חודש אלול

אדון הסליחות : תיאור קסום ורווי געגועים

”אדון הסליחות“: בתיאור קסום ורווי-געגועים, שב רבי יצחק יוסיפוב, לערש הולדתו, שכונות תל דרום תל-אביב של סליחות, ומתאר בציוריות את הדמויות, הקולות והצלילים.
 
מקור: ישראל פרידמן יום ליום, 
הידברות 
 
קבוצה של ילדים היינו, ילדים של דרום תל-אביב. בשעה 4 לפנות בוקר יצאנו לרחובות וקראנו בקולניות לכל אורך דרכנו לבית-הכנסת ’סליחות, סליחות‘. היינו גם נוקשים בדלתות בחזקה. אלא שלא היה את מי להעיר: האורות בבתים כבר היו מוארים, האנשים ניעורו כבר. הרי כולם כבר בשעה 9 לעת-ערב כבר הולכים לנום תנומת ליל.
 
אנו צעדנו לעבר בית הכנסת של ישיבת הרמב“ם, שברחוב חזקיהו המלך, שם התפללנו סליחות וגם את תפילת השחרית שלאחריהם.
 
החזן ב‘סליחות‘ היה מנהל הישיבה, רבי חיים אוגיוף ז“ל. כל העולם הכירוהו. הוא היה קורא את הפיוטים בבכיות והתעלות הנפש. קודש קדשים. לעיתים, ראש הישיבה, הרב חפוטא, ניגש לעמוד התפילה והחליפו בתפקיד.
 
הקירות היו רועדים ב‘אדון הסליחות‘. בתי הכנסת באזור כולם מוארים הם. ה‘שמש‘ הקבוע מיטיב הנרות, ומחלק תה וקפה לבאים. הייתי מרגיש חוויה. אין דברים כאלה היום.
 
אך לא רק את בית הכנסת שע“י ישיבת הרמב“ם הכרתי. היו כמה וכמה בתי כנסת באזור שכונות הדרום. זקני הבוכרים, כמו רבי אלחנן אמינוף ז“ל, רבי מיכאל גול ז“ל ורבי יעקב אהרונוף ז“ל, קבעו את תפילתם בבית הכנסת ’אליהו הנביא‘ שב‘שוק לווינסקי‘. היו הם משכימי-קום לתפילת הנץ. אבל לא יגיעו בשעה הנקובה. כלל וכלל לא. יגיעו 45 דקות טרם תחל התפילה ויקראו במתינות של ממש את ’פתח אליהו‘ ושאר הקדמות התפילה. רק ב-10 בבוקר, עם תום לימוד ה‘חוק לישראל‘ היומי הקבוע אחר התפילה, שבו לביתם. לא פחות מחמש שעות תמימות ’בילו‘ בבית הכנסת. אפילו רבה האשכנזי של תל-אביב היה מתפעם ומפטיר בפנינו: ”איזו תמימות. אף פעם אינכם ממהרים לצאת את בית הכנסת...“.
 
היו בתי כנסת בשכונת שפירא בהם היו קמים מוקדם יותר. אחד או שתיים כאלו היו פותחים את בית הכנסת כבר בשעה 2 לפנות-בוקר, אז היו מסיימים את כל ספר התהילים (!). אחר-כך נשתרש המנהג בקרב בית הכנסת ’גבאי‘ לעדת הבוכרים שברח‘ מסילת ישרים, שם מידי שבת היו משכימים קום והיו קוראים את כל ספר התהילים טרם התפילה.                           
 
 כבחור צעיר, כבן 16, ראיתי את הזקנים שמשכימים-קום בדבקות של ממש. החלטתי לקיים עם המשכים הקבוע תחרות, מי ’יפתח‘ את בית הכנסת. אני חייב לציין שנחלתי כישלון חרוץ וצולב תמיד: תמיד ראיתי אותו מקדים אותי ב-10 דקות.
 
כילד, מתבייש הייתי להיכנס חמש דקות אחרי תחילת התפילה. הייתי נבוך בפני הזקנים והמבוגרים - שכבר שעה טרם התפילה הכינו עצמם לתפילה. אני אומר מציאות של אמת; אני חוויתי וראיתי את כל זה.

אדון הסליחות : תיאור קסום ורווי געגועים

”אדון הסליחות“: בתיאור קסום ורווי-געגועים, שב רבי יצחק יוסיפוב, לערש הולדתו, שכונות תל דרום תל-אביב של סליחות, ומתאר בציוריות את הדמויות, הקולות והצלילים.
 
מקור: ישראל פרידמן יום ליום, 
הידברות 
 
קבוצה של ילדים היינו, ילדים של דרום תל-אביב. בשעה 4 לפנות בוקר יצאנו לרחובות וקראנו בקולניות לכל אורך דרכנו לבית-הכנסת ’סליחות, סליחות‘. היינו גם נוקשים בדלתות בחזקה. אלא שלא היה את מי להעיר: האורות בבתים כבר היו מוארים, האנשים ניעורו כבר. הרי כולם כבר בשעה 9 לעת-ערב כבר הולכים לנום תנומת ליל.
 
אנו צעדנו לעבר בית הכנסת של ישיבת הרמב“ם, שברחוב חזקיהו המלך, שם התפללנו סליחות וגם את תפילת השחרית שלאחריהם.
 
החזן ב‘סליחות‘ היה מנהל הישיבה, רבי חיים אוגיוף ז“ל. כל העולם הכירוהו. הוא היה קורא את הפיוטים בבכיות והתעלות הנפש. קודש קדשים. לעיתים, ראש הישיבה, הרב חפוטא, ניגש לעמוד התפילה והחליפו בתפקיד.
 
הקירות היו רועדים ב‘אדון הסליחות‘. בתי הכנסת באזור כולם מוארים הם. ה‘שמש‘ הקבוע מיטיב הנרות, ומחלק תה וקפה לבאים. הייתי מרגיש חוויה. אין דברים כאלה היום.
 
אך לא רק את בית הכנסת שע“י ישיבת הרמב“ם הכרתי. היו כמה וכמה בתי כנסת באזור שכונות הדרום. זקני הבוכרים, כמו רבי אלחנן אמינוף ז“ל, רבי מיכאל גול ז“ל ורבי יעקב אהרונוף ז“ל, קבעו את תפילתם בבית הכנסת ’אליהו הנביא‘ שב‘שוק לווינסקי‘. היו הם משכימי-קום לתפילת הנץ. אבל לא יגיעו בשעה הנקובה. כלל וכלל לא. יגיעו 45 דקות טרם תחל התפילה ויקראו במתינות של ממש את ’פתח אליהו‘ ושאר הקדמות התפילה. רק ב-10 בבוקר, עם תום לימוד ה‘חוק לישראל‘ היומי הקבוע אחר התפילה, שבו לביתם. לא פחות מחמש שעות תמימות ’בילו‘ בבית הכנסת. אפילו רבה האשכנזי של תל-אביב היה מתפעם ומפטיר בפנינו: ”איזו תמימות. אף פעם אינכם ממהרים לצאת את בית הכנסת...“.
 
היו בתי כנסת בשכונת שפירא בהם היו קמים מוקדם יותר. אחד או שתיים כאלו היו פותחים את בית הכנסת כבר בשעה 2 לפנות-בוקר, אז היו מסיימים את כל ספר התהילים (!). אחר-כך נשתרש המנהג בקרב בית הכנסת ’גבאי‘ לעדת הבוכרים שברח‘ מסילת ישרים, שם מידי שבת היו משכימים קום והיו קוראים את כל ספר התהילים טרם התפילה.                           
 
 כבחור צעיר, כבן 16, ראיתי את הזקנים שמשכימים-קום בדבקות של ממש. החלטתי לקיים עם המשכים הקבוע תחרות, מי ’יפתח‘ את בית הכנסת. אני חייב לציין שנחלתי כישלון חרוץ וצולב תמיד: תמיד ראיתי אותו מקדים אותי ב-10 דקות.
 
כילד, מתבייש הייתי להיכנס חמש דקות אחרי תחילת התפילה. הייתי נבוך בפני הזקנים והמבוגרים - שכבר שעה טרם התפילה הכינו עצמם לתפילה. אני אומר מציאות של אמת; אני חוויתי וראיתי את כל זה.

"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?

"יעיד עליו יודע תעלומות"- מה יעיד?

הרב שמואל ברוך גנוט

גם בין האנשים הקרובים ביותר, כמו הורים וילדים, כמו בין שני בני זוג, אין זה אומר שאם רבנו והתפייסנו בתמים וברצינות, אזי שוב לעולם לא תתפתח בינותינו מריבה חדשה. אם ביקשנו הרגע סליחה מהאשה על שהרגזנו אותה מקודם, שנינו בטוחים, ממש עכשו, שנצטרך לבקש ממנה סליחה נוספת על פגיעה נוספת, שתגיע במוקדם או במאוחר. הטבע האנושי אינו אמור להשתנות גם לאחר הפיוס ואנו יכולים שוב ושוב, אולי אפילו בעוד שבוע, אולי בעוד חודש, ליפול שוב אל זרועות הריחוק האיום.

ואם כן, כיצד מתיישבים הדברים עם דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, הקובע לנו שעל החוטא לעזוב את חטאו ולהסירו ממחשבתו ולגמור בליבו שלא יעשהו עוד, עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם"? האם הרמב"ם בא לרחק אותנו חלילה, מעבודת התשובה ולייאש אותנו כבר מההתחלה?

 ה"חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל כותב ("מאמרי חנוכה") שלמרות שהרמב"ם כותב את דבריו החמורים והנכונים, הרי ש"חסו חז"ל על נשמת ישראל לבל ידח ממנו נידח, ולכן תיקנו שגם להגרועים והשפלים המושלכים ארצה, יזרח בהם אור שיוכלו לשוב לפני ה' בתשובה שלמה". וכותב ה"חידושי הרי"ם" דבר מחודש ולא מפורסם, ואלו דבריו, מילה במילה: "והגם שכתב הרמב"ם ז"ל שצריך לשוב עד שיעיד עליו בעל התעלומות שלא ישוב לכסלו, מכל מקום מועיל התשובה", עד כאן לשונו. חידוש חדש של הרבי הראשון לבית גור. מדרבנן התשובה מועילה גם ללא "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לאותו החטא לעולם"!!!

ואולם הרבה מחכמי הדעת הסבירו את הרמב"ם בצורה אחרת. כל אחד הסביר אותו בסגנונו הוא, בשפה ובלשון אחרת, אך כולם מתכוונים, בעצם, לרעיון אחד. בישיבות מקובל להסביר שהרמב"ם מתכוין לכך שבאותו רגע התשובה, ברגע שהאדם מרומם וקרוב לבוראו, יכול הקב"ה להעיד עליו שאם רגע זה יימשך הלאה ויעמוד הוא ברמתו הנוכחית, אכן לא ישוב הוא לחטוא לעולם. מהגאון רבי חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א שמעתי, ב"חומש- שיעור" בישיבת מהרי"ל, שכוונת הרמב"ם הוא בדיוק כמו שאתה מצפה מבקשת הסליחה של חבר שלך. כשחבר שלך עשה לך דבר רע, העליב, פגע בך או עשה לך עוול, והוא מגיע לבקש ממך סליחה- אתה לא מצפה ממנו שבעוד שנה הוא לא יעליב אותך שוב. אתה גם לא מצפה ממנו שזהו, מכאן ואילך הוא יהיה אדם שונה לחלוטין, מלאך ונופת צופים שלא יפגע בך לעולם. אך אתה מצפה ממנו שיבקש ממך סליחה בכל הרצינות ולא יתכוין כעת, בשעת הסליחה, לפגוע בך בעתיד. כעת, מסביר הגרח"י שרייבר שליט"א, האדם מתכוין לבקש סליחה במאת האחוזים, בלי שום רצון, אפילו קטנטן, אפילו פיצפון, לשוב שוב אל החטא. כשאנו עומדים לפני ה' ומבקשים סליחה אנחנו באמת, בשיא הרצינות והכוונה, לא רוצים לשוב ולחטוא, גם לא בכ' כסלו, ח' טבת וי"א שבט.

המשפיע החסידי הנודע הגה"צ רבי אברהם צבי קלוגער שליט"א מציב את השאלה הקשה, הכואבת, המנקרת לנו בכל חלק מחלקי המוח. הרי אם חלפה עברה עלי השנה האחרונה ושוב נפלתי באותם הדברים, שוב חטאתי ופשעתי בלי להתקדם, אז התברר בעצם שהתשובה של יום הכיפורים הקודם לא היתה תשובה אמיתית. הלא כן?! הנה עכשו, לאחר שנה נוספת של חטאים, גיליתי שהתברר שהקב"ה לא העיד בי שלא אשוב לאותו החטא לעולם, שהרי שבתי בדיוק לאותו החטא. אם כן, כל התשובה של יום הכיפורים שעבר, ושל זה שלפניו וזה שלפניו, היתה שיקרית, נבובה וחסרת תוחלת ותועלת? האמנם?! האם יתכן, שואל הרב קלוגר שליט"א, שהתנאי של הרמב"ם ש"עד שיעיד עליו יודע תעלומות", בא להרחיק אותנו מהתשובה, בבחינת "לא שבקת חיים לכל בריה", או  דוקא לקרב ולהאיר את עבודתינו?!

אך האמת היא, כותב הרב קלוגער, שבאמת שבנו בתשובה שלמה גם בשנה שעברה, גם לפני שנתיים, וגם לפני שלוש שנים. היהודי קשור להקב"ה בקשר איתן ואמיץ והוא השלים עם בוראו עכשיו בהשלמה מוחלטת, בה לא רוצה הוא לחטוא לעולם לעולם. ואדרבא, לפעמים, אולי אפילו בדרך כלל, האדם מתייאש גם בתוככי התשובה (וחושב לעצמו שהוא עצמו שקרן או הדיוט, המנסה לשקר כביכול את ה' ולתת לו "תחושה" שהנה הוא שב בתשובה, בעוד שאוטוטו הוא שב לחטוא. או שהוא סתם טיפש, החולם חלומות באספמיא שהנה, מכאן ואילך הוא לא יחטא יותר אף פעם), אך הקב"ה יודע תעלומות יודע שיש כאן פיוס אמיתי ותמידי. כי מצידו רוצה היהודי ומקווה בכל ליבו שלא לשוב לחטא לעולם, והוא מקבל על עצמו להיטיב את דרכיו, והקב"ה עצמו רואה את הרצון הזה, האמיתי, שלא לשוב לחטא לעולם, ולכן תשובתו מתקבלת.

וכך חידש לנו ה"שפת אמת": "שאף על פי שאין אדם יכול להטות עצמו לגמרי לתשובה, אף על פי כן מועילה היגיעה להטות את הלב, במה שאינו ניכר לאדם עצמו. וה' יתברך עד על תשובה זו. וזהו גם כן לשון הרמב"ם "שיעיד עליו יודע תעלומות"- פירוש: יודע תעלומות אף מה שנעלם מעיני האדם עצמו!"...

היהודי השב בתשובה חזר בתשובה שלמה בפני בוראו. רצונו הטוב היה מושלם בעליל, בתכלית השלימות. וגם אם להבא יקרה, חלילה וחס, שיחטא הוא שוב, הרי זאת כבר מרצון חדש, מנקודה חדשה שלא היתה בו כלל בשעת התשובה. הרצון שלנו בשעת התשובה היה באמת כנה ואמיתי, ואחר כך? אחר כך נכנסה ביהודי רוח שטות חדשה, רוח עיוועים שלא היתה בו מקודם, והוא חטא חטא חדש, שאינו קשור כהוא זה לחטאיו הקודמים, עליו שב בתשובה ביום כיפור.

אנחנו סבורים שתשובתינו לא טובה, כי יתכן, ואולי אפילו בטוח, נחטא בעתיד?? הקב"ה עצמו מעיד עלינו שתשובתינו טובה וששנו אליו באמת ובתמים!!!

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

באחד מימי חודש אלול ניגש ר' משה למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והכריז בפני כולם: "אמש פגעתי בגבאי ביהכנ"ס ר' יעקב ואני מבקש את סליחתו ברבים". רב ביהכנ"ס ניגש לר' משה ובירכו בחום על התנהגותו היפה. למחרת ניגש ר' אלחנן למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והודיע: "היום לא התפללתי שחרית במנין. אני מבקש סליחה מהקב"ה בפומבי". רב ביהכנ"ס ניגש בחשאי אל ר' אלחנן וגער בו על מעשהו. מה ההבדל בין השניים? 

א] כתב הרמב"ם פ"ב ה"ה: ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והשיג הראב"ד: בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו. א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים. 

וכתב הלח"מ: ביומא (פו, ב) רב רמי כתיב 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה', וכתיב 'מכסה פשעיו לא יצליח', לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם, רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא, ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה. ועי' כס"מ. וסיבת מחלוקת הר"מ והראב"ד צריכה תלמוד. 

והנראה דהנה יש להבין מהו ענין העזות שבפנים שבפרסום החטא, האם הכוונה דמכיון שעד עתה לא ידענו שהחטא נוצר בעולם ואנשים עברו על רצון ה', וכעת גילו שאכן עברו על רצונו ית"ש, הרי"ז עזות פנים. א"ד דלא שבפרסום עצם החטא איכא עזות פנים, אלא בכך שהאדם אומר על עצמו שחטא חטא מסוים, (ואינו מסתפק באמירה כללית של 'חטאתי', כמש"כ הר"מ). שעצם העמידה וההכרזה ברבים ש'חטאתי חטא פלוני', היא היא העזות פנים. ונראה דבזה נחלקו הר"מ והראב"ד. דהר"מ סבר דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא חטא פלוני, הרי יש בכך עזות פנים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים. אך הראב"ד סבר שהעזות הפנים היא בפרסום עצם זה שהחטא נעשה, ואם כבר פורסם הדבר, אין בכך עזות פנים ושפיר אפשר לפרסם החטא. 

והנה איתא בסוטה (ז,ב): בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי בר ישראל דמפריט חטאיה, ותירץ הש"ס: כי היכי דלא ליחשדו אחוהי. ופירש"י: שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם. והקשה המנ"ח (מצוה שסד) דהנה רש"י ביומא שם ביאר דאין לפרסם החטא משום ש'כבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא'. וא"כ כיון דאית ביה מיעוט כבוד שמים, מי התיר לראובן לפרסם ולמעט בכבוד שמים ח"ו, וגם יכול היה לומר זאת לאביו בצנעה, וצ"ע. 

ואולם לפימשנ"ת א"ש, דראובן סבר דאין חסרון הכבוד שמים או עזות הפנים שבדבר באה בגלל עדות האדם ע"ע שחטא, אלא בכך שעד עתה לא ידענו שהחטא נעשה, וכעת, ע"י פרסום החוטא, נודע הדבר. אך בחטא דראובן ידעו כבר יעקב וכל האחים שנעשה, ורק לא ידעו מי מהם חטא, ולהכי אין חסרון בפרסום החטא. וכיון שראובן רצה שלא יחשדו את שאר האחים, פירסם הדבר ביניהם. וגם א"צ לומר הדבר בצנעה ליעקב, כיון שבכה"ג שכבר נודע להם מקודם שהחטא נעשה, אין חסרון בפרסומו. (וכמו"כ י"ל דלא רצה שהאחים בינם לבין עצמם יחשדו א' מרעהו, ולכן פירסם הדבר גם להם). ואולם המנ"ח סבר כמו שנתבאר בדעת הרמב"ם, דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא, הרי יש בכך עזות פנים וחסרון בכבוד שמים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים וגם חסרון בכבוד שמים. 

ב] ובטעם הצורך בפרסום החטאים או באי פרסומם, מצינו ד' הירושלמי בנדרים (פ"ה ה"ד): המודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו, רבי יוחנן אמר מפני הבושה, רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד, ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, ר' עקיבה אומר אינו צריך לפרוט את החטא, אית תניי תני צריך לפרוט את הנדר, אית תניי תני אינו צריך לפרוט את הנדר. דלמ"ד מפני החשד עדיף שלא לפרט החטא, כדי שלא יחשדוהו שחטא חטאים נוספים, ולמ"ד מפני הבושה, אדרבה ראוי שיפרט החטא כדי שיתבייש. ועי' מנ"ח (שם) בארוכה. 

ולפי"ז אכן מן הראוי היה לפרסם החטא גם בעברות שב"א למקום, אך מכיון שיש בפרסום חטאים כאלה חסרון כבוד שמים או עזות פנים מיוחדת, לכן העדיפו שלא יפרסמם, כי גדול חסרון הפרסום ממעלת הבושה שבפרסום. ג] רש"י ביומא (שם) כתב כך: "בחטא מפורסם - טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם - לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו - יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו", עכ"ל. וכ"כ הכס"מ: "דבעברות שב"א לחברו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חברו, ולפי"ז אדרבה להיפך, גם במצוות שב"א לחברו לא היה ראוי לפרסם החטא, ורק בגלל הרצון שהשני ימחול לו, אנו מאפשרים לו לפרסם חטאו. אך במקום שחברו ימחל לו בלא"ה, אכן אין ראוי לפרסם החטא. ואמנם הרמב"ם לא חילק בדבר. ואולי כוונת הר"מ היא שבד"כ חטא ב"א לחברו מפורסם יותר מחטאי ב"א למקום, וכד' הכס"מ. ואולי כוונת הרמב"ם באופן אחר, שכאשר יפרסם את חטאיו שחטא לחברו, יתבייש יותר לשוב אליו בעתיד, לאחר שכבר פרסם שחטא לחברו והנה שב כעת ככלב השב אל קיאו. אך בעברות שב"א למקום פחות יתבייש לשוב לחטוא, כי חוטא הוא בעתיד בחשאי, בינו לבין קונו.

אלול- חודש הנקיון

אלול- חודש הנקיון

 

 

 מוישה נכנס באחד מימי 'בין הזמנים' לבית הכנסת "שבת אחים" ופגש את מנחם המנקה, אוחז בידו האחת במטלית רצפת ובידו השניה במקל ספונז'ה.  מוישה מביט במנקה ורואה כיצד הוא מקרצף את הרצפה, מנסה להסיר בכל כוחו את שכבות עטיפות הסוכריות, שהותירו הזאטוטים מחלוקת ממתקי "אבות ובנים". המנקה הרים עטיפות ממתקים, קילף מדבקה סוררת של תמונת רב פלוני, שאחד הילדים הדביק בטעות על הרצפה, במקום באלבום התמונות, וניקה את הרצפות.

 

 מוישה, שחמל על גבו הכפוף של  מנחם, שהיה יהודי מבוגר, טפח על שכמו ושאל בחביבות: "שלשום נערך בבית הכנסת מעמד סיום מסכת תמורה והרצפה שלאחרי החגיגה היתה שחורה. אמש למדו כאן ילדים ואבות במסגרת "אבות ובנים" ומחר, לאחר שתנקה שוב ביסודיות את המסדרון וחדרי בית הכנסת, יגיעו שוב הילדים וילכלכו. אז למה לטרוח כל כך הרבה, כשמחר תנקה הכל שוב?!"

 

הביט  מנחם המנקה במוישה בארשת פנים לא מבינה בעליל. "תמה אני עליך, שיהודי פיקח אתה. נכון שמחר שוב ילכלכו הילדים את האזור. אך לולי הניקיון היומי שאני מבצע, לולי שלאחר ה"סיום" עמלתי לנקות את הרצפות, ואילמלי שביום אתמול טיטאטתי שוב את הרצפה, היתה מצטברת לה אשפה כפולה ומכופלת ואיש לא היה יכול להיכנס כך לתוככי בית הכנסת".

 

באלול, כך קיבלנו מתנה מופלאה מהקב"ה, אנו מנקים את הליכלוך הרוחני השנתי שלנו, מסירים את הררי האשפה שהצטברו בתוככי לבבנו, מטפלים בחורים ובסדקים שהצטברו באמצעות דבק-גבס פנימי, צובעים מחדש את חדרי הלב, מזמינים אינסטלטור לתיקון סתימה שכוחה, מוסיפים נורה במרפסת, במקום זאת שנשרפה, והנה אור חדש מאיר על ביתנו, דף חדש נפתח לו, ואנו יכולים להתחיל שוב מהתחלה, כשהכל כל כך נקי, כל כך מואר.

 

כל יהודי מתרומם בתקופה נפלאה זו, מי יותר ומי פחות. גם אם לא זכינו, בעוונותינו, להפוך ממש את עורינו ולהיהפך לבני אדם שונים בתכלית השינוי, הרי כל יהודי מתקדם בחודש אלול, מוסיף קבלות טובות, חיזוקים לנשמה. באלול הרי חוטאים פחות, מקפידים יותר, לומדים ומתפללים טוב יותר, מברכים בקול ובכוונה, מכבדים יותר איש את רעהו ומשתדלים בכל הכוחות להיכנס טובים יותר לימי הרחמים. גם אם ישנן נפילות, ימים פחות טובים, עדיין כל אחד יודע בעצמו שהאלול שלו אינו נראה ככל ימי השנה. אלול זה אלול...

 

&&&&

 

 

עבודת ימי הרחמים מורכבת מהתקדמות של שלב אחר שלב, כשבכל שלב- מתקרבים ומתעלים יותר. לא תמיד החיזוק מגיע בבבת אחת וברגע אחד. לפעמים זה לוקח זמן. מרן החזון איש זצוק"ל אמר, שכשיהודי מנסה להתקדם, מכווין יותר בתפילה, חושב יותר על הקב"ה, אזי הקב"ה פותח לו לפתע את הלב, לפעמים רק באמצע אלול, לפעמים רק מיום הכיפורים, ולעיתים רק מתפילת נעילה, הנועלת את היום הקדוש, ואז היהודי מצליח לבקוע בקיעים בנשמתו ולבקוע רקיעים.

 

הגרא"מ לפידות זצ"ל, רבה של ראסיין, מביא בספרו דברי אמת בשם אדונינו הגר"א ז"ל, שהרגע הקשה ביותר לנשמת האדם, הוא הרגע שלאחר פטירתו. אז מראים לו מצד אחד את כל עינוגי גן העדן, אותם הוא הפסיד בגלל שלא עמל בקיום המצוות וכילה מאות שעות מחייו לבטלה, ומצד שני, את עונשי הגהינום, אליו הוא צועד כעת כדי להיענש על עוונותיו. הנשמה רואה עד כמה האדם היה יכול להשיג בתענוגות הנצחיים של גן העדן, אם רק היה רוצה ומשקיע יותר, איזה שכר עצום שאין כמותו מקבלים בעולם הבא על כל מעשה מצוה שקל לעשותו, והנשמה מתייסרת ביסורים נוראיים ומוכנה ללכת לגיהנום ולקבל עונשים קשים ומרים, רק אם יתנו לה להתענג בסוף התהליך בגן העדן. אך לא, כעת מאוחר מידי. הדלתות נסגרות. על מה שהכנו בעולם הזה, נקבל שכר נצחי מופלא, שאין לנו שום שמץ של קמצוץ השגה בו, ועל מה שלא התייגענו ועמלנו- פשוט נפסיד. כל רגע טוב בחיינו, המוקדש למצוות ולא לעבירות, מעשיר את קופת ה"להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" הנצחי שלנו.

 

אז נכון, אולי אינני מרגיש עדיין את כל מה שצריך להרגיש באלול. להיפך, אני מרגיש ממש רגיל, כמו באמצע חודש שבט. האם זה טוב? ברור שלא. האם אינני צריך כבר להרגיש שד' אלול זה לא ד' בטבת? ברור שכך עלי להרגיש. אך מה עלי לעשות בינתים, עד שהרגשות האלוליים הנכונים בא יבואו?

 

עד אז, פשוט, אעשה עוד ועוד מצוות.

 

חז"ל (ויק"ר פרשת אחרי) אמרו: "אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדם חבילות של מצוות". אתה מרגיש רחוק או קרוב, האלול שלך דומה לתמוז? לא משנה כעת. אל תתעסק עם ההרגשות. תעשה מה שצריך לעשות. יש לך חבילות של עבירות? תכין מולם חבילות של מצוות. יש לך משפט בעוד 3 שבועות? אז תכין עוד חבילות של מצוות למשפט. את התחושות תשאיר לזמנים אחרים. ואל דאגה, גם הם יבואו.

 

ומה יהיה בחודשים שאחרי? איך אחזיק מעמד בהתחזקותי הרוחנית בחשוון, בכסלו ובאייר? אל תתעסק עם זה כעת. כעת תתרכז בחודש האיכותי השנתי שלך, חודש אלול. גם אם בסופו של דבר יתברר, חלילה וחס, שאחרי ימי הרחמים לא הצלחת להפוך לחלוטין לאדם אחר, הנה בכל זאת הרווחת חודש- חודשיים שלמים של עשייה רוחנית נפלאה, שתשנה את כל המאזן השנתי שלך לטובה בראש השנה הקרוב ושעליהם תקבל גם שכר עצום בעולם הבא. ואם תהיה טוב גם באלול- תשרי הבא וגם באלול- תשרי שלאחריו, נמצא שבכל שנה ושנה במהלך חייך, יהיו לך חודשיים מתוקים מאד למאזן הכללי.    

 

לא כדאי?....

 

(לע"נ הטהורה של סבתי מרת אטה גנוט, בת הרה"ח רבי יעקב צבי ע"ה. נלב"ע ער"ח אלול).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני פונה לדודי / ש.ב.ג.

אני פונה לדודי / ש.ב.ג.

מלכי ואלקי, -לשיר לך שירה 

ייחלתי גם בשנה שעברה. 

ומה בינתים אירע? 

מאום. 


באלול הקודם, הבטחתי לחיות כבן אדם.

ולבסוף? הרגש פג, המוח נדם.

והלב? אוי הלב, כעת שותת דם.


ואתה, אוהבי, יודע שגם השנה,

תחנת נשמתי אינה עונה.

ובכל זאת, אדון הסליחות,

רופא פצעים, קרעים לאחות,

------------אבקש חנינה.

דבר החסידות – פרשת ראה – חודש אלול

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ראה – חודש אלול

 

תשובה – רק ליהודים!

אנו נכנסים עתה לחודש אלול, חודש התשובה. יש חקירה האם מצוות התשובה היא חידוש דווקא בבני ישראל או שגם לבני נח מועילה התשובה. ובמנחת חינוך (מצוה שסד בסופה) מביא דעה בשם הספרי, שתשובה אינה מועילה בבני נח ומסיים "ועל תשובת נינוה תירצו ואכ"מ".

כלומר, שיש כאן קושיא: שהרי מצינו בספר יונה שאנשי נינוה חזרו בתשובה והקב"ה קיבל את תשובתם ולא הפך את נינוה! וכיצד זה אומרים שאין תשובה מועלת בבני נח? וכן מפורש בירושלמי (נזיר רפ"ט) "עכו"ם אין להם כפרה"!?

מבאר הרבי: שיש נפקא-מינה באיזה אופן מועלת התשובה, דהנה, לגבי ישראל איתא ביומא (פו, ב) שע"י תשובה מאהבה נעקר העוון מתחילתו עד שזדונות נעשו לו כזכיות וע"י תשובה מיראה נעשים כשגגות – נמצאנו למדים שבכח התשובה להפוך את העבר.

משא"כ בבני נח, אי אפשר להם לשנות את העבר, רק שמכאן ולהבא לא יגיע להם עונש על מעשיהם הקודמים, אבל עצם הרע של החטא נשאר בקיומו.

וביאור הענין, דהנה ידועים דברי הרמב"ם בהל' גירושין (ספ"ב) שכל אדם מישראל באמת רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות אלא שיצרו הוא שאנסו. ומזה מובן שכאשר יהודי חוזר בתשובה הוא בעצם שב למצבו האמיתי שהוא רוצה להיות קרוב לה', ובזה הוא מגלה שגם בשעת החטא נשמתו היתה "באמנה אתו ית'" (כלשון התניא פכ"ד).

משא"כ בבני נח הרי הרע שלהם הוא רע אמיתי, וממילא מובן שלא שייך אצלם המושג 'תשובה' במובנה העמוק, לשוב לנשמתם ולמקור חוצבם, כי גם שם יש עומק רע. ונשאר להם רק ענין תשובה במובנה ה'טכני' – שאם מקבלים על עצמם להתנהג כראוי אין עונשין אותם על מעשיהם.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו וארא שיחה ב ס"ט ואילך (עמ' 53 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 58 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רנג-ד. ועיין בגוף השיחה ביאור נפלא על תשובת פרעה שאמר "ואני ועמי הרשעים . . ואשלחה אתכם" ובאיזה אופן הועילה לעצור את הברד.

החידוש שבתשובה ו"תוהא על הראשונות"/ הרב ש.ב.גנוט

שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל, שלהי דקייטא, משנת תפילין
אלעד

החידוש שבתשובה ו"תוהא על הראשונות"/ זמן אמירת הסליחות

החידוש שבתשובה ו"תוהא על הראשונות"

א] קידושין מ' ב': רשב"י אומר, אפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות, שנאמר "צדקת הצדיק לא תצילנו מיום פשעו". והנה בסנהדרין ל"ז ב' נאמר שמיום שנחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין, מ"מ ד' מיתות לא בטלו והמחויב מיתה מסובב הקב"ה שימות במיתות כעין ד' מיתות בי"ד. וכ' התוספות: 'וא"ת והא חזינא כמה כופרים בעיקר דמתים כדרכם? וי"ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעוה"ז, כדכתיב "ומשלם לשונאיו", עכ"ל . והקשה דודי הגרא"ש מאיר דלכאו' כופר בעיקר הוי כתוהא על הראשונות, כיון דבלא"ה אינו מאמין במצוה ובזכותה. והגם א"נ דלא כן הוא, אכתי יקשה האיך כופרים בעיקר שתהו על הראשונות מתים כדרכם. והוכיח מכאן דודי שליט"א דרשע שעשה מצוה ותהא עליה, דהקב"ה משלם לו שכרו בעוה"ז עליה, וממילא שפיר כ' התוס' דרשעים הללו מתים כדרכם מפאת שכר המצוות שעשו בעוה"ז והית"ש משלם לשונאיו בעוה"ז, והיינו דהגם שתהו על המצוה עדיין צריך לשלם שכרם על עצם עשיית המצוה והתיקון שנגרם ע"י המצוה (ועי' בקובץ מאמרים להגרא"ו מאמר על התשובה), עכתו"ד.

ולדעתי לא כן הוא, דהנה הקב"ה אינו מחויב לשלם שכר מצוות בהאי עלמא, והגם שאדם שעשה מצוה ותיקן עניינה צריך לקבל עליה שכר, מ"מ כבר קבע הקב"ה שהשכר מתקבל רק בעוה"ב ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ואולם מאחר שהקב"ה לא רוצה לשלם לשונאיו שכר מצוותיהם בעוה"ב, משלם הוא להם עליהם בעוה"ז. אך כשתהו על הראשונות וממילא א"צ לקבל שכרם ע"ז בעוה"ב, ממילא אין הקב"ה משלם להם עליהם בעוה"ז, כיון שא"צ לשלם עליהם בעוה"ב, וז"פ לענ"ד. ואמנם הראיה שהביא מד' התוס' בסנהדרין צריכה תשובה, וכדלקמן.

ב] והנראה דהתוס' נקטו "זכות מילה" בדוקא, והיינו דאין מושג של "תוהא על הראשונות" במצות מילה, דכיון שלא האדם מל את עצמו ואין לו בחירה עצמית בזה, ע"כ אין בכוחו להתחרט ולתהות ע"ז, דהוא אינו "בעל-הבית" על מילתו. ואולי זה ביאור דברי הויק"ר (פרשה ל"א) "ואליהו עלה על ראש הכרמל וישם פניו בין ברכיו" אמר לפני הקב"ה, רבש"ע אם אין להם זכות, הבט לברית מילה, עכ"ל, והיינו דהגם שלא עשו כלל מצוות, או שעשו ותהו עליהם בעובדם ע"ז וכפרו בעיקר ותהו על עשיית רצונו ית"ש, מ"מ מילה שאני דל"ש ביה תהיה על הראשונות. ועיין אליהו זוטא פרשה כ"ה. ודבר זה יש לכאו' לדייק מלשון הרמב"ם (תשובה ג', ג') שכתב: "כל מי שניחם על המצוות שעשה ותהה על הזכויות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן, אולי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם". הרי שהרמב"ם דקדק ש"תוהא על הראשונות הם במצוות שעשה", ולאפוקי דהוי מצוה שנעשתה בו. 

ומה שכתבו התוס' דאיכא ביה ג"כ "שכר מצוות" חשבתי חידוש נוסף, דהנה מצוות הית"ש מחולקות לב' מחלקות: א-) מצוות שבין אדם למקום, שעניינם עשיית רצון ה', ומצוות אלו צריכים כוונה לעשות נח"ר לבורא ית"ש. ב-) מצוות שבין אדם לחבירו, שכבר נתבאר בכמה דוכתין שא"צ כוונה, ואמרי' דהמאבד פרוטה ובא עני ומצאה, שקיים מצות צדקה, והיינו משום דכל תכלית מצוות ב"א לחבירו הם לא עצם עשיית הגברא וכוונתו הטובה, אלא תכלית תוצאתם, שישראל נהנה מהם ובא על ידי מעשהו לכדי סיפוקו, והארכתי בס"ד בזה בס' ויאמר שמואל בענין כוונה במצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, עי"ש ובד' הגרח"ק בזה]. וממילא אפ"ל דדוקא במצוות שתכליתם עשיית הגברא אמרי' דאם נתחרט מהן הוי "תוהא על הראשונות", אך מצוות שלא ברצון וכוונת עושהו תליא מילתא, אלא בהנאת המקבל, בזה כיון שסו"ס קיבל השני לא שייך בו "תוהא על הראשונות". 

ואם כנים דברינו ננסה לתרץ בזה את קושייתו המפורסמת של הגר"א וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים, מאמר על התשובה), שהקשה שאם מצינו גבי מצוות שאם תהה על הראשונות הפסיד המצוות, א"כ מהי חידושה של מצות התשובה, והרי גם בזה נוכל לומר שאם תהא על הראשונות בעבירותיו הפסידם וימחקו לחלוטין. ותי' בשם מרן ה"חפץ חיים" דאכן בתשובה מאהבה אין חידוש, כיון שהוא כדוגמת "תוהא על הראשונות". אך תשובה מיראה, שבעצם אינו מתחרט מעצמו על העבירות אלא רק מחמת יראת העונש, כה"ג איכא חידוש במצות התשובה. והגר"י הוטנר זצ"ל תי' בזה דניתן לתהות על ה"יש" (מצוות), אך לא על הֶעדֶר ו"אֵין" (עבירות), ועי' במה שתי' בזה הגרא"ו עצמו שם . ולפימשנ"ת א"ש באופן אחר, דלולי חידוש התשובה סד"א שכשם שאין מושג של "תוהה על הראשונות" בכל המצוות, כמו במצות מילה ובמצוות שתכליתם המעשה הנעשה בפועל ומציאות ולא כוונתו הנרצית ורצון הגברא, ה"ה גם בעבירות, שבעבירות שבמעשה כבר נעשה ולא ישוב, כדוגמת שפיכות דמים או כל מצוות שב"א לחבירו שהפסיד חבירו וכדו', דלא יהני בזה "תוהא על הראשונות", וע"ז חידשה רחמנא את מצות התשובה, על ידה נתברר שאפשר לשוב בתשובה על כל סוגי העוונות.

ג] ואמנם כל יסודינו נפל לכאו' בבירא עמיקתא מהמבואר בב"ב י' ע"ב האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי"ז צדיק גמור, כאן בישראל כאן בעכו"ם, והתוס' בר"ה ד' א' נקטו בזה דהעכו"ם נחשבים בנתינת הצדקה שלהם כתוהא על הראשונות, וחזי' דגם בצדקה שייך "תוהא על הראשונות", וצ"ע.

ואולם ביאר לי בזה בטוטו"ד ידידי הרה"ג ר' ישי שנדרופי שליט"א דמד' הגמ' הרי מוכח דחסר בצדקת העכו"ם גם בגווני שֶׁבְּנוֹ חי לבסוף בזכות הצדקה, וביותר יקשה ג"כ על כל הני גדולים שכ' דבצדקה ל"ש מצוות צריכות כוונה, (וכ"ה בביאור הגר"א ז"ל לתיקוה"ז וכן מובא בשם הבעש"ט ועי' בזה בס' ויאמר שמואל). אלא דכוונת הגמ' והתוס' דמצות צדקה של גוי, שחלה מעיקרא על תנאי שבנו יחיה, ע"כ הוי פגם וחסרון במצוה, דוגמת "תוהא על הראשונות", אך כשישראל קיים צדקה בלא תנאי ורק אח"כ חזר בו, בזה שפיר י"ל דאין בזה "תוהא על הראשונות", וז"פ.

זמן אמירת הסליחות

זמן אמירת הסליחות
הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל, שלהי דקייטא ועו"ס
ר"מ בישיבת אור התורה אלעד
 
 
א] כ' הטושו"ע (תקפ"א א'): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים". והמג"א
הערה מקורו מד' המנהגים למהר"א טירנא (מנהגי סליחות עמוד פ"ב) שכתב כך: "מנהג
לעמוד לסליחות במוצ"ש שלפני ראש השנה קודם היום ]ובדפוסים אחרים: קודם
עלוה"ש], לפי שאמרינן בפ"ק דע"ז שהקב"ה שט בי"ח עולמות בלילה ובג' שעות אחרונות
בבוקר הוא שט בעוה"ז", והמג"א הוסיף: "והוא עת רצון". וכתב הפרמ"ג שלפי"ז אומרים
הסליחות בסוף הלילה ממש, קודם אור היום.
 
והנה צ"ת מהיכא נילף דבר זה, כיון שבע"ז ג' ב' נאמר שהקב"ה "רוכב על כרוב קל שלו
ושט בי"ח אלף עולמות", ולא מצאנו שמשייט בג' שעות אחרונות בעוה"ז. והנה הגר"א
ז"ל ציין בביאורו על הלכה זו כך: "באשמורת - קינות (איכה) ב', י"ט. לומד - (איכה) שם,
ע"ז ג' ב', ברכות ג', ב'", עכ"ל הגר"א. ובאיכה ב' י"ט נאמר: "קומי רוני בלילה לראש
אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ובברכות שם מובא שדוד המלך קם משנתו
בחצות הלילה ועוסק בשירות ותשבחות. ולפי"ז י"ל שמה שציין לע"ז ג' ב' כוונתו לכאורה
שם "ובלילה שירו עמי", וציין רש"י שכן דוד ע"ה היה מתעסק בשירות ותשבחות בזמן
זה. ונמצא דלפי"ז הגר"א לא ציין לעת הרצון שבג' שעות האחרונות של הלילה אלא לעת
הרצון שמחצות ואילך. והלבוש הביא כן בשם מדרש, ויש שהביאו כן בשם פרקי דר"א,
ולא מצאתי כן במדרש או בפדר"א (וכנראה שטעו ועירבו זה עם ד' פרד"א פרק מ"ו
שהובא בטושו"ע שמשה עלה למרום במ' יום אלו), וצ"ע.
 
ב] ואם כנים דברינו בדעת הגר"א ז"ל ש"אשמורת" היינו חצות, ודלא כמשמעות כל
הפוסקים שנביא בהמשך, עדיין לכאורה לא מובן המנהג לומר סליחות בחצות. דהנה
הגר"א ייסד דבריו עה"פ "קומי רוני בלילה", ומשמע שישנו ענין לקום באופן מיוחד
לצורך ה"שפכי כמים לבך", וכ"מ בלשון הרמב"ם (תשובה ג', ה') "ונהגו כולם לקום
בלילה ולהתפלל", ובלשון השו"ע "לקום באשמורת", והיינו שישנו ענין לקום ולהתגבר
משנתו לצורך הסליחות, ואילו אנו לא הולכים כלל לישון עד חצות וחסר לנו בענין הקימה
הנ"ל, ושמחתי לראות שהעיר כן גם בס' הלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ שליט"א. ודוחק
לומר שלאו דוקא הוא, ורק בזמנם שהחשכה שלטה בשעות אלו ונמו על משכבם כבר
מצאת הכוכבים, לכן נאמר "לקום", וצ"ע.
 
ג] ואמנם המנהג לומר סליחות בחצות מובא בספר המוסר למהר"י כלץ ז"ל (פ"ד), וכן
מובא באגרת בעל דגל מחנה אפרים שכן נהג הבעש"ט הק' וכן בכמה ספרי גדולי החסידות
(ס' משנת יעקב, קאפיש, וס' דברי תורה- מונקאטש, ועוד). וכן ביאר מנהג זה בשו"ת
אגרות משה ח"ב סי' ק"ה, דמאחר וע"פ הקבלה מחצות הוא עד רצון טובא, שווה הוא
לאשמורת הבוקר.
 
ד] ורוב הפוסקים כתבו לומר באשמורת הבוקר. ורבי עמרם גאון כ' "קודם עמוד השחר",
והרמב"ם הנ"ל כ' "לקום בלילה ולהתפלל בדברי תחנונים עד שיאיר היום", וכן בסידור 
רש"י (סי' קל"ט) ומחזור ויטרי (ח"א סי' שי"ג) כ' לקום לפני עלוה"ש, וכן ברמ"א (סי'
תר"ב א') שגם את הוידוי צריך לומר קודם עלוה"ש, והאריך בזה בספר ישראל והזמנים
(לרי"ד הארפענעס, סי' נ'). וכן הוא בשער הכוונות שכן נהג הקדוש האריז"ל, וכן מובא
בכו"כ ספרי המקובלים.
 
ה] והנה מנהג הישיבות הקדושות בארץ ישראל לומר הסליחות אחר עלוה"ש, כשעה או
כחצי שעה לפני זמן תפילת שחרית בישיבה, ויש לברר מנהג זה, שהרי הוא אחר
האשמורת האחרונה, וביחוד שהובא בשם קדמונים ובשם האריז"ל שלא לומר סליחות
אחר עלוה"ש (ובס' דרכי חיים ושלום הובא שהגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש הורה
שבשופו"א אין לומר סליחות אחר השעה-7 בבוקר, ויש לברר טעמו, וכדלקמן).
והנה במנהגי וורמיזא (עמוד פ"ח) כ' שמנהגם היה לבוא באשמורת לביהכנ"ס ולהתחיל
לומר "אדון עולם" ו"אשרי" ורק כשהאיר היום ממשמש החזן בטלית ומתחיל לומר
הסליחות. ומנהגם צריך הסבר, שמדוע הקדימו לבא קודם עלוה"ש והתפללו אחר עלוה"ש.
 
ו] והנראה בזה דהנה בענין אמירת הסליחות ישנם כמה ענינים חשובים:
 
א-) כיון שימים אלו בכללם הינם ימי רצון, יש להרבות בסליחות ותחנונים, ודבר זה מובא בכל ספרי
הקדמונים והפוסקים.
 
ב-) הענין לומר הסליחות דוקא בשעת עת הרצון המיוחדת שבאשמורת, וכנ"ל בבירור זמן "האשמורת".
 
ג-) ענין "לקום" לצורך הסליחות, וכנ"ל
(וכעת מצאתי ג"כ מש"כ בזה בס' שערים המצוינים בהלכה, עי"ש.
 
ובס' חשוקי חמד ביומא
כ"ב א' כתב ע"ד הש"ס שם דשאני מיגנא מממיקם ופרש"י דנוח לו לאדם לנדוד שינה
מעיניו שלא לילך לישון עד סוף הלילה, מלהיות עומד ממטתו בהשכמה, וכ"פ ר"ח שם, וכ'
דלפי"ז ישנה יתר חשיבות לקום בהשכמה לומר סליחות מלנדוד שינה עד חצות ולומר
סליחות, וכמש"כ בס"ד). ולפי"ז י"ל שסברו גדולי התורה שעדיף לוותר על ענין קימת
אשמורת הבוקר, כדי שלא ייחלשו מלימוד התורה, כאשר עדיין ישנם את הענינים של עצם
אמירת הסליחות משום שכל חודש אלול הם ימי רצון, והוסיפו לזה את ענין הקימה באופן
מיוחד לצורך הסליחות, וע"כ הקדימו את שעת הסליחות ולא איחרו את שעת התפילה.
ולפי"ז יובן גם היטב מנהג בני וורמיזא, שאף שחששו מענין עטיפת הטלית קודם עלוה"ש,
מ"מ לא ויתרו על קימתם לפני עלוה"ש ובאו ואמרו "אדון עולם" ו"אשרי", כדי להרויח
את זכות ההתאמצות שבקימה מהשינה בשעה מוקדמת לצורך אמירת הסליחות. ואפשר
דמשו"ה הקפיד בעל המנחת אלעזר שלא לומר סליחות לאחר השעה -7 בבוקר, כיון
שבשעה זו בלא"ה קמים האנשים הרגילים ולמרות שניתן לקיים בכך את ענין הסליחות
בימי הרצון, מ"מ יחסר בענין הקימה מהשינה המיוחדת לצורך זה.
 
לסיכום:
א-) לדעת רוב הפוסקים עדיף לומר סליחות באשמורת האחרונה קודם
עלוה"ש.
ב-) לענ"ד לדעת הגר"א עדיף לומר החל מחצות הלילה.
ג-) האומרים סליחות לאחר עלוה"ש עושים כן כדי שלא להפסיד מלימוד היום עקב העייפות, אך
זוכים לענין הסליחות בזמן עת רצון וגם בענין הקימה המיוחדת לצורך הסליחות.
ד-) האומרים סליחות בשעה מאוחרת, בה קמו הם בלאו הכי משנתם, זוכים לענין
הסליחות בימי הרחמים, ומפסידים את הענינים הנ"ל.

זמן אמירת הסליחות / הרב ש.ב. גנוט שליט"א

************************

זמן אמירת הסליחות

הרב ש.ב. גנוט שליט"א



א] כ' הטושו"ע (תקפ"א א'): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים". והמג"א הערה מקורו מד' המנהגים למהר"א טירנא (מנהגי סליחות עמוד פ"ב) שכתב כך: "מנהג לעמוד לסליחות במוצ"ש שלפני ראש השנה קודם היום [ובדפוסים אחרים: קודם עלוה"ש], לפי שאמרינן בפ"ק דע"ז שהקב"ה שט בי"ח עולמות בלילה ובג' שעות אחרונות בבוקר הוא שט בעוה"ז", והמג"א הוסיף: "והוא עת רצון". וכתב הפרמ"ג שלפי"ז אומרים הסליחות בסוף הלילה ממש, קודם אור היום. 

והנה צ"ת מהיכא נילף דבר זה, כיון שבע"ז ג' ב' נאמר שהקב"ה "רוכב על כרוב קל שלו ושט בי"ח אלף עולמות", ולא מצאנו שמשייט בג' שעות אחרונות בעוה"ז. והנה הגר"א ז"ל ציין בביאורו על הלכה זו כך: "באשמורת - קינות (איכה) ב', י"ט. לומד - (איכה) שם, ע"ז ג' ב', ברכות ג', ב'", עכ"ל הגר"א. ובאיכה ב' י"ט נאמר: "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", ובברכות שם מובא שדוד המלך קם משנתו בחצות הלילה ועוסק בשירות ותשבחות. ולפי"ז י"ל שמה שציין לע"ז ג' ב' כוונתו לכאורה שם "ובלילה שירו עמי", וציין רש"י שכן דוד ע"ה היה מתעסק בשירות ותשבחות בזמן זה. ונמצא דלפי"ז הגר"א לא ציין לעת הרצון שבג' שעות האחרונות של הלילה אלא לעת הרצון שמחצות ואילך. והלבוש הביא כן בשם מדרש, ויש שהביאו כן בשם פרקי דר"א, ולא מצאתי כן במדרש או בפדר"א (וכנראה שטעו ועירבו זה עם ד' פרד"א פרק מ"ו שהובא בטושו"ע שמשה עלה למרום במ' יום אלו), וצ"ע.

ב] ואם כנים דברינו בדעת הגר"א ז"ל ש"אשמורת" היינו חצות, ודלא כמשמעות כל הפוסקים שנביא בהמשך, עדיין לכאורה לא מובן המנהג לומר סליחות בחצות. דהנה הגר"א ייסד דבריו עה"פ "קומי רוני בלילה", ומשמע שישנו ענין לקום באופן מיוחד לצורך ה"שפכי כמים לבך", וכ"מ בלשון הרמב"ם (תשובה ג', ה') "ונהגו כולם לקום בלילה ולהתפלל", ובלשון השו"ע "לקום באשמורת", והיינו שישנו ענין לקום ולהתגבר משנתו לצורך הסליחות, ואילו אנו לא הולכים כלל לישון עד חצות וחסר לנו בענין הקימה הנ"ל, ושמחתי לראות שהעיר כן גם בס' הלכות חג בחג להגרמ"מ קארפ שליט"א. ודוחק לומר שלאו דוקא הוא, ורק בזמנם שהחשכה שלטה בשעות אלו ונמו על משכבם כבר מצאת הכוכבים, לכן נאמר "לקום", וצ"ע.

ג] ואמנם המנהג לומר סליחות בחצות מובא בספר המוסר למהר"י כלץ ז"ל (פ"ד), וכן מובא באגרת בעל דגל מחנה אפרים שכן נהג הבעש"ט הק' וכן בכמה ספרי גדולי החסידות (ס' משנת יעקב, קאפיש, וס' דברי תורה- מונקאטש, ועוד). וכן ביאר מנהג זה בשו"ת אגרות משה ח"ב סי' ק"ה, דמאחר וע"פ הקבלה מחצות הוא עד רצון טובא, שווה הוא לאשמורת הבוקר.

ד] ורוב הפוסקים כתבו לומר באשמורת הבוקר. ורבי עמרם גאון כ' "קודם עמוד השחר", והרמב"ם הנ"ל כ' "לקום בלילה ולהתפלל בדברי תחנונים עד שיאיר היום", וכן בסידור רש"י (סי' קל"ט) ומחזור ויטרי (ח"א סי' שי"ג) כ' לקום לפני עלוה"ש, וכן ברמ"א (סי' תר"ב א') שגם את הוידוי צריך לומר קודם עלוה"ש, והאריך בזה בספר ישראל והזמנים (לרי"ד הארפענעס, סי' נ'). וכן הוא בשער הכוונות שכן נהג הקדוש האריז"ל, וכן מובא בכו"כ ספרי המקובלים. 

ה] והנה מנהג הישיבות הקדושות בארץ ישראל לומר הסליחות אחר עלוה"ש, כשעה או כחצי שעה לפני זמן תפילת שחרית בישיבה, ויש לברר מנהג זה, שהרי הוא אחר האשמורת האחרונה, וביחוד שהובא בשם קדמונים ובשם האריז"ל שלא לומר סליחות אחר עלוה"ש (ובס' דרכי חיים ושלום הובא שהגאון בעל מנחת אלעזר ממונקאטש הורה שבשופו"א אין לומר סליחות אחר השעה-7 בבוקר, ויש לברר טעמו, וכדלקמן).

והנה במנהגי וורמיזא (עמוד פ"ח) כ' שמנהגם היה לבוא באשמורת לביהכנ"ס ולהתחיל לומר "אדון עולם" ו"אשרי" ורק כשהאיר היום ממשמש החזן בטלית ומתחיל לומר הסליחות. ומנהגם צריך הסבר, שמדוע הקדימו לבא קודם עלוה"ש והתפללו אחר עלוה"ש. 

ו] והנראה בזה דהנה בענין אמירת הסליחות ישנם כמה ענינים חשובים: א-) כיון שימים אלו בכללם הינם ימי רצון, יש להרבות בסליחות ותחנונים, ודבר זה מובא בכל ספרי הקדמונים והפוסקים. ב-) הענין לומר הסליחות דוקא בשעת עת הרצון המיוחדת שבאשמורת, וכנ"ל בבירור זמן "האשמורת". ג-) ענין "לקום" לצורך הסליחות, וכנ"ל (וכעת מצאתי ג"כ מש"כ בזה בס' שערים המצוינים בהלכה, עי"ש. ובס' חשוקי חמד ביומא כ"ב א' כתב ע"ד הש"ס שם דשאני מיגנא מממיקם ופרש"י דנוח לו לאדם לנדוד שינה מעיניו שלא לילך לישון עד סוף הלילה, מלהיות עומד ממטתו בהשכמה, וכ"פ ר"ח שם, וכ' דלפי"ז ישנה יתר חשיבות לקום בהשכמה לומר סליחות מלנדוד שינה עד חצות ולומר סליחות, וכמש"כ בס"ד). ולפי"ז י"ל שסברו גדולי התורה שעדיף לוותר על ענין קימת אשמורת הבוקר, כדי שלא ייחלשו מלימוד התורה, כאשר עדיין ישנם את הענינים של עצם אמירת הסליחות משום שכל חודש אלול הם ימי רצון, והוסיפו לזה את ענין הקימה באופן מיוחד לצורך הסליחות, וע"כ הקדימו את שעת הסליחות ולא איחרו את שעת התפילה. 

ולפי"ז יובן גם היטב מנהג בני וורמיזא, שאף שחששו מענין עטיפת הטלית קודם עלוה"ש, מ"מ לא ויתרו על קימתם לפני עלוה"ש ובאו ואמרו "אדון עולם" ו"אשרי", כדי להרויח את זכות ההתאמצות שבקימה מהשינה בשעה מוקדמת לצורך אמירת הסליחות. ואפשר דמשו"ה הקפיד בעל המנחת אלעזר שלא לומר סליחות לאחר השעה -7 בבוקר, כיון שבשעה זו בלא"ה קמים האנשים הרגילים ולמרות שניתן לקיים בכך את ענין הסליחות בימי הרצון, מ"מ יחסר בענין הקימה מהשינה המיוחדת לצורך זה.

ולסיכום: א-) לדעת רוב הפוסקים עדיף לומר סליחות באשמורת האחרונה קודם עלוה"ש. ב-) לענ"ד לדעת הגר"א עדיף לומר החל מחצות הלילה. ג-) האומרים סליחות לאחר עלוה"ש עושים כן כדי שלא להפסיד מלימוד היום עקב העייפות, אך זוכים לענין הסליחות בזמן עת רצון וגם בענין הקימה המיוחדת לצורך הסליחות. ד-) האומרים סליחות בשעה מאוחרת, בה קמו הם בלאו הכי משנתם, זוכים לענין הסליחות בימי הרחמים, ומפסידים את הענינים הנ"ל.