויד גרוסמן שליט"א
מקור:ערוץ 7
 
קשה להספיד בעוד המת הגדול מוטל לפנינו. מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל איננו. ברוך דיין האמת.
הוא היה גאון עולם שכל התורה היתה מונחת בזכרונו. בכל פעם כשכנס אדם אליו, פגש אותו עם הספרים, עם התורה שהייתה משוש ליבו. הוא אצר במוחו הגדול אלפי ספרים בעל פה. זכורני, עת הייתי נכנס לפניו, תדיר הייתי מחכה בסבלנות דקה ושתיים, עד שמרן הגר"ע יוסף זצוק"ל ירים את ראשו מן הספרים שהיו חדוות חייו.
 
הוא הכיר את ספרייתו העצומה בת למעלה מעשרים אלף הספרים, וידע כל ספר היכן מקומו. הוא ניחון בזיכרון מופלא על אנושי והוא השקיע זאת בתורה.
 
לפני שנים ארוכות נסעתי עמו לסאן פאלו בברזיל למען הקמת ישיבה עבור בני תורה. טסנו טיסה לילית ארוכה לברזיל ובעוד כל יושבי המטוס נמים על יצועם, מרן הגר"ע יושב ולומד. ניסיתי להציע לו לסדר את המושב כדי שיוכל לנוח מעט, אבל הוא פטר אותי ואמר לי שהוא באמצע לימוד מסוים.
 
משהגענו למחוז חפצנו ולמקום אכסנייתינו, שיערתי לעצמי שעתה לאחר טיסה ארוכה ומתישה כזו בוודאי יפנה הגר"ע יוסף לנוח מעט מעמל הדרך. אך הוא, ממרומי שנותיו, הלך 'לנוח' עם ספריו. כזה היה כל ימי חייו.
 
זה מחד, ומאידך ירד מן ההר אל העם. הוא וויתר על תורה שלו, על יגיעה עצמית שלו, על שעות יקרות של חידושי תורה שלו - עבור העם שבשדות, פשוטי העם. הוא נדד ממקום למקום, היה הולך לקטמונים, לבוכרים, לקריית מנחם, לשכונת בית ישראל. היה הולך ממקום למקום כדי ללמד תורה.
 
הוא לימד את בעלי הבתים, בעלי המלאכה. הוא ישב בשוק מחנה יהודה ולימד תורה את המון העם. כך היה בירושלים וכך בתל אביב ובצפון ובכל רחבי העולם.
 
הוא נשא את משא הדור על כתפיו מסוף העולם ועד סופו. מאות ואלפי תלמידים שנישאו ליהודיות כשרות, הם בזכותו. הוא העניק במסירות נפש את כל חייו עבור עם ישראל.
 
הוא הרים את כבוד התורה והחזיר עטרה ליושנה. הוא היה סמל ודוגמא, אות ומופת ליהודי תלמיד חכם, איש האשכולות, איש עשייה ורבן של כל בני הגולה.
 
זכיתי שאבדלח"ט וקירבני כאב לבן, הוא ליווה אותי בכל תחנות חיי ובכל הפעילות שלי כאב מסור, אוהב ודואג. הוא הגיע אינספור פעמים למגדל העמק בכל עת מצוא, למן היום בו הוכתרתי כרב העיר, יום חנוכת המוסדות וארועים כלליים ושמחות פרטיות שלי. מראשית דרכי היה לי לאב רוחני, רבי ומורי. אמר לי לא פעם: אני אוהב ומחבב אותך כמו בן שלי.
 
הייתי היום אצל מרן בחדרו בעודו בחיים, נשקתי את ידו, זו הייתה יד חמה של אדם חי. דמעות ניגרו מעיניי: אבינו, רוענו, הישאר עמנו, עם ישראל זקוק למרן. אך משמיים נגזרה הגזירה, ורוכב בערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק.
 
דורות לא היה אדם שכזה משכמו ומעלה. הוא יחסר הרבה לעולם התורה ולעולם היהודי בכל התפוצות. יהי זכרו הגדול ברוך.

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:

סיפור לקראת יום הילולת הצדיק סידנא בבא סאלי זיע"א:
 
סיפר הגה"ח הרב קריספין
בשנת תש”מ זכיתי להכנס ליחידות אל כ”ק אדמו”ר מלובביץ . הרבי ביקש ממני שאספר לו איזה דבר מהבבא סאלי. וסיפרתי לו את הדברים דלהלן: 
“כאשר הגיע הצדיק לגור בארה”ק בשנת תשכ”ד, היתה תחילה ישיבתו בעיר יבנה אצל חתנו הצדיק רבי אברהם אבוחצירה זצ”ל. בעיר זו היה כולל אברכים, וראש הכולל היה גאון גדול ובעל יחוס חשוב, מזרעו של הגאון מוילנא. ראש הכולל ביקש ממני, שאסדר לו פגישה עם הבבא סאלי. נכנסתי אל הצדיק ואמרתי לו שראש הכולל רוצה להכנס אליו. הוא נכנס והצדיק התיחס אליו בכבוד גדול וציווה להגיש מיני מזונות ומשקה לאמירת לחיים. 
“אינני יודע איך הגיעו הדברים לנושא הבעל שם טוב והגר”א, אבל בין דיבור לדיבור אמר ראש הכולל אל הצדיק בסגנון של ביטול: “אין מה להשוות את הבעש”ט לעומת גדלותו של הגאון מוילנא בנגלה”. הבבא סאלי שמע והתרגז מאד, ואמר לו: “מי אתה שתכניס עצמך בנושא כזה להכריע בין הגדולים הללו?! אני יודע מיהו הבעש”ט! ועכשיו קום ותצא מכאן, אינני רוצה לראות אותך על ידי”. 
 
“הייתי עמם בחדר במשך כל השיחה, וכשהצדיק התרגז יצא ראש הכולל, ואני יצאתי אחריו מרוב בושה, שגרמתי לכל זה ע”י שסידרתי לו את הפגישה. כשיצאנו אמרתי לו “איך נכנסת ללוע הארי ודיברת בצורה כזו?” אני התביישתי לחזור לבבא סאלי, הייתי בחדר עם הדוד רבי אברהם המרא דאתרא, ופתאום בא הבבא סאלי שחיפש אותי ויבקש שאכנס אליו. כשבאתי לחדרו, אמר לי: “מה עשית לי? הבאת אלי איש שמדבר כנגד הבעל-שם-טוב?” והוסיף: “אתה תראה - אם מחר ישאר הכולל הזה ביבנה אני אינני בבא סאלי”. יצאתי וסיפרתי את זה לרבי אברהם זצ”ל, עיניו זלגו דמעות מרוב צער, ואמר: “מה נעשה בלי הכולל?” ועניתי לו: “הבבא סאלי יודע מה שהוא עושה”. 
 
“כמובן שהצדיק לא דיבר על זה עם אף אחד, וגם אני לא סיפרתי לאף אחד את המקרה. אבל עובדה היא, שלמחרת בבוקר קרא ראש המועצה של יבנה לראש הכולל, ואמר לו: “קבלתי הודעה שמפסיקים ממשרד הפנים את התקציב עבור האברכים”. באותו היום הכולל כבר לא היה שם! 
 
לאחר איזה זמן קרא הצדיק לחתנו רבי אברהם, ואמר לו שיארוז את חפציו, כי הוא עוזב את העיר הזו, ואחר כך עבר לגור באשקלון. 
 
“את כל הסיפור הזה סיפרתי לרבי כאשר הייתי ביחידות. הרבי הקשיב קשב רב, ואחר כך פרס את שתי ידיו הקדושות ואמר לי בהתרגשות: “כך היה? יש לך סיפורים כאלו ואתה שומר אותם לעצמך?!” 
זכותו תגן עלינו אמן

תפילתו של הרש"ש הקדוש

תפילתו של הרש"ש הקדוש
 
שעת לילה מאוחרת, מרן הרש"ש הקדוש, רבי שלום שרעבי זצוק"ל, יושב מוצנף על הקרקע הלחה מטל של רחבת הכותל המערבי,וקולו חודר ובוקע,מתפשט והולך,
חודר הוא גם אל חלונותיהם המחופים וילונות משי של השליטים הערבים בירושלים,הנמים את שנתם בנעימים.
 
"אלוקים באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
המופתי של ירושלים מתרגז,קם ממיתתו במהירות "מיהו היהודי החצוף?בן מוות הוא!איך הוא מעז להפר את מנוחת הליל ושנת הנכבדים?!"
המופתי פותח את חלונו וצועק אל הרש"ש :"הס ! יהוד ! ולא, דמך בראשך !"
אך נפשו של הרש"ש נמצאת בגבהיי מרומים והוא בכלל לא שומע...
 
המופתי שאינו מבין את קדושתו של מר"ן מתרגז והולך וכבר מכין במוחו תכנית לפגוע בו.
כבר למחרת בעוד מר"ן הרש"ש הלך יחידי אל הכותל נשלחו לחסלו בריונים ענקים חמושים באלות וסכינים.
אך שוד ושבר,שוב באמצע הלילה תפילותיו ותחנוניו של מר"ן שוב נשמעים ברחבת הכותל...
המופתי לא מבין ....האם הוא חולם???
 
"באו גויים בנחלתך,טימאו את היכל קדשך"
 
"הבריונים האלו,בני בליעל,סוררים...." "לא יכולים לגמור את הסיפור עם יהודון פשוט ולא חמוש?""
 
בבוקר יצא המופתי יחד עם חבר מרעיו אל מקום המארב המתוכנן ולעיניהם מתגלה מחזה מעורר חלחלה...
שני הבריונים על כלי נישקם ניצבים כנציבי מלח קפואים !
 
"מה אירע לכם ?" שואל המופתי,אך הבריונים אינם יכולים לדבר או להזיז איבר...פחד גדול נפל על הכנופיה.
 
מהר חשו  הערבים אל בית המדרש של הרש"ש הקדוש. המופתי פנה ישר אל הרב וכרע ברך : "יא סידי{אדוני}! תעזור לנו, הבנו שאיש קדוש אתה!"
הרש"ש הקדוש פנה אל הסימטה בה רצו לפגוע בו והתפלל לרפואת הבריונים. אח"כ הלך אל הכותל שוב. כבר בדרך חזרה ראה את הבריונים רצים אליו בהתרגשות ומנשקים את רגליו.

ללכת לישון עם קושיא

ללכת לישון עם קושיא

 

& 20 שנים חלפו מהסתלקותו של הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצוק"ל, מראשי ישיבת קול תורה ובעל 'משאת המלך', ואנו משוחחים עם תלמידו מקורבו הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך' באלעד, לשמוע על דרכי הלימוד שהנחיל הגרש"מ זצ"ל לאלפי תלמידיו, צורת הלימוד הראויה בהיכלי הישיבות, נחיצות הבהירות בלימוד, מעלת הכתיבה, והעיקר: לא להסיח את הדעת מתורה, בכל זמן ועת!! &

 

הרב י. שרייבר

עשרים שנים חלפו מיום פטירתו של  הגאון המופלא רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל, בעל "משאת המלך", מראשי ישיבת קול תורה. עשרים שנים חלפו ועדיין אלפי תלמידיו מתגעגעים בגעגוע ממשי, ממתין לשמוע שוב שיעור מהרב דיסקין, לשטוח שאלה ולהתרומם מהתירוץ המבריק, להתלהב מ"וורט" שובה לב ולקבל עצה חכמה ובריאה בנפשה. עשרים שנים – ועדיין אלפי תלמידיו, אומרים וחושבים, ובעיקר מרגישים, "מי ייתן לנו תמורתו". קשה לדעת האם ה"תלמיד חכם אמיתי", כשרון היצירה וחוש ההברקה הנדיר, או שמא הלמדנות המאד מבוססת, האישיות הרכה והנעימה, או דווקא החיוך שובה הלב, האכפתיות השכלתנית שהתערבה ברגש גדול, הם אלו, כל אחד לחוד וכולם יחדיו, שהפכו את אישיותו של הגרש"מ זצ"ל לחד ומיוחד מגדולי מרביצי התורה בדורינו. לא נוכל ביריעה כה קצרה להקיף את מכלול אישיותו של הגרש"מ זצ"ל, ולכן בחרנו להתמקד בנושא ההדרכה ללימוד נכון ולחשקת התורה בקרב הצעירים, אחד הנושאים שהגרש"מ זצ"ל השקיע בו באופן מיוחד.

אנו יושבים לשיחה עם הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מתלמידיו- מקורביו של בעל ה'משאת המלך' זצ"ל, שגם זכה להקים, יחד עם תלמידו ראש הישיבה הרב הגאון רבי נפתלי בן- זאב שליט"א,  ישיבה על קברו, ישיבה לצעירים 'משאת המלך' באלעד.

"כשבאים לדבר על דרך הלימוד שהנחיל מו"ר הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו, מן הראוי לפתוח דווקא בכך שהוא החדיר בנו, קודם כל, לאהוב את הלימוד ולשמוח בו"- אומר הרב גנוט – "היה לו וורט ידוע, שלדעתי אפיין את משנת חייו. חז"ל אומרים "ודברת בם" ולא בדברים בטלים". איזו דרשה מצינו כמותה, שדורשים שצריך לקיים את המצווה ולא להימנע ממנה?!" תמה מו"ר הגרש"מ זצ"ל ומיד תירץ – "אלא כוונת חכמינו להבהיר לנו שאנו צריכים שגם ה"דברים בטלים" שלנו יהיו בדברי תורה!"....כך הוא עצמו נהג, וכך הוא החדיר בנו בדבריו, ובעיקר בדוגמה האישית שנתן לנו, שכשאנחנו רוצים לדבר על משהו מעניין, כמובן שנדבר בלימוד. הוא היה צועד לעיתים מזומנות עם אברך שגר בשכנותו מ'עזרת תורה ל'בית ישראל'. מדובר היה במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד, והאברך העיד שהיה יכול להוציא ספר שלם מהקושיות והתירוצים שנאמרו באותם הרגעים. הוא דיבר בלימוד בכל רגע פנוי.זכורני שבבוקר אחד קרא לי מיד בתחילת סדר א' בישיבה ואמר לי: "כל הערב הייתי טרוד בצרכי ציבור ולא היה לי זמן ללמוד, אז הלכתי לישון עם קושיא של רבי עקיבא איגר, וזה התירוץ לשאלתו, אותו תירצתי לפני שנרדמתי"... ואז הוא שטח בפני את תירוצו. שני בחורים מהישיבה ישבו יחד ליד שולחן עגול באולם השמחות, ממתינים להתחלת חופתם של אחד מחבריהם לספסל ולסטנדר. השניים ישבו ופיטפטו בעניני השעה "הבוערים", והגרש"מ ניגש אליהם, נטל כסא והתיישב. "אני רואה שאתם מפטפטים קצת. אכפת לכם לפטפט איתי גם כן?", שאל והתחיל להרצות בפניהם את הפיטפוטי-דאורייתא שלו, שאלות מקוריות על "אבני מילואים" בענין "אמירה לקידושין".   כזה היה רבי "סימוניק" זצ"ל, כפי שכינוהו חבריו ואוהביו מתקופת הישיבה. במכתב שכתב, והוא נמצא אצלי, לבחור לאחר אירוסיו בשעטו"מ, 3 חודשים בדיוק לפני פטירתו, ביקש הגרש"מ זצ"ל בקשה אישית מהחתן: "מאד אשמח אם תקבע את דירתך בירושלים ותמשיך לשקוד על התורה בישיבה". ומדוע כה חשוב למרביץ תורה אדיר, הנושק את שנת ה-70, שבחור בן 21 וחצי ימשיך ללמוד ב"קול תורה"? הוא הסביר במכתב: "כי מאד יחסר לך המשא ומתן איתך בלימוד, אם לא תמשיך ללמוד איתנו"... מאד, יחסר, לו, המשא ומתן בלימוד, עם צעיר בן תשחורת, הצעיר ממנו בחמישים שנה, שרמתו וידיעותיו אינם נוגעים לקצה אפס קצהו שלו עצמו... ובכל זאת, "מאד יחסר לי איתך המשא ומתן בלימוד". כי אין דבר חשוב יותר ממשא ומתן בלימוד, ולא משנה אם מי ובאיזה גיל ורמה לימודית הוא".

"כל בחור בישיבה זוכר כיצד היה נכנס בסערה להיכל הישיבה, "חוטף" את אחד הבחורים שהכיר, ומבקש: "בוא תשמע משהו"... ה"משהו" הזה היה חידוש חדש, קושיה עמוקה או "סתם וורט על הפרשה". בשנתו האחרונה, עם דמדומי חמה ושקיעתה, ניגשתי לשאול שאלה על דברי "המאירי" ב"שניים אוחזין". "מגיע לי מזל טוב", האיר הגרש"מ פנים, "נולדו לי תאומים!".

"לא הבנתי והגרש"מ הסביר לי: "כן, נולדו לי תאומים! הוצאתי אמש לאור שני כרכים חדשים של "משאת המלך" על פסחים ועל גיטין. לא מגיע לי "מזל טוב"?!"... זאת היתה התחושה שהוא העניק לנו כל הזמן, כמה שמח ללמוד, כמה נפלא לדבר בלימוד, איך אפשר לישון בלי קושיה בראש ואם הוצאתי ספר, אז אני מרגיש, כך בפשטות, שנולד לי ילד"...

מה היה הדבר החשוב ביותר בעיני הגרש"מ זצ"ל כשהדריך את התלמידים בדרכי לימוד נכונים?

הרב גנוט: "שמעתי פעם ממרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א שסיפר שגיסו הגרש"מ דיסקין זצ"ל אמר לו שכשהוא מוסר שיעור עם יסודות ברורים, טובים ומובנים להפליא, הבחורים יוצאים בתחושה ש'היום לא היו חידושים בשיעור'... אך כשהוא מוסר בשיעור יסודות ורעיונות עמומים, שהוא עצמו לא שלם איתם עדיין במאת האחוזים וגם קשה לו להסביר אותם, בגלל שהדברים עוד לא מבושלים אצלו מספיק, מביעים הבחורים התפעלות אדירה ומספרים לכולם ש'הרב דיסקין חידש היום חידושים עצומים'...

"וזאת בדיוק הנקודה שמו"ר זצ"ל עמל כל- כך להשריש אותה, וכפי שכתב במכתבו המפורסם לתלמיד, בהדרכה נכונה בדרכי הלימוד, ש"עצם דרך הלימוד העיוני, עיקר יסודו הוא בהירות בהירות  בהירות, כי בהירות זה יסוד הלמדנות ויסוד האדם, והדברים צריכים להיות ברורים עד כדי כך שנתפלא על מי שאינו מבין כך". שיעוריו התאפיינו בבהירות המחשבה ובהעברת דברים ברורים וחדים. בעולם הישיבות נודע הגרש"מ זצ"ל בהברקות הגאוניות שלו, שעברו עובר לסוחר בקרב הלומדים וכולם התפעלו משנינותו ומסברותיו המיוחדות, שגרמו אושר וחדוותא דשמעתתא. אך כל תלמידיו בישיבה, ששמעו ממנו שיעור יומי, שמעו בעיקר שיעור עיוני עמוק ומסודר מאד, בהיר ונהיר, שסידר את הסוגיות, שיטות הראשונים וגדולי האחרונים, בהבנה בהירה ונפלאה. כמובן שהשיעור כלל גם הברקות גאוניות תמידין כסדרן, אך בסיס השיעור עסק בהבהרת הסוגיא על בורייה".

"הגרש"מ זצ"ל אמר פעמים רבות, ואף כתב את הדברים, ואני מצטט מדבריו: "מההכרח להקדים, שבדורינו זה שרוב העולם בין בישיבות בין מחוץ לכתלי הישיבות, יש נטיה לכל מה שהוא מעומעם ומכוסה ופלאי, והדברים המופשטים מוצאים יותר מהלך מהדברים הברורים, וזה הניגוד והסתירה לבהירות המחשבה, והחובה לזכור שלימוד אינו  שעשוע שכלי, אלא תכלית אחת היא, האמת וחקר האמת, ולא לנטות אחר נטיית הלב, ובמקום שנראה האמת שיש כאן גירסא או סברא בעל'בתית, אם כן אין מקום לומר 'לומדות', ואימתי אמרו שכל מה שלומדים הכל בכלל תלמוד תורה, רק כשמשתדלים לומר את האמת". ידוע שמרן הקהילות יעקב זיע"א היה לומד בכל שבת את 'אהל יהושע- משאת המלך' על התורה והגרש"מ זצ"ל סיפר לי על מכתבים שקיבל ממרן הסטייפלער זצוק"ל עם הערות ומו"מ על חידושיו. הסטייפלר זיע"א העריך מאד את הבהירות המיוחדת שלו בלימוד, וכמרביץ תורה שתורתו היתה כה בהירה- הוא דרש גם מאיתנו, תלמידיו, בהירות בלימוד"

כיצד, לדעת הגרש"מ זצ"ל, מגיעים לבהירות בלימוד?

הרב גנוט: "פשוט מאד. אל תגיד דברים שאתה עצמך לא מבין אותם. אל תסביר סברא שאין לך אפשרות להסביר אותה לעצמך. אל תנסה לדחוק בדברים לא מובנים. בסדר א' אחד שאלני הגרש"מ קושיה חמורה וביקש תשובה. חשבתי וחשבתי עד שלבסוף יצאה לה תשובה ברמה בינונית שכזאת, תירוץ דחוק. למחרת ניגשתי ושטחתי את התירוץ. הוא הסתכל עלי ותהה: "תראה, זה תירוץ זה?!?"...עניתי: "מחומר הקושיה. זה רק תירוץ מחומר הקושיה"... והוא השיב בחריפות חיננית: "אני מעדיף שתהיה למדן, מאשר שיהיה לי תירוץ על הקושיה"...

מו"ר הגרש"מ זצ"ל אמר תמיד שעלינו להתאים את שכלנו לגמרא ולמה שלימדונו הראשונים וגדולי האחרונים, ולא להתאים את הסוגיות לשכל שלנו. לכן, כך הוא סבר, אנחנו צריכים להתעסק בעיקר בדקדוק ומשמעות הלשון של הגמרא והראשונים, שהרי ברור שלשונם מדוייק, וח"ו לתלות בדבריהם בוקי סריקי, אפילו אם מדובר בסברא היפה ביותר, כי אם אתה מעיין ברשב"א והלשון שלו מוכיחה שהרשב"א לא התכוין לסברא היפה שחידשת, לא זאת משמעות לשונו, אז הסברא אינה נכונה. הגרש"מ זצ"ל אמר שקודם כל צריך להתעמק ולהתייגע בכל הכח במשמעות לשונות הגמרא והראשונים. אחרי שעמדת על כוונתם, כעת תתחיל לנסות להבין מהי הסברא בדבריהם. אם זכית להבין- אשריך. ואם לא, עליך להבין מה בדיוק לא הבנת. אל תבין רק את מה שהבנת, אלא שתבין היטב גם מה לא הבנת".

"מו"ר הגרש"מ זצ"ל הסביר שסברא טובה היא סברא שגם נער בר מצוה יכול להבינה. והוא הסביר: אין הכוונה שנער בר- מצוה מסוגל להבין מכלול שלם של יסודות עמוקים, אבל אם תחלק לו את הרעיון לפרטים, תאמר לו נקודה ועוד נקודה, כל נקודה לחוד, אזי גם בחור צעיר מסוגל להבין את הדברים. ואם לא הצלחת להסביר את הסברא המקומית שחידשת לבחור צעיר בכשרון ממוצע, כנראה הבעייה בסברא שלך ולא במי ששמע אותה ממך, כי מתברר שסברתך אינה בהירה כל צרכה".

.

תלמידיו מספרים שהגרש"מ זצ"ל החשיב מאד את נושא הכתיבה.

הרש"ב גנוט: "נכון. הוא כתב המון. לא רק את ספריו הרבים, על הש"ס, על הרמב"ם, על התורה, הערות על רבי עקיבא איגר והמנחת חינוך, מאות מכתבים בלימוד לתלמידי חכמים ועוד ועוד. אלא הוא כתב כל הערה והארה קטנה שחשב עליה, כל קושיה טובה שבחור שאל אותו. היה לו פתק בכיסו ובכל פעם שעלה לו רעיון בלימוד או שרצה לברר לעצמו משהו לאחר מכן, היה רושם אותו בקצרה. הגרש"מ היה מקליד בעצמו בכל ערב את השיעור של מחר ומוסר אותו למזכירות הישיבה לפני השיעור, כדי שיצלמו אותו ואחד הבחורים היה מחלק את הדפים בסוף השיעור. זה היה התפקיד שלי, כשלמדתי אצלו שיעור יומי, וכך היה לי את השיעור מודפס עוד לפני השיעור... אם נשים לב נראה שסגנון הכתיבה שלו, גם בספריו הרבים, הוא מאד חד, בהיר וקולע, לא 'מתמרח' מידי. כשהיה מגיע אליו תלמיד ואמר בפניו חידושי תורה שלא היו נכונים לדעתו, היה מבקש ממנו שיכתוב את הדברים על דף, ועל ידי זה מתבהר הספק, והתלמיד בעצמו רואה שהדברים לא מספיק ברורים. כי הכתיבה מסייעת מאד לבהירות המחשבה. אי אפשר לרמות את הדף... הוא מאד החשיב כתיבה של כל הערה בלימוד. לכתוב כל דבר שברור לך וכל הערה, אפילו קטנה, שהתחדשה לך. זכיתי ללמוד עימו בחברותא כמה שנים בכל יום שישי בספר 'מנחת חינוך'. הוא החשיב כל הערה והארה שהתחדשה במהלך הלימוד והיה רושם אותה בקיצור, ומכל ההערות ה'קטנות' הללו יצא לבסוף חיבור שלם על סדר ה'מנחת חינוך', אותו צירף למהדורה האחרונה של ספרו על התורה".

"אני עצמי כתבתי ספר בשם 'משנת תפילין' בבחרותי והתייעצתי איתו על המשך העיסוק והכתיבה בו, כשהדגשתי לו שאני עוסק בזה בעיקר ב'בין הזמנים', אך התלבטתי האם להדפיס ספר בגיל צעיר יחסית. הוא סיפר לי שמרן הסטייפלר זיע"א עודד מאד צעירים לכתוב ולהדפיס דברי תורה בכל מקצועות התורה, גם בגיל צעיר, ועודד אותי להדפיס. היה בחור צעיר בישיבה, מוכשר מאד, שנתפס לשטויות והבלים. הגרש"מ, שהכיר את כשרונותיו של הבחור מחד ואת המרץ והאנרגיה המתפרצת שלו מאידך, עודד אותו להדפיס קונטרס של שטיקלאך תורה בנושא צדדי, לא על הסוגיות שנלמדו בישיבה, ואף כתב לו הסכמה נפלאה לקונטרס. מאז אותו בחור פרח והתעלה מעלה מעלה וכיום הוא ראש כולל חשוב".  

הגרש"מ זצ"ל החשיב את נושא שמיעת השיעורים בישיבה או שסבר שבחור צריך להיות עצמאי כמה שיותר בלימוד?

הרב גנוט: העלתם כאן נושא שמו"ר זצ"ל הרבה לדבר עליו. הוא אמר שלצעירים בכל העולם, וגם בהיכלי הישיבות הקדושות, ישנה נטייה לחפש לעצמם עצמאות ולהוכיח שהם מבוגרים. הוא כתב על זה שדבר זה "מתבטא בהגבלה שמוטלת על התלמידים הלומדים בשיעורים, לפרוש אבר ולעוף למעלה ולצאת מהכבלים של עיסוק בשיעור, היינו ההכנה לקראת השיעור, חזרה אחרי השיעור, ומו"מ בלימוד מה נאמר בשיעור, והריני רוצה להיות כבר בעל הבית לעצמי, ולהתנתק מכבלים הללו, ואדרבה להגביר את הלימוד והמחשבה העצמית, ולפתח מקוריות עצמאית. ודאי ודאי שתכונות אלו מושרשות בכל איש ואיש, וכי מי רוצה להיות עבד, טפי עדיף להיות בן חורין, אבל להכל זמן ולהכל חפץ, ובאם נסתכל עתה כמה שנים אחורנית, מובן שיש תקופה שצריך החינוך וההדרכה, שבאה רק ע"י דביקות גמורה וביטול כמעט גמור לרבותיו, הרי אין הרצון סיבה להתערטל מזה, כל כמה שלא שימשתי כל צורכי, והזורעים בדמעה ברינה יקצורו, צפה לעתיד ואל תפנה להווה, הרי הכל הוא לתכלית אחת לצאת גדול בתורה, והדרך אשר יורוך היא הקובעת, ואין סיבה שבגלל שאתה אדון לעצמך וגופך ברשותך, שעי"ז ח"ו תנשל מארצות החיים האמיתיים, ושאל זקינך ויגידו לך". היה זמן ששקלתי בדעתי כבחור בתחילת ה'קיבוץ' לעבור ללמוד בפוניבז' והתייעצתי איתו על הענין. הוא אמר לי: "אתה יכול לעבור, אבל בתנאי שאתה מבטיח לי בהבטחה גמורה שאתה מדבר בלימוד באופן קבוע עם גיסי ר' גרשון (= מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א) ועם ר' בערל (=הגאון הגדול רב"ד פוברסקי שליט"א). בחור צעיר חייב שיהיה לו קשר לימודי קבוע עם הרמי"ם, ובפוניבז', בגלל הכמות הגדולה של הבחורים, קשה, למי שלא מתאמץ, לדבר בקביעות בלימוד עם הרמי"ם. אם אתה מבטיח לי שתדבר בקביעות בלימוד עם ר' גרשון ור' בערל, אתה יכול לעבור"...

מדוע כה אהבו לדבר דווקא איתו בלימוד?

הרב גנוט: "באחד הימים שח לי הגרש"מ זצ"ל שאם בחור מגיע אליו ושוטח שתי סברות שחידש, "אך אני לא מסכים לשני הסברות, אז אני לא מסכים איתו לסברא הפחות טובה מבין שתיהם, כדי שהוא לא יישבר וימשיך להגיע אלי לדבר בלימוד. כי הרי אם אפרוך לו מיד את כל החידושים שלו, הוא ייפגע בנפשו ויפסיק בכלל להגיע ולשאול. אז מה הרווחתי? ככה אוביל אותו לאט לאט בדרך הנכונה, עד שלבסוף הוא יפסיק להגיד סברות לא נכונות"... הנה מרביץ תורה גאון עצום, שאישיותו ואצילות נפשו הביאה אותו להחמיא גם על סברא פחות ישרה, רק כדי שהבחור ימשיך ויגיע לדבר איתו בלימוד, וכך, אט אט, הוא כבר יישר את סברותיו. הגרש"מ ידע להעניק לכל בחור תחושה נפלאה, הוא קרא לכל תלמידיו בשם "חברים שלי" וכשהיתה לו קושיא, הוא לא היסס לקרוא לבחור צעיר ולשטוח בפניו את הקושיא, אולי הבחור יתרץ אותה היטב. כמובן שאהבו לדבר איתו בלימוד בגלל התשובות החדות והבהירות שלו, הסברות המשובחות וישרות המחשבה, אבל ללא ספק, אהבו גם את הנעימות הגדולה שלו".

מה היתה דעת הגרש"מ זצ"ל על לימוד עיוני איטי, בו הבחורים מספיקים בקושי רק כמה דפים ב'זמן'?

הרש"ב גנוט: "ידוע שמרן רבינו האבי עזרי זיע"א עורר פעמים רבות על חשיבות ההספק העיוני וכך היתה דעתו של הגרש"מ זצ"ל. הוא היה נחרץ מאד בענין. תמיד היה אומר: "אם התעכבת הרבה על הסוגיא הזאת, הרווחת עוד שני רבי עקיבא איגר, אבל הפסדת עוד כמה תוספותי'ם בסוגיא הבאה, אליה לא תגיע"... הגרש"מ זצ"ל היה מעריץ מושבע, אם מותר לי להתבטא כך, של מרן הגרעק"א זי"ע, יגע רבות על דבריו ופירסם מאות חידושי תורה בתורת הגרעק"א. אך לא על חשבון התוספותי'ם בסוגיות הבאות...".

"באגרת שכתב לתלמיד על דרך הלימוד הרצויה, הוא מסביר זאת בלשונו הבהירה והחדה, כך: " הנה בכל מצוה ומצוה, המנחת חינוך הביא את רוב הבעיות היסודיות, ועל הפרטים כתב "לכשאפנה אשנה" וכו'. ומובן שאף דרך למודינו צריך להיות שמראש נברר את היסודות המוקדמים, ורק אח"כ אפשר לדון בפרטים, אבל יש חילוק בין לעמוד ללברר. וצריך לדעת בערך עצמינו לא למעט ולא לרבות, וא"א שבדבר שהחליטו בזה גדולי האחרונים כולם בשיטה אחת, שאף אני אאזור חלציו להגיע מעצמי להחלטה בנושא, כי פעמים רבות אין זה לפי כוחותי, ואני שעדיין צעיר לימים וצעיר בדעת, אין עדיין בהשגתי לקבוע בזאת, ועל כן אענה אמן על מה שקבעו הם, ומ"מ אין הסיבה שהיות והקדמה זו חשובה לכל הנושא, אף עלי להגיע להכרעה בזה מדעת עצמי, וכללו של דבר, פעמים שביטולו של דבר זהו קיומו, אף שיש עי"ז לפעמים ביטול מעמקות, שיתכן ומ"מ הייתי מגיע לזה, אבל עלי לוותר לטובת הרוב, ולטובת כשרונותי שלא יסתבכו ולא יטושטש מידת המשקל השכל הישר והבהירות".

הוא סבר שכשלומדים בקיאות, אפשר לדלג על דברים מוקשים, אפילו על תוספות קשה, והוא מסביר זאת כך: "כי יש לקחת בחשבון כי הזמן קצוב, ובאם לא נוותר על ראשון כאן, נפסיד הרבה במקום אחר, ובמה עדיף דף בפרק ראשון והראשונים, מפרק אחרון וראשונים... ויש לקחת בחשבון על הסך הכל, אף אם ימצא שעי"ז דלגנו על ידיעה חשובה, הרי במקומה רכשנו ידיעות חשובות אחרות".

סיפר לי השבוע ידידי הרב הגאון רבי בנימין רבינוביץ תאומים שליט"א, משגיח ישיבת 'אורחות מאיר' בירושלים, שבאחד הימים, חודש וחצי לאחר התחלת ה'זמן', שאלו הגרש"מ זצ"ל היכן הוא אוחז והרב רבינוביץ' הראה לו שהוא בדף ב' ע"ב. חייך הגרש"מ ואמר לו: "אז אשמח לראות את קלסר החידושים שלך... הרי אם אתה כבר לומד חודש וחצי רק דף אחד, ברור שכתבת כבר עשרות שטיקלאך תורה. אז היכן הם"...

"באחד מסיומי המסכתות שנערכו בוועד שלי בישיבה, דיבר הגרש"מ זצ"ל ואמר: "כתוב בפסוק "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם". לכאורה ראוי היה לומר "ראה דרכיה ותהיה זריז". מה הקשר בין זריזות הנמלה לחכמה? אלא בהכרח שהמזדרז בלימודו ולא מתעכב כל כך הרבה באותו דף- גמרא- הוא חכם"...

 

מה ההדרכה החשובה ביותר שהנחיל הגרש"מ זצ"ל לתלמידיו הרבים?

הרב גנוט: "... את הנושא בו פתחתי בדברי, לעסוק בדברי תורה כל הזמן. ללכת לישון ולצאת מהבית עם קושיא בראש. הוא היה אומר שתפקידנו לא ללמוד תורה מתוך לחץ של קיום מצוות עשה של תלמוד- תורה, אלא גם בגלל שללמוד ולדבר בלימוד- זה הדבר המאושר ביותר עלי אדמות. הוא תמיד היה אומר שלא ניקח איתנו לדרך קושיא שלא נצליח לתרצה, אלא אדרבה, שאלה שיש בה צדדים לכאן ולכאן, כזאת שתפרה ותעסיק את המחשבה שלנו. הגרש"מ עצמו הוציא לאור כמה כרכים של הערות והארות כאלה, שהתחדשו לו בדרכים, בשעות לא שעות ולפני השינה. זה לכאורה דבר קטן, שאפשר לעמוד בו, אך הנסיון מוכיח שתפיסת המחשבה בדברי תורה, משנה את כל האישיות שלנו".

(פורסם במוסף שבת קודש יתד נאמן, ערש"ק בלק התשע"ט)

'שמע ישראל כפול 6,000,000

'שמע ישראל כפול 6,000,000
 
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך', מספר זכרונות ילדות מכ"ק הרבי מקאליב זצ"ל 

"אם לא קשה לכם, אם לא אכפת לכם, אפשר בבקשה לסגור את החלון? קצת קר"..., שמעתי קול מוכר מאחורי וקפצתי בבהלה.

המקום: בית המדרש דחסידי קאליב ברחוב השומר בבני ברק. הדובר: כ"ק האדמו"ר מקאליב זצ"ל.

הרבי פונה אלי במלוא הכבוד הראוי ומבקש ממני, נער בגיל בר מצוה בערך, לסגור את החלון שפתחתי לא מכבר, לפני שהתיישבתי עם ספר כל שהוא ליד השולחן. לא ר' בניומן, המשמש המיתולוגי של הרבי, הרה"ח רבי בנימין קירשנבוים שליט"א. לא אחד מאין ספור הגבאים שהילכו סביב הרבי בחרדת קודש. פשוט הרבי בעצמו.

הרבי מקאליב זצ"ל נודע כאיש רב פעלים, שלא שקט מעולם על שמריו. תמיד כתב עוד ועוד, למד בחברותות שעות מרובות בכל יום, החזיק כוללי אברכים רבים, טרח ונסע בכל רחבי הארץ לשיעורי ה"בר בי רב דחד יומא" שהגה והמציא בעצמו, וכמובן, הגה בעשר אצבעותיו את מפעלי ההנצחה היחודיים לזכר ששת מליוני קדושי השואה הי"ד. הרבי תמיד היה בעשייה, משיעור לשיחה, ממפעל למפעל ומחיבור לחיבור. רק בשנים האחרונות הוציא הרבי זצ"ל סדרת ספרי חידושים מרתקים על סדר השולחן ערוך, אותם חידש וכתב בעצמו, יחד עם מגוון החברותות שלו. תקנת אמירת ה'שמע ישראל' שלו לאחר התפילה, לזכר קדושי השואה, התפשטה בריכוזים רבים בעולם כולו. כמעט כל קהילה מקיימת מידי פעם "יום שכולו תורה", כאשר הראשון שהגה ותיחזק את הרעיון היה הרבי מקאליב זצ"ל, וכמובן, הוא הראשון שהגה את יום ה'תענית דיבור' ביום פטירת ה'חפץ חיים' זצ"ל, יום שמאות מוסדות חינוך בארץ ובעולם שומרים באדיקות. 

אבל הרבי מקאליב 'שלי' היה הרבי מבית המדרש המפואר והמצוייר ברחוב חגי. כאן התרוצצנו בילדותינו, מטיש לטיש. שתינו אז, ילדים קטנים ונלהבים מחיידר קרלין הסמוך, אין ספור כוסיות ליקר- בננה, שהיו סימן ההיכר של חלוקת הרבי מקאליב, יחד עם הדובשניות. הרבי היה מאיר פנים לכל ילד ומעודד, מחייך לכל אחד ומרומם כל אחד. בקאליב, עוד ברחוב חגי ובהמשך גם בבית מדרשו רב הקומות ברחוב השומר פינת השלושה, ליד בית הורי, הסתובבו דמויות צבעוניות רבות. הומלסים, זקנים שונים ומשונים, אנשים מוזרים סוחבי סלים מלאי בלויי סחבות וערימות שמאטעס', וכולם כאחד זכו למאור פני הרבי, ארוחות חמות והמון תשומת לב. באלעד לא תמצאו הרבה דמויות כאלה, אבל רק בבנין של קאליב עצמו התאספו כל כך הרבה אנשים שכאלה, כשהרבי דואג לכל מחסורם וכולם סובבים, בעצם, את דמותו.

חבורה שלמה של חברי כיתתי הרגישו שהם, כך פשוט, משבקי"ם של הקאליבער רבי. צביקה וילנסקי (כיום הגאון רבי צבי שליט"א, מהעורכים הבכירים של ש"ס לובלין), יואל זינגר (כיום רבי יואל זינגר שליט"א, מדמויות המופת וההוד שבעירנו אלעד) ועוד חברים בכיתתי, היו פשוט 'הויז בחורים' של הרבי, משמשים אותו בקביעות וזוכים לקרבתו היתרה. וכי הרבי מקאליב הוזקק למשבקי"ם צעירים שכאלה, פחות מגיל בר מצוה?.... הרבי פשוט רומם וטיפח כל אחד, קטן כגדול, תלמיד חכם (והרבה תלמידי חכמים מופלגים למדו בקאליב) או הומלס מסכן ועזוב. כולם זכו לתשומת לב מאירה.

יום השואה הרשמי במדינת ישראל חל בימים אלו, והצוואה של הרבי הקדוש מקאליב צריכה שתמשיך. יהודים, אל תשכחו את מליוני קדושי השואה!!! יהודים יקרים, חיו באחדות ואהבה רבה ביניכם!! 

והשיר, שהרבי זצ"ל חיבר בעצמו, ושר בכל הזדמנות, יהדהד באוזני לעולם. "נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ נאר אמונה, נאר אמונה אין בורא כל העולמים/ טייערע אידן ,הייליגע אידן/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה, אין בורא כל עולמים/ האט’ס אמונה האט’ס אמונה .אין בורא כל עולמים/ ס’וועט אייך גועט זיין, ס’וועט אייך גועט זיין/ היינט היינט אין אלע מאהל ,אויף דער וועלט, אין אויף יענער וועלט/...

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד')
 

השאלה השבועית

מקור: הגדה של פסח אור דניאל

הַנְהָגָה מֻפְלָאָה שֶׁל חֶסֶד לְכָל דִּכְפִין: 

אַחַר פְּטִירָתוֹ של הפוסק הדגול רבי משֶׁה פַיינְשְׁטֵיין זַצַּ''ל מִן הָעוֹלָם, הִתְקַבְּלָה בְּבֵיתוֹ שִׂיחָה טֶלֶפוֹנִית סָמוּךְ לִכְנִיסַת הַשַּׁבָּת. מֵעֵבֶר לַקַו הָיְתָה אִשָּׁה אַחַת אֲשֶׁר בִּקְשָׁה לְשׂוֹחֵחַ עִם כְּבוֹד הָרַב, אַךְ מַה גָּדוֹל הָיָה צַעֲרָהּ לְשֵׁמַע הַבְּשׂוֹרָה הַמָּרָה כִּי כְּבוֹד הָרַב נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ. 

לִשְׁאֵלַת אֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת בַּמֶה הוּא יוּכַל לַעְזֹר לָהּ, בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה לְבָרֵר אֶת זְמַנֵּי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת. 

''הַאִם לְשֵׁם כָּךְ אַתְּ מִתְקַשֶּׁרֶת לִגְדוֹל הַדּוֹר, וְכִי קָשֶׁה לָךְ לְהַשִּׂיג לוּחַ זְמַנֵּי הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת?!'' 

''אֲנִי מִתְפַּלֵּאת עַל תְּמִיהָתְךָ. הֲרֵי זֶה כְּבָר יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים שָׁנָה שֶׁאֲנִי נוֹהֶגֶת לְהִתְקַשֵּׁר מִדֵּי שָׁבוּעַ לִכְבוֹד הָרַב לְבָרֵר מַהוּ זְמַן כְּנִיסַת שַׁבָּת, וְתָמִיד הֵשִׁיב לִי הָרַב בְּסַבְלָנוּת רַבָּה וּמֵעוֹלָם לֹא הִפְנָה אוֹתִי לְלוּחַ שָׁנָה!'' - הֵשִׁיבָה הָאִשָּׁה בְּנִימָה שֶׁל כַּעַס. 

אָכֵן, זוֹ תּוֹרַת הַמַּנְהִיגוּת בִּמְלֹא תִּפְאַרְתָּהּ.