סוכות ושמיני עצרת

"הרחמן יקים לנו את סוכת דויד.."-מה המשמעות?

"הרחמן יקים לנו את סוכת דויד.."-מה המשמעות?
מאמר / מאת: אהובה קליין.
 
בחג הסוכות נוהגים להגיד  בסיום הסעודה - בברכת המזון:
"הרחמן,הוא יקים לנו את סוכת דויד הנופלת"
 
השאלות הן:
א] מה משמעות משאלה זו?
ב] מה מקור פסוק זה?
ג]היכן מצאנו בתנ"ך דוגמאות לנושא הסוכות[ולא תמיד בחג עצמו]?
 
התשובה לשאלה א]
המהר"ל עונה על כך:
"דע שנקרא מלכות בית דויד :"סוכה"
כי כל מלכות נקרא:"בית"
לפי שהדבר שהוא מציאות חזק בעולם נקרא:"בית"- שהוא בניין קבוע וכן המלכות נקרא:"בית" מפני החוזק והקביעות שיש למלכות.
הבית כאשר נופל,נתבטל עניינו הראשון שהיה לו,
ואם חוזר להיבנות הוא בית חדש,ולא נקרא שהקים בית הנופל שכבר נתבטל רק כאילו בנה בית חדש מתחילה,אוכל בסוכה שאינו בית-שהוא בניין גמור וקבוע,ובקלות הוא חוזר ומעמידו-לכך אם נפל שייך בו הקמה והוא חוזר לעניין הראשון בקלות וכן מלכות בית דוד שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות,נקרא המלכות:"סוכת דוד הנופלת".ואז  בשעת נפילתה יש עליה שם:"סוכה" כיון שהסוכה עומדת להקים אותה קרוב מאד והוא להקימו בקלות"
[נצח ישראל ל"ה]

לפי דברי המהר"ל הכוונה למשאלה הנכספת: בניין בית המקדש השלישי.
היות והסוכה היא קלה לבנייה ועוד יותר קלה לפירוק,כך עם ישראל מייחל שאותה סוכה שהיא- מלכות  בית  דוד- נפלה בזמן החורבן והייתה גלות קשה לעם ישראל-אותה מלכות תוקם במהרה כה בקלות כשם שמקימים סוכה שנופלת.

התשובה לשאלה ב]
מקור הפסוק:"הרחמן  הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"-בספר עמוס:
שם נאמר:"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם"[עמוס,ט,י"א]
הכוונה: כי בתום הגלות  מלכות דויד שהייתה סוככת על עם ישראל תוקם
מחדש בעזרת הקב"ה.
לפי דברי רש"י: בתום הגלות והייסורים יבוא יום הגאולה.
הקב"ה יקים את מלכות דוד המשולה לסוכה הנופלת.
מצודת דויד מפרש באופן דומה:בתום הייסורים והגלות ה'  יקים את מלכות דויד שנפלה והושפלה בתקופת הגלות.
את הפירצה שהייתה בה –ה' יגדור מחדש והכוונה שלא ימלוך מלך אחר ,אלא ממלכות דויד בלבד.
לפי מצודת  ציון:ה' יבנה מחדש את החומה שנפרצה בזמן החורבן.

התשובה לשאלה ג]
הנה כמה דוגמאות להזכרת הסוכה בתנ"ך:
א]"כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו בצור ירוממני"
[תהלים כ"ז,ה]
כאן דויד מתכוון להגנתו על ידי הקב"ה ביום רעה.
ב] "..סכותה לראשי ביום נשק:"[תהלים ק"מ,ה]
כשם שהסכך בסוכה מגן מפני השמש על יושביו,ומסמל את הגנת ה' על האדם.
דוד מתכוון כי ה' הגן עליו והיה כמחסה לראשו.
ג] "ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל..."
יונה ד,ה]
ד]"ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות"[בראשית ל"ג,י"ז]
לפי דברי רש"י: יעקב שהה במקום זה שמונה עשר חודשים שכללו:קיץ,חורף,קיץ.
ולכן עם הגעתו עשה סוכות לו ולמקנהו ולכן קרא למקום:סוכות.
בחורף עשה להם בית ובהגיע שוב הקיץ חזר  ועשה  להם סוכה.
ה]"ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוקים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים:ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן-נון כן בני-ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה  גדולה מאד.."[נחמיה ח,ט"ו -י"ח]
-לפי מקור זה,בני ישראל זכו בתקופת עזרא הסופר להקים סוכות גם  בחצרות בית המקדש.
ו]"...בחמישה עשר יום לחודש  השביעי הזה חג הסוכות שבעה ימים לה'.."
[ויקרא  כ"ג,ל"ד]

לסיכום,לאור האמור לעיל ניתן להסיק כי המנהג להגיד בחג הסוכות:
"הרחמן יקים לנו את סוכת דויד הנופלת" מקורו  בדברי עמוס והכוונה כי ביום הגאולה הקב"ה יקים את מלכות דויד  הנופלת מחדש- בקלות ממש כפי שמקימים סוכה שהתפרקה.
מעניין כי נושא הסוכה מופיע בתנ"ך גם בהקשר להגנה על יושביו על ידי הקב"ה ולא תמיד  דווקא בחג הסוכות וזאת ,למרות שהסוכה היא מבנה ארעי ולא קבוע כבית.
יהי רצון ועם ישראל יזכה במהרה לגאולה שלמה והשבת מלכות בית דוד,אמן ואמן.
 

דבר החסידות – חג הסוכות

דבר החסידות – חג הסוכות

     

הקשר בין לולב לסוכה

 

פעם שאלו את אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] מדוע לא נהגו בליובאוויטש [אצל אביו אדמו"ר הרש"ב] לתלות 'נוי סוכה'?

וענה:

-         "אצל אבא היה הנוי סוכה – היושב בסוכה!" [כלומר הרבי עצמו היה ה'נוי' של הסוכה]

והמשיך:

-         "הפחד מקבלת עול מלכות שמים ראש-השנה, עבודת ערב יום כיפור ויום כיפור, ושמחת חג הסוכות – היו אצל אאמו"ר הרה"ק חוויות דפנימיות הנפש".

(ספר השיחות ה'תש"ד עמ' 12 סעיף ג)

 

~~~

בנוגע לנטילת לולב איתא בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הלולב ובסידור האריז"ל במקומו) שטוב לברך על הלולב בתוך הסוכה. יתרה מזו מצינו בסידור הרב (אדמו"ר הזקן בעל התניא), שנטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר.

וצריך להבין, מהו הקשר בין מצות לולב למצוות סוכה, שבגללו יש ליטול את הלולב בסוכה דווקא?

והנה, בפשטות היה אפשר לומר, שמכיון שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו" (סוכה כח, ב) וכל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו – לכן גם מצוות לולב יש לקיים בסוכה. אבל מדיוק לשון רבינו "מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר" משמע שההידור הוא לא מצד מצוות סוכהאלא שמצוות נטילת ד' מינים היא יותר מהודרת כשהיא בסוכה.

[ויש נפקא מינה למעשה: שאם הטעם הוא רק מטעם חובת ישיבת סוכה – הרי במקרה שפטור מישיבה בסוכה כגון כשיורדים גשמים הרי גם אין טעם ליטול לולב בסוכה, אבל אם הוא גדר במצוות ד' מינים – הרי גם כשפטור מסוכה עדיין מצוה מן המובחר ליטול אותם בסוכה*]

ויש לבאר ובהקדים:

חג הסוכות חלוק משאר המועדים פסח ושבועות, בכך: שפסח נקבע בזמן יציאת מצרים (כלשון הפסוק "מועד צאתך ממצרים . . יום צאתך מארץ מצרים"], וכן שבועות ביום החמישים ליצי"מ שבו ניתנה התורה. אבל חג הסוכות לא נקבע ביום שבו אירע משהו מיוחד, כי "בסוכות הושבתי" היה בחודש ניסן [ורק מפני טעם קבעו אותו בתשרי, כמבואר בטור].

ונמצא: שבשאר החגים כל מצוות החג נובעים מהיום, שביום זה יצאו ממצרים, ניתנה תורה, וכדו', אבל בחג הסוכות – כל ייחודו של הזמן הוא משום שבו יושבים בסוכה, כלומר: שמצות סוכה היא סיבת החג.

ודבר זה מדוייק בלשון הפסוק ב'פרשת המועדות' (אמור כג, לד) "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'", דלכאורה קשה קצת, הרי המצוה של סוכה נאמרה רק בסוף הפרשה, והיה לו לומר "חג לה'" סתם ואח"כ לפרט מצוות סוכה ולולב, אלא – שכל קדושת החג נובעממצוות סוכה!

[ואולי בגלל זה אנו מוצאים שפסח אמנם נקרא בתורה בשם חג המצות אבל בחז"ל הוא כבר נקרא בשם חג הפסח, כי המצות אינם מהותו של היום, משא"כ סוכות נקרא גם בפי חז"ל וגם בפי העם רק בשם חג הסוכות]

ועל-פי-זה מובן גם לעניין נטילת ד' מינים; שמצווה זו היא אחת מפרטי חג הסוכות, ולכן נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ולא נאמר "ביום חמשה עשר"), כי מצוות ד' מינים אינה מצד הזמן דחמשה עשר לחודש אלא מצד היותו יום הראשון דחג הסוכות, וממילא גם מובן שהיות וכל קדושת החג נובעת ממצוות סוכה הרי גם מצות לולב שייכת למצוות סוכה, ושפיר כתב אדמו"ר הזקן ש"מצוה מן המובחר" ליטול אותה בסוכה.

* * *

הקשר בין סוכה ללולב ע"פ חסידות:

עניינה של הסוכה היא אחדות ישראל, כמאמר "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", וכמו"כ בכל ארבעת המינים אנו מוצאים את עניין האחדות:

האתרוג: נקרא "פרי עץ הדר" – שמרמז על כך שהוא "דר באילנו משנה לשנה" (סוכה לה, א), כלומר שהוא מאחד את כל עונות השנה וסובל את כל השינויים.

הלולב: נקרא בשם "כפת תמרים" (כפת חסר וא"ו) – כי עליו להיות סגור וכל עליו כפותים זה לזה (סוכה לב, א), כלומר שהם צריכים להיות באחדות ולא פרודים.

ההדס: נקרא "ענף עץ עבות" – שפירוש "עבות" הוא שעליו "קלועין כמין קליעה" (שם, ע"ב) ויתרה מזו שצריך להיות "תלתא בחד קינא" שכל שלושת העלים מאוחדים ב"קן" אחד.

והערבה: נקראת "ערבי נחל" – וכפירוש הגמרא "שגדלים באחוונא" (ראה שבת כ, א-ב ובפירש"י) שהעלים שלו גדלים בצורה ישרה ביחד ובאחווה.

ובנוסף לכל זה – מאחדים את כל ארבעת המינים ונוטלים אותם ביחד!

 

מועדים לשמחה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, אמור שיחה ב סעיף ג' ואילך (עמ' 124 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 140 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קפג-ד. הביאור ע"פ חסידות מבוסס על: מאמר "ולקחתם לכם" שחוהמ"ס ה'תשל"ב בסופו. נד' בסה"מ תשל"ב-ג עמ' 27-8.

______________

*) וכמבואר במ"א, דגם כשישנו הפטור דמצטער, עדיין שם סוכה עלה, ושפיר שייך לומר שנוטל לולב בסוכה בשעת ירידת גשמים.

וראה השקו"ט בעניין אכילה בגשמים בסוכה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סו"ס ל"א (ושם, שתלמידי הבעש"ט דור אחר דור נהגו לישב בסוכה ז' ימי החג גם אם ירדו גשמים).

 

דבר החסידות – חג הסוכות

דבר החסידות – חג הסוכות

     

הקשר בין לולב לסוכה

 

פעם שאלו את אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] מדוע לא נהגו בליובאוויטש [אצל אביו אדמו"ר הרש"ב] לתלות 'נוי סוכה'?

וענה:

-         "אצל אבא היה הנוי סוכה – היושב בסוכה!" [כלומר הרבי עצמו היה ה'נוי' של הסוכה]

והמשיך:

-         "הפחד מקבלת עול מלכות שמים ראש-השנה, עבודת ערב יום כיפור ויום כיפור, ושמחת חג הסוכות – היו אצל אאמו"ר הרה"ק חוויות דפנימיות הנפש".

(ספר השיחות ה'תש"ד עמ' 12 סעיף ג)

 

~~~

בנוגע לנטילת לולב איתא בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הלולב ובסידור האריז"ל במקומו) שטוב לברך על הלולב בתוך הסוכה. יתרה מזו מצינו בסידור הרב (אדמו"ר הזקן בעל התניא), שנטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר.

וצריך להבין, מהו הקשר בין מצות לולב למצוות סוכה, שבגללו יש ליטול את הלולב בסוכה דווקא?

והנה, בפשטות היה אפשר לומר, שמכיון שמצות סוכה היא "תשבו כעין תדורו" (סוכה כח, ב) וכל דבר שלא היה עושה חוץ לביתו לא יעשה חוץ לסוכתו – לכן גם מצוות לולב יש לקיים בסוכה. אבל מדיוק לשון רבינו "מצות נטילתו בסוכה היא מצוה מן המובחר" משמע שההידור הוא לא מצד מצוות סוכהאלא שמצוות נטילת ד' מינים היא יותר מהודרת כשהיא בסוכה.

[ויש נפקא מינה למעשה: שאם הטעם הוא רק מטעם חובת ישיבת סוכה – הרי במקרה שפטור מישיבה בסוכה כגון כשיורדים גשמים הרי גם אין טעם ליטול לולב בסוכה, אבל אם הוא גדר במצוות ד' מינים – הרי גם כשפטור מסוכה עדיין מצוה מן המובחר ליטול אותם בסוכה*]

ויש לבאר ובהקדים:

חג הסוכות חלוק משאר המועדים פסח ושבועות, בכך: שפסח נקבע בזמן יציאת מצרים (כלשון הפסוק "מועד צאתך ממצרים . . יום צאתך מארץ מצרים"], וכן שבועות ביום החמישים ליצי"מ שבו ניתנה התורה. אבל חג הסוכות לא נקבע ביום שבו אירע משהו מיוחד, כי "בסוכות הושבתי" היה בחודש ניסן [ורק מפני טעם קבעו אותו בתשרי, כמבואר בטור].

ונמצא: שבשאר החגים כל מצוות החג נובעים מהיום, שביום זה יצאו ממצרים, ניתנה תורה, וכדו', אבל בחג הסוכות – כל ייחודו של הזמן הוא משום שבו יושבים בסוכה, כלומר: שמצות סוכה היא סיבת החג.

ודבר זה מדוייק בלשון הפסוק ב'פרשת המועדות' (אמור כג, לד) "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה'", דלכאורה קשה קצת, הרי המצוה של סוכה נאמרה רק בסוף הפרשה, והיה לו לומר "חג לה'" סתם ואח"כ לפרט מצוות סוכה ולולב, אלא – שכל קדושת החג נובעממצוות סוכה!

[ואולי בגלל זה אנו מוצאים שפסח אמנם נקרא בתורה בשם חג המצות אבל בחז"ל הוא כבר נקרא בשם חג הפסח, כי המצות אינם מהותו של היום, משא"כ סוכות נקרא גם בפי חז"ל וגם בפי העם רק בשם חג הסוכות]

ועל-פי-זה מובן גם לעניין נטילת ד' מינים; שמצווה זו היא אחת מפרטי חג הסוכות, ולכן נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ולא נאמר "ביום חמשה עשר"), כי מצוות ד' מינים אינה מצד הזמן דחמשה עשר לחודש אלא מצד היותו יום הראשון דחג הסוכות, וממילא גם מובן שהיות וכל קדושת החג נובעת ממצוות סוכה הרי גם מצות לולב שייכת למצוות סוכה, ושפיר כתב אדמו"ר הזקן ש"מצוה מן המובחר" ליטול אותה בסוכה.

* * *

הקשר בין סוכה ללולב ע"פ חסידות:

עניינה של הסוכה היא אחדות ישראל, כמאמר "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", וכמו"כ בכל ארבעת המינים אנו מוצאים את עניין האחדות:

האתרוג: נקרא "פרי עץ הדר" – שמרמז על כך שהוא "דר באילנו משנה לשנה" (סוכה לה, א), כלומר שהוא מאחד את כל עונות השנה וסובל את כל השינויים.

הלולב: נקרא בשם "כפת תמרים" (כפת חסר וא"ו) – כי עליו להיות סגור וכל עליו כפותים זה לזה (סוכה לב, א), כלומר שהם צריכים להיות באחדות ולא פרודים.

ההדס: נקרא "ענף עץ עבות" – שפירוש "עבות" הוא שעליו "קלועין כמין קליעה" (שם, ע"ב) ויתרה מזו שצריך להיות "תלתא בחד קינא" שכל שלושת העלים מאוחדים ב"קן" אחד.

והערבה: נקראת "ערבי נחל" – וכפירוש הגמרא "שגדלים באחוונא" (ראה שבת כ, א-ב ובפירש"י) שהעלים שלו גדלים בצורה ישרה ביחד ובאחווה.

ובנוסף לכל זה – מאחדים את כל ארבעת המינים ונוטלים אותם ביחד!

 

מועדים לשמחה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כב, אמור שיחה ב סעיף ג' ואילך (עמ' 124 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 140 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קפג-ד. הביאור ע"פ חסידות מבוסס על: מאמר "ולקחתם לכם" שחוהמ"ס ה'תשל"ב בסופו. נד' בסה"מ תשל"ב-ג עמ' 27-8.

______________

*) וכמבואר במ"א, דגם כשישנו הפטור דמצטער, עדיין שם סוכה עלה, ושפיר שייך לומר שנוטל לולב בסוכה בשעת ירידת גשמים.

וראה השקו"ט בעניין אכילה בגשמים בסוכה בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סו"ס ל"א (ושם, שתלמידי הבעש"ט דור אחר דור נהגו לישב בסוכה ז' ימי החג גם אם ירדו גשמים).

 

דבר החסידות – חג הסוכות

ב"ה

דבר החסידות – חג הסוכות

 

סוכה עם הכשר של 'שר הפנים'

 

פעם, בחול המועד סוכות, באו גדולי מז'יבוז' לביקור בסוכתו של מורנו הבעש"ט.

בראותם כיצד נבנתה הסוכה – טענו שהסוכה פסולה. וגם לאחר שהבעש"ט התווכח איתם להוכיח שסוכתו כשרה לא קיבלו את דעתו.

הרכין הבעש"ט את ראשו על ידיו הק' בדביקות למשך זמן, ואז פתח את ידיו ונמצא שם פתקא שבה נכתב "סוכת רבי ישראל כשרה היא" וחתום עליה מט"ט [המלאך מט-טרון] שר הפנים.

פיסת קלף זו הגיעה ברבות הימים לנכדו של הבעש"ט, הרה"ק בעל דגל מחנה אפרים, וכאשר מישהו היה חולה רח"ל היה משתמש בה לרפואתו.

ובכל אותה התקופה לא נפטר אף יהודי בסביבה. עד שיום אחד נעלם הקלף, ואמר בעל דגמח"א שהעובדה שלא היתה אפשרות של היפך החיים במחנו לא היה סדר הרצוי – לכן נטלו ממנו את הקלף.

(ספר בעש"ט על התורה סוכות בתחילתו וש"נ. הובא בתורת מנחם חמ"א עמ' 86, חמ"ח עמ' 94. וראה בהמשך למטה ביאור הרבי על הסיפור)

 

~~~

ביאור הסיפור הנ"ל

בשתי הזדמנויות (סוכות תשכ"ה ותשכ"ז) סיפר הרבי את סיפור הבעש"ט הנ"ל וביארה בשני אופנים שונים [אנו נביא את תמצית הביאור מתשכ"ז].

 

הרבי הקשה שלכאורה אינו מובן:

 

א)    כיצד יתכן שהבעש"ט שהיה למדן גדול ביותר בתורה* לא היה יכול לנצח את גדולי מז'יבוז' ולהוכיח להם שסוכתו כשרה על פי דין?

ב)    קיום המצוות אצל הבעש"ט בוודאי היה באופן של "מהדרין מן המהדרין", ואיך ייתכן שסוכתו תהיה במצב כזה שיהיו דעות לפוסלה? ואף לאחר אישור של מט"ט שר הפנים**, הרי בוודאי אינה באופן של הידור מצוה?!

ג)     ביותר קשה הדבר, שהרי מצוות סוכה היא מצוה כללית, שבאה בהמשך לעבודת התשובה דיוהכ"פ ונוגעת לכל השנה כולה. והרי אפילו יהודי פשוט משתדל להדר בענייני תומ"צ, ואיך יתכן שהבעש"ט, נשיא החסידות בדורו ובכל הדורות שלאחרי זה, ישב בסוכה כזו שלדעת כל גדולי מז'יבוז' אינה כשרה, ועד שיש צורך שמלאך יעיד על כשרותה?! 

ד)    קושיא זו מתחזקת ע"פ דברי הגמרא (חולין לז, ב) בנוגע לדברי יחזקאל (ד, יד) "נבלה וטרפה לא אכלתי", "לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם" (שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו – רש"י), היינו אע"פ שמדובר בבשר שהחכם הורה להתירו – לא אכל ממנה. ואיך יתכן שהבעש"ט ישב בסוכה שכל גדולי מז'יבוז' אומרים שאינה כשרה, שזה גרוע שלא בערך מ"בהמה שהורה בה חכם"?!

 

נקודת ההסבר בזה:

מכיוון שבזמן הבעש"ט היו הרבה יהודים פשוטים, שסוכתם היתה בנויה בצורה שהיו בה כמה 'שאלות' אם היא כשרה – לכן בנה גם הבעש"ט סוכה כזו שמלכתחילה היתה נראית פסולה, אבל אח"כ יעידו מלמעלה שהיא כשרה, וכך 'יעלה' הבעש"ט את כל הסוכות הרעועות של מז'יבוז' – כיוון שיצא 'פסק' שגם כשיש כמה שאלות וכו' הרי זו סוכה כשרה ומגינה עליהם כו'.

 

ביאור העניין ע"פ חסידות:

ידועים דברי המדרש (תנחומא אמור כב) על הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון" שחג הסוכות הוא "ראשון לחשבון עוונות", כלומר שאחרי המחילה וסליחה ביום הכיפורים אין אצל בנ"י עניין של חטא ועוון, וגם בימים שבין יוהכ"פ לסוכות "כל ישראל עסוקין במצוות, זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו", ורק כשמגיע חג הסוכות יכול להתחיל עניין של עוון.

ועל זה מגיעה הסוכה – להגן מעניין החמימות, היינו מההתלהבות בענייני העולם, שעליה נאמר "וחם הוא אבי כנען" (כמבואר בחסידות שזה נמשך ממ"ח צירופים אחרונים דשם הוי'ה).

 

ומזה מובן ההבדל בין ר"ה ויוהכ"פ לחג הסוכות:

בר"ה (ויוכ"פ) נאמר "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", היינו שבנ"י הם במצב שלמעלה מהתחלקות מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך גו'". אבל בחג הסוכות שאז מתחילה העבודה עם עצמו (שלילת עניין החטא) – הרי אז יש כבר חילוקי דרגות, כך שאינה דומה הסוכה של "ראשיכם שבטיכם" לסוכתם של "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" – כי העבודה (שלילת החמימות כו') אצל ראשיכם שבטיכם היא ביתר הידור מאשר אצל חוטב עציך כו'.

ולכן מסר הבעש"ט את ה"הידור מצוה" שלו והשפיל את עצמו לירד לסוכה של "חוטב עציך" ושואב מימיך", כדי לפעול שגם להם תהיה סוכה כשרה ותצילם מעוון כו'.

ובזה הראה הבעש"ט לגדולי מז'יבוז' כיצד צריך להתנהג מנהיג ישראל אמיתי שמשפיל את עצמו, ועד שהוריד והמשיך גם את מלאך מט"ט (כיון שזהו ע"פ תורה), כדי לעשות טובה ליהודים פשוטים.

וזוהי ההוראה לכל אחד מישראל:

אמנם לא כל אחד יכול לפסוק לעצמו אימתי יכול לוותר על הידור מצוה, מאחר שאינו יודע מה מותר כו', אבל ישנה ההוראה הכללית: שאף שיהודי צריך לחשוב גם על עצמו, שהרי "אדם קרוב אצל עצמו", "ומבשרך לא תתעלם", אעפ"כ לפעמים צריך לוותר על ההידור, באופן המותר ע"פ תורה – כדי שעל ידי זה תהיה טובה ליהודי ברוחניות.

ואשרי חלקם של אלו הנשמעים לבעש"ט ותלמידיו, ולתלמידי תלמידיו עד דורנו זה.

 

שבת שלום וחג שמח!

 

מבוסס על: התוועדות יום ב' דחה"ס ה'תשכ"ז סעיף ז-יא (תו"מ תורת מנחם, חלק מח עמ' 94 ואילך). חלק מתוכן הקושיות מהתוועדות יום ב' דחה"ס ה'תשכ"ה (תו"מ חלק מא עמ' 86 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "המאור שבמועדים – חג הסוכות" בעריכת דודי הרב יעקב הלוי הורוביץ והרמ"מ הלפרין (הוצ' היכל מנחם תשע"ט) עמ' נב ואילך.

 

______________

*)  כמובן מגודל הפלאת למדנותו של רבינו הזקן, שהעיד על גודל הלמדנות של הרב המגיד ממעזריטש (ראה גם "היכל הבעש"ט" (שנת תשס"ט) גליון כב ע' פט. וש"נ) והרב המגיד העיד על גודל הלמדנות של הבעש"ט (ראה כתר שם טוב (הוצ' תשנ"ט) בהוספות סי' שכ. וש"נ. וראה גם תו"מ חל"ז עמ' 233).

 

**)  דאף ש"לא בשמים היא" (נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב), הרי בנדון דידן לא חידש דבר, אלא רק הורה איזו סברא גוברת ומכריעה את חברתה – ראה "פתיחה" (להר"ר מרגליות) לשו"ת מן השמים (בתחלתה). וש"נ.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

דבר החסידות – חג הסוכות

דבר החסידות – חג הסוכות

 

מה נשתנה חג הסוכות?

בפרשיות המועדות שבתורה מצינו דבר פלא: בחג הפסח לא מוזכר שמחה כלל, בשבועות נאמר שמחה פעם אחת ואילו בסוכות נאמר שמחה 3 פעמים: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" (אמור כג, מ) "ושמחתבחגך . . והיית אך שמח" (סוף ראה).

מוסבר על כך בילקוט שמעוני (ויקרא רמז תרנד), שפסח הוא בחודש האביב שעדיין לא נגמרה התבואה ולפיכך אין כאן שמחה עדיין, בשבועות יש כבר שמחה על התבואה שנקצרה, ואילו שלמות השמחה היא רק בחג הסוכות, חג האסיף, 'באספך את מעשיך מן השדה'.

והנה התורה היא נצחית, לכל מקום ולכל זמן, וא"כ לא מובן איך קבעה התורה את רמת השמחה בחג ע"פ מצב תבואת השדה, שאינו אלא כשבני ישראל על אדמתם ומתפרנסים מחקלאות?

אלא צריך לומר, שהכוונה כאן היא לא רק בתבואה הגשמית, כי אם גם בתבואה הרוחנית (שהתורה נקראת תבואה – סנהדרין מב, א, ו'מאי פירי מצוות' – סוטה מו, א), הקשורה עם שלשת הרגלים:

בחג הפסח – יציאת מצרים – נקבע ענין האמונה, כמ"ש ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אמונה היא היסוד שעליו עומד כל הבנין אבל באמונה לבד אין קיום מצוות בפועל, והרי זה דומה לזמן האביב שאין כאן תבואה בשלה.

בחג השבועות – מתן תורה – כבר ישנה ה"תבואה", תורה ומצוות, אבל עדיין אין את הקיום בפועל, רק הקבלה, נעשה ונשמע, והרי זה כמו קצירת התבואה בעודה בשדה.

אבל בחג הסוכות – כבר נמצאים תקופה שלמה אחרי מתן תורה, שבו קיימו תורה ומצוות בפועל, והשמחה היא בשלמות, ולכן עיקר השמחה שנאמרה בסוכות היא במצוות לולב וישיבה בסוכה – שמחה של מצוה.

 

חג שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כט עמ' 232 ואילך, ובתרגום ללה"ק ב'שערי המועדים – חג הסוכות' עמ' לו ואילך. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת ומועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קפא.
מצורפים: תמונות משמחת חג הסוכות במחיצת הרבי זי"ע.

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

 

במה מסיימת התורה?

 

מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן, שפעם היתה בתו חולה מאוד, וכשנכנס להקפות בליל שמחת-תורה כדרכו בשמחה גדולה, נגשו ואמרו לו לבקש רחמים עליה כי מצבה אנוש.

פנה הצדיק כלפי מעלה, ואמר:

רבונו של עולם!

-         צוית לתקוע בשופר בראש-השנה, ומאיר'ל תקע;

-         צוית לצום ביום-הכיפורים, ומאיר'ל צם;

-         צוית לישב בסוכה בחג-הסוכות, ומאיר'ל ישב;

והנה עשית את בתו של מאיר'ל חולה, וצריך מאיר'ל לקבל את הדבר בשמחה, כי "חייב אדם לברך . . כשם שמברך על הטובה" ופירשו בגמרא (ברכות ס, ב) "לקבולי בשמחה",

אבל רבש"ע, הרי יש הלכה פסוקה (מו"ק ח, ב) "אין מערבין שמחה בשמחה"!

ותיכף התחילה החולה להזיע בזיעה מרובה והתרפאה...

 

(סיפורי חסידים לרש"י זוין, מועדים – שמח"ת, סיפור 219, בשם החסיד רבי אשר, שאר-בשרו של אדמו"ר הצמח-צדק מליובאוויטש)

 

~~~

בשמחת תורה משלימים לקרוא את התורה כולה. מן הראוי איפה להתבונן בפסוק האחרון של התורה: "לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מפרש רש"י: "לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם . . והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שברת' – יישר כחך ששברת".

ותמוה, הרי ידוע הכלל (ברכות יב, א) "הכל הולך אחר החיתום" ולכן נהוג לסיים בדבר טוב, ואיך זהשכל התורה כולה מסתיימת ב"לעיני כל ישראל" – ששבר את הלוחות לעיניהם? ובסיום זה אנו שמחים בשמחת תורה?

ויובן זה בהקדם טעם שבירת הלוחות, כפי שרש"י מביא בפ' תשא (לד, א) שהוא משל למלך שהניח ארוסתו עם השפחות ויצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, שאם יאמר המלך להורגה אומר לו "עדיין אינה אשתך" – כך משה רבינו שבר את הלוחות (הכתובה) כדי שבנ"י לא יתחייבו.

ולפי זה מובן, שכאשר מתארים את גדלותו של משה רבינו בסוף התורה "לכל האותות והמופתים גו' אשר עשה משה" – הרי ה'מופת' הכי גדול של משה הוא שלא זו בלבד שהסכים למסור את נפשו עבור כלל ישראל ("מחני נא") אלא שגם הסכים לשבור את הלוחות שקיבל מידי הקב"ה בעצמו, כדי להגן על בני ישראל, ואיזה מבנ"י – כאלה שהיו במצב ירוד כ"כ שנכשלו בחטא העגל!

ובזה מדוייק לשון רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות", ולא כתב "עלה בדעתו" וכדו' – כי נשיאת לב מראה על רגש הנדיבות לעניין טוב כמפורש בנדבת המשכן (ויקהל לה, כא) "כל איש אשר נשאו לבו" ללמדנו שמשה עשה את זה מגודל רגש אהבת ישראל שבערה בלבו.

וזוהי השמחה הגדולה בסיום התורה, שאנו שמחים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, עד כדי כך – שחיינו קודמים אפילו לתורה בעצמה וללוחות שהיו "מעשה אלקים"!*

 

חג שמח ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לד, ברכה (עמ' 217 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הסגנון בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קסו. וראוי לכל מי שעתותיו בידו לעיין בגוף השיחה כי כאן הובא רק תמצית שבתמצית ואין תחליף ללשונו הזהב של הרבי והערותיו המחכימות בשוה"ג, המרחיבין דעתו של אדם כפתחו של אולם.

______________

*) אלא שעדיין ניתן להקשות, הניחא לגבי משה, אבל הרי בשבירת הלוחות מסיימים את התורה ולגבי התורה עצמה הרי זה היפך השבח, כי הרי שבירת הלוחות הוא "ביטולה של תורה" (מנחות צט, ב)?

ונקודת הביאור בזה, ע"פ מש"כ בתנא דבי אליהו רבה (פי"ד) "שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם כו' אבל אני אומר ישראל קדמו" היינו שהתורה נבראת בשביל ישראל (ועיי' ג"כ בראשית רבה בתחילתו).

ומאחר שכל בריאת העולם היא רק בשביל ישראל, מובן, שאם אין כאן בנ"י (או שאין בנ"י יכולים לקבל את התורה) – שוב בטל הצורך במציאות התורה כביכול, ולכן שבר מרע"ה את הלוחות.

ונמצא שאדרבה – אליבא דאמת שבירת הלוחות היא כבודה של תורה כיון ששלמות ותכלית התורה היא רק בשביל ישראל. ודו"ק.

 

דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ברכה – שמחת תורה

 

במה מסיימת התורה?

 

מסופר על הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן, שפעם היתה בתו חולה מאוד, וכשנכנס להקפות בליל שמחת-תורה כדרכו בשמחה גדולה, נגשו ואמרו לו לבקש רחמים עליה כי מצבה אנוש.

פנה הצדיק כלפי מעלה, ואמר:

רבונו של עולם!

-         צוית לתקוע בשופר בראש-השנה, ומאיר'ל תקע;

-         צוית לצום ביום-הכיפורים, ומאיר'ל צם;

-         צוית לישב בסוכה בחג-הסוכות, ומאיר'ל ישב;

והנה עשית את בתו של מאיר'ל חולה, וצריך מאיר'ל לקבל את הדבר בשמחה, כי "חייב אדם לברך . . כשם שמברך על הטובה" ופירשו בגמרא (ברכות ס, ב) "לקבולי בשמחה",

אבל רבש"ע, הרי יש הלכה פסוקה (מו"ק ח, ב) "אין מערבין שמחה בשמחה"!

ותיכף התחילה החולה להזיע בזיעה מרובה והתרפאה...

 

(סיפורי חסידים לרש"י זוין, מועדים – שמח"ת, סיפור 219, בשם החסיד רבי אשר, שאר-בשרו של אדמו"ר הצמח-צדק מליובאוויטש)

 

~~~

בשמחת תורה משלימים לקרוא את התורה כולה. מן הראוי איפה להתבונן בפסוק האחרון של התורה: "לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מפרש רש"י: "לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם . . והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שברת' – יישר כחך ששברת".

ותמוה, הרי ידוע הכלל (ברכות יב, א) "הכל הולך אחר החיתום" ולכן נהוג לסיים בדבר טוב, ואיך זהשכל התורה כולה מסתיימת ב"לעיני כל ישראל" – ששבר את הלוחות לעיניהם? ובסיום זה אנו שמחים בשמחת תורה?

ויובן זה בהקדם טעם שבירת הלוחות, כפי שרש"י מביא בפ' תשא (לד, א) שהוא משל למלך שהניח ארוסתו עם השפחות ויצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, שאם יאמר המלך להורגה אומר לו "עדיין אינה אשתך" – כך משה רבינו שבר את הלוחות (הכתובה) כדי שבנ"י לא יתחייבו.

ולפי זה מובן, שכאשר מתארים את גדלותו של משה רבינו בסוף התורה "לכל האותות והמופתים גו' אשר עשה משה" – הרי ה'מופת' הכי גדול של משה הוא שלא זו בלבד שהסכים למסור את נפשו עבור כלל ישראל ("מחני נא") אלא שגם הסכים לשבור את הלוחות שקיבל מידי הקב"ה בעצמו, כדי להגן על בני ישראל, ואיזה מבנ"י – כאלה שהיו במצב ירוד כ"כ שנכשלו בחטא העגל!

ובזה מדוייק לשון רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות", ולא כתב "עלה בדעתו" וכדו' – כי נשיאת לב מראה על רגש הנדיבות לעניין טוב כמפורש בנדבת המשכן (ויקהל לה, כא) "כל איש אשר נשאו לבו" ללמדנו שמשה עשה את זה מגודל רגש אהבת ישראל שבערה בלבו.

וזוהי השמחה הגדולה בסיום התורה, שאנו שמחים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, עד כדי כך – שחיינו קודמים אפילו לתורה בעצמה וללוחות שהיו "מעשה אלקים"!*

 

חג שמח ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לד, ברכה (עמ' 217 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הסגנון בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קסו. וראוי לכל מי שעתותיו בידו לעיין בגוף השיחה כי כאן הובא רק תמצית שבתמצית ואין תחליף ללשונו הזהב של הרבי והערותיו המחכימות בשוה"ג, המרחיבין דעתו של אדם כפתחו של אולם.

______________

*) אלא שעדיין ניתן להקשות, הניחא לגבי משה, אבל הרי בשבירת הלוחות מסיימים את התורה ולגבי התורה עצמה הרי זה היפך השבח, כי הרי שבירת הלוחות הוא "ביטולה של תורה" (מנחות צט, ב)?

ונקודת הביאור בזה, ע"פ מש"כ בתנא דבי אליהו רבה (פי"ד) "שני דברים יש בעולם כו' תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם כו' אבל אני אומר ישראל קדמו" היינו שהתורה נבראת בשביל ישראל (ועיי' ג"כ בראשית רבה בתחילתו).

ומאחר שכל בריאת העולם היא רק בשביל ישראל, מובן, שאם אין כאן בנ"י (או שאין בנ"י יכולים לקבל את התורה) – שוב בטל הצורך במציאות התורה כביכול, ולכן שבר מרע"ה את הלוחות.

ונמצא שאדרבה – אליבא דאמת שבירת הלוחות היא כבודה של תורה כיון ששלמות ותכלית התורה היא רק בשביל ישראל. ודו"ק.

 

דבר החסידות – שמחת תורה

דבר החסידות – שמחת תורה

 

הרב חיים זילבר שליט"א

 

השמחה שלמעלה מן הדעת

ברביעי בלילה, נתאסף כולנו בע"ה בבתי הכנסת ונרקוד עם ספרי התורה. ונשאלת השאלה: לשמחה מה זו עושה? מילא אלו שישבו ולמדו כל השנה שמחים עכשיו לגמרה של תורה, אבל בעלי העסקים או סתם מובטלים שלא ישבו ולמדו – על מה הם רוקדים ושמחים?

אמר על כך פעם יהודי פשוט, שכאשר אח שלך מתחתן אתה שמח ורוקד אתו, ולכן גם הוא רוקד ושמח בשמחת תורה עם אלה שכן למדו.


אבל זו לא התשובה האמיתית. האמת היא שזו ה'חתונה' של כל אחד ואחת מאיתנו! כי בתורה ישנם שני חלקים: א) ההבנה והשגה בתורה; מצות ידיעת התורה וכדו'. ב) קדושת התורה ואותיות התורה. אז בנוגע לחלק הראשון – זה באמת תלוי בכל אחד לפי רמת הבנתו, אבל החלק השני – שייך לכל ישראל בשווה, כי התורה ניתנה לכולם ובעצם נשמתם הם שייכים אליה בשוה. ולכן, כאשרכל יהודי לומד או אפילו קורא פסוקי תורה אז כמאמר חז"ל (ויקרא רבה אמור פ"ל) "אותי אתם לוקחים", ועל כן השמחה שלנו היא על הקשר העצמי שיש לנו עם התורה, קשר שלמעלה מטעם ודעת.


זה מסביר גם כן דבר פלא: לכאורה, כאשר באים לחגוג את שמחת התורה היה הכי מתאים לקבוע את השמחה ע"י לימוד התורה בראש, ולמה השמחה מתבטאת דוקא ע"י הריקוד ברגליים? ולא זו בלבד אלא באופן שספר-התורה מכוסה כולו ולא רואים אפילו מה כתוב בו? אלא, שכאן מדובר במשהו הרבה יותר עמוק – זו השמחה העצמית שלנו עם התורה והקב"ה, שלמעלה משכל והבנה.


חג שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב' עמ' 434 ואילך (בתרגום ללה"ק: עמ' 133). וחבל להסתפק בתמצית מקוצרת משיחה יסודית זו. דרשו מעל ספר ה' וקראו, אחת מהנה לא נעדרה.

 

דבר החסידות – שמיני עצרת ושמחת תורה

ב"ה 

דבר החסידות – שמיני עצרת ושמחת תורה

 

צריך להמשיך לרקוד...

 

החסידים של הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ, רקדו פעם בשמחת תורה בהתלהבות גדולה כנהוג, והצדיק עמד בביתו והסתכל בריקודיהם מחלונו שהיה פתוח לחצר.

פתאום רמז הצדיק בידו שיפסיקו מלרקוד.

החסידים פסקו, והצדיק עמד קצת תפוס במחשבותיו, ולפתע אמר:

-         ואם חייל אחד נופל במלחמה, כלום בשביל כך צריכים החיילים הנשארים לנוס מהמערכה? לא! המלחמה צריכה להימשך! ריקדו!

והחסידים המשיכו.

ולאחרי החג נודע, שבאותה שעה שהצדיק הפסיק את הריקודים נפטר הרב מאוליינוב, שהיה מגדולי תלמידיו של הצדיק מרופשיץ.

 (סיפורי חסידים (הרש"י זוין) מועדים שמחת תורה, סיפור 224)

 

~~~

בין שמחת סוכות לשמחת תורה

ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר הריי"צ על שמחת תורה, ש"מצות היום בשמחה" (ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 8 ועוד).

 

וצריך להבין:

א)    הרי יום זה נקרא "שמיני עצרת"? ומבואר בספרים*, שטעם הדבר הוא לפי שאין בו שום מצוה לבד מאיסור עשיית מלאכה ("עצורים ממלאכה"), ואיך אומרים שיש בו מצוה מיוחדת – מצות השמחה?

ב)    ביותר קשה: רואים אנו במנהג ישראל (ש"תורה היא") שהשמחה דשמחת תורה גדולה יותר אפילו מהשמחה של חג הסוכות, וכן הוא בפשטות ע"פ הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין" (שבת כא, ב ועוד). ואיך יתכן הדבר, הלוא בחג הסוכות מפורש בתורה "ושמחת בחגך"!?

 

אלא:

מבואר בחסידות (לקו"ת דרושים לשמע"צ פה, ג) שבחג שמיני עצרת בו נעצרין ונקלטין כל ה'המשכות' של חודש תשרי. ומבואר שם שגם קבלת המלכות של ראש השנה – נקלט בפנימיות בשמחת תורה.

וזה מרומז בפסוק שקוראים בשמחת תורה (ברכה לב, ה) "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" – שאיך נפעל ה"תמליכוני עליכם" של ר"ה – על ידי "בהתאסף ראשי עם וגו'", שכולם מתאספים יחד בשמחת התורה.

 

ועל פי זה יובן ההבדל בין שמחת חג הסוכות לשמחה דשמחת תורה:

בחג הסוכות – שייכת השמחה למצוות מסויימות – נטילת ד' מינים וישיבה בסוכה (וכן מצוות ניסוך המים במקדש). ומכיון שמצווה היא 'גזירת מלך' הרי גם השמחה היא במדידה והגבלה לפי אופן וערך המצווה, וכן יש בה התחלקות בין יהודי לחברו כפי חילוקי הדינים במצוות החג**.

משא"כ שמיני עצרת ושמחת תורה – שהשמחה אינה קשורה למצווה מסויימת (כנ"ל) אלא היא השמחה בהקב"ה "ישמח ישראל בעושיו" – שבנ"י שמחים בהכתרת המלך – לכן היא בלתי מוגבלת וכולם שווים בה, אנשים נשים וטף***.

 

שבת שלום וחג שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יד עמ' 164 ואילך (השיחה בלה"ק במקור). תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 363 ועוד. העיבוד בסיוע "המאור שבמועדים – חג הסוכות" (הוצ' היכל מנחם תשע"ט) עמ' רא ועמ' קנז ואילך.

 

______________

*)  ראה קדושת לוי (דרוש לשבועות בתחלתו) – בנוגע לחג השבועות. ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע ל"שמיני עצרת", ואדרבה – בשמע"צ מודגש הדבר עוד יותר מאשר בחגה"ש, כי: בחגה"ש מקריבים קרבן מיוחד שלא מצינו דוגמתו בשאר ימים טובים – "שתי הלחם", "חמץ תיאפנה", משא"כ בשמע"צ לא מצינו קרבן מיוחד שאין דוגמתו בשאר ימים טובים.

 

**)  כגון מה שאנשים חייבים בזה ולא נשים, וגם שמחת בית השואבה שעליה אמרו (משנה סוכה נא, א) "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", הנה מכיוון שהיא שייכת לחג הסוכות ולניסוך המים שבו, יש בזה חילוקי מדריגות: שרק "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים" אבל שאר העם האנשים והנשים באים לראות ולשמוע (משנה שם. רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד). .

 

***)  וכלשון הפיוט (יום שמח"ת אחר ההקפות) "אגיל ואשמח בשמחת תורה כו' אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק כו' . . שלמה כו'". ומנהג פשוט בכל ישראל שכל ישראל, אנשים נשים וטף שמחים בשמחת תורה (ראה סידור שער הסוכות בסופו (רסט, ב) לקוטי תורה ברכה (צד, ד), רד"ה להבין ענין שמחת תורה תש"ה. ד"ה הנ"ל תש"ו בסופו).

 

הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן

הסוכה הקרבית של הצלף גוזלן

באדיבות הסופר הרב קובי לוי, מתוך הספר "העיתונאי".

עמוס גוזלן גוייס לסיירת כמעט בעל-כורחו. אם הייתם שואלים אותו, הוא היה מעדיף להשאר בגדוד הרגיל של גולני, עם סיורי הבט"ש (בטחון שוטף), האימונים וכל הפשטות הכרוכה בחייו של לוחם מן המניין. אבל גוזלן דתי מבית, היה טיפוס כזה שנעתר לכל בקשה. אף פעם לא אומר "לא".
ביקשו שלוחם ילווה נהג, הוא ראשון. 
ביקשו שמישהו יתנדב לאבטח מוצב דליל, הוא כבר בקבינה. 
צריך שומר על הציוד, לא צריך לחשוב פעמיים, כולם במקלחות וגוזלן הלוחם הבלתי נלאה מפטרל סביב, שלא ייגנב ולא ייעלם אפילו לא פאוצ`. 

היה לו מינוס אחד לעמוס גוזלן. כשהוא עמד בתפילת שמונה עשרה, או ברך ברכת מזון, הוא היה מנותק לחלוטין מכל העולם. העיניים שלו נעצמו, וכולו היה מרוכז וממוקד באביו שבשמים. יש אומרים שזה דווקא הפלוס שלו. יכולת הריכוז שלו היתה מדהימה. וכמו שהוא היה מרוכז בתפילות ובברכות, כך גם יכולותיו להתמקד במטרה היו מדהימות. עמוס גוזלן היה צלף ממדרגה ראשונה. הדיוקים שלו חוללו מהפך גדול בתפישת העולם של קבוצת הצלפים של הגדוד, אבל אלה עניינים צבאיים. 

השמועה על יכולת הצליפה שלו, גם במהלך הסתערות, כמו במארב, עשתה לה שם בכל החטיבה, וכשמפקד הסיירת שמע שיש לו "דובדבן" בגדוד, הוא ביקש מהמח"ט להעבירו מיידית לסיירת. קודם כל הוא צריך צלף, וחוץ מזה שהגוזלן הנ"ל הוא חייל דייקן וממושמע שיוסיף המון לאיכות היחידה. 
המח"ט זימן את הלוחם המצטיין רב"ט גוזלן והודיע לו על המעבר לסיירת, והימים ימי תשרי, ראש השנה מאחורינו. עוד מעט יום הכיפורים ואחר כך חג הסוכות. 

המח"ט החמיא לרב"ט גוזלן ואיחל לו הצלחה בתפקידו החדש כצלף בסיירת וכלוחם ביחידה המובחרת ביותר. הרב"ט הדתי לא הראה שום סימנים של התלהבות, מבחינתו כל מקום הוא מבורך אם זה המקום שייעדה לו ההשגחה העליונה. גם אם היו מקבעים אותו בתור נהג בשק"ם, הוא לא היה מסרב. כזה הוא עמוס גוזלן. 
הוא ישב מול מפקד הסיירת וקיבל את ההנחיות הדרושות. כהרגלו היה מרוכז בכל מילה של המפקד, והכין את עצמו נפשית למשימות קשות ממה שהכיר עד כה. 

"יש לי פלוס אחד בולט" אמר למפקד הסיירת "אני דתי, ואני מבקש לתת לי זמן להתפלל... עוד מעט חג סוכות, אני מבקש ממך שתאפשר לי לבנות סוכה קטנה לאכול ולישון שם... בכל מקום שננחת" המפקד בלע את לשונו והנהנן בהסכמה... "אבל קח בחשבון רב"ט גוזלן... שיש מצבים קשים שכנראה לא יהיה זמן לברך, או לאכול... גם בסוכה". 
הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. 

עוד באותו לילה הוקפצו במסוקים חיילי הסיירת לכפר לבנוני נידח, והתחפרו להם בשוחה עמוקה, לקראת התקפה על יעד מחבלים. גוזלן שזה היה לו המבצע הראשון בסיירת ניקה היטב את הטלסקופ ומילמל פרקי תהילים, שרק הוא שמע ומלך מלכי המלכים. 
המשימה הראשונה הוכתרה בהצלחה. הצלף גוזלן – בעזרת השם כמובן – הצליח להוריד כמה זקיפים של האוייב, והסיירת הצליחה לחטוף אישיות בכירה של טרור ולהעבירה לידי המודיעין של צה"ל. 
והנה הגיע בשעה טובה ערב חג הסוכות. רב"ט גוזלן, הצלף המהולל של הסיירת איתר כמה קרטונים ודיקטים, חיבר אותם אחד אל השני, עד שיצר מהם ריבוע של 2 מטר על 2 מטר בגובה 2 מטר. אחר כך הוא נע שפוף אל שיפולי הואדי לקצוץ קני סוף. 

המפקד נזעק: גוזלן מה אתה עושה. אתה נחשף לאוייב!!! 
"סוכה, המפקד. תוך חמש דקות אני חוזר עם סכך, וברשותך אמקם את הסוכה בתוך השוחה המערבית מאחורי שורת המחסנים... זה נראה לי מקום בטוח". 
"שטויות" זעם המפקד. "הסוכה שלך לא מוצאת חן בעיני... המיקום שלה מסוכן, ואם צלפי האוייב יראו תנועה חשודה זה עלול לסכן את כולנו...". 

"המפקד" לחש גוזלן ומיקד בו שתי עיני תכלת בצבע ים רגוע "אתה ידעת היטב שהפלוס שלי, שאני דתי שומר מצוות. אני לא אוכל מחוץ לסוכה, גם במחיר שאצטרך לרעוב... ובאמת, במלוא הכנות, אם קשה לך איתי, אני מוכן עכשיו לחזור לגדוד, המח"ט גם יבין אותי...". 

מפקד הסיירת בלע את לשונו, והביט בחייל המסור המקצץ קני סוף ומייצב את סוכתו בקצה השוחה המערבית. דקות ספורות בטרם התקדש החג לקח רב"ט גוזלן שתי חלות, בקבוק יין וקופסת טונה ונכנס לסוכה. הוא הדליק את הפנס כאשר אלומת האור מכוונת כלפי מטה. אל תשאלו איך ולמה, אבל תוך דקות ספורות הגיעו לסוכה מניין של לוחמי סיירת. גוזלן שלף את הסידור שלו, מזג יין לכוס הקידוש, והחל לקדש. 
"אלה מועדי... מקראי חדש אשר תקראו אותם... במועדם. סברי מרנן... ברוך מקדש ישראל והזמנים". 
ענני הכבוד סביב לסוכה הקרבית של הצלף גוזלן, בתוך שדה קרב שורץ אוייבים, הקרינו השראה רוחנית נשגבה בקרב לוחמי הסיירת, שלגמו איש אחר רעהו מכוס הקידוש... הם טפחו על שכמו בהערצה חברית. "אשריך גוזלן, אשריך". 

לפתע נשמע פיצוץ עז, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד, ואחר כך זעקות. 
השוחה המזרחית חטפה שלושה פגזי מרגמה מדוייקים שגרמו לפציעתם של שלושה לוחמים, אחד מהם קשה. מסוקי הפינוי אחרו לבוא, גוזלן וחבריו יצאו מן הסוכה השיבו אש למקורות הירי, ובמקביל צוות החובשים טיפל בנפגעים. 
למותר לציין, שכל עשרת הלוחמים שלא נפגעו מההפגזה היו אמורים לשהות באתר הנפילה עם התקדש חג הסוכות. למזלם הם שהו בסוכתו של עמוס הצלף. 

שלושה ימים אחר כך, כשהסיירת כבר חזרה לשטח ישראל, התפנה רב"ט גוזלן לבקר את מפקדו, זה שנפצע קשה מרסיסי פגז המרגמה. 
עמוס גוזלן הגיע עם הלולב שלו למחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח רמב"ם חיפה. המפקד חייך אליו בעיניים בורקות מבעד למסכת התחבושות, אחז את הלולב ביד ימינו והאתרוג בשמאלו ולחש כמעט בלי קול "תגיד לי עמוס, למה לא הזמנת גם אותי לקידוש בסוכה שלך, אתה לא אוהב אותי?". 
"אני אוהב אותך המפקד. אוהב מאד. אבל את הקדוש ברוך הוא אני הכי אוהב בעולם...". בשמים נצצו כוכבים, וגם כמה דמעות בעיניו של רב"ט גוזלן.