ט"ו בשבט

ט"ו בשבט

 ט"ו בשבט
מאת לימור שמעוני

לע"נ כל נפטרי ישראל ובתוכם
ז'אק-יצחק (פפה) ז"ל בן סעודה ושמואל תנצב"ה
נלב"ע יא' שבט התשס"ד- תנצב"ה

אעפ"י שט"ו בשבט נקרא ראש השנה, לא נקרא כן אלא לעיניינו, ענין מעשר פירות האילן.
הואיל שהמעשרות אינם שווים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה והרביעית והחמישית- שנות מעשר שני הן: והשנה השלישית והשישית – שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים: והואיל שאין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת- איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חלוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואות ופירות האילן: לזה ר"ה שלו ולזה ר"ה שלו, ופירות האילן- ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.
וכן לענין ערלה ורבעי- נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית.
חנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פירות אלה לכשיתבשלו על פירות אשתקד יחשבו: חנטו לאחר ט"ו בשבט, על פירות השנה יחשבו. וחנטה זו שאמרנו, לאו פריחה היא, אלא תחילת הפרי וקודם שגדל מגדלו המלא.
וקבעו חכמים את יום חמישה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיוון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה תהא.
בט"ו בשבט, כבר אגורים דישנה ושמנה של האדמה בתוכה, ממה שגשמי החורף הפרוה, וכל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך- בחזקת שייקלטו יפה ויוציאו פירות.

ביום זה אין איסור מלאכה ולא משתה ושמחה ולא זכר בתפילה.
אף על פי כן משנים בו מעט משאר הימים, שינוי למעליותא, ונוהגים קצת יום טוב: אין אומרים בו תחנון בתפילת שחרית ולא בתפילת המנחה שלפניו כיון שמעלת היום מתחילה עם הערב, ואין עושים בו הספד למת, ואם חל בשבת אין אומרים "אב הרחמים" שיש בו הזכרת נשמות המתים. ונוהגים בו להרבות באכילת פירות ארץ ישראל, ולהדר ולאכול פרי חדש שעדיין לא אכלוהו בשנה זו כדי לברך עליו שהחיינו.
ומה בין ראש השנה זה, לראש השנה השני של אחד באלול שאין עושים בו שינוי של היכר יום טוב כלל, ובזה משנים מעט?-

לפי שיש בראש השנה זה מענין שבח ארץ ישראל. כי ביום זה מתחדש כח האדמה שבא"י להניב תנובתה ולהוציא פירותיה ולהראות שבחה, ורוב שבחה של ארץ ישראל על פירות האילן נאמר ככתוב (דברים ח'): "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"- הרי שבחה של ארץ ישראל בשני מיני דגן וחמישה מיני פירות האילן, שדבש האמור כאן, בדבש תמרים הכתוב מדבר. יום שאדמת ארץ ישראל מחדשת בו כוחותיה להוציא שמנה ודובשה, יום של שמחה הוא לישראל נוחליה אוהביה ומצפיה.
וכשישראל אוכלין מפירות הארץ ונהנים מטובם, הרי הם מברכים עליהם תחילה וסוף למי שהנחילם ארץ חמדה זו, ומתפללים אליו שיחדש נעורה ונעוריהם כמקדם וככל אשר הבטיח לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, ככתוב באותה פרשה שמדברת בשבחה של ארץ ישראל: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
עוד טעם, שראש השנה לאילן הוא גם שעת תפילה ודין גם לאילן שכך הוא מידתו של הקב"ה שבכל תחילת הצמיחה של כל אחד מברואיו הוא סוקר את כל עתיו עד סוף כל מעשיו ואז עת תפילה היא לבקש על הצלחתו. והתורה משלה את האדם לעץ השדה, הרי שיום זה מעין יום הדין הוא גם לאדם שנמשל בעץ, וזהו אופיה של אומה זו, שכל ישראל, שהם שמחים ביום של דין. יצא הדין כאשר יצא, ובלבד שיראו הכל שיש דין ויש דיין. ומפני שישראל אוהבים דין ושמחים בו, לכן הם יוצאים זכאים בדין.

ט"ו בשבט: סגולה לפוריות, זיווגים ופרנסה

 ט"ו בשבט: סגולה לפוריות, זיווגים ופרנסה

הידעתם? אכילת מאכלי חיטה בט"ו בשבט, היא סגולה לשכל, בינה והצלחה בלימודים. וגם: על סגולות התמר, הרימון והתאנה. כל הסגולות לט"ו בשבט .

סדר ט"ו בשבט איננו הלכה, כי אם מנהג, הנושא עימו סגולות נפלאות המושכים שפע וברכה.

מנהג האשכנזים - מניחים על השולחן לפחות 15 מינים, ולכל מין שאוכלים אומרים פרק מ"שיר למעלות" (ס"ה 15 פרקים)

מנהג המקובלים - מכינים 4 צלחות שונות, כאשר כל צלחת מכילה בין 4-10 פירות ובס"ה בין 12-30 (מתוך הספר "פרי עץ הדר" שערך מחדש הרב מרדכי אליהו זצ"ל.)

בצלחת הראשונה - פירות שנאכלים בשלמות, הפרי והקליפה

למשל: ענבים, תאנים, תפוחים (גרעינים קטנים נחשבים לצורך העניין חלק מהפרי), אתרוגים בריבה, לימונים (לימוניות קטנות או ריבה), אגסים, תותים, חרובים, חבושים, גויאבה, אפרסמון

לבקש: "יה"ר שנהיה יפים מבחוץ ויפים מבפנים. שיהיה תוכי כברי".

בצלחת השנייה - פירות שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק

למשל: זיתים, תמרים, גודגדניות, משמשים, אפרסקים, שזיפים, אוכמניות, ליצ`י, דובדבן, פיטנגו, מנגו

לבקש: "יה"ר שנזכה להוציא מתוכנו את כל הדברים שאין בהם צורך: שנאה, קנאה, עצבות, תחרות, נטירה, טינה".

בצלחת השלישית - פירות שקליפתם נזרקת ותוכם נאכל

למשל: אננס, ערמונים, רימונים, אגוזים, שקדים, פיסטוקים, לוז, צנוברים, פומלית, פומלה, אשכולית, קיווי, קוקוס, הל, וכיו"ב.

לבקש: יה"ר שנראה את הטוב והמתיקות בכל אדם, כולל בעצמי. ושנזכה לדון כל אחד לכף זכות, לא לראות בו איזושהי קליפה חלילה.


בצלחת הרביעית - שבעת המינים. לכל מין ומין סגולה ובקשה משלו. מספיק להביט ולכוון (במיוחד בתקופה זו כאשר התולעים מציצות בנו מכל דוכן..)

חיטה – "שלווה", עוגיות ולחם.

סגולה לשכל, בינה והצלחה בלימודים. לבקש גם על פרנסה בשפע "חלב חיטים ישביעך".

שעורה – בירה וגריסי פנינה.

סגולה לשלום בית. אשה סוטה, היתה מביאה קרבן שעורים ונטהרת לבעלה, ואז היתה זוכה בבן זכר.

גפן – יין, מיץ ענבים, צימוקים, עלי גפן ממולאים.

הגפן היא סגולה לזיווגים. לא סתם בחתונה שרים ענבי הגפן בענבי הגפן.

גפן זה גם פוריות. אשתך כגפן פוריה.

תאנה - לבקש על סבלנות

היות שבתאנים אין מסיק, בציר ו/ או קציר. אלא קוטפים בכל פעם קצת. צריך סבלנות.

רימון - לרימון צבע של שפתיים כמו"ש: "כחוט השני שפתותיך"- סגוליותו בשמירת הפה מלשון הרע ומדיבורים רעים.


זית – שמן זית וזיתים.

סגולה לבנים צדיקים - כשם שעליו של הזית אינם נושרים, כך נזכה שילדינו לא ילכו לשום כיוון לא נכון.

שם טוב - "טוב שם משמן טוב"

זיכרון- שמן זית סגולה לזיכרון (אך זיתים קשים לשכחה)

תמר - סגולה נפלאה לגדלות והצלחה, מה תמר זה ליבו לשמים כך אנו מבקשים, עזור לנו להיתמר כמו התמר.

התמר סגולתו גם רפואה ובריאות. "מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו דבש. שהדבש מאיר עיניו של אדם". (יומא פג, ב)

(מעובד על-פי שיעורה של הרבנית ימימה מזרחי)

אילן- במה אברכך?

* שבת ט"ו בשבט ואנו אספנו עבורכם את פסקי ההלכה, המנהגים והנושאים המעניינים של פירות האילן, סדר ט"ו בשבט, פירות ארץ ישראל וחוץ לארץ, בתורת ההלכה, החסידות והדרש * 

**הרב שמואל ברוך גנוט**

 

במה הוא "ראש השנה לאילנות"?

 

המשנה[1] אומרת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", לדיני קביעת שלוש שנים למניין ערלה של פירות האילן לעניין "עונת המעשרות" (שפירות האילן שהגיעו ל"עונת המעשרות" לפני ט"ו בשבט של השנה השלישית משנות השמיטה, מפרישים מהם "מעשר שני" כדין הפרשת מעשרות בשנה השניה לשנות השמיטה, וכן אם הגיעו ל"עונת המעשרות" לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, נחשבים הם לפירות השנה השלישית ומפרישים מהם "מעשר עני", ואם באו ל"עונת המעשרות" לאחר ט"ו בשבט, מפרישים מהם "מעשר שני" כדין הפרשת מעשרות בשנה הרביעית), ללקיטת אתרוג (אתרוג שנלקט לפני ט"ו בשבט, לא תורמים ממנו תרומה על אתרוג שנלקט לאחר ט"ו בשבט) ולדינים נוספים בדיני המצוות התלויות בארץ (למשל, ישנה מחלוקת בפוסקים האם מתחילים למנות איסור בפירות האילן משום איסור "שביעית", מט"ו בשבט של השנה השביעית, וכן בצאת שנת השמיטה, האם ממשיך איסורם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, או בצאת שנת השמיטה, האם ממשיך איסורם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, או שמתחיל איסורם בא' בתשרי של השנה השביעית ושבצאת שנת השמיטה אסורים עד תחילת השנה השמינית ולא יותר[2]). 

 

מנהג אכילת הפירות- מנהג אשכנזי?

 

בתקופתם של מרן הבית יוסף ורבנו הקדוש האריז"ל חי רבנו יששכר סוסאן מערבי זצ"ל, הכותב בספרו "תיקון יששכר" ש"נוהגים האשכנזים להרבות בו במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום". את דברי ה"תיקון יששכר" ציטטו, להלכה ולמעשה, הכנסת הגדולה, המגן אברהם, האליה רבא, הפרי חדש, באר היטב ומשנה ברורה וכף החיים[3]

 

מעניין שה"תיקון יששכר" והבאים אחריו כתבו שמדובר במנהג של קהילות אשכנז. ואולם המנהג הובא בספרי מנהגים ופסקים רבים מספרי גדולי ספרד, כמו בספר "שבט מוסר" של רבי אליהו הכהן מאיזמיר, הכותב: "בני! הווי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא". הגאון הספרדי רבי יעקב רקח זצ"ל הדפיס את ספרו "פרי הסמדר", העוסק במנהגי ט"ו בשבט, וחובר על סדר "פרי עץ הדר", אותו קוראים הספרדים בט"ו בשבט. הגר"י רקח כותב כי כמנהג האשכנזים, כך נהגו חלק מהספרדים. ואכן, החרו והחזיקו במנהג זה רבים מקהילות ספרד, כעדותו של הגאון רבי חיים פאלאג'י (בספרו "מועד לכל חי") ובניו רבי אברהם (בספרו "והוכיח אברהם") ורבי יצחק (בספרו "יפה ללב"). גם הגאון בעל "כף החיים", רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, שהתגורר בבגדד ועלה לארץ ישראל, כותב כי כך נהגו הספרדים.

 

הגאון ה"חתם סופר" זצ"ל נהג לערוך לפניו שולחן גדוש בפירות בט"ו בשבט[4] וכך נהג הגאון היעב"ץ זצ"ל, הכותב[5] ש"נהגו להרבות בפירות ולומר עליהם שירות ותשבחות, והוא תיקון גדול בעולמות העליונים".

 

מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט הוזכר רבות בספרי החסידות, ומהם בספר "פרי צדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין, בספר "דברי שלמה" לרבי שלמה מטשורקוב, ב"מנהגי קמארנא" ובספר "דרכי חיים ושלום", המביא את מנהגי בית מונקאטש. צדיקים רבים נהגו לערוך "טיש" בט"ו בשבט ולהרבות בו באכילת פירות ובפרט פירות ארץ ישראל. הרבי בעל "שפע חיים" מצאנז קלויזנבורג זצ"ל סיפר שהחסידים היו שולחים לאביו, הצדיק מרודניק זצ"ל, שמן זית מארץ ישראל והוא היה טועם ממנו בט"ו בשבט ובשמן הנותר השתמש בשבת קודש ל"צִיבּל מִיט הֵיי" (בצל עם ביצים) הנאכל בסעודת שבת בבוקר. 

מעניין לציין שהגאון רבי אפרים ברש"ז מאלטונה, מזכיר בספרו "אדני פז" את דברי ה"מגן אברהם", שהאשכנזים נהגו להרבות בט"ו בשבט בפירות האילן, והוא כותב "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה"...

 

אפשר לאכול מפירות שנשתבחה בהם תורכיה

 

רבים מזלזלים בשולחנות העמוסים פירות מכל סוג שהוא ואומרים כי "מדובר בפירות שנשתבחה בהם תורכיה" ולא ארץ ישראל. ונשאלת השאלה: אז מה?! מה הבעיה בזה?!

 

בכל הספרים שהזכרנו עד עתה, ה"תיקון יששכר", ה"מגן אברהם" ויתר הפוסקים, לא מוזכר כלל לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל, אלא לאכול פירות האילן, לא משנה מאיזו מדינה הגיעו והיכן נוצרו. מנהג אכילת הפירות, כפי שלמדנו, נהג בכל קהילות אשכנז הרחוקות, אליהם הרי לא הגיעו פירות מארץ ישראל הרחוקה. נמצא שאדרבה, בעצם מקור מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט, כלל לא מוזכר לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל. 

 

המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר במעט מספרי החסידות וברישומים של מנהגי קהילות שונות, ובספר "שדי יער" מסביר כי יתכן וטעם המנהג הוא שמכיוון שאנו אוכלים פירות האילן כדי להראות שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ויום זה נקבע מפני ש"כבר יצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה יד, א), והוא דווקא בארץ ישראל, לכן הקפידו לאכול דווקא מפירות הגדלים בארצנו הקדושה.

 

החסידים שהתגוררו בארץ ישראל שלחו, בשנים עברו, פירות ארץ ישראל לרבותיהם שבחוץ לארץ לקראת ט"ו בשבט, והאדמורי"ם היו מצפים לכך בהשתוקקות עצומה, וכשהפירות הגיעו היו מברכים עליהם מידי שנה בשנה בשולחנם בט"ו בשבט ברוב להט והתרגשות על שזכו לברך על פירות הארץ.

 

בספר "פירותיך מתוקים" מסופר כי בשנת תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ערך הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל את שולחנו הטהור בט"ו בשבט, אך איש לא הגיע ל"טיש". המלחמה השתוללה בחוץ במלוא עוזה, מגפות ומחלות הפילו חללים רבים בחוץ והרבי ישב לבדו ליד שולחנו. לפתע נפתחה הדלת וילד קטן, בנו של אחד החסידים, נכנס פנימה. הילד הנבוך סיפר לרבי שאביו, אמו וכל בני משפחתו נפלו למשכב והם בסכנת חיים. 

פרץ רבי דוידל' מלעלוב בבכי מר ואמר: "רבונו של עולם! שמחתי בחגה של ארץ ישראל והיא הושבתה! אמור לצרותינו די!". הרבי מיהר ופנה אל הילד במאור פנים, הוציא פרי מערימת פירות ארץ ישראל שהיו מונחים לפניו והושיט לו אותו, באומרו: "הא לך את הפרי, הבא אותו לביתך, ובטוחני כי בזכות פירות ט"ו בשבט יזכה אביך לראות ממך פירות". ואכן הוריו של הילד הבריאו והם ראו פירות טובים ומתוקים מאותו ילד. 

 

פירות ארץ ישראל- סגולה ליראת שמים

 

על קדושתם ומעלתם של פירות ארץ ישראל למדנו מדברי הב"ח[6] שכתב: "הנה קדושת ארץ ישראל הושפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא משפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה בקרב הארץ". הב"ח מסביר כי אנו אומרים בברכת "מעין שלוש" את המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי "באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". הגאון היעב"ץ כותב[7]: "אף על גב שנאמר [8] "וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך", אנו ודאי צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה, כמו שאמרו חז"ל[9] "אווירא דארץ ישראל מחכים". ה"מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ כותב באגרותיו כי מובא בספרי תלמידי הבעש"ט שמאכלי ארץ ישראל, ובפרט פירות ארץ ישראל הנאכלים חיים, בלי שיד אדם התערבה בהם, הינם סגולה לתורה וליראת שמים. 

 

15 סוגי פירות

 

רבי חיים פלאג'י זצ"ל מביא מנהג, המובא בספר "ברכת אליהו", לאכול חמישה- עשר מיני פירות (כנראה כנגד יום חמשה עשר- ס' בית ישראל) וללמוד, יחד עם אכילת כל פרי ופרי, פרק משניות אחד. איזה פרקי משניות לומדים? 8 פרקי משניות מסכת פאה, 3 פרקי מסכת ביכורים ו- 4 פרקי מסכת ראש השנה. 

 

לפני למעלה מ- 200 שנה כבר התפרסם הספר "פרי עץ הדר", הכולל בתוכו סדר לימוד וקריאת משניות וזוהר הקדוש העוסקים בפירות שונים, ולאחר מכן מברכים על אותו הפרי, שעליו למדו זה עתה. רבי חיים פלאג'י מזכיר את הספר הלזה לפני למעלה מ- 100 שנה ובנו בכורו הגאון רבי אברהם פלאג'י מעיד שרבים וטובים נהגו ללמוד בספר "פרי עץ הדר" בשעת אכילת הפירות בט"ו בשבט. הגר"י רקח, בן דורם של רבני משפחת פלאג'י, חיבר חיבור בשם "פתח הסמדר" על הספר "פרי עץ הדר" והוא מספר שבקהילתו לומדים בסדר זה בקביעות בכל ט"ו בשבט.

 

סדר הלימוד נפתח בפסוקי פרשת בראשית, על בריאת העשבים והעצים ביום שלישי, פסוקי שבעת המינים שבפרשת עקב וברכות האדמה והעצים שבפרשת בחוקותי. בהמשך לומדים פרקים מספר יחזקאל, ספר יואל וספר תהילים, הקשורים לדגן, תירוש ויצהר ופירות האילן. בהמשך לומדים קטעים מהזוהר הקדוש בפרשיות בראשית, קדושים, עקב, בלק, פנחס ועוד, הקשורים לפירות שונים, בעיקר פירות משבעת המינים[10]. בנוסף נהגו חלק מהקהילות בני עדות המזרח להעתיק בתפילה על האילנות, ובפרט על האתרוג, מתוך תפילה המובאת בספרו של מרן ה"בן איש חי" זצ"ל, "לשון חכמים". ואגב, אלו שאוכלים את הפירות לפי סדר "פרי עץ הדר", צריכים לשים לב ולנהוג לפי סדר הקדימה המובא בהלכה, בשולחן ערוך ובפוסקים, לאכילת הפירות, ולא לאכול את הפירות סתם- כך. ונקודה נוספת: כאשר עורכים את סדר הלימוד בליל ט"ו בשבט, יש לשים לב לאזהרת הקדוש האריז"ל, שאין לקרוא מקרא בלילה ולא יקרא את פסוקי התנ"ך הכתובים בסדר "פרי עץ הדר", אלא אם כן סומך על ההיתרים המובאים בספרי האחרונים (כמו לימוד תנ"ך עם פירוש רש"י, לימוד בצוותא יחד עם קבוצה, לימוד בדרך תפילה ואמירה בעלמא ועוד). 

 

השנה, כשט"ו בשבט חל בליל שבת, אין כל חשש וניתן לומר את פסוקי התנ"ך שבסדר "פרי עץ הדר". זאת מפני שאזהרת האריז"ל לא נאמרה על ליל שבת[11]

 

לימוד מסכת ראש השנה, 15 שירי המעלות, 91 פרוטות לצדקה ובגדי שבת

 

במחזור ליוורנו שיצא לאור בשנת התר"ל, מסופר כי "בט"ו בשבט ילמדו הספרדים בישיבותיהם כמעט כל הלילה, ויהדרו לאכול מכל מיני פירות הנמצאים בעיר, ולפני אכילת כל פרי ואחריה ילמדו לימודים מיוחדים, מלוקטים מהתנ"ך ומהזוהר, וישוררו תהילות ופזמונים מיוחדים".

באשכנז ובפולין נהגו הילדים להביא לחיידרים 15 מיני פירות והמלמד היה מלמד "דיני קדימה בברכות", מספר אגדות על ישראל שנמשלו לפירות ומרבה בשבחה של ארץ ישראל. רבי חיים פלאג'י כתב ש"יש מקומות שאינם לומדים בט"ו בשבט, כי אם ט"ו "שירי המעלות" שבתהילים, ונוהגים שמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו "שיר המעלות", כדי שיזמרום בשולחן אביהם בליל ט"ו בשבט"...

רבה של פוניבז', מיר וירושלים עיר הקודש, הגאון האדר"ת זצ"ל מספר לצאצאיו בצוואתו:"ביום ט"ו בשבט למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה מדף י"ד ע"ב והלאה, וחזרתי לחדש דבר- מה כפי ערכי, ויהיה חשוב כקיום מצווה במעשר אילן, והתפללתי לה' שיזכני באותה המצווה בפועל ממש מן התורה". ובעדן שבתימן נהגו ללמוד בליל ט"ו בשבט ובבוקרו של יום את פרק ראשון ממסכת ראש השנה, שם הוזכר שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. 

 

כ"ק הרה"ק ה"צמח צדק" מויז'ניץ זי"ע כותב בשם חותנו הצדיק מרוז'ין זצ"ל, שנהגו צדיקים ללבוש בגדי שבת בט"ו בשבט, כי "יום זה הוא ראש השנה, כי האדם עץ השדה".

בספר "מעשה הצדקה" כתב: "מנהג טוב ויפה להפריש בט"ו בשבט תשעים ואחת פרוטות לצדקה, כמניין "אילן", וכמניין "מים", כשביום זה נכנסים ה"מים" ל"אילן". וכן, עדכנתי את קופות הצדקה בעירנו בדברים אלו, המובאים גם ב"מועד לכל חי" להגר"ח פלאג'י, בתקווה שפרסום הדברים יעוררו את כולנו לתרום למען עניי עירנו ורווחתם...

 

שבת ט"ו בשבט

 

אחרוני זמנינו ממליצים לערוך את סדר ט"ו בשבט לאחר סעודת השבת, לפני ברכת המזון ולא בתחילת הסעודה. זאת משום שישנו ספק בהלכה ובדעות הפוסקים, האם פירות הנאכלים בתחילת הסעודה נפטרים בברכת המזון או שצריך לברך עליהם ברכה אחרונה בפני עצמם. ומאחר שלפי כל הדעות, האוכלים פירות בסיום הסעודה נפטרים בברכת המזון, עדיף לאכול את הפירות לפני ברכת המזון. וכמו כן עדיף לאכול קודם את סעודת השבת לתיאבון ורק לאחר מכן את הפירות[12]. ויש מאחרוני זמנינו שכתבו שבשבת ניתן לאכול ולברך על הפירות לאחר הסעודה ולאחר ברכת המזון, כדי להרבות בברכות ולהשלים ברכות למנין "מאה ברכות". ובמקרה זה עדיף להביאם לשולחן רק לאחר ברכת המזון ולא קודם.

 

ה"בני יששכר" כותב שנהגו להתפלל ולבקש בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לחג הסוכות, וב"לשון חכמים" של ה"בן איש חי" מובאת תפילה ובקשה לט"ו בשבט, בה מתפללים ומבקשים על פירות האילן ועל אתרוג נאה ומהודר לחג הסוכות. מאחר שאין מבקשים בקשות בשבת קודש, מלבד התפילות והבקשות שניתקנו לנו ע"י חז"ל בסדר התפילה, לכן אין להתפלל תפילה זו בשבת ט"ו בשבט וניתן, כמובן, להעתיר בתפילה על פירות האילן ועל אתרוג בערב שבת או במוצאי שבת. 

 

 

[1] בתחילת מסכת ראש השנה.

[2] ראה דעת רבנו חננאל בר"ה ט"ו ובמנהגי מהר"ם מרוטנבורג ובשל"ה שער האותיות כלל פ"ט ובפני יהושע ר"ה ט"ו ובפאת השולחן ב"י סי' ג' ס"ק ג'.

[3] כולם בהלכות "נפילת אפיים", סי' קל"א.

[4] מנהגי החת"ס, "ותומר דבורה" סי' ט' באות ב'.

[5] סידור בית יעקב (עמוד תש"ה).

[6] או"ח סי' ר"ח.

[7] מור וקציעה או"ח סי' ר"ח.

[8] סוטה יד, א.

[9] ב"ב קנח, ב.

[10] ועוד בסדר "פרי עץ הדר": לימוד משניות הקשורות לתאנה (מעשרות פרק שני), אגס (ברכות פ"ו מ"א וכלאים פ"א מ"ד), עוזרדין (ברכות פ"ו מ"ג ודמאי פ"א מ"א), תורמוסים (ברכות ב,ה) ועוד ועוד.

[11] כפי שכתב בשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ט').

[12] ראה מג"א רמ"ט סק"ו, ויש לעיין בזה.

אילן- במה אברכך?

אילן- במה אברכך?

* ט"ו בשבט מגיע ואנו אספנו עבורכם את פסקי ההלכה, המנהגים והנושאים המעניינים של פירות האילן, סדר ט"ו בשבט, פירות ארץ ישראל וחוץ לארץ, בתורת ההלכה, החסידות והדרש * **הרב שמואל ברוך גנוט**

במה הוא "ראש השנה לאילנות"?

המשנה אומרת שט"ו בשבט הוא "ראש השנה לאילנות", לדיני קביעת שלוש שנים למניין ערלה של פירות האילן לעניין "עונת המעשרות" (שפירות האילן שהגיעו ל"עונת המעשרות" לפני ט"ו בשבט של השנה השלישית משנות השמיטה, מפרישים מהם "מעשר שני" כדין הפרשת מעשרות בשנה השניה לשנות השמיטה, וכן אם הגיעו ל"עונת המעשרות" לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, נחשבים הם לפירות השנה השלישית ומפרישים מהם "מעשר עני", ואם באו ל"עונת המעשרות" לאחר ט"ו בשבט, מפרישים מהם "מעשר שני" כדין הפרשת מעשרות בשנה הרביעית), ללקיטת אתרוג (אתרוג שנלקט לפני ט"ו בשבט, לא תורמים ממנו תרומה על אתרוג שנלקט לאחר ט"ו בשבט) ולדינים נוספים בדיני המצוות התלויות בארץ (למשל, ישנה מחלוקת בפוסקים האם מתחילים למנות איסור בפירות האילן משום איסור "שביעית", מט"ו בשבט של השנה השביעית, וכן בצאת שנת השמיטה, האם ממשיך איסורם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, או בצאת שנת השמיטה, האם ממשיך איסורם עד ט"ו בשבט של השנה השמינית, או שמתחיל איסורם בא' בתשרי של השנה השביעית ושבצאת שנת השמיטה אסורים עד תחילת השנה השמינית ולא יותר ).

מנהג אכילת הפירות- מנהג אשכנזי?

בתקופתם של מרן הבית יוסף ורבנו הקדוש האריז"ל חי רבנו יששכר סוסאן מערבי זצ"ל, הכותב בספרו "תיקון יששכר" ש"נוהגים האשכנזים להרבות בו במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום". את דברי ה"תיקון יששכר" ציטטו, להלכה ולמעשה, הכנסת הגדולה, המגן אברהם, האליה רבא, הפרי חדש, באר היטב ומשנה ברורה וכף החיים .

מעניין שה"תיקון יששכר" והבאים אחריו כתבו שמדובר במנהג של קהילות אשכנז. ואולם המנהג הובא בספרי מנהגים ופסקים רבים מספרי גדולי ספרד, כמו בספר "שבט מוסר" של רבי אליהו הכהן מאיזמיר, הכותב: "בני! הווי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא". הגאון הספרדי רבי יעקב רקח זצ"ל הדפיס את ספרו "פרי הסמדר", העוסק במנהגי ט"ו בשבט, וחובר על סדר "פרי עץ הדר", אותו קוראים הספרדים בט"ו בשבט. הגר"י רקח כותב כי כמנהג האשכנזים, כך נהגו חלק מהספרדים. ואכן, החרו והחזיקו במנהג זה רבים מקהילות ספרד, כעדותו של הגאון רבי חיים פאלאג'י (בספרו "מועד לכל חי") ובניו רבי אברהם (בספרו "והוכיח אברהם") ורבי יצחק (בספרו "יפה ללב"). גם הגאון בעל "כף החיים", רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, שהתגורר בבגדד ועלה לארץ ישראל, כותב כי כך נהגו הספרדים.

הגאון ה"חתם סופר" זצ"ל נהג לערוך לפניו שולחן גדוש בפירות בט"ו בשבט וכך נהג הגאון היעב"ץ זצ"ל, הכותב ש"נהגו להרבות בפירות ולומר עליהם שירות ותשבחות, והוא תיקון גדול בעולמות העליונים".

מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט הוזכר רבות בספרי החסידות, ומהם בספר "פרי צדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין, בספר "דברי שלמה" לרבי שלמה מטשורקוב, ב"מנהגי קמארנא" ובספר "דרכי חיים ושלום", המביא את מנהגי בית מונקאטש. צדיקים רבים נהגו לערוך "טיש" בט"ו בשבט ולהרבות בו באכילת פירות ובפרט פירות ארץ ישראל. הרבי בעל "שפע חיים" מצאנז קלויזנבורג זצ"ל סיפר שהחסידים היו שולחים לאביו, הצדיק מרודניק זצ"ל, שמן זית מארץ ישראל והוא היה טועם ממנו בט"ו בשבט ובשמן הנותר השתמש בשבת קודש ל"צִיבּל מִיט הֵיי" (בצל עם ביצים) הנאכל בסעודת שבת בבוקר.
מעניין לציין שהגאון רבי אפרים ברש"ז מאלטונה, מזכיר בספרו "אדני פז" את דברי ה"מגן אברהם", שהאשכנזים נהגו להרבות בט"ו בשבט בפירות האילן, והוא כותב "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה"...

אפשר לאכול מפירות שנשתבחה בהם תורכיה

רבים מזלזלים בשולחנות העמוסים פירות מכל סוג שהוא ואומרים כי "מדובר בפירות שנשתבחה בהם תורכיה" ולא ארץ ישראל. ונשאלת השאלה: אז מה?! מה הבעיה בזה?!

בכל הספרים שהזכרנו עד עתה, ה"תיקון יששכר", ה"מגן אברהם" ויתר הפוסקים, לא מוזכר כלל לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל, אלא לאכול פירות האילן, לא משנה מאיזו מדינה הגיעו והיכן נוצרו. מנהג אכילת הפירות, כפי שלמדנו, נהג בכל קהילות אשכנז הרחוקות, אליהם הרי לא הגיעו פירות מארץ ישראל הרחוקה. נמצא שאדרבה, בעצם מקור מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט, כלל לא מוזכר לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל.

המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר במעט מספרי החסידות וברישומים של מנהגי קהילות שונות, ובספר "שדי יער" מסביר כי יתכן וטעם המנהג הוא שמכיוון שאנו אוכלים פירות האילן כדי להראות שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ויום זה נקבע מפני ש"כבר יצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה יד, א), והוא דווקא בארץ ישראל, לכן הקפידו לאכול דווקא מפירות הגדלים בארצנו הקדושה.

החסידים שהתגוררו בארץ ישראל שלחו, בשנים עברו, פירות ארץ ישראל לרבותיהם שבחוץ לארץ לקראת ט"ו בשבט, והאדמורי"ם היו מצפים לכך בהשתוקקות עצומה, וכשהפירות הגיעו היו מברכים עליהם מידי שנה בשנה בשולחנם בט"ו בשבט ברוב להט והתרגשות על שזכו לברך על פירות הארץ.

בספר "פירותיך מתוקים" מסופר כי בשנת תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ערך הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל את שולחנו הטהור בט"ו בשבט, אך איש לא הגיע ל"טיש". המלחמה השתוללה בחוץ במלוא עוזה, מגפות ומחלות הפילו חללים רבים בחוץ והרבי ישב לבדו ליד שולחנו. לפתע נפתחה הדלת וילד קטן, בנו של אחד החסידים, נכנס פנימה. הילד הנבוך סיפר לרבי שאביו, אמו וכל בני משפחתו נפלו למשכב והם בסכנת חיים.
פרץ רבי דוידל' מלעלוב בבכי מר ואמר: "רבונו של עולם! שמחתי בחגה של ארץ ישראל והיא הושבתה! אמור לצרותינו די!". הרבי מיהר ופנה אל הילד במאור פנים, הוציא פרי מערימת פירות ארץ ישראל שהיו מונחים לפניו והושיט לו אותו, באומרו: "הא לך את הפרי, הבא אותו לביתך, ובטוחני כי בזכות פירות ט"ו בשבט יזכה אביך לראות ממך פירות". ואכן הוריו של הילד הבריאו והם ראו פירות טובים ומתוקים מאותו ילד.

פירות ארץ ישראל- סגולה ליראת שמים

על קדושתם ומעלתם של פירות ארץ ישראל למדנו מדברי הב"ח שכתב: "הנה קדושת ארץ ישראל הושפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא משפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה בקרב הארץ". הב"ח מסביר כי אנו אומרים בברכת "מעין שלוש" את המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי "באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". הגאון היעב"ץ כותב : "אף על גב שנאמר "וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך", אנו ודאי צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה, כמו שאמרו חז"ל "אווירא דארץ ישראל מחכים". ה"מקור ברוך" מסערט ויז'ניץ כותב באגרותיו כי מובא בספרי תלמידי הבעש"ט שמאכלי ארץ ישראל, ובפרט פירות ארץ ישראל הנאכלים חיים, בלי שיד אדם התערבה בהם, הינם סגולה לתורה וליראת שמים.

15 סוגי פירות

רבי חיים פלאג'י זצ"ל מביא מנהג, המובא בספר "ברכת אליהו", לאכול חמישה- עשר מיני פירות (כנראה כנגד יום חמשה עשר- ס' בית ישראל) וללמוד, יחד עם אכילת כל פרי ופרי, פרק משניות אחד. איזה פרקי משניות לומדים? 8 פרקי משניות מסכת פאה, 3 פרקי מסכת ביכורים ו- 4 פרקי מסכת ראש השנה.

לפני למעלה מ- 200 שנה כבר התפרסם הספר "פרי עץ הדר", הכולל בתוכו סדר לימוד וקריאת משניות וזוהר הקדוש העוסקים בפירות שונים, ולאחר מכן מברכים על אותו הפרי, שעליו למדו זה עתה. רבי חיים פלאג'י מזכיר את הספר הלזה לפני למעלה מ- 100 שנה ובנו בכורו הגאון רבי אברהם פלאג'י מעיד שרבים וטובים נהגו ללמוד בספר "פרי עץ הדר" בשעת אכילת הפירות בט"ו בשבט. הגר"י רקח, בן דורם של רבני משפחת פלאג'י, חיבר חיבור בשם "פתח הסמדר" על הספר "פרי עץ הדר" והוא מספר שבקהילתו לומדים בסדר זה בקביעות בכל ט"ו בשבט.

סדר הלימוד נפתח בפסוקי פרשת בראשית, על בריאת העשבים והעצים ביום שלישי, פסוקי שבעת המינים שבפרשת עקב וברכות האדמה והעצים שבפרשת בחוקותי. בהמשך לומדים פרקים מספר יחזקאל, ספר יואל וספר תהילים, הקשורים לדגן, תירוש ויצהר ופירות האילן. בהמשך לומדים קטעים מהזוהר הקדוש בפרשיות בראשית, קדושים, עקב, בלק, פנחס ועוד, הקשורים לפירות שונים, בעיקר פירות משבעת המינים . בנוסף נהגו חלק מהקהילות בני עדות המזרח להעתיק בתפילה על האילנות, ובפרט על האתרוג, מתוך תפילה המובאת בספרו של מרן ה"בן איש חי" זצ"ל, "לשון חכמים". ואגב, אלו שאוכלים את הפירות לפי סדר "פרי עץ הדר", צריכים לשים לב ולנהוג לפי סדר הקדימה המובא בהלכה, בשולחן ערוך ובפוסקים, לאכילת הפירות, ולא לאכול את הפירות סתם- כך. ונקודה נוספת: כאשר עורכים את סדר הלימוד בליל ט"ו בשבט, יש לשים לב לאזהרת הקדוש האריז"ל, שאין לקרוא מקרא בלילה ולא יקרא את פסוקי התנ"ך הכתובים בסדר "פרי עץ הדר", אלא אם כן סומך על ההיתרים המובאים בספרי האחרונים (כמו לימוד תנ"ך עם פירוש רש"י, לימוד בצוותא יחד עם קבוצה, לימוד בדרך תפילה ואמירה בעלמא ועוד).

השנה, כשט"ו בשבט חל בליל שבת, אין כל חשש וניתן לומר את פסוקי התנ"ך שבסדר "פרי עץ הדר". זאת מפני שאזהרת האריז"ל לא נאמרה על ליל שבת

לימוד מסכת ראש השנה, 15 שירי המעלות, 91 פרוטות לצדקה ובגדי שבת

במחזור ליוורנו שיצא לאור בשנת התר"ל, מסופר כי "בט"ו בשבט ילמדו הספרדים בישיבותיהם כמעט כל הלילה, ויהדרו לאכול מכל מיני פירות הנמצאים בעיר, ולפני אכילת כל פרי ואחריה ילמדו לימודים מיוחדים, מלוקטים מהתנ"ך ומהזוהר, וישוררו תהילות ופזמונים מיוחדים".

באשכנז ובפולין נהגו הילדים להביא לחיידרים 15 מיני פירות והמלמד היה מלמד "דיני קדימה בברכות", מספר אגדות על ישראל שנמשלו לפירות ומרבה בשבחה של ארץ ישראל. רבי חיים פלאג'י כתב ש"יש מקומות שאינם לומדים בט"ו בשבט, כי אם ט"ו "שירי המעלות" שבתהילים, ונוהגים שמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו "שיר המעלות", כדי שיזמרום בשולחן אביהם בליל ט"ו בשבט"...
רבה של פוניבז', מיר וירושלים עיר הקודש, הגאון האדר"ת זצ"ל מספר לצאצאיו בצוואתו:"ביום ט"ו בשבט למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה מדף י"ד ע"ב והלאה, וחזרתי לחדש דבר- מה כפי ערכי, ויהיה חשוב כקיום מצווה במעשר אילן, והתפללתי לה' שיזכני באותה המצווה בפועל ממש מן התורה". ובעדן שבתימן נהגו ללמוד בליל ט"ו בשבט ובבוקרו של יום את פרק ראשון ממסכת ראש השנה, שם הוזכר שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.

כ"ק הרה"ק ה"צמח צדק" מויז'ניץ זי"ע כותב בשם חותנו הצדיק מרוז'ין זצ"ל, שנהגו צדיקים ללבוש בגדי שבת בט"ו בשבט, כי "יום זה הוא ראש השנה, כי האדם עץ השדה".
בספר "מעשה הצדקה" כתב: "מנהג טוב ויפה להפריש בט"ו בשבט תשעים ואחת פרוטות לצדקה, כמניין "אילן", וכמניין "מים", כשביום זה נכנסים ה"מים" ל"אילן". וכן, עדכנתי את קופות הצדקה בעירנו בדברים אלו, המובאים גם ב"מועד לכל חי" להגר"ח פלאג'י, בתקווה שפרסום הדברים יעוררו את כולנו לתרום למען עניי עירנו ורווחתם...

שבת ט"ו בשבט

אחרוני זמנינו ממליצים לערוך את סדר ט"ו בשבט לאחר סעודת השבת, לפני ברכת המזון ולא בתחילת הסעודה. זאת משום שישנו ספק בהלכה ובדעות הפוסקים, האם פירות הנאכלים בתחילת הסעודה נפטרים בברכת המזון או שצריך לברך עליהם ברכה אחרונה בפני עצמם. ומאחר שלפי כל הדעות, האוכלים פירות בסיום הסעודה נפטרים בברכת המזון, עדיף לאכול את הפירות לפני ברכת המזון. וכמו כן עדיף לאכול קודם את סעודת השבת לתיאבון ורק לאחר מכן את הפירות . ויש מאחרוני זמנינו שכתבו שבשבת ניתן לאכול ולברך על הפירות לאחר הסעודה ולאחר ברכת המזון, כדי להרבות בברכות ולהשלים ברכות למנין "מאה ברכות". ובמקרה זה עדיף להביאם לשולחן רק לאחר ברכת המזון ולא קודם.

ה"בני יששכר" כותב שנהגו להתפלל ולבקש בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לחג הסוכות, וב"לשון חכמים" של ה"בן איש חי" מובאת תפילה ובקשה לט"ו בשבט, בה מתפללים ומבקשים על פירות האילן ועל אתרוג נאה ומהודר לחג הסוכות. מאחר שאין מבקשים בקשות בשבת קודש, מלבד התפילות והבקשות שניתקנו לנו ע"י חז"ל בסדר התפילה, לכן אין להתפלל תפילה זו בשבת ט"ו בשבט וניתן, כמובן, להעתיר בתפילה על פירות האילן ועל אתרוג בערב שבת או במוצאי שבת.

ט"ו בשבט - קישורים מומלצים


ט"ו בשבט

ראש השנה לאילנות. נוהגים לאכול בו מאכלים מיוחדים מפירות ארץ ישראל. יום זה הוא תאריך קובע בנוגע לקביעת גיל האילנות, עבור הלכות שונות, כגון ערלה, שמיטה ומעשרות 

 

 

טיש פרות בישיבת משאת המלך באלעד - עם הרב ש. ב. גנוט שליט"א 

 

הגדרות ומושגים

מקורות לטו בשבט

הלכות

מנהגי החג | דיני טו בשבט - מתוך ספר התודעה | אילן - במה אברכך? הרב גנוט שליט"א |  משמעות טו בשבט מבחינה הלכתית  | 


מעלתו וגדרו של ט"ו בשבט וטעם אכילת הפירות בו - הרב גנוט שליט"א  | ט"ו בשבט ללא תולעים

עלונים: 

תהילות ישראל לטו בשבט 

ימי קודש לטו בשבט | רץ כצבי לחודש שבט

Tu B’shvat- Yeme Kodesh - English

Tu B’shvat- Yeme Kodesh - française

מנהגי ימי השובבי"ם: הרב ש. ב. גנוט שליט"א

 מאמרים והרצאות

להתגורר ב"נחלת ה'" - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

סדר טו בשבט - מאת מרים ב.
הצבי והצדק - עלון
טו בשבט: הרצאות מישיבת בית אל מאמרים על טו בשבט מאתר אש התורה | מאמרים מאתר דעת
  
טו בשבט - עת רצון - הרב יצחק פנגר שליט"א
מנהגי ט"ו בשבט - מאת לימור שמעוני 

תפילות

פיוטים לטו בשבט | תפילה מהבן איש חי לט"ו בשבט | תפילה לטו בשבט - פרי עץ הדר | ט"ו בשבט: סגולה לפוריות, זיווגים ופרנסה 

מתכונים

מתכוני פירות לטו בשבט ולכל השנה 

קישורים נוספים 

טו בשבט עם הרב אלישע לוי שליט"א | קישורים רבים לקראת טו בשבט, מתוך אתר עולם היהדות והקבלה | מאגר דפי עבודה לטו בשבט חידות על טו בשבט

 

סיפורים

החיבוק האחרון 

טו בשבט

מכתב מהרבי מליובאוויטש לכבוד טו בשבט

מכתב הרבי מליובאוויטש זי"ע לילדי הגן של גב' רחל זמיר - בזמנו גננת ובהמשך מפקחת ארצית של גני חב"ד 

ב"ה, ערב ט"ו בשבט, תשכ"ה 
ברוקלין, נ.י. 
ילדים יקרים שי', שלום וברכה! 
קיבלתי בשמחה את הציורים שלכם עם מכתב המורה והגננת שלכם מרת רחל שתחי' זמיר. 
הציורים והמכתב הגיעו לידי לפני ההילולא (יארצייט) של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, והמענה שלי נכתב ערב ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. והרי גם בציוריכם ראיתי ילדים וילדות אילנות ופרחים. ולקשר את כל העניינים האלה, אזכיר לכם החיבה והאהבה היתרה שרחש כבוד קדושת מורי וחמי הרבי לכל בני ובנות ישראל, הגדולים והקטנים, ובפרט הקטנים אשר דאג לחינוכם ולטובתם בכל מקום שהם, ובכל ילד וילדה ראה שתיל העתיד לגדול ולהיות עץ-פרי הדר נושא פירות טובים ונחמדים. אמנם דבר זה תלוי ברצונם ועבודתם של הילד והילדה, והמשל לזה הוא האילן. 

כשנוטעים גרעין או שתיל רך, צריך לשמור עליו מעשבים רעים וכל מיני מזיקים, ולספק לו מים וכו', עד אשר יגדל ויהיה לאילן נושא פירות טובים. והוא הדבר בכל ילד וילדה, אשר אמר ה' יתברך על ידי נביאו שהם "נצר מטעיי מעשה ידי להתפאר". והנה הבורא יתברך נטע בתוככם נשמה קדושה, חלק אלוקה ממעל ממש, ועליכם לשמור "גרעין" אלוקי זה מעשבים רעים ומזיקים, זאת אומרת מחברים בלתי הגונים, ולספק לו מים חיים, ואין מים אלא תורה, תורת חיים, ומצוותיה שחיים הם לעושיהם, ואזי ייתן ויחזור וייתן לכם ה' יתברך ברכתו שתצליחו להיות "אילנות" נושאי פירות טובים ומשובחים, לשמחת הוריכם ומוריכם ולגאון ולתפארת עמנו, עַם בני ישראל. 

בברכה להצלחה ולבשורות טובות. 
מ. שניאורסאהן
(אגרות קודש, כרך כג, עמ' שכד)

מעלתו וגדרו של ט"ו בשבט וטעם אכילת הפירות בו

 הרב שמואל ברוך גנוט
אלעד

 

מעלתו וגדרו של ט"ו בשבט וטעם אכילת הפירות בו

כתב השו"ע (קלא,ו): נהגו  שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט. וכתב המג"א: בט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה), עכ"ל. ויש להבין את הדבר. שהרי ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות הוא (מתני' ריש ר"ה), וביאר הש"ס (ר"ה יד,א) שהוא מפני ש"יצאו רוב גשמי שנה", ופירש רש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה". וענין זה שייך אך ורק לדיני תרו"מ, ערלה ונטע רבעי שבארץ ישראל. וא"כ מהו הענין לאכול מפירות האילן ולהתפלל על הפירות, (כמובא בבני יששכר להגרצ"א מדינוב ובלשון חכמים להגאון הבא"ח), כאשר דין הפירות אינו אלא בחג השבועות, כבמתני' בר"ה ט"ז א' ("בעצרת נידונים על האילן") ?

והנה במרדכי (פ"ק דר"ה) כתב שאסור להתענות בט"ו בשבט, משום דהוי ר"ה לאילנות, דלא אשכחן תענית בראש השנה. וכיון דתנן 'ד' ראשי שנים הם' בהדי הדדי, כולם שוים זה לזה שאין מתענים בהם. וכ"כ בהגמה"י (שופר פ"א) בשם ריצב"א, ועי' שו"ע או"ח תקע"ב. ועי' עמק ברכה (תענית אות ד') שהעיר שלפי"ז ייאסר להתענות בא' באלול, שהוא ר"ה למעשר בהמה, זאת מלבד היותו ר"ח. וכן בביאור הגר"א (קלא,ו) כ' שאין נופלים אפיים בט"ו בשבט, "שהוא ר"ה לאילנות, וכמו כל ד' ראשי שנים שהם יו"ט", עכ"ל. הרי לנו סיבה חדשה וגדר במעלת ט"ו בשבט, שמעלתו היא מפני שהוא 'ראש השנה'. ומכיון שכך, אין  מתענים ואומרים בו תחנון, ויתכן שמשום כך גם מציינים אותו בריבוי אכילת פירות ובתפילות על הפירות. -ואכן, בכל ספרי ההלכה שהזכירו את מנהג אכילת הפירות, לא הזכירו כלל שאוכלים דווקא מפירות א"י. כיון שההדגשה היא אינה על הלכות המצוות התלויות בארץ העולות מיום זה, אלא על ה'ראש השנה' של פירות האילן.

ואכן ראה ראיתי בתיקון יששכר, אשר הוא מקור כל דברי הפוסקים במנהג זה, שכתב וז"ל: "נוהגים האשכנזים יצ"ו להרבות בו במיני פירות של אילנות, לכבוד שמו של יום ", עכ"ל. הרי לנו כמשנ"ת, שכל אכילת הפירות נועדה רק בגין שמו של היום, היינו ששמו 'ראש השנה לאילן'. והראוני שבס' הח"ן כתבו שכשם שט"ו בשבט הוי ר"ה בעוה"ז, כן הוא ר"ה בעולמות העליונים, וביום זה משתלשל השפע לאילנות כבר"ה וכו', ולכאו' הן הן הדברים.

ב] והגאון האדר"ת ז"ל (סדר אליהו נפש דוד) כתב: "נראה לי שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב שלא לומר בו תחנון, הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל על הפסוק 'שתי ליבך למסילה דרך הלכת הציבי לך ציונים". וכן מצינו כעי"ז בס' טעמי המנגים (נפי"א קכ"ח) שכ' שישנם שביארו שתיקנו שלא לומר תחנון במנחה שקודם ר"ח, כדי שיזכרו שבמעריב אומרים 'יעלה ויבוא'. ולפי"ז י"ל דאולי זהו ג"כ הענין לאכול פירות בט"ו בשבט, כדי להזכיר לעצמנו שהיום מתחילה שנה חדשה לעניני תרו"מ ויתר הדינים הקשורים בכך. ואולם זה שאין אנו עושים כל איזכור למעשר בהמה בא' באלול או בא' בתשרי (שנחלקו  בש"ס ובפוסקים קמאי אימתי ר"ה למעשר בהמה), אפשר שהוא מפני שכיום הרי ביטלו מעשר בהמה ועקרוהו חז"ל בשוא"ת משום תקלה, וכבבכורות נ"ג ע"א.

מעלתו וגדרו של ט"ו בשבט וטעם אכילת הפירות בו

מעלתו וגדרו של ט"ו בשבט וטעם אכילת הפירות בו

הרב שמואל ברוך גנוט 
אלעד 

כתב השו"ע (קלא,ו): נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט. וכתב המג"א: בט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה), עכ"ל. ויש להבין את הדבר. שהרי ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות הוא (מתני' ריש ר"ה), וביאר הש"ס (ר"ה יד,א) שהוא מפני ש"יצאו רוב גשמי שנה", ופירש רש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה". וענין זה שייך אך ורק לדיני תרו"מ, ערלה ונטע רבעי שבארץ ישראל. וא"כ מהו הענין לאכול מפירות האילן ולהתפלל על הפירות, (כמובא בבני יששכר להגרצ"א מדינוב ובלשון חכמים להגאון הבא"ח), כאשר דין הפירות אינו אלא בחג השבועות, כבמתני' בר"ה ט"ז א' ("בעצרת נידונים על האילן") ? 

והנה במרדכי (פ"ק דר"ה) כתב שאסור להתענות בט"ו בשבט, משום דהוי ר"ה לאילנות, דלא אשכחן תענית בראש השנה. וכיון דתנן 'ד' ראשי שנים הם' בהדי הדדי, כולם שוים זה לזה שאין מתענים בהם. וכ"כ בהגמה"י (שופר פ"א) בשם ריצב"א, ועי' שו"ע או"ח תקע"ב. ועי' עמק ברכה (תענית אות ד') שהעיר שלפי"ז ייאסר להתענות בא' באלול, שהוא ר"ה למעשר בהמה, זאת מלבד היותו ר"ח. וכן בביאור הגר"א (קלא,ו) כ' שאין נופלים אפיים בט"ו בשבט, "שהוא ר"ה לאילנות, וכמו כל ד' ראשי שנים שהם יו"ט", עכ"ל. הרי לנו סיבה חדשה וגדר במעלת ט"ו בשבט, שמעלתו היא מפני שהוא 'ראש השנה'. ומכיון שכך, אין מתענים ואומרים בו תחנון, ויתכן שמשום כך גם מציינים אותו בריבוי אכילת פירות ובתפילות על הפירות. -ואכן, בכל ספרי ההלכה שהזכירו את מנהג אכילת הפירות, לא הזכירו כלל שאוכלים דווקא מפירות א"י. כיון שההדגשה היא אינה על הלכות המצוות התלויות בארץ העולות מיום זה, אלא על ה'ראש השנה' של פירות האילן.

ואכן ראה ראיתי בתיקון יששכר, אשר הוא מקור כל דברי הפוסקים במנהג זה, שכתב וז"ל: "נוהגים האשכנזים יצ"ו להרבות בו במיני פירות של אילנות, לכבוד שמו של יום ", עכ"ל. הרי לנו כמשנ"ת, שכל אכילת הפירות נועדה רק בגין שמו של היום, היינו ששמו 'ראש השנה לאילן'. והראוני שבס' הח"ן כתבו שכשם שט"ו בשבט הוי ר"ה בעוה"ז, כן הוא ר"ה בעולמות העליונים, וביום זה משתלשל השפע לאילנות כבר"ה וכו', ולכאו' הן הן הדברים.

ב] והגאון האדר"ת ז"ל (סדר אליהו נפש דוד) כתב: "נראה לי שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב שלא לומר בו תחנון, הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל על הפסוק 'שתי ליבך למסילה דרך הלכת הציבי לך ציונים". וכן מצינו כעי"ז בס' טעמי המנגים (נפי"א קכ"ח) שכ' שישנם שביארו שתיקנו שלא לומר תחנון במנחה שקודם ר"ח, כדי שיזכרו שבמעריב אומרים 'יעלה ויבוא'. ולפי"ז י"ל דאולי זהו ג"כ הענין לאכול פירות בט"ו בשבט, כדי להזכיר לעצמנו שהיום מתחילה שנה חדשה לעניני תרו"מ ויתר הדינים הקשורים בכך. ואולם זה שאין אנו עושים כל איזכור למעשר בהמה בא' באלול או בא' בתשרי (שנחלקו בש"ס ובפוסקים קמאי אימתי ר"ה למעשר בהמה), אפשר שהוא מפני שכיום הרי ביטלו מעשר בהמה ועקרוהו חז"ל בשוא"ת משום תקלה, וכבבכורות נ"ג ע"א.

שבת ט"ו בשבט- לשבוע מטוב מנהגי ישראל

שבת ט"ו בשבט- לשבוע מטוב מנהגי ישראל

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

אתמול קיימנו "ועשית ככל אשר יורוך" ונטלנו עצה מזקני הדור שליט"א, וכעת הבה ונירגע מעט מהבחירות וניטול עצה ותבונה, לקחי מנהג ודעת, מזקני הדורות הקודמים, שמתוככי דבריהם נחכים, נדע ונתנהג, נחוש ונעשה, בשבת הקרובה, בה יחול בס"ד ט"ו בשבט. 

--- מעלת ט"ו בשבט- בהיותו ראש השנה
המרדכי (בתחילת מסכת ראש השנה) כתב שאסור להתענות בט"ו בשבט, משום שהוא ראש השנה  לאילנות, ולא מצאנו תענית בראש השנה, וכיון שהמשנה מונה ארבע ראשי- שנה, כולם שוים הם זה לזה שלא צמים בהם. גם אדונינו הגר"א (ביאור הגר"א קלא, ו) כותב שאין נופלים אפיים בט"ו בשבט, בגלל "שהוא ראש השנה לאילנות, וכמו כל ארבע ראשי שנים שהם ימים טובים". הרי לנו סיבה וגדר נפלא במעלת ט"ו בשבט, שמעלתו היא מפני שהוא 'ראש השנה'.

--- אכילת פירות בט"ו בשבט: "מנהג אשכנזי"
בתקופתם של רבותינו מרן הבית יוסף ורבנו האריז"ל, חי רבי יששכר סוסאן מערבי זצ"ל, הכותב בספרו "תיקון יששכר" ש"נוהגים האשכנזים להרבות בו במיני פירות של אילנות לכבוד שמו של יום". את דברי ה"תיקון יששכר" ציטטו, להלכה ולמעשה, הכנסת הגדולה, המגן אברהם, האליה רבא, הפרי חדש, הבאר היטב והמשנה ברורה (כולם נמצאים בהלכות נפילת אפיים, סימן קלא). מעניין שה"תיקון יששכר" והבאים אחריו כתבו שמדובר במנהג של קהילות אשכנז. ואולם המנהג הובא בספרי מנהגים ופסקים רבים מספרי גדולי ספרד, כמו בספר "שבט מוסר" של רבי אליהו הכהן מאיזמיר, הכותב: "בני! הווי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא". הגאון הספרדי רבי יעקב רקח זצ"ל הדפיס  את ספרו "פרי הסמדר", העוסק במנהגי ט"ו בשבט, וחובר על סדר "פרי עץ הדר", אותו קוראים הספרדים בט"ו בשבט. הגר"י רקח כותב  כי כמנהג האשכנזים, כך נהגו חלק מהספרדים. ואכן, החרו והחזיקו במנהג זה רבים מקהילות ספרד, כעדותו של  רבי חיים פאלאג'י זי"ע (בספרו "מועד לכל חי") ובניו רבי אברהם (בספרו "והוכיח אברהם") ורבי יצחק (בספרו "יפה ללב"). גם  בעל "כף החיים", רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, שהתגורר בבגדד ועלה לארץ ישראל, כותב כי כך נהגו הספרדים. במנהגי החתם סופר מובא שהחתם סופר זצ"ל נהג לערוך לפניו שולחן גדוש בפירות בט"ו בשבט, וכך נהג הגאון היעב"ץ זצ"ל, הכותב ש"נהגו להרבות בפירות ולומר עליהם שירות ותשבחות, והוא תיקון גדול בעולמות העליונים".

מעניין לציין שהגאון רבי אפרים ברש"ז מאלטונה, מזכיר בספרו "אדני פז" את דברי ה"מגן אברהם", שהאשכנזים נהגו להרבות בט"ו בשבט בפירות האילן, והוא כותב "ואני לא ראיתי ולא שמעתי ממנהג זה"...

--- פירות שנשתבחה בהם תורכיה
ישנם המזלזלים בשולחנות העמוסים פירות מכל סוג שהוא ואומרים כי "מדובר בפירות שנשתבחה בהם תורכיה" ולא ארץ ישראל. - ולא היא. זאת איננה טענה נכונה כלל ועיקר.
בכל הספרים שהזכרנו עד עתה, ה"תיקון יששכר", ה"מגן אברהם" ויתר הפוסקים, לא מוזכר כלל לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל, אלא לאכול פירות האילן, ואין זה משנה מאיזו מדינה הגיעו והיכן נוצרו. מנהג אכילת הפירות נהג בכל קהילות אשכנז הרחוקות, אליהם הרי לא הגיעו פירות מארץ ישראל הרחוקה. נמצא שאדרבה, במקור מנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט, כלל לא מוזכר לאכול דווקא מפירות ארץ ישראל. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר רק מאוחר יותר, במעט מספרי החסידות וברישומים של מנהגי קהילות שונות, ובספר "שדי יער" מסביר כי יתכן וטעם המנהג הוא שמכיוון שאנו אוכלים פירות האילן כדי להראות שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ויום זה נקבע מפני ש"כבר יצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה יד, א), והוא דווקא בארץ ישראל, לכן הקפידו לאכול דווקא מפירות הגדלים בארצנו הקדושה. 

-- פירות ארץ ישראל- סגולה ליראת שמים
על קדושתם ומעלתם של פירות ארץ ישראל למדנו מדברי הב"ח (או"ח סימן רח) שכתב: "הנה קדושת ארץ ישראל הושפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא משפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה בקרב הארץ". הב"ח מסביר כי אנו אומרים בברכת "מעין שלוש" את המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", כי "באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה". הגאון היעב"ץ כותב (מור וקציעה או"ח ר"ח): "אף  שנאמר (סוטה יד, א) "וכי משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך", אנו ודאי צריכים להם, כי פירות ארץ ישראל מוסיפים כח וחכמה, כמו שאמרו חז"ל "אווירא דארץ ישראל מחכים". בספרי תלמידי הבעש"ט מובא שמאכלי ארץ ישראל, ובפרט פירות ארץ ישראל הנאכלים חיים, בלי שיד אדם התערבה בהם, הינם סגולה לתורה וליראת שמים. 

-- 15 סוגי פירות וסדר לימוד
הגר"ח פלאג'י זצ"ל מביא מנהג, המובא בספר "ברכת אליהו", לאכול חמישה- עשר מיני פירות (כנראה כנגד יום חמשה עשר- ס' בית ישראל) וללמוד, יחד עם אכילת כל פרי ופרי, פרק משניות אחד. 8 פרקי משניות ממסכת פאה, 3 פרקים ממסכת ביכורים ו- 4 פרקים ממסכת ראש השנה. לפני למעלה מ- 200 שנה  התפרסם הספר "פרי עץ הדר", הכולל בתוכו סדר לימוד וקריאת משניות וזוהר הקדוש העוסקים בפירות שונים, ולאחר מכן מברכים על אותו הפרי, שעליו למדו זה עתה. הגר"ח פאלאג'י מזכיר את הספר הלזה לפני למעלה מ- 100 שנה ובנו בכורו רבי אברהם פלאג'י מעיד שרבים וטובים נהגו ללמוד בספר "פרי עץ הדר" בשעת אכילת הפירות בט"ו בשבט. הגר"י רקח, בן דורם של רבני משפחת פאלאג'י, חיבר חיבור בשם "פתח הסמדר" על הספר "פרי עץ הדר" והוא מספר שבקהילתו לומדים בסדר זה בקביעות בכל ט"ו בשבט. רבים נוהגים להעתיר בתפילה על האילנות, ובפרט על האתרוג, מתוך תפילה המובאת בספרו של ה"בן איש חי" זצ"ל, "לשון חכמים". (וחשוב לזכור שמאחר שאין מבקשים בקשות בשבת קודש, מלבד התפילות והבקשות שניתקנו לנו ע"י חז"ל בסדר התפילה, לכן אין להתפלל תפילה זו בשבת ט"ו בשבט, והאחרונים והבן איש חי עצמו כותבים שכאשר ט"ו בשבט חל בשבת, ניתן להתפלל תפילה זו בערב שבת או במוצאי שבת).

בארצות אשכנז ובפולין נהגו הילדים להביא לחיידרים 15 מיני פירות והמלמד היה מלמד "דיני קדימה בברכות" ומרבה בשבחה של ארץ ישראל. רבי חיים פלאג'י כתב ש"יש מקומות שאינם לומדים בט"ו בשבט, כי אם ט"ו "שירי המעלות" שבתהילים, ונוהגים שמלמדי תינוקות מלמדים את תלמידיהם כל ט"ו "שיר המעלות", כדי שיזמרום בשולחן אביהם בליל ט"ו בשבט".

והנה מנהג משובב לב ונפש. רבה של פוניבז', מיר וירושלים עיר הקודש, הגאון האדר"ת זצ"ל, מספר לצאצאיו בצוואתו: "ביום ט"ו בשבט למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה מדף י"ד ע"ב והלאה, וחזרתי לחדש דבר- מה כפי ערכי, ויהיה חשוב כקיום מצווה במעשר אילן, והתפללתי לה' שיזכני באותה המצווה בפועל ממש מן התורה". 

- אשרינו שזכינו לגור בארץ הקודש, ארמונו של מלך מלכי המלכים, לאכול מפריה ולשבוע מטובה!

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים

שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים

 

* הרב שמואל ברוך גנוט מתחקה אחר שורשי מנהגי ימי השובבי"ם, שאנו עומדים כעת בתוכם *על השובבי"ם שבנגלה ובנסתר, התשובה והתורה, אמירת תהילים, "תענית דיבור" ו"תיקונים פומביים" בצירוף שליחת כספים*

 

מקור השובבי"ם בתורת הנגלה

 

הלבוש (סימן תרפ"ה) כתב: "יש מקומות שנוהגים בשנה מעוברת לקבוע תענית בכל יום חמישי מפרשיות שובבי"ם ת"ת, והם פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה". ובדרשות מהר"ש (סימן קיב) הסביר ש"נוהגים כן מפני שהשנה ארוכה, שיש יותר מחצי שנה בין צומות בה"ב של חודש מרחשון לבה"ב של חודש אייר, שהם ימי תענית וכפרה לישראל. לכך מתענה שמונה ימים, כנגד חודש העיבור, שתי ימים בכל שבוע של ארבעת השבועות. וכדי שלא להכביד על הציבור חלקום ואין מתענים אלא פעם אחת בשבוע". הלבוש הוסיף טעם נוסף, שבשנה מעוברת היתה סכנה לעוברים ולכן תיקנו לצום, כדי שלא ינזקו חלילה. לכן, כך מסביר הלבוש, מתחילים לצום החל מפרשת שמות, בה אנו קוראים על התרבותם של בני ישראל ועל "ותחיינה את הילדים". בשו"ת שיח יצחק מסביר, כי לפי טעמו של הלבוש, שצמים לסגולת מניעת סכנה לעוברים, מובן מדוע הצום נקבע דוקא בימי חמישי, ולא בימי שני משום'זריזין מקדימין',זאת מפני ש"ביום זה התענו אנשי מעמד במקדש בשביל מעוברות שלא יפילו, וכן הוא בתפלה שבסוף מעמדות ליום זה, וכדאיתא בתענית דף כ"ז ע"ב"[1].

 

גם המשנה ברורה[2] מזכיר את מנהג התענית בימי השובבי"ם, וכך מובא בספרי הלכה רבים ונכבדים.

 

מצינו בספרות ההלכה כי נהגו ישראל לומר סליחות בימי השובבי"ם, ודנו הפוסקים האם ניתן לאומרם באשמורת הבוקר, כבימי הסליחות שבחודש אלול[3], או רק בשעת תפילת שחרית, או שמא אומרים את הסליחות גם בתפילת מנחה.[4]

 

השל"ה הקדוש כותב שתיבות שובבי"ם ת"ת רומזים ל"תשובה" "תפילה", "צדקה" ו"תורה", מפני ששובבי"ם רומזים ל"שובו בנים שובבים" ובמה? בתיבת "ת"ת", תשובה ותפילה, וגם בראשי התיבות של "תלמוד תורה", וגם "תת" רומז לנתינה, נתינת הצדקה.

 

השובבי"ם במשנת החסידות

 

בספרי חסידות מובא שימי השובבי"ם מסוגלים ל"עליית הניצוצות מהסטרא אחרא"[5] וכתבו:ש"הנה בשני חודשים האלו, זה הזמן לזכות בתשובה להחזיר אליו בחינת עיני ה'. וכמו שכתב האריז"ל דזמן המסוגל לפגם, הוא בפרשיות שובבי"ם שנשלמים בסוף חודש שבט"[6]. ה"דברי יחזקאל" משינווא כתב שישנו ענין גדול לומר תהילים בתקופת השובבי"ם. וכך כתב הגאון הקדוש בעל "שפע חיים" מקלוזינבורג זצ"ל: "אבל לומר תהלים בשבת, שבדברי יחזקאל עשה סמך גדול לזה מס"ת ואלה שמות, בודאי ראוי מאוד לנהוג כן בכל שבת, ומכ"ש בימי השובבים, לגמור בשבת כל ספר תהלים. ובכל יום ויום לומר תהלים לזמר עריצים ולהכרית כל הקוצים והחוחים, ולכל הפחות עשרה קפיטלך תהלים. ומה טוב היה שהבעל תפלה יאמר קודם התפלה עשרה קפיטלך תהלים ויה"ר עם י"ג מדות של רחמים וקדיש לאחריו, והמשכיל יבין ושב ורפא לו"[7]...

 

דברים נפלאים בענין השובבי"ם ועניינם, חרותים המה בכבשונו של הכהן הגדול מאחיו, רבי צדוק הכהן מלובלין. ואלו דבריו:"וארבע פרשיות אלו, שמות, וארא, בא, בשלח,  הם הכנה למתן תורה שבפרשת יתרו, ואחר כך משפטים, להושיע משופטי נפשו שהם אותם אשר גם יצר הרע שופטן, כמו שאמרו בהרואה (ברכות ס"א ב), ולעשות משפט כתוב באויבי עצמו, שהם עצמם חיילות היצר הרע שעולה ומקטרג. וזהו פרשיות השובבי"ם שהוא זמן תשובה לבנים שובבים בתיקון בדבר שאין התשובה מועלת, כמו שמובא בזוהר (ח"א רי"ט ב). אבל יש לו תיקון על ידי דברי תורה שהוא מחכמה שהוא למעלה מתשובה שהוא מבינה[8]". הרי לנו, כפי העולה  משלהבת מנורת הכהן הגדול רצ"ה, כי התורה, תורתנו הקדושה, צרי ומרפא היא לכל החלאים, העוונות והחטאים.

 

 

הארי ז"ל הרחיב את היריעה

 

 בשיחה שקיימנו בעבר עם ראש ישיבת המקובלים "אהבת שלום" הגאון המקובל רבי יעקב משה הלל שליט"א, הפנה אותנו הגר"י הלל לדברי "הלבוש"| שהזכרנו, והוסיף שאכן כן, לפי תורת הנגלה היו מתענים ושבים בתשובה דוקא בפרשיות שובבי"ם ת"ת, החלים בשנים מעוברות. אך הקדוש האר"י ז"ל הרחיב את היריעה, וגילה שעל פי תורת הסוד ישנו ענין גדול ועצום להתענות ולסדר תיקוני תשובה בכל שבתות השובבי"ם, למרות שהם אינם חלים בשנה מעוברת. הארי ז"ל גילה שבכח תיקוני פרשיות השובב"ים (שהם, כאמור, שבתות פרשיות שמות , וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים), אפשר לתקן עוונות חמורים ומחשבות רעות, שנכשלו בהם במהלך שנותינו.

הגר"י הלל שליט"א מסביר שישנם חטאים ועבירות, שקשה מאד לשוב עליהם בתשובה, אך האר"י ז"ל חידש שצומות בני פ"ד ימים ("פ"ד תעניות") יכולים למחוק את העבירות כליל. כמובן כאשר האדם ישוב בתשובה שלמה במשך זמן לכן תקנו חכמי הסוד שיצום במשך יום שלם (או במשך 24 שעות ברציפות) ואת שאר התעניות יפדה בצדקה רבה.

 

ואלו דברי הגאון  החיד"א, בספרו ברכי יוסף : "הרב הלבוש כתב בסי' זה דנוהגין במקומו להתענות כשהשנה מעוברת יום ה' בפרשות שובבי"ם ת"ת, ונתן טעמים על זה. וכבר נודע שמנהג תעניות אלו לתקון וכו', וכיוצא, כמפורסם בספרי מוסר וקבלה. וצריך להתענות פ"ד תעניות רצופים, וישלימם בהפסקות קטנות כנודע[9]. ואם הוא חלוש לפחות יתענה מ' יום רצופים, ואם לאו, לא עשה כלום לפרט תיקון זה. וכתב מהרח"ו זצ"ל (שער רוח הקדש דרוש ג דף ו ע"ד) שאפי' עשה תעניות כיום כפור אינו נחשב כי אם ליום אחד דוקא, וזה כתוב מכ"י מהר"ש ויטאל בן הרב מהרח"ו זצ"ל, ודלא כמי שכתב להפך[10]. גם לא נזכר בדברי מהרח"ו כי אם הפסקת שני ימים שעולה ז"ך, והפסקת ג' ימים שעולה מ', ותו לאד. ומנהג תעניות אלו בכל השנים, אלא שבשנה מעוברת מתקן יותר כמ"ש מהרח"ו זצ"ל. ובימים אלו הוא תקון גדול לקדש עצמו במותר לו".

 

 

 

תיקונים קדושים

בישיבות המקובלים הרבות, כמו בישיבת "אהבת שלום" שבראשות הגרי"מ הלל. בישיבת "שער השמים" שבראשות הגרי"מ שעכטער והגר"ג רבינוביץ, בישיבת "השלום" בראשות הגר"ד בצרי ובמקומות רבים נוספים, נערכים בימי השובבי"ם תפילות ותיקונים קדושים, כאשר המשתתפים צמים במשך היום ועסוקים בתשובה ובמעשים טובים. נוסח התיקון חובר על ידי מרן ה"בן איש חי" זצ"ל וישנם המצרפים אליו את "תיקון מעשה הצדקה" שחיבר הרש"ש הקדוש. הנוסח שחיבר הרש"ש, ראש ישיבת המקובלים "בית א-ל", מסודר על פי תורת הסוד העמוקה, כאשר במהלך התיקון נותנים 36 מטבעות לצדקה ומבקשים על כל מטבע בקשה, הלקוחה מעולם הסוד הטמיר.

 

הרבי מצאנז זצ"ל[11] מאריך בספרו ההלכתי-הגותי בענין תענית השובבי"ם ולדבריו: "חיוב גמור להתענות בשובבי"ם לבריא בעל כח מ' יום רצופים בכל יום, וכעת שרובא דעלמא חלשים בטבעם יתענו לכל הפחות ביום החמישי כמנהגן של ישראל. ולקבל עליו התענית ביום ד' במנחה, וענין קבלת התענית ידוע. ולגמור התענית עד צאת הכוכבים. ואם קשה לו הרבה יתענה עד פלג המנחה, ולמי שאי אפשר לו יתענה לכה"פ עד חצות, וחלוש מאוד  יתענה לפחות תענית שעות לפי כוחו. ולמי שרוצה בתיקון נפשו ונשמתו ואפשר לו יעשה כן בכל יום כפי אפשרות, לפחות תענית שעות בכל יום ויום. וכן כתב באלף המגן על המט"א סימן תקפ"א ס"ק ג' לענין המ' יום קודם ר"ה. אבל מ"מ יפדה עצמו פ"ד ימים לתקן החטא, וכראוי מכתבי האריה"ק. ולעשות הפדיון על ג"פ פ"ד שהוא רנ"ב תעניתים, לפי דעת הקנה חכמה והנוב"י... וכל זה העשיר לפי עשרו ועני לפי עניו".

 

והגה"ק מצאנז מסיים וכותב: "ובימי השובבים יפדה המ' יום ואח"כ יוסיף עד הפ"ד, ואח"כ ישלשו כנ"ל, אבל יהא עליו חוב קבוע לתת תמורת נפשו וצער גופו שחייב בזה. והחס על רוחו ונשמתו אשר ממקור עליון חוצבה ולטהרה מכל וכל, אשר בספה"ק מובא סיגופים קשים כמו גלגול שלג וכדומה וכדומה, וכמעט שאי אפשר לעמוד בזה לחולשת הדור -יעשה פדיון נפשו גם בעד אלו הענינים שיהיה חטיך בצדקה פרוק [דניאל ד' כ"ד], חטיך מלשון 'תחטאני באזוב ואטהר' [תהלים נ"א ט'], וכמו 'וחטאת את המקדש' [יחזקאל מ"ה י"ח]. והיינו לטהר הנפש, ג"כ בצדקה פרוק".

 

ולמי יתנו את כסף הפדיון?

 

-הרבי מצאנז זצ"ל מורה כי "את הממון יתן ללומדי תורה יראי השם הזקוקים לזה, שיוכלו לעסוק בתורה, כענין יששכר וזבולון", והוא מאריך, על פי תורת הנסתר, כיצד נתינת כסף פדיון נפשו לעניים, מסוגל לסייע לתיקון הנפש.

 

"סדר א'" אחד

מקובל בשם קדוש ישראל הסטייפלר זצ"ל ש"סדר א'" אחד בכולל או בישיבה, שווה כמו עשרות צומות ותעניות. התורה, כך כתבו חכמים, היא המרפא לכל העוונות ולכן מרבים בתקופת השובבי"ם בלימוד התורה ובהתמדתה. בישיבות רבות מונהג סדר "תענית דיבור", בהם הלומדים עוסקים בתורה בהצמדה רבה, בלי הפסק. בישיבות חסידיות רבות, וביחוד (כפי הידוע לי) בחסידות סלונים לומדים תורה בעיון בהתמדה עצומה, כאשר כל "סדר לימוד" הוא לפחות בן 6 שעות רצופות, בלי שום הפסקה. כי אכן כן, ועל זה משכימים חסידים כפרושים, ספרדים כאשכנזים, "בראתי יצר הרע- בראתי תורה תבלין". התורה, בצירוף יראת השמים המצורפת אליה, משמת כתרופת פלא לכל החוטאים הרעים.

 

 

 

האם לומדי תורה צריכים להתענות?

 

ספר החרדים, החיד"א בדרכי יוסף (או"ח תקע"א) ובשו"ת זרע אמת (ח"א סימן פ"ט) כתבו בשם האר"י ז"ל שתלמיד חכם שתורתו אומנותו אינו צריך להתבטל מלימודיו, לצום ולהסתגף. אלא עליו להתבודד עם קונו ולבקש מהקב"ה שיסלח לו על עברותיו, יחד עם לימוד תורתו. אמנם האר"י ז"ל בעצמו (כפי שהעיד ר' חיים ויטל בשער רוח הקודש) כתב שכל בן תורה שיודע שנכשל בעבירה ידועה, צריך להתענות את מספר הצומות הקשורים לאותו החטא, במקרה שגופו ובריאותו מאפשרים לו את הצומות.

ישנם המציעים לתלמידי חכמים לסמוך על דעות המקובלים שסברו שאפשר לפדות את הצומות בצדקה, וישנם הסוברים שתלמידי חכמים צריכים לצום לפחות יום אחד. המקובל מוהר"י אלפייה זצ"ל[12] סבר שאפשר לעשות "תענית ציבור" יחד עם אמירת תהילים במשך כל היום כולו. לדבריו, "תענית הדיבור" אמירת התהילים נחשבת כצום של... 56,600 תעניות.

 

המקובל הגרי"מ הלל שליט"א מתווכח עם דברי הגר"י אלפייה זצ"ל בעוז וסובר שאין לדבריו מקור בכתבי האר"י ז"ל, שאכן אמירת תהילים ו"תענית ציבור" עוזרת לתיקוני החטאים. לדעת הגרי"מ הלל שליט"א אכן ראוי ש"בעלי בתים" שכבר שבו בתשובה שלמה, יצומו יום לשם ויאמרו בו תהילים. אך אברכי כוללים ותלמידי חכמים אינם צריכים, לדעתו, לומר תהילים כל היום ועליהם ללמוד תורה וגמרא בעיון.

 

גם האדמו"ר הקדוש רבי אברהם מסוכשוב זצ"ל כותב בהקדמתו לספרו הגדול "אגלי טל", שמחשבה רעה מתקנים במחשבה טובה. מחשבות של תורה והעמקה בתורה, מכפרות על מחשבות רעות. וכך נאמר בשו"ת דלתי תשובה: "עיקר הכל, ובפרט לאברכים ובני תורה, הוא התמדת הלימוד בעיון וביגיעה, ובהרבצת תורה לתלמידים, ובכתיבת חידושי תורה. ותיקון המוח הוא רק על ידי יגיעת התורה בחכמה בינה ודעת, שלא נברא המוח אלא לזה"...

 

מעניין לציין שבישיבת קלם התחזקו בימי השובבי"ם דוקא במידות וביחס בין אדם לחבירו.

 

 

"תיקונים"? לא לפשוטי העם!!!

 

ראש ישיבת המקובלים "אהבת שלום" יוצא חוצץ, בספרו "תקנת השבים", נגד התופעה שכל אדם, שאינו חוזר בתשובה שלמה, משתתף ב"תיקון" חד- פעמי ודי, מבחינתו הכל בסדר והוא נקי מעבירות ללא רבב. הגרי"מ הלל מוכיח באותות ובמופתים, מספרים וספרים, שרק יהודים שלא חטאו זמן רב, ושבו בתשובה שלמה על חטאי העבר, והינם יראים ושלמים. רק הם יכולים להשתתף ב"תיקוני תשובה" אינה שווה מאומה. וזה פשוט, כי תשובה אינה נעשית דרך כרטיס אשראי או שליחת מזומנים. תשובה נעשית ע"י חזרה פנימית, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. "הכסף שגובים מאנשים על תיקונים כאלה, יש בהם סרק גזל!" כותב הגרי"מ הלל, וזוכה להסכמת גדולי התורה.

 

מה עושים, אם כן? לומדים הרבה תורה, מתחזקים במידות טובות ושבים, הבנים השובבי"ם, אל אבא שבשמים...

 

 

[1] שו"ת שיח יצחק להגר"י וויס זצ"ל, אב"ד ווערבוי, סימן רס. וכיוון בדבריו לדברי האליהו זוטא על הלבוש, שם סק"ז.

[2] סי' תרפה ס"ק יח וביאור הלכה סי' תקסו ד"ה ויש.

[3] ראה  שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א' סימן פט: הנני לתשובת יקרתו שקבלתי היום, בדבר מנהג בית מדרשו ביומי דשובבי"ם לומר סליחות ומתענים, ויען כי יום ה' הוא תמיד יומא דשוקא, ורובם ככולם יוצאים בחפזון לבקש פרנסתם ואינם ממתינים עד גמר התפלה מחמת הסליחות שאומרים בתוך תפלת י"ח, וישנם דמח"ז אינם באים כלל ביום זה לבהכ"נ, אם נכון לתקן לומר הסליחות קודם אור הבוקר כבימים נוראים, דמיד כשיאיר היום יניחו טלית ותפלין ויתפללו בצבור בלי חטיפה, וכבר אירע שבקושי גדול הי' יו"ד לגמור תפלת י"ח, וכו', עיש"ע.

 

[4]  כתב בספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים פורים: "בעיבור רגילין לקבוע תענית לסימן שובבי"ם פרשת שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, וי"א גם ת"ת פי' תרומה תצוה. וכל יום ה' מתענין וקורין פרשת השבוע שחרית ואומר שומר ישראל וכו' ובמנחה ויחל דרשו ועננו".-וראה במג"א סי' תרפה ובשו"ת יהודה יעלה (ח"א  יו"ד סי' שנג), שו"ת ויקרא אברהם (או"ח סי' כ) שהביא כמה וכמה עובדות מגאוני לוב וארצות המזרח בענין הסליחות ואמירת 'ויחל', שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א יו"ד סי' קנז), ושו"ת שיח יצחק (סי' רנט).  

 

[5] קדושת לוי פרשת משפטים ד"ה וזהו,שם מאמרי חודש אדר ד"ה לבאר.

[6] פרי צדיק, דרושים לחנוכה.

[7] וע"ע בשו"ת אבני צדק חיו"ד סי' קיז.

[8]פרי צדיק, פרשת שמות.

[9] בספרו ציפורן שמיר סי' ו' אות צ' כתב החיד"א שהסדר הטוב הוא שמתענה בשובבי"ם ת"ת יום יום, ובתוך הזמן עושה גם ב' הפסקות של יומים, כשכל הפסקה של יומים עולה לז"ך ימים. וראה עוד שם אות צא - צג כיצד ינהג בראש חדש ובט"ו בשבט וכו'. ע"ש. ויש שהעירו שברור הוא שגם בשנה שאינה מעוברת, צריך להתענות פ"ד תעניות, ובציפורן שמיר עסק דווקא בשנה מעוברת שאז הוא זמן ראוי ומסוגל יותר לצומומות וכפרת השובבי"ם, וכ"כ  הגאון ר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי סי' כ"ח אות י"א. 

 

[10] כוונתו למה שכתב בספרו ציפורן שמיר צ"ה שהיו כאלו 'מתחכמים', שקבלו תענית מבעוד יום, ומתענים עד שעה אחת בליל ג' וסברו שמועיל כג' ימים וכו'. החיד"א כותב על 'מתחכמים' אלו: "ולא עשו כלום, דבפירוש אתמר ממהרח"ו שקיבל מהאר"י שאפי' התענה כיום כיפור אינו אלא יום אחד ומי עלה לשמים וכו' ", עכ"ל.

 

[11] שו"ת דברי יציב חלק אבהע"ז סי' מ"א.

[12] בעל 'קונטרס היחיאלי'. ועי' בשו"ת ציץ אליעזר  חלק ט"ז סימן י"ח, שדן בענין כניסת כהנים לקבר רחל, וכתב: "ובפרט שיש לנו עדותו של ר"י אלפייא זצ"ל שהיה ידוע ומפורסם בצדקותו, וזכה ורבים זיכה לערוך תפילות במקומות  הקדושים תמידין כסדרן וכן זכה ותענית הדיבור שהוא פרסם התקבל בכל העולם ובימי השובבי"ם מקיימים תענית דיבור בצורה מאורגנת וברוב עם, והוא כאמור היה מחסידי וצדיקי ירושלים עיה"ק ומשליחי דרבנן ללכת להתפלל במקומות הקדושים בכל עת צרה ומצוקה ובקי היה בדיני המקומות ובמנהגים, ואם הוא מעיד על זה -ודאי שאפשר לסמוך עליו".