צומות ותעניות

ביקור התמיד וביטולו/ י"ז בתמוז

הרב שמואל ברוך גנוט

 ביקור התמיד וביטולו/ י"ז בתמוז

 

אחד מחמשת האסונות שאירעו בי"ז בתמוז היה ביטול התמיד, כבתענית כו, א. ורש"י כתב שהתמיד התבטל לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד. וכתב הגבורת ארי דמשמע מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר. והרמב"ם פירש  (תמיד פ"ד) דבטל התמיד בבית ראשון, ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירוש רש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה, באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית, ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני, עכ"ד הגבו"א.

והנה דעת התוס' בסוכה (מב,א) דביקור התמיד ד' ימים מעכב, וכן דעת הר"ש משאנץ והראב"ד בתו"כ פ' ויקרא. ובמנ"ח (מצוה ה') כתב דבעינן ביקור לכתחילה, אך מעכב בו רק ביקור פעם אחת. ועי' מנחת סולת (הוצאת מכון ירושלים, מצוה ה') בארוכה ובהערותי שם. והאור זרוע (הל' פסחים סי' רטז) דן בזה וכתב כך:"ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה [ב"ק פב,ב] דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידים, משמע לכאורה שלא היו מבוקרים", עכ"ל. ויש לידע מה יענו החולקים על ראיה נכוחה זו.

עוד יש להעיר, דהנה בגמ' שם בב"ק ובמנחות (סד, א) נאמר: " כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית". ויש להבין, דבשלמא אסרו ללמוד חכמה יוונית, מפני שראינו את ההשלכות ההרסניות שנגרמו מלימוד היוונית, אך מדוע נאסר לגדל חזירים, והרי לכאו' לא העלאת החזיר בדווקא גרמה לביטול התמיד, אלא עצם זה שלא העלו כבשים. וכבר כתבו בזה הספרים, עי' במגלה עמוקות בפ' קרח. ובפשטות י"ל דא"י הזדעזעה מהעלאת החזיר דייקא, בהיותו סמל השיקוץ והזוהמה. אך יתכן לבאר מעט יותר בזה, וכדלקמן.

והנראה דהסוברים דביקור ד' ימים בתמיד מעכב ס"ל דאכן גם בזמן המצור דבני חשמונאי ביקרוהו ד' ימים, ואמנם מכיון שגם הצרים את היושבים בירושלים היו יהודים שומרי תורה, על כן סמכו עליהם שהם עצמם ביקרו את התמיד ד' ימים, שהרי הקרבת התמיד היתה חשובה להם בדיוק כמו היושבים בירושלים. ואולם אחר אך לאחר שהעלו חזיר, אשר הוא היפך הקדושה וסמל הטומאה, וגם ההיפך למושג ה'ביקור', ('אין אומר בקרו חזיר אלא בקרו טלה', כבחגיגה ט, ב), על כן הבינו אל נכון שכל חזקת מעלֵי הקרבן בטלה ומבוטלת, וא"כ גם אם יעלו למחרת כבשים, אכתי יצטרכו להמתין ד' ימים לצורך הביקור. ולפי דברינו נמצא שמלבד זאת שלא העלו כבשים באותו היום, היה בכך אסון נוסף, שדוקא העלאת החזיר גרמה לו, והוא שחזקת כשרותם לגבי הביקור בטלה, התבטלה, וכמשנ"ת.

ויומתקו דברינו עפ"ד הירושלמי הנ"ל (פ"ד דתענית ה"א), שם נאמר כך:" בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופו' של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יהודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". והנה א"נ כדעת האו"ז שא"צ לבקר בדיעבד אלא רק פ"א קודם ההקרבה, א"כ מה הענין שהיו הטלאים מבוקרים, הרי בלא"ה אפשר לבקרם כעת. וא"ת דסו"ס איכא מעלה לכתחילה לבקרם ד' ימים, הרי להאו"ז עד כה ג"כ לא נהגו בדין לכתחילה זה והקריבום מיד. (אם כי י"ל דכיון דבנס אתי לידם, ע"כ היה הנס מושלם, שהתקיים בו גם הדין לכתחילה. אמנם אם הנס היה לכתחילה דווקא, א"כ מדוע לא נמצא מיד אלא רק בד' שעות, אשר לכאו' משמע דלכתחילה עלינו להקריבו מיד ולא כה מאוחר, עי' ברמב"ם תמידין ומוספין א,ב). אלא דאכן ביקור ד' ימים לעיכובא, ולכן דוקא מפני שמצאו טלאים מבוקרין בביקור דד' ימים, יכלו להקריבן. ופיטפוטי דאורייתא טבין.

"מה, אין בית מקדש?"

"מה, אין בית מקדש?"
קרן גוטליב, הידברות
 
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותיי לאזורים אחרים לגמרי.
 
בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
 
בואו נודה בזה - קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
 
 
נקודת המפנה - ''מבצע שלמה''
 
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקרוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קרוונים, שאכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים, עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב, עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
 
היה זה זמן קצר לאחר ''מבצע שלמה'', מבצע שבו הובאו לארץ כ- 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אווירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
 
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם. הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההיסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
 
כמורה וכמדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
 
במהרה הסתבר לי שזו הייתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
 
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההיסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקווה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
 
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
 
 
 
אביב הגיע פסח בא...
 
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג' - ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
 
''היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח'', פתחתי את השיעור. ''פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש''. אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: ''המורה, את היית פעם בבית המקדש?''.   חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. ''לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!''. התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: ''כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?''
 
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
 
החלטתי להסביר בבהירות: ''לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!'', קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי. אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: ''אף פעם לא היית שם?'', ''המורה, איך זה להיות בבית המקדש?'', ''איך נראה בית המקדש?''
 
''שקט!'', ניסיתי להרגיע את הרוחות, ''תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!''.
 
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
 
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
 
 
 
למחרת...
 
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים. כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.  השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. ''תגידי'', הוא פנה אלי, ''מה קורה פה היום? יש לך מושג?''
 
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
 
''למה?'', שאלתי אותו, ''מה קרה?'', הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
 
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
 
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
 
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: ''את המורה של הילדים שלנו?''
 
''כן'', עניתי, ''מה קורה פה, אדוני?''
 
''הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?'', הוא הביט עלי במבט כועס.
 
''אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?''
 
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. ''מה? על מה את מדברת?''
 
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. ''אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום''.
 
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
 
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. ''את בטוחה?''
 
לא הבנתי על מה הוא מדבר. ''מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!'', לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
 
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השנייה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה. עמדתי מולם, והייתי המומה.
 
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
 
 
 
תשעה באב
 
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההיסטוריה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
 
קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:
 
''איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים''.
 
לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
 
הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית באותו הרגע הבנתי. הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
 
מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

"מועד" של ריחוק/ הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א

"מועד" של ריחוק/ הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א



--- תשעה באב, 11:30 בצהריים. הציבור יושב עדיין על הרצפה, מנסה למתוח את העצמות היבשות והפה ממלמל, במצח מקומט ובפנים נפולות, את מילות ספר הקינות. פה ושם מתאמנים יושבי הספסל האחרון על מנגינת "אלי ציון ועריה", המפיחה רוח חיים של ממש בקרב הציבור המנגן את הקינה המצמררת במנגינת נכאים. ואז שטוֹת להם במפתיע, לא במתכוון חלילה, מחשבות, בחינת "רצוא ושוב", כלשון ה"תניא" זי"ע, על הצימר הרחוק בצפון, "בין הזמנים" שמתחיל בערב ועל ה- 240 ₪ שצריך לשלם לקייטנה של הילד. 

מנסים להזיז לצד את המחשבות ולהמשיך לקרוא בשטף, עם קצב החזן, את המילים הקשות של כותבי הקינות, על חורבן וגלות, זקנים ונערים, כהן ונביא, וורמיזא ושפירא וקדושיהם, אך הלב נסתם. נפתח אך במעט, מעט ייגע, מסתאב. עוד חצי שעה כבר חצות, עוד מספר שעות יוצאים ל"שלהי דקייטא". חורבן? ודאי וודאי, ה' ירחם עלינו ועל נפשותינו האומללות.אך נו טוב. שמענו שהנוף הפראי באזור הצפון, שם נמצא הצימר, מיוחד במינו. 

גדולינו המשילו את תחושות הלא- תחושות שלנו כרחוב שנסתם לנשימה, בעקבות תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה מרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו ואלו שנאלצו לעבור בכל זאת, עושים זאת. בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין. סמוך ונראה לבור הביוב יושבים להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסועדים את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים. 

-הכיצד?

הפועלים הערביים, הנפגשים כבר 30 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין- סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם. 

ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות.

ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו צריך להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים להשתכשך כנסיכי הכתר בבריכת הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן. 

רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא- הוד, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה- מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו העצובה? 

הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה". המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", איתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי זה. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הק' מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים לכאורה, של זהב, עץ ואבן, וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, כביכול, עוד מקום איתנו כאן! 

--- "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה, עלי שור ח"ב שער שלישי). 

משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה בשפע, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים? עולם כמנהגו נוהג, כלכלה, שלום ובטחון? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!" אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק. אני רוצה אותך- אך רחוק... וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?! 

********** 

ויחד עם זאת, תשעה באב נחשב למועד, "קרא עלי מועד". מסיבה זו לא אומרים "תחנון" בתשעה באב. חג היום לנו, מועד. 

---מועד? תשעה באב? היתכן?!

חשבתי שאולי הביאור בדבר הוא כזה: כאשר אדם שונא ומתעב מישהו, בהכרח שהוא קשור אליו. שום אדם בעולם לא שנא מישהו שלא הכיר או שהוא אינו קשור אליו. האם יש לנו שנאה לבני שבט הזולו או ליושבי הכפרים בגואטמלה, בהודו או בטיבט? לא. מפני שאנו "לא סופרים אותם" בכלל. האהבה העמוקה והשנאה העמוקה, שניהם יחדיו, מוכיחים על קשר עמוק מאד בין השונא לשנוי עליו. – אתה מתעב אותו ושונא אותו? משמע אתה מרגיש אותו, חי אותו ו... מתרחק ממנו. השנאה, כך יודעים חכמי הנפש, היא סממן של אהבה עמוקה. וכשהקב"ה מראה את ריחוקו מאיתנו, משמע אנחנו קיימים אצלו. אנחנו חשובים דיינו מבחינתו בכדי לתעב אותנו ואת מעשינו. אנחנו עמו וצאן מרעיתו, קרובים מאד מאד, כך שניתן כעת להתרחק מאיתנו, ובס"ד, עם בוא משיח צדקנו, ניתן יהיה להתקרב אלינו. אנחנו קיימים, יען אנחנו קיימים....

וממילא, "מועד של ריחוק" גם הוא "מועד".

אם נחשוב על כך יותר, נחוש "חורבן" אחר, חודש אב אחר, "בין הזמנים" אחר, וגם "אלול" אחר.

ובא לציון גואל.

בין המצרים

בין המצרים
שיר מאת: אהובה קליין©
 
אומה  בודדה – בין העמים
בוכייה בימי בין המצרים
מתבוססת בדמה  תלקק פצעים
דורות שנים  לילות כימים.
 
ככבשה בין שבעים זאבים
מאוימת סביב – מכל האויבים
רחל  מבכה בכי תמרורים
נהי - על בניה הגולים.
 
תחנוניה כמים לים נשפכים
לפני מלך  מלכי המלכים
תפילתה בוקעת רקיעים
כהרף עין  שבים גאולים.
 
אהבת חינם –הכול מגבירים
כמנורת זהב בנפש מתאחדים
במהרה- פעמי גואל נשמעים
לבית המקדש ישראל עולים.
 

ביקור התמיד וביטולו

הרב שמואל ברוך גנוט

ביקור התמיד וביטולו

 

אחד מחמשת האסונות שאירעו בי"ז בתמוז היה ביטול התמיד, כבתענית כו, א. ורש"י
כתב שהתמיד התבטל לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד. וכתב הגבורת ארי דמשמע
מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר. והרמב"ם פירש  (תמיד פ"ד) דבטל התמיד
בבית ראשון, ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירוש רש"י דאמר התם בימי מלכות
אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של
זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ
מארץ ישראל ארבעים פרסה, באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית, ומלכות
הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני, עכ"ד הגבו"א.

והנה דעת התוס' בסוכה (מב,א) דביקור התמיד ד' ימים מעכב, וכן דעת הר"ש משאנץ
והראב"ד בתו"כ פ' ויקרא. ובמנ"ח (מצוה ה') כתב דבעינן ביקור לכתחילה, אך מעכב
בו רק ביקור פעם אחת. ועי' מנחת סולת (הוצאת מכון ירושלים, מצוה ה') בארוכה
ובהערותי שם. והאור זרוע (הל' פסחים סי' רטז) דן בזה וכתב כך:"ולכאורה מסתייעא
מילתא משלהי מרובה [ב"ק פב,ב] דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה
הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה
והיו מעלין להם תמידים, משמע לכאורה שלא היו מבוקרים", עכ"ל. ויש לידע מה יענו
החולקים על ראיה נכוחה זו.

עוד יש להעיר, דהנה בגמ' שם בב"ק ובמנחות (סד, א) נאמר: " כשצרו מלכי בית
חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו
משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת
יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם
למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו
בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו
ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית". ויש להבין, דבשלמא אסרו ללמוד
חכמה יוונית, מפני שראינו את ההשלכות ההרסניות שנגרמו מלימוד היוונית, אך מדוע
נאסר לגדל חזירים, והרי לכאו' לא העלאת החזיר בדווקא גרמה לביטול התמיד, אלא
עצם זה שלא העלו כבשים. וכבר כתבו בזה הספרים, עי' במגלה עמוקות בפ' קרח.
ובפשטות י"ל דא"י הזדעזעה מהעלאת החזיר דייקא, בהיותו סמל השיקוץ והזוהמה. אך
יתכן לבאר מעט יותר בזה, וכדלקמן.

והנראה דהסוברים דביקור ד' ימים בתמיד מעכב ס"ל דאכן גם בזמן המצור דבני
חשמונאי ביקרוהו ד' ימים, ואמנם מכיון שגם הצרים את היושבים בירושלים היו
יהודים שומרי תורה, על כן סמכו עליהם שהם עצמם ביקרו את התמיד ד' ימים, שהרי
הקרבת התמיד היתה חשובה להם בדיוק כמו היושבים בירושלים. ואולם אחר אך לאחר
שהעלו חזיר, אשר הוא היפך הקדושה וסמל הטומאה, וגם ההיפך למושג ה'ביקור', ('אין
אומר בקרו חזיר אלא בקרו טלה', כבחגיגה ט, ב), על כן הבינו אל נכון שכל חזקת
מעלֵי הקרבן בטלה ומבוטלת, וא"כ גם אם יעלו למחרת כבשים, אכתי יצטרכו להמתין ד'
ימים לצורך הביקור. ולפי דברינו נמצא שמלבד זאת שלא העלו כבשים באותו היום, היה
בכך אסון נוסף, שדוקא העלאת החזיר גרמה לו, והוא שחזקת כשרותם לגבי הביקור
בטלה, וכמשנ"ת.

ויומתקו דברינו עפ"ד הירושלמי הנ"ל (פ"ד דתענית ה"א), שם נאמר כך:" בימי מלכות
יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת
שילשלו להן שתי קופו' של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה
עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יהודה בר
אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". והנה א"נ כדעת האו"ז שא"צ לבקר בדיעבד
אלא רק פ"א קודם ההקרבה, א"כ מה הענין שהיו הטלאים מבוקרים, הרי בלא"ה אפשר
לבקרם כעת. וא"ת דסו"ס איכא מעלה לכתחילה לבקרם ד' ימים, הרי להאו"ז עד כה ג"כ
לא נהגו בדין לכתחילה זה והקריבום מיד. (אם כי י"ל דכיון דבנס אתי לידם, ע"כ
היה הנס מושלם, שהתקיים בו גם הדין לכתחילה. אמנם אם הנס היה לכתחילה דווקא,
א"כ מדוע לא נמצא מיד אלא רק בד' שעות, אשר לכאו' משמע דלכתחילה עלינו להקריבו
מיד ולא כה מאוחר, עי' ברמב"ם תמידין ומוספין א,ב). אלא דאכן ביקור ד' ימים
לעיכובא, ולכן דוקא מפני שמצאו טלאים מבוקרין בביקור דד' ימים, יכלו להקריבן.
ופיטפוטי דאורייתא טבין.

ביקור התמיד וביטולו/ י"ז בתמוז

הרב שמואל ברוך גנוט

ביקור התמיד וביטולו/ י"ז בתמוז

אחד מחמשת האסונות שאירעו בי"ז בתמוז היה ביטול התמיד, כבתענית כו, א. ורש"י כתב שהתמיד התבטל לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד. וכתב הגבורת ארי דמשמע מדברי רש"י שבטל התמיד בבית שני קאמר. והרמב"ם פירש  (תמיד פ"ד) דבטל התמיד בבית ראשון, ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירוש רש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים, לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה, באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית, ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני, עכ"ד הגבו"א.

והנה דעת התוס' בסוכה (מב,א) דביקור התמיד ד' ימים מעכב, וכן דעת הר"ש משאנץ והראב"ד בתו"כ פ' ויקרא. ובמנ"ח (מצוה ה') כתב דבעינן ביקור לכתחילה, אך מעכב בו רק ביקור פעם אחת. ועי' מנחת סולת (הוצאת מכון ירושלים, מצוה ה') בארוכה ובהערותי שם. והאור זרוע (הל' פסחים סי' רטז) דן בזה וכתב כך:"ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה [ב"ק פב,ב] דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס בחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם 
תמידים, משמע לכאורה שלא היו מבוקרים", עכ"ל. ויש לידע מה יענו החולקים על ראיה נכוחה זו.

עוד יש להעיר, דהנה בגמ' שם בב"ק ובמנחות (סד, א) נאמר: " כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר וארור שילמד בנו חכמת יוונית". ויש להבין, דבשלמא אסרו ללמוד חכמה יוונית, מפני שראינו את ההשלכות ההרסניות שנגרמו מלימוד היוונית, אך מדוע נאסר לגדל חזירים, והרי לכאו' לא העלאת החזיר בדווקא גרמה לביטול התמיד, אלא עצם זה שלא העלו כבשים. וכבר כתבו בזה הספרים, עי' במגלה עמוקות בפ' קרח. ובפשטות י"ל דא"י הזדעזעה מהעלאת החזיר דייקא, בהיותו סמל השיקוץ והזוהמה. אך יתכן לבאר מעט יותר בזה, וכדלקמן.

והנראה דהסוברים דביקור ד' ימים בתמיד מעכב ס"ל דאכן גם בזמן המצור דבני חשמונאי ביקרוהו ד' ימים, ואמנם מכיון שגם הצרים את היושבים בירושלים היו יהודים שומרי תורה, על כן סמכו עליהם שהם עצמם ביקרו את התמיד ד' ימים, שהרי הקרבת התמיד היתה חשובה להם בדיוק כמו היושבים בירושלים. ואולם אחר אך לאחר שהעלו חזיר, אשר הוא היפך הקדושה וסמל הטומאה, וגם ההיפך למושג ה'ביקור', ('אין אומר בקרו חזיר אלא בקרו טלה', כבחגיגה ט, ב), על כן הבינו אל נכון שכל חזקת מעלֵי הקרבן בטלה ומבוטלת, וא"כ גם אם יעלו למחרת כבשים, אכתי יצטרכו להמתין ד' ימים לצורך הביקור. ולפי דברינו נמצא שמלבד זאת שלא העלו כבשים באותו היום, היה בכך אסון נוסף, שדוקא העלאת החזיר גרמה לו, והוא שחזקת כשרותם לגבי הביקור בטלה, התבטלה, וכמשנ"ת.

ויומתקו דברינו עפ"ד הירושלמי הנ"ל (פ"ד דתענית ה"א), שם נאמר כך:" בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני טליים. פעם אחת שילשלו להן שתי קופו' של זהב והיו מעלין להן שני גדיים. באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים. על אותה שעה העיד ר' יהודה בר אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות". והנה א"נ כדעת האו"ז שא"צ לבקר בדיעבד אלא רק פ"א קודם ההקרבה, א"כ מה הענין שהיו הטלאים מבוקרים, הרי בלא"ה אפשר לבקרם כעת. וא"ת דסו"ס איכא מעלה לכתחילה לבקרם ד' ימים, הרי להאו"ז עד כה ג"כ לא נהגו בדין לכתחילה זה והקריבום מיד. (אם כי י"ל דכיון דבנס אתי לידם, ע"כ היה הנס מושלם, שהתקיים בו גם הדין לכתחילה. אמנם אם הנס היה לכתחילה דווקא, א"כ מדוע לא נמצא מיד אלא רק בד' שעות, אשר לכאו' משמע דלכתחילה עלינו להקריבו מיד ולא כה מאוחר, עי' ברמב"ם תמידין ומוספין א,ב). אלא דאכן ביקור ד' ימים לעיכובא, ולכן דוקא מפני שמצאו טלאים מבוקרין בביקור דד' ימים, יכלו להקריבן. ופיטפוטי דאורייתא טבין.

בצאתי מנצרים כצאתי מירושלים

בצאתי מנצרים כצאתי מירושלים
קינה על הרס גוש קטיף מאת הרב ד"ר צבי פנטון זצ"ל
 

קינה אעירה למען אזכירה
חורבן זמננו - ממשלה מחפירה

קריעת הבגדים ויללות אבל
בגירוש יהודים משטח החבל

משפחות עקרו, אדמות חוללו
בבכי ומרורים, החלומות נהרסו

עתיד עמנו בזדונים הופקד
אוי לו לאיש שבעמו בגד

יהודים גורשו בחרב לטושה
כימים ימימה והארץ נטושה

תפארת-ישראל יורדת לתהום
אנא, עננו! אבינו במרום

מגוש קטיף וצפון השומרון יוצאים אחינו
גלות בבל, רומי - הקיסר בימינו

נוגשים ומונים, מוכרים וקונים
ובמקום - אוהלי ישמעאלים

אנו קורבנות לאבני הקלע
נרצחו מעמנו בכלי הבלע

בשרשרות הברזל יוצאים הגולים
מניסנית, בדולח, ונווה דקלים

בנינו בנותינו בחרב מדוקרים
מביתם באלי-סיני, דוגית ונצרים,

וקולי לשמים בבכי ארעיפה
בצאת אחי מגן-אור ותל-קטיפא

אבינו שבשמים, הרחמן, הידיד!
הצל את קטיף, כפר-ים וגדיד

רחם נא על אלמנה ויתום
ולהחזיר גני-טל וכפר-דרום

רחם נא על בנות ובני-עצמון
על גנים וכדים - מלך עליון!

עולה אליך זעקות העולל,
משא-נור וחומש - את נאקת החלל

כרם-עצמונה, נצר-חזני ורפיח-ים
שליו ופאת-שדה ומורג, גם

ושירת-הים עוד נשירה
והסר ממנו כל אימה ויראה

אנו וארצנו במזיד נמכרנו
על-ידי ההוא שבשוגג בחרנו

אוי לנו! חבל, צוות השרון!
המפיל עלינו צר ויגון

רומינו - נתלינו על עצי השקמים
ובתמיכת מחנות ערלים

בידי החמאס והחיזבאללה
הופך ים מתוק למי מריבה

הרסו בתי כנסת ומדרשים
חללו את החיים עם המתים

למדבר גלינו לחולות ריקים
אבל נרים עוד על נס - שרידי דגלים

המגרש עמנו מגוש קטיף
כחרב על צווארנו הניף.

ה'! קרע רוע גזר דיננו
בששון ובשמחה - נחזור לארצנו.


צבי פנטון, ירושלים ת"ו
אב תשס"ה, ערב החורבן ח"ו

ברית בצל הכבשנים

מסופר על האדמו"ר מבלאז'וב זצ"ל, שסיפר פעם עובדה מזעזעת שהוא היה עד לה בגיא ההריגה בימי השואה האיומה, ואשר נהג לספר אותה בהזדמנויות רבות, כדי להמחיש גודל אמונתם הטהורה של המובלים לכבשן הי"ד.
היה זה כאשר הוטלה על האדמו"ר עבודת פרך בניסור עצים, כשבסמוך נטבחו מידי יום אלפי יהודים. יום אחד נודע כי הצוררים קבעו מספר שעות לרציחה אכזרית של אלפי תינוקות, מבני יומם עד גיל שבועות ספורים. קול זעקת התינוקות שהושלכו אל הכבשן וזעקת אמותיהם עלה עד לשמים, אך הרשעים הארורים המשיכו במלאכתם באדישות ובלעג מר.

לפתע פנתה אל האדמו"ר אשה,אשר בידה אחזה חבילה קטנה וביקשה ממנו סכין.הוא שם לב כי האשה אוחזת בידה תינוק פועה מעוטף בבד. והבין כי מן הסתם רוצה האשה לאבד את עצמה לדעת יחד עם בנה הרך. האדמו"ר חשש להפסיק בעבודתו מחשש פגיעתם של הרשעים המשגיחים עליו, אך החל לדבר על ליבה כשהוא ממשיך בעבודתו, ומוביל את המשור על גבי גזעי העצים. אני מבין שאת רוצה לעשות מעשה נורא - אמר לה האדמו"ר - אך דעי לך,כי יש בורא לעולם הרואה הכל,ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש. ואם באמת חלילה נגזרה הגזרה, הרי שעל כולנו להשרף בכבשן האש ולקבל דין שמים באהבה, ולא לחבול בעצמנו חלילה.

איש הגסטאפו ששמע את קולו של האדמו"ר, פנה אליו בגסות אחז בגרונו ושאל: מה דיברת? האדמו"ר השיב לו את האמת, כי האשה ביקשה ממנו סכין, ושהוא הסביר לה שאין צורך, כי ממילא ישליכו את כולם אל הכבשן.
הרוצח לא האמין לדבריו ושאל את האשה מה ביקשה? והיא השיבה לו שביקשה סכין. הנאצי מיהר להוציא את סכינו הצבאי ונתן לה, כשהוא ממתין לראות ב"מחזה" של אם יהודיה הרוצחת עצמה ואת בנה.

אך להפתעת הכל, הניחה האשה את ילדה על הארץ, התירה את חיתוליו, בירכה בקול: "ברוך אתה ה'......אשר קדשנו במצוותיו וצונו על המילה", וחתכה את ערלת בנה. הרוצח עמד בעיניים פעורות, ושאל אותה לפשר מעשיה, והאשה ענתה: היום ילדי בן שמונה ימים, והתורה מצווה לקיים בו מצות מילה, בעוד זמן קצר ודאי תרצחו אותו, ורציתי לקיים את המצוה כל עוד רוחו בו.
לאחר מספר שעות, הוצאה האם עם תינוקה יחד עם עוד אלפי אמהות ותינוקות אל הכבשנים.


האדמו"ר  מבלאז'וב נהג לספר סיפור מזעזע זה פעמים רבות, כאשר היה מכובד בסנדקאות בברית מילה, וכשעיניו זולגות דמעות, נשא דברי התעוררות על מוסר ההשכל שיש להפיק מעוצם גבורת הנפש של אם יהודיה בדרך אל הכבשנים.

גדר תענית עשרה בטבת

גדר תענית עשרה בטבת

הרב שמואל ברוך גנוט

האבודרהם (בהלכות תענית) כתב שבשונה מכל הצומות, אם היה חל עשרה בטבת בשבת, לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים, ואולם בסידור לוח השנה קבעו חכמים שעשרה בטבת לא יחול לעולם בשבת. והבית יוסף (תק"נ, ג) כתב על דבריו: "ולא ידעתי מנין לו זה", וכבר העיר השדי חמד שרש"י במגילה ה' א' כתב בפירוש, שאם חל י' בטבת בשבת, צמים ביום ראשון. ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ג סי' קע"ט מה שתירץ בזה. וראה מנ"ח (מצוה שא) שמבואר מדבריו שלא כהאבודרהם. ויש שהקשו ע"ד האבודרהם, שבעוד ש"בעצם היום הזה" הנאמר ביוהכ"פ נכתב זה בלשון ציווי, ומכך שהוסיף "בעצם" כוונת התורה לכוונה מיוחדת, לתקפו של היום שאינו נדחה ואפילו מפני השבת. אך ביחזקאל מובא לשון "בעצם היום הזה" רק לענין סיפור המאורע, שהמצור על ירושלים החל בעצם היום הזה של עשרה בטבת, וכפי שמצינו ג"כ שנח בא אל התיבה "בעצם היום הזה", או: "בעצם היום הזה נמול אברהם", או "בעצם היום הזה יצאו צבאות ה' מארץ מצרים", וכן ביהושע: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי בעצם היום הזה", ועוד כהנה. וכן הוא לכאורה גם לגבי צום העשירי, שהנביא מתאר בשם הקב"ה על תחילת המצור על ירושלים, שאירע "בעצם היום הזה", וצ"ע. וכ"ק האדמו"ר מערלוי שליט"א תירץ דשאני הכא, שהפסוק ביחזקאל כופל פעמיים את המילים "בעצם היום הזה", בכדי ללמד שתענית זו חמורה מיתר הצומות, ודפח"ח.

והנראה בס"ד שאכן שונה צום י' בטבת משאר הצומות, באשר אכן בעשרה בטבת נחתם דינם על חורבן ביהמ"ק, ויום זה היה יום הפורענות וההכרעה הגורלית על החורבן, ואילו לאחר מכן רק התבצעה הגזירה בפועל, מן השפה ולחוץ, שריפת העצים והאבנים.

דברים אלו ניתן להוכיח מדברי הנביא יחזקאל, אשר דבריו בשם הית"ש הם מקור למאורע ולצום עשרה בטבת, וז"ל (יחזקאל פכ"ד): " וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר וכו', כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם: אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא וכו', לָכֵן כֹּה אָמַר ה' וכו', אוֹי עִיר הַדָּמִים סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל". ופירש רש"י שהחל מי' בטבת "בא העת שתהיה לסיר ואתם בתוכה לבשר, יבוא נבוכדנצר ויתננה על האור". וכן פי' בהמשך, שהחל מתחילת המצור נאספו ל"סיר" כל ראשי ישראל ושריו וחישבו לנצח אויביהם, אך באמת שום טצדקי ופעולה לא עזרה להם ואויביהם הוציאום מהסיר, לא כשאר קדירות שמוציאים נתחיהם יחד לתתה לפני כל אחד ואחד חלקו וגורלו, אלא הוציאום בלא בדיקה וסדר ונפלו כולם שדודים בפני הבבלים. והיינו שהחל מי' בטבת נסתם הגולל על ירושלים והוכנסו כולם לסיר מוות אחד שכבר הועמד על האש, וכל מאמציהם נדמו להמצויים בתוך הסיר ומנסים להיחלץ משם לשווא.

וכן מצאתי בס"ד ד' התנחומא (תזריע סי' ט'), שכתב: "ועוד טובה גדולה עשה עם ישראל. כיצד? שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים, שכן הוא אומר "בן אדם כתב לך את שם היום הזה בעצם היום הזה" וגו'. מה עשה הקב"ה? אמר, אם יוצאין עכשיו בצינה הם מתים. המתין להם והגלה אותם בקיץ". הוי לנו שאכן הגלות היתה אמורה להתרחש בפועל בי' בטבת, ורק משום שהקב"ה לא רצה שנצטנן, ע"כ המתין עד הקיץ. וביותר, שהתנחומא ביאר את ד' הפסוק "בעצם היום הזה" להסביר שמילים אלו מורות לנו שאכן החורבן נרקם בעשרה בטבת, וממילא אין מקום לשאלת המפרשים ע"ד האבודרהם מדוע למד הוא ממילים אלו, למרות שסיפרו לכאו' את סיפור קורות אותו היום, כפי שמובא גבי נח ואברהם, יציאת מצרים ויהושע. דלהנתבאר לא מעצם המילים הללו דורשים זאת, אלא מהנלמד מהם, שיום י' בטבת היה יום החורבן בעצם, ודחיית חורבנו שבפועל נגרמה רק מסיבות צדדיות. (ועי' בני יששכר מאמרי חודש טבת, ודו"ק).

וביחזקאל שם (כד, כו) מובא שהקב"ה אמר ליחזקאל לומר לישראל שאחר חורבן הבית יבוא הפליט לספר על החורבן ואז יידעו שדיבר דברי אמת. ובר"ה י"ח ב' נאמר שר"ע אמר שצמים בעשרה בטבת, בו החל המצור, ואילו ר"ש אומר שצמים בה' בטבת, בו הגיע הפליט, מספר חודשים לאחר חורבן הבית, וסיפר על החורבן.

והנה בסליחות לעשרה בטבת אנו אומרים בפייט: "סֵדֶר פֻּרְעָנִיּוֹת בְּתוֹךְ לְבָבִי יַבְעִיר. בְּבֹא אֵלַי הַפָּלִיט לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר". ולכאורה צ"ע, כיון שהדורש "סדר פורעניות" ולא "סדר חודשים" בגמ' שם הוא ר"ש, והוא ג"כ מביא את ענין הצום על הגעת הפליט, לבשר על ענין החורבן, ולכן לדעתו צמים בה' בטבת ולא בי' בטבת. וא"כ לא מובן מדוע הפייטן מביא בסליחות לעשרה בטבת, את סיבת הצום של הסובר שצמים דוקא בחמשה בטבת (היינו הפליט שהגיע), ולכאורה הוא סתירה. ואולי לכן הדגיש הפייט "בתוך לבבי", דעל י' בטבת אנו צמים וכמש"כ שם בתחילה גבי "סדר חדשים", ואילו את ציון ה' בטבת אנו מדגישים רק בתוככי הלב, ובלא צום קבוע.

ואולם לפימשנ"ת אולי יומתקו מעט הדברים, שמשמעות הפסוקים ביחזקאל מורים, כאמור, שהפורענות החלה, וגם הסתיימה מבחינת הגזירה, בעשרה בטבת, ובואו של הפליט לבשר על החורבן הפיזי והמציאותי הוא חתימת הגולל על כל ענין החורבן וסיומו, אך הכל נכלל כבר בי' בטבת. ממילא גם אנו, הפוסקים כר"ע שצמים בי' בטבת ולא בה' בטבת, מבכים מרה על סיבת הצום של ה' בטבת, היינו בוא הפליט לבשר על החורבן, דכל זה נכלל כבר בי' בטבת. וממילא גם אנו, הפוסקים כר"ע שצמים בי' בטבת ולא בה' בטבת, מבכים מרה על סיבת הצום של ה' בטבת, היינו בוא הפליט לבשר על החורבן, דכל זה נכלל כבר בהתחלת הפורענות בעשרה בטבת.

דבר החסידות – חודש תמוז

דבר החסידות – חודש תמוז

 

הדל"ת שלאחר הגימ"ל

חודש תמוז מוזכר בתורה-שבכתב בקשר ל"צום הרביעי" (זכרי' ח, יט) וגם לפני זה אירעו בו כמה דברים בלתי רצויים; מתחיל מחטא העגל ושבירת הלוחות, ואח"כ שילוח המרגלים בער"ח תמוז (והליכתם במשך כל חודש תמוז), ולבסוף הובקעה בו העיר בראשונה ובשניה.

גם שם החודשתמוז, מוזכר בתנ"ך בתור שם של עבודה-זרה: "נשים יושבות מבכות את התמוז" (יחזקאל ח, יד), שפירושו דמות ע"ז שעיניה היו עשויות מעופרת ובחום השמש היו נמסות וכו' ונקרא שמו תמוז.

אומר הרבי, שעניין זה מרומז בדברי הגמרא בשבת (קד, א) שמבארת את אותיות הא'ב' – שהאותיות ג' וד' הם "גמול דלים", זאת אומרת שהדל"ת היא מלשון דל, הזקוק לעזרה, והגימ"ל מורה על המשפיע מלמעלה.

וזהו הרמז בכך שהחודש הרביעי – תמוז, בא בהמשך לחודש השלישי – החודש של מתן תורה ("אוריאן תליתאי . . בירחא תליתאי") – כי מ"ת היא ההשפעה מהקב"ה לבני-ישראל, שהקב"ה ירד על הר סיני לתת לעמו תורה, המדריכה את היהודי כיצד להתנהג בחייו היום-יומיים.

וכשמגיע החודש הרביעי – החודש שלאחר מ"ת – שיהודי צריך לעבוד ה' בכח עצמו, ובנוסף יש בו את הירידה של "צום-הרביעי" ושם של ע"ז המראה על תוקף החמימות של ה'קליפה' בחודש זה (כפי שזה מתבטא גם בחום הגשמי של העולם) – הנה יש לו את הכח מחודש השלישי – מתן תורה ש"מביאה רפואה לעולם" ונותנת כח ליהודי להתגבר על העולם ואדרבה – להפוך את תמוז לקדושה, שיאיר אצלו "שמש הוי'"*.

עניין זה התגלה בדור האחרון, שדוקא בי"ב וי"ג תמוז היתה גאולתו של אדמו"ר מוהריי"צ, ובאופן שיצא ממאסר קשה הקשור עם יסורים ועינויים ועד שדנו אותו ל"היפך-החיים", ולאחרי הגאולה נתחזקה ונתרחבה הרבצת התורה וחיזוק היהדות, עד שזה הגיע לכל קצוי תבל. שכל זה הוא הכנה (ו"טעימה") לזמן שצום הרביעי יהפך לששון ולשמחה ובקרוב ממש.

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: תורת מנחם התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 406-9, תנש"א ח"ג עמ' 402. וראה ג"כ תו"מ חי"ב עמ' 106 ואילך.

______________

*)  וזה מרומז באות ד' דוקא:

אע"פ שאות ד' ואות ר' דומות בכך ששתיהן מורות על ענין העניות: דלי"ת מלשון דלות, ורי"ש מלשון רש ("ולרש אין כל") ושתיהן מורכבות משני קוים – ישנו חילוק עיקרי ביניהם: אות ד' יש לה נקודה (י') מאחורי' (שמקשרת את שני הקוים), משא"כ אות ר'.

ונקודה זו מורה על עניין הביטול לגימ"ל (תורה) – שביטול זה מקשר אותו עם דרגות הכי נעלות, דלי"ת גם מלשון "דיליתני" (הרמה), וע"ד המעלה ד"תפלה לעני" שמגיעה ש"לפני הוי' ישפוך שיחו", משא"כ אות ר' שאין לה נקודה של ביטול – העניות היא בכך שאין לה שום שייכות לקדושה.