סיפורי חיים

סיון רהב מאיר מדברי הרב לאו: "עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד"

סיון רהב מאיר מדברי הרב לאו: "עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד"
 
ממש במקביל לבחירות, נערך בשבוע שעבר בוושינגטון הכנס השנתי של איפא"ק, השדולה האמריקאית החשובה. 18 אלף איש היו שם בקהל, וכמה מהם פנו אלי ושאלו אם גם הישראלים ראו את רגעי השיא של האירוע. לא היה לי מושג על מה הם מדברים, רובנו הרי ראינו בימים האחרונים בעיקר את מיקי זוהר ועפר שלח. אז הנה תמליל של הדקות האלה, שמזכירות לנו שהסיפור שלנו גדול יותר מהקרב על המנדט ה־61. זהירות, זה טקסט הפוך לחלוטין מכל מה ששמענו השבוע.
 
על הבמה עמדו הרב ישראל מאיר לאו, יחד עם הרב ד"ר יעקב שכטר, שאמר כך: "אבי המנוח, הרב הרשל שכטר, קצין בצבא ארה"ב, היה בין אלו ששחררו את מחנות ההשמדה. הוא הגיע למחנה הריכוז בוכנוולד, ובין המתים והגוועים למוות, ראה שם פתאום ילד, בוהה בו בחזרה".
 
הרב לאו המשיך: "אני הייתי הילד הזה". הקהל מוחא כפיים. "שמי הוא ישראל מאיר לאו, אבל בבוכנוולד לא היה לי שם. הייתי מספר, רק מספר. המספר שלי היה 117030 .רק מאוחר יותר גיליתי מי אני. אבי, הרב משה חיים לאו זצ"ל, נספה בטרבלינקה. הוא הורה לאחי, נפתלי לאו לביא, לשעבר הקונסול של ישראל בניו־יורק, שאם נס יקרה ואנחנו נשרוד, יש לנו רק מקום אחד ללכת אליו: ארץ ישראל". הקהל מוחא כפיים שנית. "אבל אני שמעתי את שמו של אבי אפילו בבוכנוולד, ולא רק מאחי. זה היה ביום השחרור, 11 באפריל, 1945. כדורים שורקים, פצצות מהאוויר, אנחנו רצנו לשער, והייתה שם ערימה של גופות. הג'יפים של הצבא האמריקאי דהרו פנימה וקצין אחד עם אקדח ביד יצא מאחד הג'יפים והביט בגופות. זה היה הרב שכטר. פתאום הוא ראה אותי. הוא הבין שאני ילד יהודי. הוא לקח אותי בידיו ואמר לי ביידיש: מה שמך? מי אתה? אמרתי: שמי לולק ממשפחת לאו. הוא אמר לי מיד: האם אתה קשור לרב המפורסם מאוד, משה חיים לאו? אמרתי: אני בנו, הוא היה אבי. הקצין התחיל לבכות. ראיתי את הדמעות על לחייו, ואז הוא שאל אותי: בן כמה אתה, ילד שלי? עניתי: מה זה משנה בן כמה אני? אני מבוגר יותר ממך. הוא שאל למה. הייתי אז בן פחות משמונה שנים. אמרתי לו: בגלל שכאשר אתה צוחק - אתה צוחק. כאשר אתה בוכה - אתה בוכה. שנים רבות שלא צחקתי ואני כבר לא בוכה. אז מי מבוגר יותר?
 
"חמישה שבועות לאחר השחרור חגגנו את חג השבועות, היום שבו התורה ניתנה לעם ישראל. היום אני גם יו"ר מועצת יד ושם, ואנחנו מציגים שם בירושלים את התמונה הזו. הנה, תסתכלו: הרב הרשל שכטר, ליד שני הנרות, מתפלל בקול את תפילת חג השבועות. ובשורה הראשונה, הילד השלישי מצד שמאל - זה אני. יחד התפללנו, ניצולי השואה והחיילים היהודים האמריקאים.
 
 
 
מבוכנוולד הגענו לארץ ישראל. הפכתי לרב, בגלל שאבי אמר לאחי: אם הנס יקרה ואתם תשרדו, תזכור שאחיך הצעיר צריך להמשיך את השושלת. אבי היה הדור ה־37 של רבני המשפחה, ואני הייתי צריך להיות ה־38. עשיתי זאת. הייתי הרב הראשי של נתניה, ואז של תל-אביב, ואז של כל מדינת ישראל".
 
קולו רועד. כשלידו עומד בנו של מי ששחרר אותו, הוא מסיים את דבריו כך: "אני יודע שזו לא חובה אישית אלא לאומית. יש לכולנו חובה להמשיך את השושלת, שלא תתנתק. עלינו להתגבר על כל הבעיות שיש לנו, כאן ובישראל. עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד. לחיות יחד באחווה, ברעות, עלינו לעשות זאת. זה בידיים שלנו. הסיסמה של איפא"ק היא: היום, מחר, יחד. בואו נבנה גשרים כדי להמשיך להיות יחד. עם ישראל חי".
 
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".

ההבטחה שהתגשמה - והחלום שהזכיר

"ר' שמעון אליקון, יהודי ממקסיקו, סיפר לרבי אברהם יצחק מישקובסקי שליט"א על אירוע נדיר אותו חווה בעת שהשתתף פעם יחד עם משלחת מכובדת ממקסיקו בסיום הש"ס בארצות הברית".
 
"ישבתי שם ליד יהודי מבוגר כבן תשעים", סיפר ר' שמעון, "וברגע סיום הש"ס, כאשר פרצה השמחה והמשתתפים פיזזו ורקדו בכל עוז לשמחתה של תורה, הצעתי לאותו יהודי לרקוד יחד אתי. הוא נענה להזמנתי ואמר לי: 'בשמחה זו אני מספר אחת…'. ואני מספר שתיים, עניתי לו בהלצה, ומיד שאלתי אותו: בשמחה שרבבות יהודים משתתפים בה, מדוע הנך חושב שאתה מספר אחת…?
 
"'שב ואספר לך את סיפור חיי!', אמר לי היהודי המבוגר, 'נולדתי ב'לובלין' וגדלתי על ברכי רב העיר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. פעם בהיותי ילד, בשמחת תורה נשא אותי המהר"ם על כפיו ואמר לי: 'אתה תגמור את הש"ס…'. לימים פרצה מלחמת העולם השניה והנאצים ימ"ש העבירו אותי שבעה מדורי גיהינום, באחד מהם הושלכתי יחד עם עוד ארבעה נערים לבור עמוק כדי להרגנו… בצר לי זעקתי: 'הלוא המהר"ם שפירא אמר לי שאני יגמור את הש"ס… אני חייב להישאר בחיים…'. כל הילדים נהרגו ואני נשארתי בחיים.
 
"'עברה תקופה, צבא ארה"ב שחרר אותנו ועברתי לגור בארצות הברית. המציאות החדשה וגשמיותה של אמריקה השכיחו ממני אט אט את עברי. נישאתי אמנם לאשה יהודיה, אך חייתי כאמריקאי חילוני לכל דבר. נולדו לי ילדים, והם הלכו בדרכי ומוצאם היהודי כלל לא בא לידי ביטוי…
 
"'עד שחל המפנה הגדול בחיי. לילה אחד נגלה אלי בחלומי מורי ורבי לשעבר המהר"ם שפירא מלובלין זי"ע, ואמר לי: 'אתה הרי חי בזכותי…! טענת שאמרתי לך לגמור את הש"ס… על מנת כן ניתנו לך חייך במתנה… חזור לחיות כיהודי כשר, החל ללמוד את הש"ס ותסיימו…'.
 
"'כשהתעוררתי לא נתן לי החלום מנוח, נזכרתי בעברי המפואר, בעיירתי ובמשפחתי. בנס הגדול כשניצלתי מן הבור ובהבטחתי לסיים את הש"ס… הבנתי כי מעתה עלי לשנות את אורח חיי ולמלאות את תפקידי. קראתי לכל בני משפחתי, סיפרתי להם את דבר החלום, וכולנו יחד חזרנו בתשובה שלמה…
 
"'התחלתי מיד ללמוד את הש"ס כהבטחתי וכברכת רבי מאיר שפירא מלובלין, והנה אני זוכה כעת לסיים את הש"ס… עתה מבין אתה מדוע אני מספר אחת בשמחה הזו…?'"

מה פעל חיבוק אחד

הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של מגדל העמק, מספר בספרו "אור השבת", בסיפור מיוחד: "לא יאומן מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים".  
 
"נסעתי באוטובוס מנצרת עילית למגדל העמק, ולמדתי מסכת בבא מציעא. בתחנה על אם הדרך עלה בחור 'היפי', שערותיו הארוכות גלשו אל שיפולי כתפיו. הוא מתיישב לצדי ומביט בעניין רב בגמרא שבידי", מספר הרב גרוסמן.
 
"הקדמתי בשלומו ושאלתיו בנימוס למקום חפצו. הוא סיפר כי פניו מועדות לחיפה. המשכנו לשוחח, כשאני מתעניין לגבי מקום מוצאו. הוא סיפר כי הוא נולד במרוקו, ואביו היה דיין נכבד. לימים עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם ביום בהיר נפטר האבא הדיין, ראש המשפחה, בפתע פתאום, והותיר את בני המשפחה יתומים, המומים וכואבים בארץ לא להם.
 
"קשה היתה היתמות, והאבל נגס בהם בכל פינה. האמא החליטה כי אין להם מה לחפש בארץ זרה, על כן עלו ובאו לארץ ישראל. הוא התקבל לישיבה קדושה, ובמקביל הסוכנות היהודית הפנתה אותו לאולפן כדי להשתלם וללמוד את השפה ולהקל עליו את קשיי הקליטה בארץ. באין לו אב ומדריך, החל הנער נושר ויורד אט אט מהתורה והמצוות, עד אשר נטש את כל המצוות שהכיר וחדל מלקיימם.
 
"הבטתי בצער וברחמים על אותה נפש אומללה שאיבדה את הקשר הישיר עם אבי יתומים, בעל הרחמים", מספר הרב גרוסמן. "ליבי נקרע לנוכח היתמות אותה חווה הבחור יום יום, שעה שעה. דיברתי על לבו דברי חיזוק ועידוד".
 
"'מה לומד הרבי?' שאל הנער את הרב גרוסמן. "פרק המפקיד", השיב לו. עיניו של הנער נצצו: "זה הפרק האחרון אותו למדתי בישיבה, לפני שעזבתי", אמר, והחל לירות בעל פה: "ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, אמר ליה הב לי כיפי, אמר ליה לא ידענא היכא… אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה"…
 
"התפעלתי מהזיכרון המדויק שלו, בראותי כי הוא מצטט מדויקות את לשון חז"ל. 'אתה זוכר את מסקנת הגמרא שם?', שאלתי אותו. 'בוודאי. ענה הבחור: 'הלכתא, שומא הדר לעולם, משום שנאמר 'ועשית הישר והטוב'…
 
"חיבקתיו חיבוק חם", מספר הרב גרוסמן. "הוא היה נרגש כולו, ואף מעיני זלגה דמעה רותחת על בן ישיבה שנסתלק בחטף ועבר לעולם שכולו חולין, אמונות תפלות ודמיונות שווא. 'ועשית הישר והטוב', אמרתי לו. חז"ל מלמדים אותנו דרכי אנושיות והתנהגות עם הזולת, גם אם השכל אומר להפך. 'ועשית הישר והטוב', טפחתי על שכמו, צריך לזכור את הפסוק הזה גם כפשוטו, לעשות את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם.
 
"נפרדנו לשלום ואמרתי לו: 'אתה מוזמן למגדל העמק, כבד אכבדך כמו בן שלי'", מספר הרב גרוסמן, ומציין כי הנער נראה נבוך לנוכח ההזמנה החמימה הזו, שבעתיד התגלתה כהזמנה הראשונה שלו בארץ, והחיבוק הראשון אותו קיבל מגיל צעיר מאוד.
 
לאחר שבועיים קיבל הרב גרוסמן מכתב לביתו, וכך נכתב בו: "ראיתי אותך בחושך בתוך האוטובוס, התרגשתי מאוד. בשבוע הבא אבוא אצלך לשבת קודש, כי אני צריך הרבה מאמרי פיך, אני נוטה ליפול ואיני רוצה ליפול. תדבר איתי קצת, תעודד אותי רק קצת, כי גלים חזקים דוחפים אותי לתהום המים".
 
הרב גרוסמן קרא את המכתב כשעיניו זולגות דמעות. לא יאומן מה פעל חיבוק קטן, מעט הערכה והארת פנים. הוא ציפה לבאות דרוך.
 
בערב שבת לפני הדלקת הנרות נשמעו נקישות עדינות בבי משפחת גרוסמן. בפתח בחור מוכר שניסה לאסוף את רעמת שערותיו לכדי קוקו, והניח כיפה שחורה על ראשו. "שלום עליכם!", קרא הרב גרוסמן בחום, "עליכם השלום, כבוד הרב. החלטתי שאני בוחר בדרך של 'ועשית הישר והטוב'", השיב הבחור בהתרגשות.

"המפגינה שצעקה עליי רגע קודם, התנפלה עליי פתאום בחיבוקים"

מספרת חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, נפאל, שנמצאת כעת בארץ עם משפחתה: 
(מתוך כתבה בהידברות). 
 
 
"לפני שבועיים עשיתי הליכה, עברתי גם באזור ההפגנות, ולפתע נעמדה מולי אישה גדולה וחסמה לי את הדרך
 
. היא אמרה לי: 'הו, הנה הדוסית הזו, מה יש לך להגיד?", והמשיכה להתגרות במילים, "לכו, לכו, גם כן אתם".
 
נעמדתי שם מולה, הסתכלתי בפניה וחייכתי באהבה. ראיתי בעיניים שלה את מה שהיא רואה - אישה בלבוש חרדי, שונאת חילונים, מאלה שהם בעד ביבי ומאותם שמפיצים את הקורונה.
 
באותו רגע ראיתי שיש לה על התיק מחזיק מפתחות מהודו, ואמרתי לה 'וואי, מחזיק מפתחות יפה'. לרגע נראה חוסר ההבנה בעיניים שלה, והעוקץ שהיה שם הלך והתפוגג.
 
המשכתי לומר לה, 'אם תרצי, אני יכולה להביא לך עוד אחד כזה', וכשהיא לא הבינה על מה אני מדברת, הסברתי: 'אני גרה שם'.
 
היא הסתכלה עליי בחוסר הבנה ושאלה, 'איפה זה שם?', מבחינתה היה נראה שאני יכולה להגיע מקסימום עד ברוקלין, לקבר של הרבי מליובאוויטש. אבל אני עניתי, 'אני גרה בנפאל', ובאותם רגעים ראיתי איך עיניה של המפגינה מתעגלות בתדהמה.
 
היא אמרה לי 'לא יכול להיות, את מבית חב"ד בקטמנדו?ֱ', ופתאום כל השנאה שהיתה בה פינתה את מקומה להערכה גדולה. היא סיפרה לי בהתרגשות איך רק שנה קודם הבן שלה טייל בטראק בהרים, נפגע ממפולת סלעים שהיתה מקום ושבר את צלעותיו. חזקי, בעלי, הוא זה ששכר מסוק פרטי והגיע תוך שעתיים למקום כדי להוציא אותו משם, ובאותו זמן ממש היא היתה בקשר טלפוני צמוד איתי, עד שעות הלילה המאוחרות. עוד לפני המסע, ציידנו את בנה בטלפון לוויני, דרכו הוא יכול היה להתקשר אלינו ולהודיע על מצבו, ולאחר שאושפז הגעתי לבקר אותו יום יום ולהביא לו את הדבר היחיד שהיה באפשרותו לאכול באותו זמן - מרק חם. 
 
כשהבינה אותה אישה שאני היא זו שסעדה את בנה בתקופת חליו, היא התנפלה עליי בחיבוקים, ושאר האנרכיסטים מסביב לא הצליחו להבין את פשר השינוי בהתנהגותה. הדמות עם המחלות המדבקות הפכה בין רגע לזו שהצילה את החיים של הבן שלה, ובאותם רגעים כל החומות נפלו מאליהן.
 
אמרתי לה אז, 'את רואה? אנחנו בסך הכל אחד. כשהסתכלת עליי בהתחלה מה ראית? ואיך גילית פתאום שהמציאות היא אחרת".

ההבטחה שהתקיימה - והחלום שהזכיר

"ר' שמעון אליקון, יהודי ממקסיקו, סיפר לרבי אברהם יצחק מישקובסקי שליט"א על אירוע נדיר אותו חווה בעת שהשתתף פעם יחד עם משלחת מכובדת ממקסיקו בסיום הש"ס בארצות הברית".

"ישבתי שם ליד יהודי מבוגר כבן תשעים", סיפר ר' שמעון, "וברגע סיום הש"ס, כאשר פרצה השמחה והמשתתפים פיזזו ורקדו בכל עוז לשמחתה של תורה, הצעתי לאותו יהודי לרקוד יחד אתי. הוא נענה להזמנתי ואמר לי: 'בשמחה זו אני מספר אחת…'. ואני מספר שתיים,
עניתי לו בהלצה, ומיד שאלתי אותו: בשמחה שרבבות יהודים משתתפים בה, מדוע הנך חושב שאתה מספר אחת…?

"'שב ואספר לך את סיפור חיי!', אמר לי היהודי המבוגר, 'נולדתי ב'לובלין' וגדלתי על ברכי רב העיר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל. פעם בהיותי ילד, בשמחת תורה נשא אותי המהר"ם על כפיו ואמר לי: 'אתה תגמור את הש"ס…'. לימים פרצה מלחמת העולם השניה והנאצים ימ"ש העבירו אותי שבעה מדורי גיהינום, באחד מהם הושלכתי יחד עם עוד ארבעה נערים לבור עמוק כדי להרגנו… בצר לי זעקתי: 'הלוא המהר"ם שפירא אמר לי שאני יגמור את הש"ס… אני חייב להישאר בחיים…'. כל הילדים נהרגו ואני נשארתי בחיים.

"'עברה תקופה, צבא ארה"ב שחרר אותנו ועברתי לגור בארצות הברית. המציאות החדשה וגשמיותה של אמריקה השכיחו ממני אט אט את עברי. נישאתי אמנם לאשה יהודיה, אך חייתי כאמריקאי חילוני לכל דבר. נולדו לי ילדים, והם הלכו בדרכי ומוצאם היהודי כלל לא בא לידי ביטוי…

"'עד שחל המפנה הגדול בחיי. לילה אחד נגלה אלי בחלומי מורי ורבי לשעבר המהר"ם שפירא מלובלין זי"ע, ואמר לי: 'אתה הרי חי בזכותי…! טענת שאמרתי לך לגמור את הש"ס… על מנת כן ניתנו לך חייך במתנה… חזור לחיות כיהודי כשר, החל ללמוד את הש"ס ותסיימו…'.

"'כשהתעוררתי לא נתן לי החלום מנוח, נזכרתי בעברי המפואר, בעיירתי ובמשפחתי. בנס הגדול כשניצלתי מן הבור ובהבטחתי לסיים את הש"ס… הבנתי כי מעתה עלי לשנות את אורח חיי ולמלאות את תפקידי. קראתי לכל בני משפחתי, סיפרתי להם את דבר החלום, וכולנו יחד חזרנו בתשובה שלמה…

"'התחלתי מיד ללמוד את הש"ס כהבטחתי וכברכת רבי מאיר שפירא מלובלין, והנה אני זוכה כעת לסיים את הש"ס… עתה מבין אתה מדוע אני מספר אחת בשמחה הזו…?'"

"אין עוד מלבדו"

"אין עוד מלבדו"


עם ישראל כולו איש אחד ולב אחד, והשם מצפה לנו שנתקרב אליו, ושולח לנו מסרים ברורים, אותות וסימני דרך, לחזקנו ולאותת לנו שאנו ברוך השם בדרך הנכונה.

כאשר מדברים על התחזקות, על עמידה בנסיונות, מוכרחים אנו להבין שאנו איננו ולא כלום. אין בנו לא כוחות ולא יכולות לעמוד מול האתגרים והנסיונות. אלא השם הוא העוזר לנו, הוא הנותן לנו את הכוחות. ואין עוד מלבדו.
כך שמעתי מהרבנית אילנה משאלי תחי', שמעבירה שיעורים לבנות מתחזקות במקומות שונים.

והיא גם סיפרה לי שני סיפורים מדהימים מאוד, שמוכיחים את עזרתו של הבורא במצבים של נסיון. כי השם הוא שמרים אותנו בעת הנסיון, והוא שרואה את לבנו ואת רצוננו ואת שאיפותינו - ועוזר לנו להתקרב אליו.


סיפור ראשון: (עם שינויי שמות ופרטים מזהים נוספים).

גילה היא תלמידת תיכון שגרה באיזור תל אביב, וקיבלה על עצמה שמירת שבת קודש. ההורים היו מוכנים להסכים עם כך, אבל לא הבינו מדוע לא תצטרף אליהם לנסיעה בערב שבת לבקר את הסבתא? 
עד כאן, אמר האב, את יכולה לשמור, להתחזק, מה שתרצי. אבל אל סבתא את מגיעה איתנו. את חלק מהמשפחה ומוכרחה להתנהג כמו כולם!
וגילה חשה אובדת עצות. לא רצתה חלילה לפגוע בכבוד הוריה, אבל השבת, השבת - מה יהא עליה?
אולי נבקר ביום אחר? הציעה גילה.
לא יקום ולא יהיה, פסק האב. אנחנו ניסע כמו תמיד ואת באה איתנו.
ניסתה לדבר, להתחנן, לבכות - וכלום לא עזר. את באה איתנו וזהו!
זכרה גילה את שיעוריה של הרבנית אילנה, וזעקה מקירות ליבה אל בורא העולם, שאין עוד מלבדו, וביקשה שיחלץ אותה מהמבוי הסתום שנקלעה אליו, כי רק בידיו נמצאים כל המפתחות!
ולפתע - טלפון. מביתה של הסבתא מבקשים שלא יבואו היום לבקר. כי יש להם אורחים אחרים וזה כרגע לא נוח.
ההלם היה מוחלט. ההורים הבינו את הרמז. את המברק שנשלח אליהם מלמעלה.
או קי, פסק האב, הבנתי. בשבת הבאה את פטורה מלהצטרף אלינו.
וגילה נשמה לברכה, והודתה לבורא העולם בכל ליבה על חסדיו העצומים.

סיפור שני:  (כנ"ל, עם שינויי שמות ופרטים)

רויטל מתגוררת אף היא באיזור תל אביב, בבנין חדיש ורב קומות. ובליל שבת היא משתתפת בשיעורי תורה. בליל שבת אחד, אחרי גמר השיעור, טיילה רויטל עם חברותיה, וכשחזרה הביתה, בשעת לילה מאוחרת, גילתה שהאינטרקום סגור.
כידוע, אסור ללחוץ בשבת על אינטרקום, או על מערכת דיגיטלית של קוד לפתיחת דלתות, מכיון שהדבר מפעיל זרם חשמלי ומהווה איסור מסוג "בונה", שהוא אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת. אבל רויטל היתה אובדת עצות. האם צפויה היא לבלות את הלילה בחוץ? ברחוב?
היא חיכתה זמן מה, וחשבה, אולי יבוא מישהו ויפתח את הדלת? אך איש לא הגיע. השעה היתה מאוחרת, וגם שום סיכוי לא היה שיגיע מישהו בשעה מאוחרת כל כך.
מה יהיה? היכן תבלה את הלילה? ואיך לא תדאיג את הוריה?
רק השם יכול לחלץ אותה ממצב כה מורכב. כי אין עוד מלבדו.
שיננה רויטל בכל הכוח: "אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו!" 
ולפתע -
נפתחה הדלת פתאום לרווחה.
ורויטל נכנסה, טיפסה בשקט במדרגות, והגיעה לביתה.
איך נפתחה הדלת? מי פתח אותה כך? היא לא ידעה.
ולמחרת שאלה את כל השכנים, מי היה השכן המסתורי? מי פתח את הדלת?
ואף אחד לא ידע על כך דבר. אף אחד לא היה שם, ליד הדלת, בליל שבת בשעה שתיים בלילה.
נס.
נס מאת בורא העולם, שאין עוד מלבדו.


את שני הסיפורים הללו סיפרתי לחברתי אורטל (שוב, שיניתי את השם וכמה פרטים מזהים) ביום ראשון אחד, לפני כשלושה שבועות. 
אורטל ובעלה ניר זכו וברוך ה' הם מקבלים על עצמם עוד ועוד מצוות. הילדים לומדים בגנים דתיים, המטבח כשר, הבית טהור, והאורחת החשובה ששמה שבת קודש זכתה אף היא להכנס לביתם.

בנושא של שמירת השבת עוברים אורטל ובעלה אתגרים לא פשוטים. 
ראשית כל, העבודה של ניר מצריכה זמינות בטלפון הסלולרי שלו 24 שעות, 7 ימים בשבוע. שנית, כמו תמיד, מגיעה השאלה: מה יאמרו החברים?
ואורטל וניר מתמודדים עם כל זה בצורה ראויה להערצה. ראשית, קיבלו על עצמם הדלקת נרות שבת. אחר כך הוסיפו גם קידוש והבדלה. בהמשך אף השתתפו בסמינר של ערכים, ובעקבותיו קיבלו על עצמם את שמירת השבת ואף החלו להשתתף בתפילות השבת בבית הכנסת שבשכונתם.

והחברים? החברים שומעים, חלקם מקבלים זאת, חלקם מופתעים, חלקים מפרגנים וחלקם קצת פחות - אבל כולם כולם מתרגלים עם הזמן למציאות החדשה. וחברים אמיתיים ממשיכים להיות חברים גם כאשר אנחנו בוחרים לנו את הדרך היחודית שלנו!

ביום ראשון סיפרתי לאורטל את מה שתואר כאן למעלה. ביום שני (יום למחרת) סיפרה לי אורטל את הסיפור המדהים הבא:

אורטל עובדת בחברת הי טק בתפקיד פיתוח בכיר. ובדיוק ביום שני, נתקלה בבעיה שלא מצאה לה פתרון. שוב ושוב ניסתה אפשרויות שונות להתמודד עם הבעיה - ואין מוצא. היא חששה לגשת לראש הצוות שלה - והעדיפה לפתור את הבעיה בכוחות עצמה. 
חזרה אורטל ושיננה לעצמה שה' הוא האלקים, ואין עוד מלבדו! 
חזרה ואמרה שוב ושוב ו... התקלה נותרה ללא שינוי.
בדלית ברירה ניגשה אורטל אל ראש הצוות, והראתה בפניה את התקלה. ראש הצוות שאלה אותה על כל מיני אפשרויות לפתרון הבעיה - ועל כולן אמרה אורטל שכבר ניסתה אותם.
אני לא מאמינה, אמרה ראש הצוות, עלית פה על בעיה שלא ידענו עליה. צריך לעשות פה תיקון רציני במערכת. כל הכבוד!
מעז יצא מתוק. ובמקום לספוג נזיפות, זכתה אורטל ל... צל"שים.

אבל סיפור עוד יותר מדהים שמעתי מאורטל כשבועיים לאחר מכן.

כזכור, החליטו אורטל ובעלה לקבל על עצמם שמירת שבת קודש, אבל הבעיה עם מקום העבודה של בעלה של אורטל נותרה בלתי פתורה. הרי הוא אמור להיות זמין בטלפון הסלולרי שלו גם בשבתות. מה יהיה?
שוב, ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו. ובדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו.
אורטל וניר החליטו וקיבלו והחלו לשמור את השבת - ולפתע, בחסדי השם, שום טלפון לא הגיע. 
כך בשבת הראשונה. 
כך בשבת השניה. 
כך גם בשבת השלישית.
שלושה שבתות רצופות - ושום שיחה נכנסת לא התקבלה. 

שום בעיה.  שום תקלה.  שום שאלה.  דממה על הקו במשך כל השבת. דממה מוחלטת, מכניסת השבת ועד יציאתה.

ואורטל וניר - שומעים, חשים, מתרגשים לנוכח הנס הגלוי שזכו לראות. 
"בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו" : כך מסייע הקדוש ברוך הוא ומיישר את הדרך בפני מי שחפץ להתקרב אליו.

ויהי רצון ונזכה כולנו להתקרב אל ה' יתברך מתוך שמחה, רווחה, והנהגה של חסד ורחמים, תמיד תמיד, אמן ואמן.

רות כהן, כלת התנ"ך העולמי: "חלמתי על ההתמודדות, אבל לא האמנתי שאצליח"

רות כהן, כלת התנ"ך העולמי: "חלמתי על ההתמודדות, אבל לא האמנתי שאצליח"
 
רות כהן, כלת התנ"ך העולמי, קטפה את המקום הראשון בחידון לאחר עשור של שליטה גברית מובהקת. כעת, לכבוד חג השבועות, היא מגלה מדוע לא האמינה בעצמה, למה כל כך רצתה לנצח, איך לומדים 400 פרקי תנ"ך ביום, וכמה קיבלה בבגרות בתנ"ך
 
אבנר שאקי, הידברות
 
נגיף הקורונה טלטל את העולם ובתוך כך גם את סדריו הקבועים של חידון התנ"ך העולמי, אך אפילו הוא לא עמד בפני נחישותה יוצאת הדופן של רות כהן, אשר הפכה לנערה הראשונה שקטפה את המקום הראשון בחידון, לאחר עשור של שליטה גברית בלתי מעורערת. "לחידון נחשפתי כבר בתור ילדה קטנה", אומרת רות, 16, תלמידת כיתה י"א באולפנת הרב בהרן, המתגוררת באחוזת אתרוג. "אצלנו בבית זה היה חלק מהחוויות הקבועות של יום העצמאות.
 
"חלמתי על ההתמודדות מגיל צעיר, אבל לא האמנתי שאצליח. החבר'ה שהתחרו שם נראו לי מאוד גדולים וחכמים. מעבר לזה, מדובר בהמון חומר, ופשוט לא האמנתי בעצמי מספיק. כשהייתי בכיתה ט' ראיתי את החידון, והיו שם חבר'ה מכיתה י"א שמאוד הצליחו, וחשבתי לעצמי שעוד שנתיים אהיה בגיל שלהם ואולי אוכל להצליח כמוהם.
 
"אחרי שהתחלתי להאמין בעצמי קצת יותר, פשוט התחלתי ללמוד המון. לאן שלא הלכתי, זה היה עם התנ"ך. השקעתי בזה מאוד, גם אם הייתי צריכה לוותר על דברים משפחתיים או חברתיים בשביל הלימוד. כך, במשך שנתיים זה מילא לי את כל סדר היום. הייתי עושה רק את מה שאני חייבת בכל שאר התחומים, ובכל שאר הזמן למדתי. אפילו בנסיעות. למרות כל זאת, אני מאמינה שהדבר העיקרי שעזר לי להצליח הוא שפשוט האמנתי בעצמי, האמנתי שאצליח".
 
במהלך השנתיים הללו - היו ויתורים כואבים במיוחד?
 
"בהתחלה זה היה בסדר יחסית, אבל בכיתה י"א הוויתורים כבר היו מאוד גדולים. הבנתי שעכשיו זה הזמן שלי להשקיע בלימוד התנ"ך, ואחרי שזה ייגמר אשקיע בדברים אחרים. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה. כשאתה ממש רוצה משהו המאמץ שווה את ההשקעה. יחד עם זאת, כדי לחוות גם קצת חיים חברתיים השתדלתי ללמוד כמה שיכלתי עם חברות, וכן – זה היה סוג של בילוי. במהלך השנתיים האלה שמעתי מאנשים פה ושם משפטים כמו: 'למה את לא באה אתנו? תשתחררי קצת', אבל כשהסברתי להם כמה זה חשוב לי הם הבינו אותי".
 
 
 
חיזוק ממרים פרץ
מאמציה של רות נשאו פרי, ולאחר שצלחה את החידון הבית ספרי עלתה לחידון הקדם מחוזי, משם עלתה למחוזי, הקדם ארצי, הארצי, הקדם עולמי, ובסופו של דבר העפילה לחידון העולמי. "בשנים האחרונות זה בהחלט היה הדבר העיקרי בחיים שלי, ואני מאוד שמחה ומודה לה' על כך שזה הצליח. ממש התמסרתי לעניין. למשל, כשהלכתי לקנות תיק צד, הייתי מוודאת לפני הקנייה שיהיה בו מקום לתנ"ך".
 
למה היה לך כל כך חשוב להצליח בחידון?
 
"יש בי משהו תחרותי, אז ברור שגם פשוט רציתי לנצח, אבל המשמעות האמיתית היא הרבה מעבר לזה. היה לי חשוב לנצח כדי להראות לעצמי שאני יכולה, שיגעת ומצאת תאמיני, אבל באתי בעיקר בשביל ללמוד תנ"ך. התנ"ך זה דבר ה', זה דרך חיים, וחשוב לי להכיר אותו כמה שיותר. התנ"ך היה נוכח בחיים שלי תמיד. את פרשות השבוע לומדים כבר מגיל צעיר, וככל שגדלים מגלים בתנ"ך דברים נוספים. גם במה שכבר למדת – עם השנים מגלים עומקים חדשים. אין לזה סוף.
 
"נכון שבתנ"ך מתוארים גם דברים היסטוריים שקשורים לעם ישראל, אבל הוא ממש לא רק ספר היסטוריה. כמו שאמרתי, התנ"ך הוא דבר ה', ובתור נערה דתייה חשוב לי להכיר אותו כמה שיותר. אני חושבת שאפשר וצריך ללמוד מהתנ"ך כמה שיותר גם לחיים שלנו היום. אפשר למשל להסתכל על המנהיגים הצדיקים מזמן התנ"ך, להסתכל על המנהיגים שלנו היום, ולהבין איך היינו רוצים שהם יתנהגו".
 
 
כיצד נראו ההכנות האחרונות שלך לקראת החידון?
 
"ברוך ה' בשנתיים האחרונות למדתי מאוד ברצינות, אבל בשלושת השבועות האחרונים בהחלט העליתי הילוך. היעד שלי היה ללמוד לפחות 400 פרקים ליום, שזה פחות או יותר כל החומר שצריך ללמוד לגמר. היו לי בתקופה הזו גם כמה לילות לבנים, ומאוד נהניתי מהם. בשבוע שקדם לחידון הייתי מאוד במתח, כיביתי את הפלאפון, כמעט לא יצאתי מהחדר, ורק למדתי תנ"ך. אחים שלי הביאו לי את האוכל לחדר, ואכלתי ממש בזריזות. אפשר להגיד שעשיתי לי בידוד, ולא מקורונה.
 
"ככל שהתקרב החידון, כך למדתי יותר. ביום החידון עצמו, כשהיינו אצל המאפרת, למדתי תוך כדי שהיא איפרה אותי. זה היה יום מאוד מלחיץ. כשזה קורה אתה מאוד רוצה שהיום הזה יגמר, אבל אחרי זה אתה רוצה לחזור אליו. בשלב האחרון של החידון היה מאוד מתוח וצמוד, אבל אז צדקתי במשהו והמתחרה השני טעה, לכן ניצחתי".
 
מה התחושה ברגע שאת מבינה שעשית את זה והגשמת את החלום?
 
"כמובן שמאוד התרגשתי כשניצחתי, וגם הרגשתי אושר גדול - שהתערבב עם זה שהתבאסתי בשביל מי שהפסיד. זה היה מאוד מרגש. תכל'ס, אני עדיין לא כל כך מעכלת את זה. האמת שהשנה החידון היה קשה במיוחד, כי את החידון של השנה כתב כותב חדש שהכין לחידון שאלות קשות יותר, אז שמחתי במיוחד. סיבה נוספת לכך שמאוד שמחתי היא שבעשר השנים האחרונות זכו בחורים, והשנה זה השתנה. כשדיברנו עם מרים פרץ, שלקחה השנה חלק בחידון, היא אמרה לנו שהיא רוצה שהשנה הזוכה תהיה בת, וזה אכן מה שקרה. המשפחה והחברות שלי מאוד עזרו לי לאורך כל הדרך, ואני ממש מודה להם על זה".
 
מה השתנה בחייך בעקבות הניצחון בחידון?
 
"האמת היא שהמון. בשבוע שעבר הלכתי בירושלים, ואנשים זיהו אותי ברחוב. אני ממש לא רגילה להיות מוכרת. גם כל הראיונות לתקשורת זה דבר שהוא חדש לי. השנה גם השקעתי פחות בלימודים, ואני צריכה לחזור לזה. סך הכל אני שמחה בשינוי הזה, אבל אני מקווה שהוא לא יכביד עלי. אני בעד הפרסום וכל מה שקשור אליו רק בשביל לדבר על החשיבות של לימוד התנ"ך, לא מעניין אותי הפרסום האישי שלי".
 
רות לא מתאפקת מלציין כי בנושא זה היא חשה קשר ישיר לרות המואבייה. "קוראים לי רות כי נולדתי בשבועות, ואני מאוד מחוברת לדמות של רות המואבייה, בעיקר בגלל שהיא הלכה אחרי מה שהיא האמינה בו למרות המחיר שהיא שילמה. מעבר לכך, רות הצטרפה לנעמי בלי רעש וצלצולים, הלכה לבועז בשקט, קמה לפני עלות השחר כדי שלא יראו אותה, ואני מאוד מתחברת ללא להחצין את מה שעשית ולעשות מזה עניין. אני לא רואה סתירה בין הדברים האלה לראיונות שאני נותנת כי שוב, זה לא לקידום עצמי, אלא כדי שאנשים יאמינו בעצמם וכדי שיותר אנשים ילמדו תנ"ך".
 
 
 
לתווך את התנ"ך
בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, לראשונה התקיים חידון התנ"ך ללא נוכחות קהל, אך לא היה זה הדבר היחיד שהשתנה בסדריו הקבועים של החידון. "הקורונה התחילה כשהגענו לשלב הארצי, ובעקבות כך בוטל הטיול המסורתי של המתמודדים. בנוסף לכך גם בוטלו השנה כמה בגרויות, וזה דווקא משמח. הגמר כבר התקיים ללא קהל, וגם זה היה מעולה, כי ככה זה היה הרבה פחות מלחיץ".
 
אפרופו בגרויות, אפשר לשאול כמה קיבלת בבגרות בתנ"ך?
 
"מי שמגיע לחידון העולמי מקבל אוטומטית מאה בתנ"ך. אצלי המצב בעניין הזה טוב ברוך ה', אבל באופן כללי מצב לימוד התנ"ך בקרב הנוער ממש לא משהו. מאוד חשוב לחזק את זה, ואני חושבת שלא עושים מספיק בנושא. אני מאמינה שאם ילדים ונערים היו נחשפים לתנ"ך בצורה שתדבר אליהם, הם היו מאוד רוצים לעסוק בו. אני התחברתי לתנ"ך דרך התחרות, כי אני אוהבת תחרויות, אבל אפשר להגיע אליו דרך טיולים בעקבות סיפורי התנ"ך למי שאוהב טיולים, כתיבת והלחנת שירים שקשורים לתנ"ך למי שאוהב מוזיקה, או בכל דרך אחרת.
 
"אני, בכל אופן, מתכוונת להמשיך לעסוק בתנ"ך גם אחרי הזכייה בחידון. מאז שנכנסתי עמוק ללימוד התנ"ך אני כותבת שאלות בתנ"ך, גם לעצמי וגם לאחרים. עם הזמן הבנתי שאני אוהבת לשאול לא פחות מאשר ללמוד ולענות. החל מהשנה הבאה אצטרף בעזרת ה' לצוות שמכין את השאלות לשלבי החידון השונים. בכלל, אני חושבת בהמשך לעסוק במקצוע שקשור לתנ"ך, למשל אולי להיות מורה או מרצה לתנ"ך".
 
לצד כל הדברים הטובים עליהם דיברת, מהו הדבר שהיה הכי קשה שהיה לך בכל התהליך?
 
"הזמן שבו הייתי הכי מתוסכלת היה אחרי השלב הארצי. קיבלנו חומר חדש ללמוד, אך בגלל הקורונה כל הזמן הגיעו הוראות חדשות, והייתי בלחץ של הישורת האחרונה כי עליתי לחידון העולמי. מעבר לכך, לאורך כל הלימוד הלכה איתי תחושה מאוד לא פשוטה, כי הרבה פעמים רציתי להעמיק יותר בלימוד ולא יכולתי. היו פרקים וסיפורים בתנ"ך שמאוד רציתי ללמוד לעומק, אבל בגלל הלחץ של החידון לא יכולתי להרשות את זה לעצמי. עכשיו, ברוך ה', אני יותר יכולה לעשות את זה. אני כבר מאוד מחכה לזה. יש לי עוד המון מה ללמוד בתנ"ך. יש לי עוד הרבה מה להספיק". 

סיפור של הפעוט שטבע במקווה בצרפת

יהודי תושב צרפת התגורר במקום מרוחק ממרכזים יהודיים, ועל כן ייסד בעצמו מקווה טהרה בביתו, לטובת יהודי הסביבה. 
בינתיים נולד לו בן עשירי למזל טוב, אך למרבה האסון, בהיותו בן שנתיים הוא טבע למוות באותו מקווה טהרה שבנו הוריו במסירות נפש. 
 
הטרגדיה היתה איומה. היו שהאשימו את ההורים, והיו ששאלו את השאלה הנוקבת: זו תורה וזה שכרה?
היו שהזכירו את מה שאמרו על נחוניא חופר שיחין, שנפלה בתו לבור המים שחפר בעבור עולי רגלים. 
"דבר שהצדיק מתעסק בו ייכשל בו זרעו?"
לא חסרו שאלות. 

יום אחד נרדם הרב וראה בחלומו את ילדו שנפטר, ואותו ילד אמר לו כך:
"הנשמה שלי היא נשמה של אחד מבעלי התוספות שנהרג בצרפת במסעות הצלב על קידוש ה'. 
הוא נקבר בבגדיו כיוון שהם היו ספוגים בדמו הקדוש. 
בכל שנה הנשמה שלי עולה מעלות גבוהות ונוראות שאין כל בריה יכולה לשער. 
והנה, הגעתי לפתחו של מקום גבוה מאוד, אולם נאמר לי כי לכאן אפשר להיכנס רק לאחר טבילה במקווה. 
בלי מקווה - לא שייך להיכנס לשם. 
על כן ניתנה רשות לנשמתי לרדת שוב לעולם, ולטבול במקווה טהרה במהירות האפשרית, וכך להשלים את טהרת נשמתי. 
אבל לא כל אחד היה ראוי שהנשמה הקדושה שלי תשכון בביתו. 
למה זכית דווקא אתה, אבא? כי אתה מסרת נפשך ונתת מממונך לבנות מקווה טהרה, 
ודווקא עקב כך זכית לגדל אותי בביתך. 
ולראיה על אמיתות החלום: בעוד שנה תיוולד לך בת, תחת הילד העשירי שנפטר".
 
 
מקורות:
 
* מרווה לצמא, הרב יהודה אריה דינר שליט"א, בשם הרב גריינמן שליט"א ששמע את הסיפור מכלי ראשון.
הרב אליהו עמר שליט"א מספר את הסיפור ממקור ראשון, שפגש את בעל המעשה ואף פגש את הילדה שנולדה.

בדרך אבינועם

בדרך אבינועם
 
 
 
אבינועם דוד, בן שמעון וגילה, כהן, נולד בירושלים, ועלה השמיימה בין כסה לעשור, במהלך פעילות מבצעית, בנופי הגולן שכה אהב, והוא בן 22, ביום ז' בתשרי תשע"ח.
 
אבינועם שאף לחיות בעוצמה הגדולה ביותר בכל המישורים. הוא עמל והתאמץ בכדי לעשות זאת - בבית הספר היסודי, בתיכון שבו בלט באישיותו הקורנת והנעימה ובישיבת אשתמוע בה הקדיש את כל זמנו לגדול בתורה ובמידות והיה מהתלמידים המובילים והבולטים. אבינועם הצליח להתגבר ולכבוש את היעדים שהציב לעצמו כולל הגשמת חלומו ללמוד בישיבת עלון מורה בה המשיך לבנות את הבניין הרוחני שלו ומשם יצא לקיים את מצוות "עזרת ישראל מיד צר" בצבא.
 
אבינועם דוד, שהיה כדוד המלך - "עדינו העצני" - עדין במידות וביראת ה' וגם קשה כארז בהתמדה ועקשנות, התגייס לחיל התותחנים ויצא לקורס מפקדים וקצינים בהמלצת מפקדיו. את קורס הקצינים אבינועם לא סיים אך רצה להביא לידי ביטוי את כלי הפיקוד שלמד ובחודשים האחרונים לחייו פיקד על צוות תותחנים. כל זמן שהותו בצבא אבינועם חלם לחזור לישיבה ולהמשיך שם בבניית קומה נוספת בבניין אישיותו ומידותיו, ולהקים משפחה.
 
לאחר מותו הרמטכ"ל הכיר ביכולותיו ותכונותיו ובחר להעניק לו את דרגת הקצין - סגן משנה, באופן חריג ויוצא דופן בצה"ל.
 
במסע חייו של אבינועם הוא השלים את שביל ישראל ופסע בשבילים רבים נוספים בארץ, הוא פסע בנתיב הענווה, היראה והדבקות בה', ונגע בליבותיהם של כל מכיריו ואוהביו. אבינועם לא שכח לשמור על קשר רצוף ואוהב עם המשפחה שהיתה עבורו חלק משמעותי מהמסע.
 
לאחר מותו מצאנו פנקסים ורשימות רבות שאבינועם הותיר אחריו ובהם חשבונות נפש רבים, השתוקקות לעבודת מידות עמוקה ומדוייקת ונקיטת צעדים מעשיים בעבודה קשה ומאומצת על מנת להשיג זאת.
 
אחד הפנקסים שריגשו אותנו במיוחד הוא פנקס ירוק בן כ-160 עמודים של תודות - "פנקס תודה", בו אבינועם מודה על הכל - על דברים פשוטים שקרו לו, על העולם והיופי אותו פגש, על המשפחה, על תכונות אופי טובות שיש לו, וגם על קשיים שהוצבו בפניו והיכולת שלו להתגבר עליהם.
 
נפעמנו מההתמדה והכתיבה הרצופה של עוד תודה ועוד תודה. זיהינו שחלק מהתודות נכתבו אחרי אירועים מסוימים - אחרי שבת אצל אח, מפגש עם חבר, או קושי מסוים בו נתקל. אפשר לחוש ברצון החזק של אבינועם לשוב ולהודות על כל דבר: על דברים יום יומיים, על התמודדות ואפילו על קושי.
 
פנקס התודה מסמל את אחת התכונות המיוחדות של אבינועם, ואנו רוצים להמשיך את דרכו המיוחדת. אם תקחו גם אתם פנקס תודה כזה ותמלאו אותו בתודות שלכם, תמשיכו את דרכו היפה של אבינועם ותוסיפו אור ונועם בעולם. 
 
 
 
מעט מפנקס התודה של אבינועם: