סיפורים לפרשת השבוע

מברכתו של אבי נתברכתי - סיפור לפרשת נשא

מברכתו של אבי נתברכתי - יעל שושני, אתר אש התורה.

אחד הדברים שאבי הכי נהנה מהם הייתה האפשרות לומר ברכת כהנים בכל שבת. כל כך אהב אבי את הברכה שחינך את בניו בעודם קטנים לעטות טליתות ולהצטרף אליו. אני, בתו הבכורה, אהבתי לעמוד בעזרת נשים, להקשיב לברכתו.

לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יהודי, אך מלבד בר המצווה שאת זכרה זכר בקושי, לא נהג שום מנהג יהודי, כי לא ידע שום מנהג כזה. אמא, לעומתו, באה מבית מסורתי, בו הקפידו על כשרות, ופחות על שבת.

כשאבא ואמא החלו לצאת כאשר הם עדיין חיו בארצות הברית, אבא הטריף לאמא את הכלים כשפיזר גבינת פרמז'ן על קציצות הבשר עם ספגטי שהיא הכינה לכבודו. אמא הניפה בזריזות את ידיה מעל הצלחת שלה, שלא יפזר גם על המנה שלה. אמא לא אמרה דבר, ורק זרקה אחר כך את הצלחת. היא הייתה בטוחה שהוא גוי, והוא לא העלה בדעתו שהיא יהודיה. לא מראם החיצוני ולא שמותיהם העידו על כך. ערב אחד כשיצאו למסעדה, אמי הזמינה דגים, כהרגלה במסעדות לא כשרות. לשולחן הוגשו קציצות בשר ברוטב כמתאבן. אבא טעם מהם ונהנה, והציע גם לאמא. אמא ניסתה לסרב בעדינות; לא, לא בא לי, אבל אבא התעקש. הם ממש טעימות, כמו הקציצות שהכנת אז, והיום לא יום שישי שהקתולים אוכלים בו דגים, אז מה איכפת לך?

אמא גמגמה ואמרה, אני שומרת על דיאטה...

את? את צריכה דיאטה? את נראית נהדר, את מדהימה, את...

אמא קטעה אותו; זו דיאטה מיוחדת, היא נקראת "שמירת כשרות."

אבא שתק לרגע וכשקלט התחיל לצחוק בקול רם. אמא, שחששה לרגע שהיא יוצאת עם אנטישמי, נרגעה כשאמר: חשבתי שסבתא שלי האחרונה בעולם ששומרת על הדבר המצחיק הזה. באותו רגע ידעו איש על יהדותו של רעהו. משהתחתנו שכנעה אמא את אבא לשמור שבת. אבא הסכים לנסות ולימים סיפר לי: אמא שלך הייתה חכמה. היא הפכה את השבת לתענוג, אוכל טעים שיחות ארוכות וטיולים. לאחר זמן, כבר לא רציתי לחזור לשבוע בלי שבת. עם שמירת השבת באה גם ההליכה לבית הכנסת, ושם נהג ככל יהודי: כישראל פשוט. כשהייתה אמי בהריונה הראשון, הזדמנה לביתם דודה זקנה מצד אבא.

אתה יודע, אמרה לאבא, שאם ייוולד לכם בן, הרי אינכם זקוקים לפדותו בפדיון הבן, כי אתם משפחה של כהנים. כהנים? התפלא אבא על האינפורמציה החדשה וביקש מאביו, סבא שלי, לבדוק את העניין. סבא, שהיה איש השירות החשאי לשעבר ושומר ראשו האישי של הנשיא רוזוולט, הבין הרבה בחקירות, אך מעט ביהדות. כהונה, כך הסיק, ודאי עוברת דרך האם. וכך בירר אצל דודה אחרת על מוצאם והגיע למסקנה לפי מוצאה של הדודה הזו, שהם: לוויים.

כך שודרג אבי ללוי ומצא עצמו נוטל בשמחה את ידיהם של הכהנים בבית הכנסת. כשהורי עברו מפומונה ללוס-אנג'לס, הכירו הכל את אבי כלוי. יתכן והיה ממשיך עד סוף חייו לעלות לתורה שני, לולא אותה דודה, שחזרה לבקר, ואבי בישר לה בשמחה - צודקת, לא היינו צריכים לערוך פדיון הבן לא רק מפני שנולדה לנו בת אלא גם מפני שאנו לוויים.

לוויים? תמהה הדודה, אתם לא לוויים, אתם כהנים! התעקשה. מי חקר את העניין? שאלה.

אבא שלי סיפר לה את מה שאביו אמר לו. אז תחקור בעצמך בבקשה, תבעה. בהזדמנות הראשונה שביקר אבא בפלורידה, תיחקר בנפרד את אביו ואת אחיו. לכולם היה זיכרון מעורפל שכאשר היו קטנים היו עומדים בחגים על הדוכן ונושאים כפיהם למעלה וממלמלים משהו בעברית. אבא שאל רב אם האינפורמציה שבידו מספיקה להפוך אותו לכהן, וקיבל תשובה חיובית.

מששב לבית הכנסת שלו, בבוא אחד החגים, חלץ נעליו, נטל ידיו ועמד לעלות לדוכן. מיד מחו בפניו חבריו בבית הכנסת. אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!

אבל אני כהן, באמת שאני כהן! נחלץ מידיהם ועלה לדוכן.

אחרי התפילה הסביר לכולם כיצד קוּדם מישראל ללוי ומלוי לכהן. זה כמו בבדיחה הידועה על אחד שבא לרב ומבקש ממנו שיעשה אותו כהן, שח לו אחד מן המתפללים. הרב אומר לו, אני לא יכול, כהונה זה לא משהו שאפשר לעשות בתשלום. 1000$ עונה לו האיש. בכל זאת אומר הרב, אני לא יכול. 10,000$ עונה האיש. הרב מהסס. 50,000$ אומר האיש, הצעתי האחרונה. הרב שואל אותו: למה אתה כל כך רוצה להיות כהן? והאיש עונה, כי אבא שלי היה כהן וגם סבא שלי היה כהן וגם סבא של סבא שלי היה כהן...

כאשר אבא היה מברך את ברכת הכהנים, היה קולו השקט נטמע וכמעט ולא נשמע מבעד לקולותיהם הרמים של שני הכהנים האחרים שעלו אתו לבמה וצרמו את אוזננו בקריאותיהם הקולניות. אך מבחינתי, רק קולו הרך והנעים של אבא בירך אותנו באמת.

כשאחיי יוני, אשר ועזרא הצטרפו אליו, היו נשמעים גם קולותיהם השקטים, ומשרים עלינו ברכה. אוזנינו לא הוצרכה להתאמץ כדי לשמוע את אבא. אשר ועזרא הקטנים ניסו פעם להרים את קולם, להתחרות בשאר הכהנים הקולניים, אך אבא התנגד בנחרצות. ברכת כהנים צריכה להיאמר בשקט, הסביר.

ולמה הם צועקים? שאלו אחיי הקטנים. כי הם לא יודעים. ענה. אז תגיד להם, טענו לעומתו. ניסיתי, אמר אבא, אבל הם חיים עם הטעות הזו כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה לפגוע בהם.

קיצורו של עניין, כאשר היו אחיי מגבים את אבא, היה נישא קולו יחד עם קולותיהם. וכאשר היו מתחמקים מן הברכה, הייתי מאמצת אזני לקלוט צליל מברכתו של אבא. ומברכתו של אבא התברכתי. "יברך ה' וישמרך" הרגשתי באותו רגע שה' הוא המברך אותי ושומר עלי. "יאר ה' פניו אליך ויחונך", קיוויתי שה' יאיר אלי פניו סוף סוף ויוציא אותי מהמריבות והחיכוכים שבחיי. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שלום - זה מה שאני צריכה, וזה גם מה שהרגשתי בזמן הברכה. שלום גדול, גדול ושקט אופף אותי. שלום זמני, שלום של רגע, אבל שלום אמיתי, מבורך. איזו זכות שאבא שלי הוא כהן. שהברכה של ה' עוברת דרכו.

משנפטר אבי לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לדוכן. יוני היה בברוגז גדול עם אלוקים, ואשר לא היה עדיין בר מצווה. הוא התבייש לעלות לבד עם עזרא לדוכן. עזרא המשיך להתעקש לברך לבדו עוד כמה שבתות, אך כמה יכול ילד בן 10 להתעקש, לבדו?

רק שנה וחודשיים לאחר פטירתו של אבא, זכינו לשמוע את קולות ברכת אחיי הכהנים. בשבת כלה שלי, שהייתה גם שבת בר המצווה של אשר, התארחנו כל המשפחה במלון נאות מדבר, בבאר שבע. שם אלתרנו בית כנסת משפחתי כולו משלנו. בבוקר השבת היה בועז, בעלי לעתיד, החזן במוסף, והקריא לכהנים את הברכה בקולו הערב, בשקט, בשקט, כמעט בלחש, ושלושתם, יוני, אשר ועזרא, עמדו ובירכו אותי ואת כולנו במסורת של אבא, בשקט, בנועם, מכל הלב. ואני הרגשתי את אבא עומד יחד אתם, קולו כמעט שלא נשמע, אך נוכחותו וברכתו מורגשות גם מורגשות. כאילו לא מת. או כאילו על אף המוות הוא ממשיך לחיות בתוכנו, מברך אותנו בברכת כהנים.

יברכך ה' וישמרך.

 

יאר ה' פניו אליך ויחונך.

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.

סיפור לפרשת ויחי - קרן קיימת לעולם הבא

סיפור לפרשת ויחי - קרן קיימת לעולם הבא

וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו.... כֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו : 

עודד מזרחי, עתון בשבע.

באיזור נידח בארצות-הברית התחוללה לעת ערב סופת שלגים עזה. יהודי אמריקני בשם דיוויד נתקע ברכבו בכביש המהיר, עם אלפי נהגים נוספים. השלג נערם בגובה רב, ולא ניתן היה להתקדם כמעט הלאה. הוא פתח את הרדיו, ושמע בתחזית מזג האוויר כי המצב יישאר כך במשך כל הלילה. לנהגים התקועים בשלג הוצע שלא להישאר במכוניותיהם משך הלילה, מחשש לקיפאון, ולחפש מקומות לינה באחד מהיישובים הסמוכים.

דיוויד הגיע לעיירה קרובה בצד הדרך, וניסה למצוא מקום שבו יוכל להעביר את הלילה. רבים הקדימו אותו, והוא לא הצליח למצוא שום מקום פנוי – לא בבתי-המלון והאכסניות ולא בבתי-התושבים. אחד המקומיים אמר לו שיש סיכוי למצוא מקום לינה רק בבית-האבות שבקצה העיירה, והורה לו את הדרך להגיע לשם.

הוא הצליח איכשהו להגיע ליעד וביקש להיכנס, אבל נתקל בסירוב מצד המנהל. הסתבר שאפילו בית-האבות היה תפוס לגמרי בעקבות סופת השלגים, ופרט לזקנים שהתגוררו במקום בקביעות, נמצאו נהגים רבים שהספיקו להגיע מבעוד מועד ולמצוא מיטה פנויה או לפחות מזרון המונח על הרצפה. הוא התחנן בפני המנהל, הבטיח לשלם במיטב כספו, ואף טען שמדובר בפיקוח נפש. 

לבסוף, המנהל התרצה והסכים להכניס אותו פנימה, אבל הסביר שמכיוון שאין להם אף מיטה פנויה ואפילו לא מזרון, יהיה עליו לישון על כסא המנהלים שלו במשרדו. דיוויד הודה לו מאוד, ונכנס לחדר המנהל החם והנעים. לאחר שנרגע מעט והתארגן לשינה, ניסה לנמנם על כורסת המנהלים, כשהוא שמח על כך שלפחות אינו מופקר לקור המוות שבחוץ. בבוקר הציץ דיוויד מבעד לחלון, וראה כי השמים התבהרו והשלגים הפשירו.

לאחר שעה הגיע המנהל למשרדו, שוחח מעט עם דיוויד ואמר: "אה, אני מבין שאתה יהודי. בדיוק אתמול נפטר אצלנו זקן ערירי לגמרי, שביקש להיקבר בבית-קברות יהודי, אבל זו קבורה יקרה מאוד ואין לנו תקציב לכך. תכננתי לקבור אותו בבית-הקברות הנוצרי המקומי, אבל אם אתה מעוניין לעשות חסד עם אחד מבני דתך, אוציא את גופתו מחדר המתים ותוכל לחפש עבורו בית-קברות יהודי מתאים בעיר אחרת".

דיוויד התלבט מאוד. איך יוכל לנסוע עם גופה במכוניתו, ובפרט שמדובר במת שאינו קשור אליו כלל? הרי יכולים להעליל עליו עלילות משונות! לבסוף גבר אצלו המצפון היהודי, והוא החליט לקחת את הנפטר ולדאוג לקבורתו בעיירה סמוכה. הוא לקח מהמנהל את כל מסמכי הזיהוי הקשורים לנפטר, והניח אותם במגירה שברכבו. שני עובדים העמיסו בתא המטען מאחור את הנפטר, שהיה מונח בארון. דיוויד התניע את רכבו בתקווה שיגיע במהירות למקום שבו נמצא בית-קברות יהודי, שם יוכל להטמין את הגופה.

כאשר הגיע לעיירה הגדולה הקרובה, חיפש דיוויד את אנשי הקהילה היהודית. לאחר שמצא אחד מהם, התקשר לראש הקהילה המקומית. הוא סיפר לו את המעשה והסביר שברשותו גופת יהודי זקן וערירי, שלפני מותו ביקש ממנהל בית-האבות בעיירה הסמוכה לקבור אותו בבית-קברות יהודי. עוד סיפר שהוא עצמו נקלע לגמרי במקרה לאותו בית-אבות, ושהתבקש כיהודי לקיים את צוואת הנפטר. 

ראש הקהילה ענה: "הבעיה היא שגם אצלנו הקבורה יקרה מאוד. כבר עדיף לחיות לנצח... אבל בעצם, יש לנו חלקה מיוחדת עבור יהודים עריריים שאין מי שישלם עבורם את הקבורה. נדיב אחד בשם יהושע ג'ייקובסון, שנעלמו עקבותיו, תרם לפני שנים רבות את החלקה הזאת". 

דיוויד הגיע למשרדו של ראש הקהילה כדי לסדר את ענייני הקבורה מכל הבחינות הפורמליות. ראש הקהילה עיין לרגע במסמכיו של הנפטר. לפתע נפערו עיניו בתדהמה, ונשימתו נעתקה. הוא עלעל שוב ושוב בדפים שהונחו על שולחנו, וצנח על כיסאו בתנוחת עילפון. דיוויד השתאה. הוא ניער את ראש הקהילה הנכבד, ולאחר שהרגיעו, שאל: "מדוע התעלפת כשהסתכלת במסמכים הללו?". "אני לא מאמין... שמו של הנפטר הוא יהושע ג'ייקובסון. הוא הנדיב שתרם לפני שלושים שנים את חלקת הקבורה לעריריים"

כל בן ניכר לא יאכל בו - סיפור לפרשת בא

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח:  כָּל-בֶּן-נֵכָר , לֹא-יֹאכַל בּוֹ .

בתקופת בית המקדש השני, חי חכם גדול בתורה ושמו רבי יהודה בן בתירא, מקום מגוריו היה בעיר נציבין - לא הרחק מגבולה הצפוני של ארץ ישראל, שם גרו גם רומאים - פקידי מלך רומא .

בין הנכרים הללו, היה רומאי שידע היטב את מנהגי ישראל ואף דיבר בלשון הקודש. גוי זה נהג מדי שנה בשנה לעלות לרגל לירושלים כשהוא לבוש בגדי יהודי. הוא התערב בין עולי הרגל שבאו בהמוניהם כדי להקריב את קרבן הפסח .

רבים מאוד היו עולי הרגל, ולכן נקל היה לרומאי הזה להעמיד פנים, כאילו הוא יהודי המבקש לקים מצות עליה לרגל. ואכן היהודים הניחו לו להצטרף למנינם על קרבן הפסח ולהשתתף בסעודת המצווה . 

פעם אחת עת חזר הגוי מירושלים, נכנס אל רבי יהודה בן בתירה והחל ללעוג על תורת ישראל. הוא פנה אל החכם הזקן ואמר לו בלגלוג: "בתורתכם כתוב: "כל בן נכר וכל ערל לא יאכל בקרבן הפסח" פרוש הדבר שאסור לנכרי לאכול מקרבן הפסח. והנה אנוכי עולה מדי שנה בשנה לירושלים, מתבולל בין בני ישראל ואוכל איתם את קרבן הפסח. ולא עוד אלא שמקבל אני חלק טוב ומשובח מבשר הכבש ושום דבר רע לא ארע לי, כפי שאתה רואה".

כך אמר הגוי וצחק צחוק גדול על שהצליח לרמות את היהודים.  שמע רבי יהודה בן בתירא את דבריו וכאב מאוד את הדבר. הוא חשב לעצמו: כנראה יש לרומאי זה סיבה מיוחדת לטרוח ולנסוע דרך ארוכה עד ירושלים כדי לאכול מקרבן הפסח.  וכי אין הוא יכול להשיג ביתר קלות בשר כבש צלוי כאן בעירו בנציבין? והוא אף מוכן לסכן את חייו בעבור זה! קרוב לודאי שמרגל הוא, מתחפש כיהודי ומתערב בין עולי הרגל כדי לשמוע את סודותיהם, שמא רוצים הם למרוד במלך רומי או לעבור על גזרותיו, אחר כך ילך וילשין, ואם כן, סכנה גדולה יש בדבר!

חשב רבי יהודה בן בתירא כיצד להפר את מזימותיו של הרומאי. הוא עצמו כבר היה זקן וחולה מכדי לעלות לירושלים. ואפילו אם היה מספיק לשלוח איש נאמן כדי להזהיר את החכמים - כיצד יכירו את הנכרי, והרי זה יודע להתחפש כל כך יפה! החליט רבי יהודה:  אותו רשע צריך להודיע בעצמו שאיננו יהודי, אלא עובד-אלילים רומאי, פיו יכשילנו, ואז ידעו עם מי יש להם עסק!

לא גילה רבי יהודה לנכרי מאומה ממחשבותיו, הראה לו פנים שוחקות ושאלו:  - כל כך הצלחת? האומנם נתנו לך מן החלקים המשובחים ביותר של הכבש? למשל, האם נתנו לך לאכול מן האליה (זנב הכבש)?  - לא! - הודה הגוי. - עד עכשיו לא שמתי לב לזה. באמת. אף פעם לא האכילו אותי אפילו חלק קטן מן האליה!

- ובכן רואה אתה? - אמר לו רבי יהודה בן בתירא. - אולי בכל זאת הרגישו שאינך יהודי.  עצתי לך, כשתעלה השנה לירושלים, בקש שיאכילו אותך מן האליה! הרומאי שם את הדברים האלו ללבו. היטב חרה לו שכנראה לא הצליח לרמות את היהודים כפי שחשב, כי הרי לא שיתפו אותו בחלק הכי שמן של קרבן הפסח ושמרו אותו לעצמם.

מה טוב שרבי יהודה העיר את אוזנו על ענין זה. מעכשיו כבר לא יותר ויעמוד על "זכותו" המלאה!

ושוב הגיע פסח והרומאי בא לירושלים, מחופש כרגיל. התערב בין עולי-הרגל, שוחח עמהם בלשונם והצטרף לקבוצה אחת להיות מנוי על כבש.
כשהגיע הזמן לאכל את סעודת-המצוה, דרש בעזות:  - מן האליה אני רוצה לקבל!  הסתכלו בו האנשים בתימהון. בתחילה חשבו שאולי לא הבינו נכון:  - מה אמרת? מן האליה?! הרי את האליה יש להקריב על המזבח ואסור לאכול אותה! מה אתה שח?!  עמד עובד-האלילים נבוך ומבויש על שלא ידע את הדין הזה, וכך נכשל בדבריו.

- הרי הזקן אמר לי במפורש, שאבקש את האליה - מלמל בכעס.
- מי אמר לך? - חקרו הסובבים אותו, אולי בור ועם-הארץ היה?

לא שלט עוד הרומאי הנרגז ברוחו וקרא: "מי? דוקא חכם ידוע, רבי יהודה בן בתירא מנציבין, הוא שאמר לי לבקש מן האליה, מפני שזה החלק הכי משובח!" נדהמו העומדים שם: רבי יהודה בן בתירה אמר?! היתכן? למה התכון? מה הדבר המוזר הזה שבא לפנינו?

עצרו את הרומאי והביאו אותו לפני החכמים. אלה הבינו שרבי יהודה ביקש להזהירם בדרך זו.