שבועות

ארץ נתנה יבולה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

ארץ נתנה יבולה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

ארץ נתנה יבולה
בהר בגיא ובשפלה
עציה ירננו ככינורות
בענווה יישאו פירות.

השמים מזמרים ברננה
החמה שוחקת בהנאה
האדמה רווית משקעים
ראשה טומנת בעינוגים.

יושביה לאלוקים מודים
על מלוא הטנא מגדים
כוח תפילתם אינו תש
ארץ זבת חלב ודבש.

הערה: השיר בהשראת הפסוק: "ארץ נתנה יבולה" [תהילים ס"ז,ז]

דבר החסידות – חג השבועות

ב"ה   

 

 

דבר החסידות – חג השבועות

 

חלומות חסידיים


פעם כשנכנס החסיד ר' אבא דאקשיצר לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] – אמר לו הרבי ללמוד כל 'מאמר' ארבעים פעמים.

והסביר לו:

"כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הרי בכל מקום שתהיה – תנצנץ במחשבתך איזו אות מהחסידות, זאת אומרת שתמיד תחשוב חסידות.

והכלל הוא, מה שאדם חושב ביום הוא חולם אחר כך בלילה, זאת אומרת ש'תגדל' בחסידות [כנראה הכוונה שבזמן השינה האדם גדל, וממילא הוא יגדל עם חסידות...]".

ור' אבא סיפר, שבבואו לביתו התחיל לקיים את מצוות הרבי. הוא שכב על מטתו ולא רצה לרדת ממנה כי הרגיש שהוא 'שרוי' בחסידות.

(ע"פ שמועות וסיפורים (להרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א) ח"ג (הוצ' תש"נ) ע' 183)

 

~~~

המסר מה'פרעושים'

 

טעם שנעורים [=ערים] בליל שבועות כל הלילה ועוסקים בתורה, מובא במגן אברהם (סי' תצד בתחילתו) סיפור המדרש (שהש"ר פ"א, יב  ב) על מה שקרה בליל מתן תורה בפעם הראשונה:

"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", והשינה שלהם היתה כל כך חזקה, עד ש"אפילו פורטענא [=פרעוש] לא עקץ בם". וכאשר "בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים – התחיל מעמיד עליהם בקלאנין [=משמיעי קול]" כמו שנאמר "ויהי קולות וברקים" ו"היה משה מעורר לישראל כמו שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" והקב"ה מתמיה ושואל "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".

וצריך להבין:

        א)   הרי ידוע עד כמה נזהרה התורה בכבודן של הבריות, עד שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ומדוע כל כך נוגע כאן לספר את הנהגתם הבלתי-רצויה של עם ישראל שישנו כולם בזמן שהקב"ה בא לתת להם את התורה?

 

        [ואף שבפשטות ניתן לתרץ, שהדבר נחוץ כדי שנלמד הוראה מכך – להיות ערים בליל חג-השבועות (ועל דרך זה בכלל, במשך כל השנה), אבל הרי בשביל זה לכאורה מספיק כללות הסיפור – שבנ"י ישנו אז, ומדוע חשוב לספר את כל הפרטים – ש"שינה של עצרת עריבה כו'" ושאפילו הפרעושים לא עקצו אותם?]

 

ב)   גם בסיפור עצמו צריך להבין: מדוע עשה הקב"ה נס מיוחד שלא כדרך הטבע, שהפרעושים לא יפריעו להם לישון, בזמן ששינתם העמוקה היתה לכאורה זלזול והיסח הדעת ברגעי השיא שלפני מתן תורה?

ונקודת הביאור בזה:

ידוע* שכאשר שמעו ישראל שלסוף חמישים יום הם עתידים לקבל את התורה – החלו לספור את הימים, מרוב תשוקתם לקבלת התורה (ומכאן נובעת מצוות ספירת העומר), ואם כן כיצד זה באמת נשכבו בנ"י לישון לילה לפני מתן-תורה [במיוחד ע"פ המבואר בקבלה שבכל יום נזדככו בנ"י והמשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה – הרי מובן לאיזו דרגה נעלית הם הגיעו בערב מתן תורה!]?

ואלא מובן, שהליכתם לישון לא היתה חלילה היסח הדעת ממתן תורה, כי אם אדרבה, זו היתה אחת ההכנות שלהם למתן תורה.

וההסבר:

רבינו הזקן אומר (תניא פל"ז) שככל שדביקות הנשמה באלקות כאן למטה תהיה גדולה – לא תוכל להגיע לדביקות הנשמה למעלה (טרם ירידתה לגוף) כי הגוף אינו מסוגל לסבול כזו דביקות.

בשעת השינה, כאשר הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה (ב"ר פי"ד, ט) ובגוף נשאר "קיסטא דחיותא" בלבד (זהר ח"א פג, א) – מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר, כידוע** שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה – זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה, עד שלפעמים מתיישבים אז הקושיות שהתייגעו עליהם ביום.

ולכן הלכו בנ"י לישון לפני מתן תורה – כי רצו שהנשמה תיפרד מהגוף ותשיג השגות נעלות בעת השינה, שישמשו הכנה הכי מתאימה לגילויים של מתן תורה.

וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":

לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, הרי ה'לילה קצרה' – חושך העולם הוא מועט ביותר, כי כבר הושלמה כל העבודה, וממילא ה'שינה של עצרת' היא 'עריבה' ביותר, כיון שמגיעים בשינה זו לגילויים נעלים. ועד כדי כך היתה דרגתם גבוהה שזה פעל גם על בעלי החיים (הפרעושים) שלא יפריעו לשנתם.

ומדוע אם כן לא היה הדבר לרצון לפניו ית'?

כי כמדובר כמה פעמים, התכלית של מתן תורה היא לפעול זיכוך בעולם ולהפוך את הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המצוות) לקדושה. לכן העבודה של מתן תורה מתבטאת לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם אדרבה בהתעסקות עם הגוף, לחבר את הגשמי עם הרוחני.

ולכן גם בליל שבועות נוהגים שלא לישון – שעניינה התעלות הנשמה מעל הגוף, כי אם להישאר ערים והנשמה עסוק בתורה עם הגוף ודווקא זו ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד, חג השבועות (עמ' 1024 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 6 ואילך).

 

______________

*)  ראה שבלי הלקט ערוגה השמינית בתחלתה סדר עצרת סי' רלו). ר"ן סוף פסחים.

 

**)  ראה ד"ה בלילה ההוא ת"ש ס"א. "היום יום" ע' ח. שיחת שמחת בית השואבה תשכ"ב. ומובא מהרדב"ז (בספרו מגדל דוד על שה"ש עה"פ דובב שפתי ישנים) שהיה נושא ונותן בהלכה בתוך השינה.

 

דבר החסידות – חג השבועות

ב"ה   

 

 

דבר החסידות – חג השבועות

 

חלומות חסידיים


פעם כשנכנס החסיד ר' אבא דאקשיצר לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] – אמר לו הרבי ללמוד כל 'מאמר' ארבעים פעמים.

והסביר לו:

"כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הרי בכל מקום שתהיה – תנצנץ במחשבתך איזו אות מהחסידות, זאת אומרת שתמיד תחשוב חסידות.

והכלל הוא, מה שאדם חושב ביום הוא חולם אחר כך בלילה, זאת אומרת ש'תגדל' בחסידות [כנראה הכוונה שבזמן השינה האדם גדל, וממילא הוא יגדל עם חסידות...]".

ור' אבא סיפר, שבבואו לביתו התחיל לקיים את מצוות הרבי. הוא שכב על מטתו ולא רצה לרדת ממנה כי הרגיש שהוא 'שרוי' בחסידות.

(ע"פ שמועות וסיפורים (להרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א) ח"ג (הוצ' תש"נ) ע' 183)

 

~~~

המסר מה'פרעושים'

 

טעם שנעורים [=ערים] בליל שבועות כל הלילה ועוסקים בתורה, מובא במגן אברהם (סי' תצד בתחילתו) סיפור המדרש (שהש"ר פ"א, יב  ב) על מה שקרה בליל מתן תורה בפעם הראשונה:

"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", והשינה שלהם היתה כל כך חזקה, עד ש"אפילו פורטענא [=פרעוש] לא עקץ בם". וכאשר "בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים – התחיל מעמיד עליהם בקלאנין [=משמיעי קול]" כמו שנאמר "ויהי קולות וברקים" ו"היה משה מעורר לישראל כמו שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" והקב"ה מתמיה ושואל "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".

וצריך להבין:

        א)   הרי ידוע עד כמה נזהרה התורה בכבודן של הבריות, עד שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ומדוע כל כך נוגע כאן לספר את הנהגתם הבלתי-רצויה של עם ישראל שישנו כולם בזמן שהקב"ה בא לתת להם את התורה?

 

        [ואף שבפשטות ניתן לתרץ, שהדבר נחוץ כדי שנלמד הוראה מכך – להיות ערים בליל חג-השבועות (ועל דרך זה בכלל, במשך כל השנה), אבל הרי בשביל זה לכאורה מספיק כללות הסיפור – שבנ"י ישנו אז, ומדוע חשוב לספר את כל הפרטים – ש"שינה של עצרת עריבה כו'" ושאפילו הפרעושים לא עקצו אותם?]

 

ב)   גם בסיפור עצמו צריך להבין: מדוע עשה הקב"ה נס מיוחד שלא כדרך הטבע, שהפרעושים לא יפריעו להם לישון, בזמן ששינתם העמוקה היתה לכאורה זלזול והיסח הדעת ברגעי השיא שלפני מתן תורה?

ונקודת הביאור בזה:

ידוע* שכאשר שמעו ישראל שלסוף חמישים יום הם עתידים לקבל את התורה – החלו לספור את הימים, מרוב תשוקתם לקבלת התורה (ומכאן נובעת מצוות ספירת העומר), ואם כן כיצד זה באמת נשכבו בנ"י לישון לילה לפני מתן-תורה [במיוחד ע"פ המבואר בקבלה שבכל יום נזדככו בנ"י והמשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה – הרי מובן לאיזו דרגה נעלית הם הגיעו בערב מתן תורה!]?

ואלא מובן, שהליכתם לישון לא היתה חלילה היסח הדעת ממתן תורה, כי אם אדרבה, זו היתה אחת ההכנות שלהם למתן תורה.

וההסבר:

רבינו הזקן אומר (תניא פל"ז) שככל שדביקות הנשמה באלקות כאן למטה תהיה גדולה – לא תוכל להגיע לדביקות הנשמה למעלה (טרם ירידתה לגוף) כי הגוף אינו מסוגל לסבול כזו דביקות.

בשעת השינה, כאשר הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה (ב"ר פי"ד, ט) ובגוף נשאר "קיסטא דחיותא" בלבד (זהר ח"א פג, א) – מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר, כידוע** שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה – זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה, עד שלפעמים מתיישבים אז הקושיות שהתייגעו עליהם ביום.

ולכן הלכו בנ"י לישון לפני מתן תורה – כי רצו שהנשמה תיפרד מהגוף ותשיג השגות נעלות בעת השינה, שישמשו הכנה הכי מתאימה לגילויים של מתן תורה.

וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":

לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, הרי ה'לילה קצרה' – חושך העולם הוא מועט ביותר, כי כבר הושלמה כל העבודה, וממילא ה'שינה של עצרת' היא 'עריבה' ביותר, כיון שמגיעים בשינה זו לגילויים נעלים. ועד כדי כך היתה דרגתם גבוהה שזה פעל גם על בעלי החיים (הפרעושים) שלא יפריעו לשנתם.

ומדוע אם כן לא היה הדבר לרצון לפניו ית'?

כי כמדובר כמה פעמים, התכלית של מתן תורה היא לפעול זיכוך בעולם ולהפוך את הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המצוות) לקדושה. לכן העבודה של מתן תורה מתבטאת לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם אדרבה בהתעסקות עם הגוף, לחבר את הגשמי עם הרוחני.

ולכן גם בליל שבועות נוהגים שלא לישון – שעניינה התעלות הנשמה מעל הגוף, כי אם להישאר ערים והנשמה עסוק בתורה עם הגוף ודווקא זו ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד, חג השבועות (עמ' 1024 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 6 ואילך).

 

______________

*)  ראה שבלי הלקט ערוגה השמינית בתחלתה סדר עצרת סי' רלו). ר"ן סוף פסחים.

 

**)  ראה ד"ה בלילה ההוא ת"ש ס"א. "היום יום" ע' ח. שיחת שמחת בית השואבה תשכ"ב. ומובא מהרדב"ז (בספרו מגדל דוד על שה"ש עה"פ דובב שפתי ישנים) שהיה נושא ונותן בהלכה בתוך השינה.

 

דבר החסידות – חג השבועות

ב"ה

דבר החסידות – חג השבועות

 

החידוש דמתן תורה

במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".

וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' –יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!

אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.

[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?

וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץ לקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]

וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמיבנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.

וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.

וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . .ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!

 

שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.

______________

*)  לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.

**)  ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.

דבר החסידות – חג השבועות (תשע"ו)

ב"ה

דבר החסידות – חג השבועות  (תשע"ו)

 

החידוש דמתן תורה

במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".

וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' – יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!

אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.

[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?

וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץלקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]

וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמי בנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.

וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.

וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!

 

שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.

______________

*)  לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.

**)  ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.

דבר החסידות – חג השבועות (תשע"ו)

ב"ה

דבר החסידות – חג השבועות  (תשע"ו)

 

החידוש דמתן תורה

במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".

וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' – יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!

אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.

[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?

וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץלקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]

וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמי בנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.

וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.

וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!

 

שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.

______________

*)  לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.

**)  ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.

דבר החסידות – חג השבועות (עיוני)

דבר החסידות – חג השבועות (עיוני)    

 

איך יכלו לשחוט ביום מתן תורה?

בטעם אכילת מאכלי חלב בחג השבועות הובא במשנ"ב (סו"ס תצד) בשם גדול אחד, שביום מ"ת חזרו לביתם וראו שמאכלי בשר דורשים הכנה רבה; לשחוט בסכין בדוקה ולנקר ולמלוח כאשר נצטוו עתה וכן כליהם נאסרו, ועל כן אכלו מאכלי חלב לפי שעה.

ויש לתמוה, דהא לכו"ע בשבת ניתנה תורה (שבת פו, ב) וא"כ מצד השבת היו אסורים לשחוט ולבשל, ומאי איריא מצד הטורח?

והנה בלקוטי שיחות (ח"ח עמ' 57) מחדש בזה חידוש עצום, די"ל שבשבת ההיא שבו ניתנה תורה עדיין לא חל עלי' קדושת שבת, ונקודת הביאור בזה: כי הלוא התורה ניתנה "בהיות הבוקר" ואז נצטוו על השבת, א"כ נמצא שהשבת ההיא לא נתקדשה בכניסתה, דאע"ג דקיי"ל דגר שנתגייר באמצע השבת חלו עליו איסורי שבת (ירוש' עירובין פ"ד ה"ה) ה"ז דוקא שכבר נכנסה שבת בביה"ש וחלה עלי' קדושת שבת רק שהוא הי' פטור אז, משא"כ כשהשבת נתחדשה בבוקר ואין מציאות של "יום שביעי" שלם לא תיתכן חלות קדושת שבת על חצי יום.

ואף ששבת כבר ניתנה במרה (כמה שבועות לפנ"ז) – הרי ידוע הכלל "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" וכמו שמאריך הרמב"ם (פיה"מ חולין ספ"ז) שכל מה שאנו עושין היום הוא רק מחמת הציווילמשה בסיני, ונמצא שברגע שניתנה תורה נתבטלה השבת דמרה, אבל לכלל שבת דמ"ת עדיין לא בא (כנ"ל), וא"כ שפיר היו מותרין לשחוט ולבשל. ואלא מחוורתא כדברי המ"ב (שכתב ע"ז שהוא "טעם נכון") שהי' כרוך בטירחא והכנה רבה.

גוט יו"ט! קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

האם בחג מתן תורה אנו לא מברכים את ברכות התורה?

הרב שמואל ברוך גנוט

האם בחג מתן תורה אנו לא מברכים את ברכות התורה?

האם יתכן שדוקא בחג מתן תורה, אנו לומדים ללא ברכות התורה, לפי דעות מרכזיות שנפסקו להלכה ? ואם כן, כיצד נוכל לפתור את החסרון החמוּר הלזה ?

כתב השו"ע (מז, יב): "אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן". וכתב המשנ"ב: "ואם היה ניעור כל הלילה, י"א שא"צ לברך בבוקר וי"א שצריך לברך, כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל. אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכה"ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בברכות, והוא יכוין לצאת ויענה אמן, ויאמר אח"כ איזה פסוקים, כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד, או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה, פסק הגאון רע"א שבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר ברכה"ת, ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת, אם לא למד מיד אחר התפלה", עכ"ד. 

ובשו"ע שם סי"א כתב: "שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו". וכתב המשנ"ב: "ובלחם חמודות כתב: ולי נראה שהמברך תבוא עליו ברכה, וכן נהג מורי מהר"י לברך. וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים, וכ"כ הגר"א, וכן העתיק החיי אדם להלכה. [ואף דבפמ"ג משמע שנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך, עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו, והמברך לא הפסיד]", עכ"ד. הרי לנו שלדעת פוסקים כה רבים וחשובים, אדם שישן ביום שינת קבע, צריך לברך שוב ברכות התורה. והנה אנו ישנים בד"כ בערב שבועות, כדי לאגור כח ללימוד הלילה, [ובפרט השנה שערב שבועות חל בשבת, שישנים מפני ששינה בשבת תענוג. ושיעור שינת קבע ביום הוא חצי שעה, כמשעות הפוסקים וכמש"כ בלוח א"י (בהושע"ר)], וא"כ נמצא שלימודינו בשעות אחה"צ של ערב שבועות, וגם לימוד כל ליל שבועות, הוא ללא ברכות התורה. והנה בבוקר אנו מברכים ברכה"ת לפני שחרית (לאלו שישנו בערב שבועות, כד' הגרעק"א הנ"ל שהזכיר המשנ"ב) או שיוצאים מאדם שישן (לאלו שלא ישנו בערב שבועות,), ואנו שומעים קריאת התורה ומגילת רות וכו', והנה שוב אנו עולים על יצוענו לישון שינת קבע, וכשאנו קמים לסעוד וללמוד שוב, הנה נמצא ששוב אנו לומדים ללא ברכה"ת. ודבר זה אינו מתקבל על הדעת, שדוקא ביום מתן תורה כמעט כל לימודינו נלמד ללא ברכה"ת, לכל הני דעות נכבדות. 

והנה הפתרון הפשוט בזה הוא לצאת בברכת 'אהבת עולם' בליל שבועות, (וכמש"כ בשו"ע שם י"ז ובמשנ"ב סקי"ג. ושם בסקי"ד כ' דנראה דיוצא אף אם לא כיוון בפירוש לצאת עי"כ ברכה"ת), וללמוד מעט מיד לאחר התפילה. ואלו שמתפללים השנה מנחה בשבת לאחר שיָשנו ביום, טוב שיבקשו מהעולה לתורה בקריאת התורה במנחה, שיכווין להוציאם ידי חובת ברכות התורה שמברך, והם יכוונו לצאת. ואמנם אלו שיצאו באהבת עולם של מעריב י"ח ברכה"ת, ולמדו מיד לאחר ערבית, שוב לא יוכלו לברך בעצמם למחרת אם ישנו ביום האתמול, כדעת הגרעק"א, וכדכתב הגרעק"א עצמו, והו"ד במשנ"ב הנ"ל, עי"ש. ויש להוסיף שמפורסם בשם מרן החזו"א דסבר דלא כהגרעק"א, כיון דסבר דשינת היום נחשבת לשינת עראי בכל גווני, וכן מורה מו"ר הגרח"ק שליט"א בשמו. (דהנה הרעק"א כתב דאם מברך בבוקר אחר שישן ביום אתמול, יוצא ממנ"פ. אם כהדעה שהיום עצמו מחייב ברכה, א"כ הנה החל יום חדש, ואם כהדעה ששינה מחייבת ברכה, הרי ישן ביום האתמול. וע"ז העיר החזו"א דאכתי מכלל ספק לא יצאנו, כיון דיתכן ששינת היום חשובה לשינת עראי. 

ויש להסביר דברי החזו"א ז"ל, דהנה, הב"י הביא את דעת האגור בשם אביו שכתב דאין מברכים על שינת היום, והב"י ביאר את דבריו כך: "ואפשר שטעמם משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק, ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו, היינו בשינת לילה, אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו", עכ"ל. ולאור זאת הבין החזו"א דשינת היום אינה כשינת הלילה, וא"כ גם אם נסבור כהדעות הרבות ששינה הוי הפסק, עדיין ייתכן ששינת היום שונה היא, שהרי הב"י ביאר בד' האגור דגבי שינת היום חוששים לדעת ר"ת ששינה אינה הפסק). ולפי"ז הנוהגים כד' החזו"א, ודלא כהכרעת המשנ"ב כד' הגרעק"א, בלאו הכי לא יכולים לברך בעצמם גם אם יָשנו ביום ערב שבועות, ושפיר טוב וראוי שייצאו בברכת אהבת עולם בליל שבועות וילמדו מעט אחר התפילה. (ואגב, אמר לי ידידי הרה"ג רבי יוסף כ"ץ שליט"א שה'קדושת לוי' זי"ע רצה לברך בעצמו ברכה"ת בחג השבועות, יום מתן תורתנו הקדושה, ולכן ביקש מאדם שישן, שהוא יברך במקומו והוא יוציאו מדין ערבות בברכה"ת...).

והנה בלוח א"י הביא בשם המהרי"צ דושינסקיא זצ"ל שניתן לכוין בברכה"ת שבבוקר ערב שבועות (השנה- בשבת בבוקר) לפטור רק עד למחרת בבוקר, או עד זמן שירצה, ואז יכול לברך שוב ברכה"ת. וכמש"כ המג"א בסי' תצ"ד. ואמנם כבר העירו דהמג"א סתר עצמו בזה, שבסי' תרל"ט הביא את דברי הב"ח שהציע עצה זו וכתב על כך: "ודבריו תמוהין, דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות? הא ודאי ליתא. וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות, לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה", עכ"ל. ועי' שו"ע או"ח קע"א ס"ה שכתב: "המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון, וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה". 

הרי שהשו"ע עצמו הציע עצה שכזו לגבי ברכות הנהנין, והגרעק"א בהגהותיו שם ציין לדברי המג"א בסי' תרל"ט הנ"ל ולד' התבו"ש שהציע עצה זו גבי ברכת השחיטה. ואכמ"ל בענין שדשו בו רבים וטובים. ואולם חלקי אמרה נפשי, דהנה יש שביארו דברכה"ת אינה ברכת המצוות (כפשטות ד' הב"י והגר"א בסי' מ"ז), או כברכת הנהנין (כהלבוש שהביא הקה"י בברכות), אלא ברכת שבח והודאה על התורה, עי' בזה באגר"מ או"ח ח"א סי' כ"א ובס' עבודת משא (ח"א הלכות תפילה פ"ז ה"י) ובספרי הקט ויאמר שמואל, ראיות רבות לזה. והנה א"נ דאכן כך הוא, וברכה"ת עניינה ברכת שבח והודאה, הרי פשוט וברור שאדם אינו יכול לכוין שהברכה תחול עד לזמן מסוים, כשם שא"א לאדם לכוין שברכת 'פוקח עורים' או 'מתיר אסורים' תחול עד זמן מסוים. וא"כ לכאו' לא שייך לכוין שברכה"ת יחול עד לזמן מסוים.

הגראף פוטוצקי

בחג השבועות, חג מתן תורה, היה נוהג בעל "חפץ חיים" לתאר בפני תלמידיו את מעמד הר-סיני, כאשר הקב"ה חזר על כל אומה ולשון והציע להם את התורה, והם לא קבלוה. עד שבא אצל ישראל עם סגולתו, והם הקדימו נעשה לנשמע . 

בשעתו , סירבו אומות העולם לקבל את התורה - הוסיף ה"חפץ חיים" לספר באזני שומעי דברו - אולם בכל דור ודור נמצאים יחידי סגולה מקרב אומות העולם, הפורשים משמם ומצטרפים לעם סגולה, כגון רות המואביה, שזכתה ויצא הימנה דוד המלך, שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות . 

מעניין לעניין עסק בפרשת מסירות נפש של ישראל לבוראם, וכדי להדגיש עד היכן מסירות נפש מגעת סיפר את פרשת גר הצדק ר' אברהם בן אברהם, הוא הגראף פוטוצקי, שמסר את נפשו על קדוש השם, ויום הזיכרון חל ביום הזה, יום השני של חג השבועות . 

נשמתו של פוטוצקי - הוסיף - הייתה נכונה כבר אז, במעמד הר סיני , בשעה שהקדוש ברוך הוא חזר עם תורתו על כל האומות, לקבל עליה עול מלכות שמים, וברבות הימים זכה בעל נשמה זו להימנות בחייו עם בני עם סגולה, ונשמתו צרורה בצל כנפי השכינה, ולא זו בלבד אלא שהוא משמש כדוגמה וכסמל למקדשי השם לדורות. 

ב. נחמני , מחניים צ"ב , תשכ"ד

היה זה בראשית המאה השישית לאלף השישי, בשנת תק"ט. בנו של אחד מאצילי פולין הרוזן פוטוצקי, "בן חכם ונבון, יקר ונכבד בעיני אביו, ויודע כל מדע" נשלח לפאריס ללמוד שם בבית המדרש הגבוה למדעים (אוניברסיטה) ולהשתלם בידיעות החכמה . 

פוטוצקי הצעיר, שהיה נוהג לשוח בעיר ולהתהלך בה, כדי להתענג על שכיות החמדה ורוב עושרה, נקלע באחד הימים לבית מרזח, ובגלל עייפותו נכנס אליו וביקש כוסית יי"ש להפיג עייפותו. בעל בית המרזח, יהודי זקן, נענה לצעיר שנכנס והגיש לו את הכוסית כבקשתו, ומיד חזר ללמודו, שכן ידע הזקן לנצל כל רגע פנוי ללימוד תורה, וכאשר ניתן לו היה לומד תורה עם בנו הקטן, שישב בחדר השני, כשהוא שקוד על תלמודו . 

קולות הלימוד היו מוזרים בעיני הצעיר, ומתוך סקרנות החליט לשאול את הזקן על לימודו ומגמתו. הוא ניגש אליו, הסתכל בספר הפתוח לפניו ולא הבין דבר. האותיות היו מוזרות בעיניו, ומימיו לא ראה כמותן. הזקן, שהבחין בפנייתו הרצינית, נענה לו וסיפר באוזניו כי הספר אשר בידו הוא מספרי היהודים השומרים על תורת משה. אף קרא לפניו פרשיות אחדות מספר התנ"ך, והסביר אותן כיד ה' הטובה עליו . 

דבריו של הזקן שהסביר בטוב טעם ודעת על תורת ישראל, שנמסרה לו למשה בהר סיני, מידי הקדוש ברוך הוא, מצאו נתיבות ללבב הצעיר. השיחה נמשכה שעה ארוכה, ועם פרידתו ביקש הצעיר את הסכמתו של הזקן להוועד אתו מזמן לזמן לשיחות רעיוניות כגון אלו. מעתה נהג דרך קבע להיכנס אל הזקן ולשוחח אתו על התורה ומצוותיה, על עמדתה של היהדות לגבי בעלות האדם והעולם, ובייחוד על המבדיל בין ישראל והעמים, תוך התעניינות בולטת ואף אוהדת להשקפה היהודית. בעקבות שיחותיו אלו החל הצעיר להסתכל בעין בוחנת על התופעות שהיה נתקל בהם. משהו זע בהכרתו, עד שהחל לערער בנכונותה של הדת הנוצרית, שאבותיו היו אדוקים בה. ערב אחד הגיע פוטוצקי לביתו, ותוך כדי שיחה הכיר הזקן במהלך מחשבתו של הצעיר הנוצרי, על פקפוקיו באמונת אבותיו, שכן תוך הדברים שאל אם ניתן לו לנוצרי לפרוש מן הכנסייה הקתולית, להתגייר ולקבל את הדת היהודית . 

הזקן נרתע קימעא לשמע הדברים. פוטוצקי לא העיז אמנם להעלות על שפתיו, כי הוא מתכוון לעצמו, אך הזקן הבין יפה כי הלה גילה טפח ויותר ממצפוני לבו. שעה ארוכה ישבו השנים ללא אומר ודברים . הזקן לא העלה על דעתו כי לדבריו תהיה השפעה כה מרובה על הצעיר. עד כדי נכונות לצעד כה נועז. ייתכן שלא הייתי צריך להיענות לו - הרהר בלבו - אך מתוך הערכה לכנותו , המשיך בשיחה עם פוטוצקי על המניעים שהניעו אותו להחלטה כה נועזת . 

משנוכח לדעת שהלה מתכוון ברצינות למוצא פיו, ראה מחובתו להסביר לו שקשה להיות יהודי , ולעומת החיים החופשיים לפני הנוצרים, הרי היהודי נתון למשמעת של מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כל צעד הוא חייב לכוון לפי ההלכה, ולעתים קרובות חייב האדם לוותר על רצונו מפני רצון אביו שבשמים . 

רבות חשבתי - השיב פוטוצקי - ולאחר שהגעתי לידי הכרה שאלוקי ישראל, בורא העולם, יחיד הוא בעולמו ואין בלתו, מנוי וגמור עמי לקבל על עצמי את עולו, לשמור ולקיים את כל מצוותיו וחוקותיו . 

לשמע הדברים הנרגשים , שיצאו מלבו הסוער של הצעיר, לא יכול היה הזקן לדחות אותו, וככל זאת הוסיף לתאר בפניו את הקשיים שהיהודים נתונים בהם ואת סבלם מידי השכנים הצוררים אותם, אך למרות ההדגשה המרובה על הסכנה שהוא מעמיד את עצמו בפניהם, היה פוטוצקי איתן בהחלטתו . 

בסיכום שיחתם הסביר לו הזקן כי במדינה זו, צרפת, חזקה היא ידם של הכמרים הקתוליים, ואין הרשות נתונה לו לאדם לפרוש מאמונתו הנוצרית. כל גילוי של כפירה בנצרות גורר אחריו עונשים כבדים, רק באמשטרדם, שם אין יד שליחי הכנסייה תקיפה כל כך, יכול הנוצרי לעזוב את אמונתו, מבלי להיענש על ידי האינקביזיציה, אולם - חזר והדגיש :

"אינני מוכן להשפיע על החלטתך. אני את שלי עשיתי, הצגתי לפניך את תורת משה כמו שהיא, ואתה את הטוב בעיניך עשה ".

"החלטתי נחושה כאשר אמרתי" - עמד פוטוצקי על דעתו . 

הסטודנטים באוניברסיטה של פאריס, חבריו של פוטוצקי, שהבחינו במערכה הפנימית המתחוללת בלבו, ניסו לבדר אותו, לשתף אותו במשחקיהם ובשעשועיהם, אולם הוא לא נענה להם. ושעות ארוכות היה מתבודד עם עצמו. כל יום עובר נתברר לו יותר ויותר שאין בה בנצרות כל ערך מוסרי, והוא התקרב לקראת ההכרעה הגורלית, לפרוש מן הכנסייה הנוצרית ולקבל עליו את הדת היהודית . 

לפני ההכרעה הסופית החליט פוטוצקי לצאת לרומא , מקום מושבו של האפיפיור, מנהיגה של 
הכנסייה הקתולית בעולם, לעמוד על עקרונות היסוד של הנצרות ושם יברר את פקפוקיו עם ראשי הכנסייה . 

לא ארכו ימי שהותו של פוטוצקי ברומא, ותוך ימים ספורים חזר לפריס ובלבו אכזבה מוחלטת מהליכות ראשיהכנסייה הקתולית, עד כדי החלטה סופית לא לחכות יותר, לפרוש מן הכנסייה קתולית ולקבל את דת משה, ומיד החל בתכנון צעדיו הקרובים, לעזוב את פריז ולצאת למקום בו יוכל לעבוד את ה' כרצונו . 

הצעיר שמר על החלטתו הנועזת בסוד כמוס, שכן בני משפחתו היו מפעילים את מלוא השפעתם, כדי למנוע אותו מצעד זה, אך הוא לא יכול לעזוב את פאריס, מבלי להיפרד מאותו זקן שהאיר עיניו באור תורת ה', הימנו שמע לראשונה על היהדות, ודבריו הכנים והנרגשים הסעירו את לבו . 

הזקן, שהיה נרגש ביותר לשמע הדברים, בירך אותו על מאמציו לחפש את האמונה הטהורה בהדגישו כי בראשונה לא רצה להשפיע עליו אך משהגיע בעצמו לידי החלטה, הוא רואה זכות לעצמו שקירב אותו לתורתאמת. לאחר שפיטר אותו לביתו, נכנס לחדרו וכתב מכתב לרבה של אמשטרדם, בו הוא מספר על הכרתו באקראי עם הצעיר, על שיחתם הראשונה ועל ההתפתחות הנוספת ביחסיהם ההדדיים , והוא מסיים את מכתבו בציון הכרתו וכוונתו רצויה, ויש לסייע בידו. תוך יום יומיים חזר פוטוצקי לקבל הימנו את מכתב ההמלצה, נפרד הימנו ועזב את צרפת בדרכו לאמשטרדם . 

הופעתו של הצעיר הרציני, שמראה פניו העיד על מוצאו הנוצרי, בגטו היהודי באמשטרדם ובייחוד שאלתו לכתבתו של הרב עוררו סקרנות, אך הצעיר התעלם ממבטיהם הסקרניים של עוברי הרחוב, והמשיך את דרכו לבית הרב . 

בהגיעם לבית הרב הסתכל לצדדין ובהיסוס כל שהוא דפק על הדלת. לשאלת אחד מבני הבית שהכניס אותו פנימה הודיע פוטוצקי כי הגיע מפאריס וברצונו לשוחח עם הרב, ואף הביא בידו מכתב המלצה, שנכתב ע"י אחד ממכיריו בפאריס. הצעיר הוזמן להיכנס לחדר הרב ולהסב לשולחנו . 

הרב נטל לידו את המכתב שהופנה אליו, הציץ חליפות במכתב אשר בידו ובצעיר אשר לפניו, כשהוא שומע בהתעניינות מרובה את הסיפור על פגישתו עם אותו זקן, שהאיר את עיניו בהסבריו על ייחודה של האמונה היהודית. בסיום דבריו הודיע פוטוצקי, בקול נרגש אך בהחלטיות, על ההחלטה אשר הגיע אליה, לאחר שיקול דעת והתבוננות רעיונית ממושכת . 
"החלטתי נחושה כאשר אמרתי" - עמד פוטוצקי על דעתו . 

הסטודנטים באוניברסיטה של פאריס , חבריו של פוטוצקי, שהבחינו במערכה הפנימית המתחוללת בלבו, ניסו לבדר אותו, לשתף אותו במשחקיהם ובשעשועיהם, אולם הוא לא נענה להם. ושעות ארוכות היה מתבודד עם עצמו . כל יום עובר נתברר לו יותר ויותר שאין בה בנצרות כל ערך מוסרי, והוא התקרב לקראת ההכרעה הגורלית, לפרוש מן הכנסייה הנוצרית ולקבל עליו את הדת היהודית . 

לפני ההכרעה הסופית החליט פוטוצקי לצאת לרומא, מקום מושבו של האפיפיור, מנהיגה של 
הכנסייה הקתולית בעולם, לעמוד על עקרונות היסוד של הנצרות ושם יברר את פקפוקיו עם ראשי הכנסייה . 

לא ארכו ימי שהותו של פוטוצקי ברומא, ותוך ימים ספורים חזר לפריס ובלבו אכזבה מוחלטת מהליכות ראשי הכנסייה הקתולית, עד כדי החלטה סופית לא לחכות יותר, לפרוש מן הכנסייה קתולית ולקבל את דת משה, ומיד החל בתכנון צעדיו הקרובים, לעזוב את פריז ולצאת למקום בו יוכל לעבוד את ה' כרצונו . 

הצעיר שמר על החלטתו הנועזת בסוד כמוס, שכן בני משפחתו היו מפעילים את מלוא השפעתם, כדי למנועאותו מצעד זה, אך הוא לא יכול לעזוב את פאריס, מבלי להיפרד מאותו זקן שהאיר עיניו באור תורת ה', הימנו שמע לראשונה על היהדות, ודבריו הכנים והנרגשים הסעירו את לבו . 

הזקן, שהיה נרגש ביותר לשמע הדברים, בירך אותו על מאמציו לחפש את האמונה הטהורה בהדגישו כי בראשונה לא רצה להשפיע עליו אך משהגיע בעצמו לידי החלטה, הוא רואה זכות לעצמו שקירב אותו לתורת אמת. לאחר שפיטר אותו לביתו, נכנס לחדרו וכתב מכתב לרבה של אמשטרדם, בו הוא מספר על הכרתו באקראי עם הצעיר, על שיחתם הראשונה ועל ההתפתחות הנוספת ביחסיהם ההדדיים, והוא מסיים את מכתבו בציון הכרתו וכוונתו רצויה , ויש לסייע בידו. תוך יום יומיים חזר פוטוצקי לקבל הימנו את מכתב ההמלצה, נפרד הימנו ועזב את צרפת בדרכו לאמשטרדם . 

הופעתו של הצעיר הרציני, שמראה פניו העיד על מוצאו הנוצרי, בגטו היהודי באמשטרדם ובייחוד שאלתו לכתבתו של הרב עוררו סקרנות, אך הצעיר התעלם ממבטיהם הסקרניים של עוברי הרחוב, והמשיך את דרכו לבית הרב . 

בהגיעם לבית הרב הסתכל לצדדין ובהיסוס כל שהוא דפק על הדלת. לשאלת אחד מבני הבית שהכניס אותו פנימה הודיע פוטוצקי כי הגיע מפאריס וברצונו לשוחח עם הרב, ואף הביא בידו מכתב המלצה, שנכתב ע"י אחד ממכיריו בפאריס. הצעיר הוזמן להיכנס לחדר הרב ולהסב לשולחנו . 

הרב נטל לידו את המכתב שהופנה אליו, הציץ חליפות במכתב אשר בידו ובצעיר אשר לפניו, כשהוא שומע בהתעניינות מרובה את הסיפור על פגישתו עם אותו זקן, שהאיר את עיניו בהסבריו על ייחודה של האמונה היהודית. בסיום דבריו הודיע פוטוצקי, בקול נרגש אך בהחלטיות, על ההחלטה אשר הגיע אליה, לאחר שיקול דעת והתבוננות רעיונית ממושכת .


"אין לי כל מטרה אחרת אלא להידבק באלוקי אברהם יצחק ויעקב, לאחר שהכרתי את בורא העולם" - חזר והדגיש פוטוצקי באוזניו של הרב, והוסיף לספר לו על הבירורים הרעיוניים היסודיים, שהתנהלו בינו ובין הזקן היהודי בפאריס, וכן עם ראשי הכנסייה הקתולית ברומא, עד שהגיע להכרה מוחלטת שמשה אמת ותורתו אמת .

ידידי הזקן מפאריס - קידם פוטוצקי את דברי הזהירות המקובלים לכל אלה הבאים להתגייר - כבר העמיד אותי על הקשיים הכרוכים בקיום מצוות ה' ועל הסכנה הנשקפת לי מצד שלטונות ארץ מולדתי, ובייחוד מבני משפחתי , שלא ישלימו שאחד מבני משפחות האצולה יימנה עם אנשי הדת המושפלת והנרדפת, אולם הוא הגיע להכרעה סופית ולא ישוב הימנה. לשם כך הגיע לעיר זו שבה אין יד האינקביזיציה מגעת, כדי שכאן יוכל לקבל עליו את מלוא החובות והזכויות של היהודים, כלומר חובות בעולם הזה וזכויות אם יהיה ראוי לכך בעולם הבא .


כיהודי הזקן מפאריס, כך גם רבה של העיר אמשטרדם, לא יכול היה שלא להתרגש לשמע הדברים היוצאים מלבם, ואף הוא הכיר בו שכוונתו רצויה ומחשבתו טהורה, ולאחר שבועות אחדים שבהם למד את מצוות היהדות, נימול בנו היחיד של הרוזן פוטוצקי, יורש תואר האצולה ונקרא שמו בישראל אברהם בן אברהם .


מאמשטרדם ועד העיירה איליה בליטא

גר הצדק אברהם בן אברהם התייעץ עם הרב על הדרכים שזרע אברהם יצחק ויעקב מתקדשים בהם לעלות ולהתעלות במעלות הטהרה והקדושה, והלה סיפר לו על בני העלייה בעיירות פולין וליטא הפורשים מהבלי העולם הזה ומקדישים את חייהם לתורה, ואף הוא יעץ לו לגר הצדק הצעיר לקיים בעצמו "הוי גולה למקום תורה", ולקבוע מקום לימודו לתקופה מסוימת באחד מבתי המדרשות בעיירות אלו, כדי לקבל מושג על חיי תורה ויהדות . 

הלה קיבל את הדברים בפשוטם, ותוך שבועות אחדים יצא אברהם בן אברהם מאמשטרדם לוילנה, התיישב באחד מבתי המדרש ה"קלויזים", אשר בה, תוך ניתוק מלא מכל הבלי העולם הזה. את כלכלתו השיג במקום לימודו, והנשים הצדקניות, המספקות את מזונותיהם של הפרושים בבתי המדרשות, צירפו את הצעיר הבלונדיני, שהצטרף מקרוב לחובשי בית המדרש , לאוכלי לחמם הקבועים . 

מאז הגיע לאמשטרדם ניתק פוטוצקי את קשר המכתבים עם בני משפחתו לשעבר . 
"הריני כקטן שנולד" - היה אומר, אולם אביו, האציל לבית פוטוצקי, לא היה מוכן להשלים עם זאת, ושיגר שליחים מיוחדים לעיר המלוכה פאריס, על מנת לברר להיכן נעלם בנו היחיד . 

משנודע לאציל פוטוצקי שבנו היחיד עזב את הכנסייה הקתולית וקבל את האמונה היהודית, בערה בו חמתו ההוא החליט להתפנות מכל עסקיו ולהקדיש את כל זמנו, על מנת לגלות עקבות בנו האבוד ולהחזירו לחיק משפחתו , והכנסייה הקתולית הציעה אף היא את שירותה להצלת "הנשמה התועה ". 

בשעה שרשת שליחי הכנסייה נפרשה על פני כל אירופה על מנת לגלות את עקבותיו של פוטוצקי הצעיר , ישב הלה בבית המדרש בוילנה, כאחד הפרושים, ושקד על משנתו יומם ולילה . 

בשבועות הקרובים גונב לאוזני ראשי קהילת וילנה על החיפושים הנמרצים הנערכים אחריו, ולאחר שנתברר כי סכנה צפויה לו אם ימשיך להתגורר בוילנה, מקום מושב השלטונות המחוזיים, הוחלט להעבירו לאיליה, עיירה קטנה לא הרחק מוילנה. בעיירה קטנה זו לא היו "קלויזים" של פרושים כמו בוילנה, אולם בבית המדרש הישן של העירה קבעו להם 
"עשרה בטלנים" מקום לימודם, והצעיר המתמיד, אברהם בן אברהם פוטוצקי, הצטרף אליהם כאחד הפרושים מעיירות אחרות שגלו למקום תורה . 

יד השלטונות לא הגיעה עד לעיירה הקטנה, אולם נמצאו מתושבי העיירה ששמעו על צעיר ממשפחת האצולה, הנמנית על שליטי המדינה שהצטרף לדת האמת, תוך הקרבת עתידו הכלכלי על מזבח הכרתו העמוקה, והמשטרה מחפשת אחריו, ומהם שידעו כי הצעיר שהשלטונות מחופשים אותו, שרוי בבית המדרש של העיירה . 

כך ישב הצעיר חדשים אחדים בבית המדרש של איליה ונתעלה במעלות התורה האמונה. באחד הימים הוכיח את אחד הנערים הפוחזים בבית המדרש, ואביו של הנער, שראה את עצמו נפגע מדברי התוכחה, הלך והלשין בפני המשטרה, על מקום הימצאו של בן הגראף הצעיר פוטוצקי . 

השלטונית הנוכריים, שלא חדלו מחיפושיהם אחר הצעיר הנעלם , קיבלו בשמחה דברי ההלשנה. גדוד שלם של זאנדרמים שהגיעו מעיר הפלך, הקיפו את בית המדרש הישן באיליה, והצעיר הבלונדיני נותק ביד אכזרית מלימודו, והועבר לבית הכלא בוילנה . 

שבועות אחדים של עינויים גופניים ונפשיים עברו עליו בבית הכלא . בפגישתו עם אביו הודיע הגראף הצעיר, כי הוא מעריך ומוקיר את נכונות הוריו לסייע לקידומו הכלכלי אולם, מכיוון שהגיע להכרה שדת ישראל היא דת האמת, אין בדעתו לסגת מהכרתו זו, והוא נכון לכל התוצאות הכרוכות בכך . 

לאחר השיחות הממושכות בינו ובין הוריו ויתר בני משפחתו שלא נשאו פרי, הועבר הצעיר התקיף באמונתו לטיפולם של ראשי האמונה הקתולית, בראשונה הפעילו אף הם מיטב מאמציהם לשכנע את הצעיר הנמרץלחזור לדת אבותיו, אולם הצעיר בעל ההכרה עמד כצור איתן על דעתו . 

מאמצי השכנוע והשידולים שלא נשאו פרי, פינו את מקומם לעינויים אכזריים בידי שליחיה האנקביזיסוריים של הכנסייה הקתולית, והצעיר פוטוצקי נשא את סבלו בגבורה ולא גילה נכונות כל שהיא לחזור בו, עד שהועמד לפני בית דין אינקביזיטורי של הכנסייה ונדון למיתה. אב בית הדין שהוציא את גזי דינו, אף קבע את המועד שבו יועלה על המוקד במעמד פומבי, בכיכר המרכזית של העיר וילנה, אולם הצעיר האמיץ התכונן בשקט לקראת גזר דינו . 

שלוחי הכנסייה לא חדלו להתעלל בו, ובתקופת הביניים עד היום שנקבע להוצאתו להורג, הוסיפו לשדל אותו על מנת להחזירו למוטב. באחד הימים פנו אליו בלעג :

"כאן, בעולם הזה נוקמים אנו בך מענים אותך ושורפים אותך באש, לעומת זה שם בעולם העליון, תתנקם אתה בנו, והם הוסיפו לדבריהם את לעגם הציני .

ר' אברהם בן אברהם לא איבד את שלוותו, ובנימה רגועה פנה למעניו הצמאים לדם :

"אספר לכם מקורות חיי בימי ילדותי. משחק הייתי באחוזתו של אבי עם ילדי האיכרים, ולאחר שעות ממושכות של משחק בחמר עלה בידי להכין דמויות נאות של חיילים שהצבתים בשורה בתוך הגן. ילדי האיכרים שלא הבינו את מלאכתי , פרצו את גדר הגן, ובמגפיהם הגסים רמסו את כולם ופוררום לעפר. משגיליתי את החורבן רצתי אל אבי, ובדמעות בעיני סיפרתי לו על "אסוני" בתוספת דרישה נמרצת להעניש קשה את המחבלים שרמסו את מלאכת ידי לתפארה. אבי התעלם מדברי. לא זו בלבד שלא מלא בקשתי , אלא שהוכיח אותי באומרי כי היות ואני מחונך ומלומד יותר מילדי האיכרים, אסור לי לדרוש עונש עבורם". "באותה שעה הרהרתי בלבי - הוסיף לספר באזני מעניו - אמנם כעת הנני חדל אונים, ואילו לכשאגדל אנקום בעצמי במחבלי מעשי ידי ". 
כסבורים אתם - הוסיף - משגדלתי עלתה אי פעם במחשבתי להינקם בהם, וכי מה עשו לי אז. ילדים נבערים מדעת שברו דמויות של חמר וזאת הבינותי יפה כאשר גדלתי . 
"אף כאן, רבותי - חזר ופנה אל מעניו - אם סבורים אתם שבעולם האמת תהא דעתי נתונה להינקם בכם, על ששרפתם את גופי וחרכתם את עצמותי, שאינם אלא חמר ועפר, טועים אתם. כאשר אעבור לעולם ההוא לעולם שכולו טוב, תהא דעתי נתונה -לעניינים נעלים יותר. עניינים שאינם בתחום השגתכם כלל ".

לשמע הדברים שוכנעו שצעיר זה נעלה לחלוטין מעסקי העולם הזה, ואין הסיכוי הקלוש ביותר שהוא ייענה להצעות אלו, והם המשיכו- בהכנות להריגתו . 

בעוד שהרוזן פוטוצקי כבש רחמיו והיה נכון לעלות את בנו לגרדום, ובלבד שבנו לא ימנה על בני הדת היהודית השנואה עליו, נכמרו רחמיה של אמו, והיא פנתה בבקשת חנינה אל האפיפיור, הוא ראשה העולמי של הכנסייה הקתולית ברומא. אולם החנינה מרומא איחרה לבוא ובינתיים החלו שליחי האינקביזיציה להתקין את המדורה שבה יועלה הצעיר הכופר לגרדום . 

הצעיר האמיץ שהתבונן לגזר דינו בז למעניו על הדיוטא התחתונה שהם הגיעו אליה, אך לא נטר להם איבה, וכך לא שפע שנאה לאותו מלשין שגילה את מקומו לשלטונות הנוכריים והביאו לידי כך .

"יתר על כן - היה אומר - בבואי לפני כסא הכבוד, לא אניח ולא אשקוט, עד אשר יעלה בידי להביא אותו לחיי העולם הבא, שהרי הוא שזיכני באושר גדול שכזה להישרף על קדוש השם ".

השמועות על עמדתו האיתנה של הצעיר האמיץ בפני מעניו, חדרו אל מעבר לכתליו העבים של בית הכלא, עד שהגיעה לבית מדרשו של רבי אליהו , הוא הגר"א מוילנה. הגר"א, שהתרגש למשמע מסירותו של גר הצדק, הביע נכונות להפעיל את כוחו האלוקי, להשתמש בשמות הקודש על פי סודות הקבלה ולהציל את פוטוצקי מידי מעניו , אולם כשנמסרו הדברים לפוטוצקי דחה את ההצעה ,

"כל ימי הייתי מתפלל מתי תגיע מצווה זו של קידוש השם לידי, ואין ברצוני לוותר עליה, תמורת הצלת הגוף לשנות חלדי עליאדמות ".

דממת מוות שררה אותו יום, יום שני של חג השבועות, היום המיועד להוצאתו להורג. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי וילנה לא לצאת מפתח ביתם, מחשש פרעות השכנים על התנהגות הגר הצעיר שהתייחס ללעג ובקלס לאמונתם הנוצרית. כל אחד מתושביה היהודיים של וילנה התפלל ביחידות, ובתי הכנסת היו שוממים מבלי באי מועד . 

עם אור הבוקר הוצא גר הצדק אברהם בן אברהם מכלאו, כשהוא כבול בכבלי ברזל וצלב עץ קשור על צווארו. בדרכו לכיכר המרכזית של העיר, שם הוכנה המדורה להעלותו באש. בדממת המוות ששררה ברחובות העיר נשמע קול צעדיהם של שלוחי האינקביזיציה שליוו את קורבנם בדרכו האחרונה . 

תוך סידור העצים על המדורה הוסיפו ראשי הכנסייה בניסיונותיהם לשדל את הצעיר שראה את המוות לנגד עיניו, אולם באותה שעה כבר לא שמע מה שהם מקשקשים באוזניו נפשו כבר היה מעבר מזה. בגאון צעד אל המדורה וקריאה אדירה של "שמע ישראל" הדהדה באזני אלפי הנכרים , שהופתעו לראות את הצעיר האמיץ קופץ בגבורה לתוך הלהבות. אבריו וגידיו של גר הצדק ר ' אברהם בן אברהם אשר מעפר לוקחו חזרו והיו לעפר ואפר, ונפשו הטהורה עלתה למקום מחצבתה, להסתופף בצל כנפי השכינה . 

הצוררים רצו לנקום בו גם לאחר מותו והורו לפזר את אפרו לרוח, שלא יבוא לקבורה ולא יישאר לו זכר, אולם אחד מתושבי וילנה סיכן את נפשו, כדי להביא את שרידי גופו של הקדוש למנוחות עולמים. הלה, יהודי פשוט היה , ר' אליעזר שישקס, שלא הייתה לו "חתימת זקן", לבש בגדי נכרים שלא יכירוהו, ויחד עם המון הכפריים שהגיעו לכיכר, התקרב עד אחד התליינים ושיחד אותו, לתת לו משארית האפר , כדי להביאו לקבר ישראל והלה נענה לו. באין רואים מסר לידו קומץ של אפר וכן אצבע אחת משרידי גופתו של גר הצדק, ולמחרת היום הובאו שרידי גופתי של הקדוש למנוחות עולמים בבית העלמין בוילנה . 

במקום שנטמן בו האפר הקדוש, צמח וגדל עץ ענף שהתפשט כלפי מעלה, ושלח צמרת רבת ענפים השמיימה, ועל ענפי העץ היו מראים את החלקים המתאימים לרגליו, גופו, ידיו וראשו של הקדוש. אף אהל של ברזל הוקם על מקום הקבר , ועד השואה נמנה קברו של גר הצדק בין המקומות שיהודי וילנה היו נוהרים אליו , ומזכירים את זכרו בקדושה ובאהבה . 

מאה שנה לאחר מכן, כאשר אחד מסופרי אנגליה ביקר בוילנה, סיפרו לו התושבים הנכרים, על צעיר ממשפחת אצולה נכרית, שסבל עינויים קשים ומרים ועמד על דעתו. כאשר מעניו היו מתגרים בו "עשה עמנו מה שביכולתך, ואנחנו נעשה עמך מה שביכולתנו". הוא לא התווכח אתם מחוץ להערה קצרה :

"אני שמח כי את הרעה אתם עושים לגופי , אשר הוא שאול מן האדמה, אך לא תוכלו לעשות רעה לנפשי אשר מחצבתה מתחת כסא הכבוד ".

כאמור לא נטר הצעיר האמיץ איבה למלשיניו ולמעניו, אך הקב"ה משלם לאיש רע כגמולו. כל זרעו וזרע זרעו של אותו מלשין, שהתגורר בעיירה איליה נולדו בעלי-מום, וכל תושבי העיירה הצביעו עליהם לדיראון עולם, ואילו שמו של גר הצדק נחרת באותיות של זהב בדברי ימי ישראל .

הדמויות המככבות במגילת רות-באור חז"ל

הדמויות המככבות  במגילת רות-באור חז"ל

 מאמר מאת: אהובה קליין .

 מגילת רות כבר בראשיתה   מתארת לנו את מוצאה של רות:

"וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים"

 [מגילת רות, א', א- ד]

א] מהי תקופת שפוט השופטים?

ב] מי היה אלימלך?

ג] רות- ובועז קווים  לדמותם.

 תשובות.

 תקופת שפוט השופטים.

תקופת שפוט השופטים- החלה  לאחר מותו של יהושע בן נון שזכה להנהיג את עם ישראל ולהכניסם לארץ ישראל. השופטים שעמדו כעת בראש העם לא   היו  בעלי סמכות של  מלוכה ,מטעם זה- מצבם הרוחני  והמדיני- של עם ישראל – לא היה יציב במיוחד.

הדבר התבטא בזלזול של העם כלפי  השופטים, לדוגמא: אם השופט היה אומר לאחד מתוך אנשי העם:" טול  קיסם מבין שינך"! - המשמעות: תתקן את החטא המסוים- המצוי אצלך ,תשובתו החצופה של  האדם הייתה: "טול קורה מבין עינך"- והכוונה : טרם תעביר עלי ביקורת על מעשיי שאתקן את חטאי,

 תתקן אתה את  חטאיך שהם קשים יותר. כמו קורה עבה.

העם, פשוט לא קיבל עליו את סמכות השופטים., לכן  גם  אם היו אנשים רמי מעלה ואיכותיים , הם סירבו לעסוק בתחום המשפט- כדי למנוע מעצמם עגמת נפש.

אך, מנגד היו כאלה שהתמנו לשופטים, אך לא נהגו ביושר. ולא שפטו משפט צדק  ואף לא ניסו לקיים פשרה בין הצדדים בדין, ולכן שרר אי שקט- בקרב העם והתרבו הסכסוכים וחילוקי הדעות בציבור.

ועם מצב כזה של אי שקט, אין זה פלא  שבסופו של  דבר- הגיע הרעב אל העם כדברי חז"ל: "בעוון  עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין- חרב באה לעולם ובצורת באה, ואין אדם אוכלים ואינם שבעים"- לכן כתוצאה מעוות הדין  הגיע  גם הרעב.

אלימלך.

  באותה תקופה היה איש ידוע בשם: אלימלך, הוא  היה תושב ותיק בבית לחם איש גדול בתורה בעל מעלה ומכובד ועשיר- מבניו של נחשון בן עמינדב- משבט יהודה, אשתו נקראה בשם נעמי- אישה ,נאה  ונעימה בדרכיה אוספת צדקה לעניים ומרגיעה אותם  במילות פיוס ונועם, לזוג  היו שני בנים: האחד מחלון והשני- כליון- שהיו ידועים כאנשים חשובים ועוסקים בתורה.

 משמעות השם אלימלך- נבעה מתוך מחשבתו שלו שהיה חפץ שהמלוכה תהיה בידו -לפי שראה את עצמו מתאים לכך- בהיותו שייך לשבט יהודה [גור אריה יהודה- מרמז על מלוכה] והיה שייך למשפחת נחשון בין עמינדב- נשיא שבט זה. למרות שהיה סבור שממנו וזרעו יצאו מלכים- לא זכה לכך. ומדוע? היות והוא לא התחשב במצבם הקשה של עם ישראל, לא הייתה לו הידיעה שעיקר המלכות- היא לחשוב על האחר- לדאוג  במידת  הצדקה והרחמים כלפי העם- לא כן היה דוד המלך- שנבחר למלוכה- היות ודאג באחריות כלפי הצאן ועליו נאמר:

"וַיִּבְחַר, בְּדָוִד עַבְדּוֹ;    וַיִּקָּחֵהוּ, מִמִּכְלְאֹת צֹאן.

מֵאַחַר עָלוֹת, הֱבִיאוֹ:    לִרְעוֹת, בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ; וּבְיִשְׂרָאֵל, נַחֲלָתוֹ.

וַיִּרְעֵם, כְּתֹם לְבָבוֹ;    וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם".[תהלים ע"ח ע-ע"ג]

אלימלך הגיע למסקנה בעקבות הרעב ששרר במקום- הדבר עשוי להשפיע על החברה לרעה ולגרום  לאי שקט שיתמלא המקום בחמס וגניבות.

 ובמיוחד חשש אלימלך שאנשים מתוך ישראל יבואו לבקש ממנו צדקה, לכן החליט לעזוב את הארץ בחשאי והגיע לארץ מואב.

 אמרו חז"ל: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו"- הכוונה: שאלימלך לא לחינם הגיע למואב שהרי גם המואבים- הם צרי עין.

חז"ל אומרים: שבאותה שעה האלוקים היה דן את העולם ולפניו היו ניצבים בית דין של מעלה- אלוקים הסתיר את אלימלך והגן עליו מפני מידת הדין – היות והיה צדיק, אך מידת הדין החמירה איתו ומיד נגזרו עליו ועל בניו מיתה.

 ועונש זה בא עליו- היות ולא דאג לישראל במצב הקשה- למרות שהיה יכול לעשות כן.  בנוסף הייתה עליו הקפדה  מהטעם שנטש את ארץ ישראל וגם לא נתן את ביטחונו בה' המפרנס כל ברייה בכל  מקום..

תחילה אלימלך נפטר ואחריו שני בניו -כי יתכן שניתנה להם אורכה- לחזור בתשובה, משלא עשו כן- גם הם מתו.

 לאחר מותו של אלימלך- נשאו בניו  נשים מואביות- את בנותיו של עגלון מלך מואב.

 מחלון נשא לאישה את רות [שמה המקורי היה: גלית] וכיליון נשא לאישה את עורפה.

 שתי נשים אלה , על אף  היותן נוכריות- היו בעלות מידות טובות. במשך תקופת נישואיהן הן למדו את אורחות היהדות, אך עדיין לא התגיירו.

 משתם הרעב בארץ, יוצאת נעמי עם כלותיה לארץ ישראל כשהן מגיעות לפרשת דרכים,  שם עורפה נפרדת מנעמי ואילו רות  דבקה בחמותה.

רות

 רות הייתה צדיקה והתקרבה אל היהדות, נעמי הסבירה לה על  הצניעות של בנות ישראל ועל שמירת המצוות, רות לא נרתעה מהדבר, ההפך הוא הנכון, היא אמרה:

"כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין--עַמֵּךְ עַמִּיוֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  ַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ".

[רות א, ט"ז- י"ט] רות הסכימה לא לעבוד עבודה זרה.

ולא די בכך, אלא שרות הוכיחה גם את אהבתה  לארץ ישראל- הייתה מוכנה בסוף חייה להיקבר בארץ הקודש.  כך  התגיירה רות בפני חמותה.

 זו הייתה עונת  הקציר, רות בעלת מידות נאצלות - מחליטה ללכת לשדה ללקט שיבולים היא מודיע זאת קודם לכן לנעמי  ומשכנעת אותה שלא מכבודה ללכת לשדה בתוקף היותה אישה מוכרת וחשובה, בעוד שרות עצמה- עדיין   מואבייה אינה מוכרת לאיש ואינה חשה בושה בכך.

"וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי"

.כוונתה הייתה לחפש בעל שדה שיש לו עין טובה במה שמלקטים העניים וכן אדם צדיק שעוסק גם בתורה.  רות החליטה ללקט שיבולים לפי גדר ההלכה: ב' שיבולים בלבד.

היא מצאה שדה שבו קוצרים את התבואה ועשתה לעצמה סימנים- כדי לזכור את הדרך חזרה- על מנת שלא תשאל עוברים ושבים שמא ירבו איתה מילים והנה אלוקים זימן אותה לשדה בועז- שופט ישראל- שדה  ששם כל העובדים התנהגו בכבוד ויושר.

כדי שלא יכשלו בה בני אדם בהיותה אישה  יפת תואר ומראה-

 רות מגיעה , תחילה לסוף השדה  בלי ללקט ורק בשובה ליקטה, היא הקפידה ללכת אחרי הקוצרים ולא לפניהם, כדי שלא יכשלו בה, ובחרה לקחת שיבולים מן ה"לקט" [שיבולים שנופלים על הקרקע בעת הקצירה ומספרם בין אחת  לשתיים] רות  הייתה מלקטת בשדה בועז במשך: ששה ימים בועז עדיין לא היה שם- היות והיה שרוי בשבעת ימי אבלות על אשתו שנפטרה. ביום השבעה  כשקם מימי האבל- הוא מגיע לשדה.

בועז.

היה קרוב משפחתו של אלימלך- היה גדול הדור- שמו המקורי היה: "איבצן"- שהיה אב צאן קדושים[עם ישראל משול לצאן] אך כינו אותו בשם "בועז"- מלשון- עוז ותעצומות-גיבור הכובש את ייצרו.

בועז היה איש צנוע ולמרות שהיה בעל שדה רחב ידיים לא נתפש במידת הגאווה  ,אלא הקדים בשלומם של הקוצרים ולא ציפה שהם יברכוהו תחילה.

"וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים יְהֹוָ֣ה עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָֽה"׃ [רות, ב, ד] ובכך רמז להם שלא יסתנוורו מכל השפעת סביבם, אלא המטרה  תמיד לזכור את ה' ולעמול בתורה במשך כל השנה.

 הוא גם רמז להם על מצוות: "לקט, שכחה ופאה" - להתייחס בכבוד לעניים כתוצאה מכך- השכינה תשרה עליהם ,הם השיבו באותו מטבע: "יְבָרֶכְךָ֥ יְהֹוָֽה"!

כוונתם הייתה:  להראות עד כמה  הם ששים לקיים מצוות אלה ובזכות המצוות האלה גם הוא יתברך כדברי חז"ל: "עשר  תעשר, בשביל שתתעשר" בכך היה גם רמז שיתברך בהקמת המקדש  ויזכה לשאת אישה שהרי  ידועים דברי חז"ל: השרוי בלא אישה –שרוי ללא ברכה" ברכתם הייתה קצרה- כדי למנוע זמן בטלה ממלאכתם  כדברי חז"ל: העוסק במלאכתו אצל אחרים, אל יאריך אפילו בדבר שלום"

 ברגע שבועז מבחין ברות שואל את נערו: "לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת"?

 מיד הבחין בחכמתה של רות שליקטה  שני שיבולים בלבד- הדבר מוכיח את הבנתה בהלכה – וגם שם לב-לצניעותה ,בזמן שמלקטת הייתה עומדת ולא מתכופפת. מלקטת היא אך ורק מההפקר.

על פי הזוהר הקדוש: בועז הבחין בעין הטובה שיש לרות וברוח הקודש ששרתה עליה.

 הוא מפתח איתה שיחה, מאפשר לה לשתות מים לבדה מהכלים כדי שלא תשוחח עם העובדים, ומגלה לה את כל הדברים הטובים שיודע עליה.

ומובא בתרגום:  שנאמר לבועז -באמצעות  קול מן השמים - שה' גזר על המואבים - לא לבוא בקהל ה' ,אך הגזרה חלה רק על הזכרים ולא על הנשים. בתום שלושה חודשים הייתה רות יכולה להינשא כבר לבועז כי גיורת צריכה להמתין שלושה חודשים- כדי שתהיה-

ראויה לנישואין. סוף טוב  הכל טוב- רות נישאת לבועז- וזוכה  לברכת הזקנים:

"יִתֵּן֩ יְהֹוָ֨ה אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם" [ רות ד, י"א]

 בועז ורות זכו לבן בשם  עובד ועובד  הוליד את ישי ,ישי הוליד את דוד- הוא: דוד המלך, אשר נולד ונפטר בחג השבועות.