שמירת הלשון

לא משחקים בגחלים

 לא משחקים בגחלים
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הוא עמד במרכז הקבוצה, נופף בידיו בנחרצות ודיבר בהתלהבות גדולה. הסובבים ניסו להתווכח, לחלוק על עמדתו, אך הוא ביטל את דבריהם בבוז, שולף 'עובדה' ועוד סיפור, מתובלים בבדיחות חינניות, מלגלגות, עוקצניות. העובדות שלו התערבבו בלקט פרשנויות וספקולציות, חצאי שמועות וסיפורים ש'איש אחד אמר', אך הדבר לא הוריד את מסכת הבטחון העצמי שלו. 

ואז, אז היישיר אברך אחד מבט ושאל אותו: "תגיד לי, יענקי. אתה נוהג ללמוד בדרך כלל שבע- שמונה שעות ברציפות. נכון?"
-"אני? שמונה שעות רצוף? לא מזמן הישיבה גדולה. כבר הרבה שנים שאני לא לומד כל כך הרבה זמן ברציפות. אבל מה הקשר עכשו לשאול אותי את זה?"

האברך לא הרפה. "טוב. אז חמש שעות רצוף אתה לומד בקביעות? אתה לפחות לומד ארבע עשרה שעות ביממה? אתה יודע ש"ס לפחות, לפחות?"
-"לא", גימגם אותו יענקי, שלפני רגע נאם נאום חוצב להבות.

"אם כך", פסק- תהה האברך, "כיצד אינך מתבייש. איך זה שאינך מסמיק עד לשורשי אוזניך, כשאתה מדבר סרה בתלמידי חכמים, אלו שלומדים יותר מחמש שעות ברציפות, אלו שיודעים את כל הש"ס ושהם חיים באטמוספרה שונה לחלוטין מהעולם בו אתה חי!".

********

תקופת בחירות היא, משום מה, תקופת נסיון לשמירת הדיבור והלשון. זמן בו מנסים אותנו מהשמים לראות כיצד אנחנו ממשיכים ללמוד תורה ולא מכלים זמן כדי ללהג על הבלי סקרים, מועמדים ומפלגות. לעיתים זהו גם זמן ראוי לחזק לעצמנו את החובה והזכות שלנו לרומם ולייקר תלמידי חכמים ולהיזהר עד מאד בגחלתם.

בזמן שכל דרדק חושב שהוא 'מאן דאמר', להביע בפני כל שומע את 'דעתו הנחרצת' ב'ברומטר תלמידי החכמים', אותו רכש הוא לעצמו על פי תנאי סביבתו וה'אדם נמשך אחר רעיו' שלו, כדאי לנו לראות מה כתב רבנו הנשר הגדול, הרמב"ם ז"ל, (בסוף הלכות טומאת צרעת), ואלו דבריו הקדושים: "הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'. ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבין בדברי הבאי, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, ומתוך כך באין לדבר באלוקים וכופרין בעיקר... זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה".

רבנו מהר"י ערמאה, בעל העקידה ז"ל (בפרשת מצורע) תוהה: הרי גם בעלי החיים מדברים, ואם כן, מה ההבדל בין ה'רוח ממלא' של האדם, לבין דיבורם של בעלי החיים?

ומבאר העקידה, שההבדל טמון בכך שבעוד בעלי החיים מפטפטים ומדברים כל מה שעולה בראשם הבהמי, מבלי לנצור את לשונם, לעצור ולחשוב לפני ואחרי, הרי האדם נוצר את לשונו ומחשב בדעתו מתי עליו לדבר ואימתי צריך הוא לשתוק. נמצא שכח האדם אינו בדיבורו, אלא בחסימת דיבורו, בכך שהוא מחליט, בהחלטה נחושה ושכלתנית, מה לומר, ומביאו במושכל הגיונו לפני שמוציאו בפיו.

בודאי זוכרים כולנו על מה נענש אותו האיש יש"ו בעוה"ב. כך נאמר בגיטין (נז,א): "אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל... אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? אמר ליה: בצואה רותחת, דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת". -'אותו האיש' נידון בגלל שהלעיג על דברי חכמים!!!.

********

בכינוס שנערך בבני ברק בערב שבועות האחרון, נשא דברים הגאון רבי בונם שרייבר שליט"א, ודבריו המחזקים צולמו בדף נייר מטושטש והועברו בהיכלי התורה מאיש לרעהו. הגר"ב שרייבר העיד בשם מרן הגרי"ש זצוק"ל ולהבחל"ח מרן בעל איילת השחר שליט"א, ששניהם יחדיו התנבאו בסגנון אחד, שהסיבה להתפשטות האיומה של המחלה הנוראה ה"י, היא מפני שאמרו חז"ל (שבת קיט, ב) "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו", ופירוש הדבר שאין תרופה למחלתם של מבזי תלמידי החכמים. וכך אמר הגר"ב שרייבר, ואני מצטט מדבריו: "אם יש הלכה שאסור לבזות תלמידי חכמים, אז מה הפשט, מדברים על תלמיד חכם שבאמת אוחז איתך בכל מה שאתה אוחז?  הרי אם הוא אוחז כמוך והוא הרב שלך, הרי אותו לא תבזה בין כך, שהרי ממנו אתה אוחז. אלא אדרבה, אסור לבזות תלמיד חכם שלא מוצא חן בעיניך, דוקא אותו אחד שלא אוחז כמוך, דוקא תלמיד חכם שאוחז הפוך מהרב שלך, אבל הוא תלמיד חכם!!".

"נתאר לעצמינו"- אמר הגר"ב שרייבר בכאב- "שלמאן דהוא ישנה שאלה רפואית והוא הולך להתייעץ עם פרופסור גדול, והפרופסור מחווה את דעתו, אך השואל הוא סטודנט לרפואה, שהחל ללמוד באוניברסיטה לפני שנתיים, והוא אוחז שהפרופסור טועה ומדבר שטויות... ההוא רופא ותיק כבר עשרות שנים, אבל 'אני הקטן' אוחז אחרת, ו'הוא' לא יודע, ולו יש אינטרסים והוא מדבר שטויות"...

"אבל הסברה הפשוטה אומרת שאת שאתה מבין, גם הוא מבין, מסתמא. ומסתמא התלמיד חכם מבין קצת יותר ממך. והרי גם אתה מסכים, כפי שכתוב במשנה, שאחד שיושב ולומד בהתמדה, אזי התורה מרוממת ומקדשת אותו, וכל אחד מאיתנו שיושב ולומד אפילו שעתיים ברציפות, מרגיש התעלות וקדושה. והנה התלמיד חכם הזה לומד כך כבר שמונים שנה, והתלמיד חכם הזה עושה זאת כבר שישים שנה והשלישי- שבעים שנה. אז אתה מבין לבד ש'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'!!".

*******

אין בדברים שום כוונה לאף אחד, לאף חוג וקבוצה או לשום נושא וענין. אנחנו רק מתחזקים ביחד, כבני תורה, ומרוממים יחד את כבודם של כל תלמיד חכם ותלמיד חכם באשר הוא, יהיה מי שיהיה. כל תלמיד חכם העובד את בוראו בלימוד התורה, ביראה ובטהרה, צריך לקבל את מלוא יראת הכבוד מאיתנו. וכן, אנחנו לא משחקים בגחלים לוחשות של ביזוי תלמידי חכמים, בשום מצב שהוא.

--- "והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש". 

אגרת הרמב"ם

אגרת הרמב"ם
שכתב לבנו החסיד רבי אברהם ז"ל 
 
אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת
המכלה הגוף והנפש והממון
ומה נשאר עוד. 
 
ראיתי לבנים השחירו,
ופחות נפחתו,
ומשפחות נספחו, 
ושרים הורדו מגדולתם,
ועיירות גדולות נתערערו,
וקיבוצים נפרדו,
ויחידים נפסדו,
ואנשי אמונה אבדו,
ונכבדים נקלו ונתבזו בסיבת המחלוקת.  
 
 
נביאים נבאו
וחכמים חכמו
ופילוסופים חיפשו,
ויוסיפו לספר רעת המחלוקת
ולא הגיעו  הגיעו לתכליתה.
 
לכן שנאו אותו ונוסו מפניו,
והתרחקו מכל אוהביו וגואליו ורעיו.
וגם אל כל שאר בשרכם אוהב מדינים התנכרו
ורחקו קרבתם
פן תספו בכל חטאתם. 
 
התפארו בסבל
כי הוא הגבורה הישרה והניצחון האמיתי.
כי בבקשכם הנקמה שמא לא תשיגוה 
ותחלו לבכם בתוחלת ממושכה.
ושמא תוסיפו על בושתכם חרפה 
כגולל אבן אליו תשוב,
ואם תשיגוה, הנה חטאתם לה'. 
 
ודעו את אשר תמצא אתכם,
שנאה,
לב נוקם,  
בלבול השכל,
טרוד שינה,
בלבול פעולה,
גילוי מומים,
וגם כן יוולדוהו שוני פנים,
והלחשים, אבדן הנפש, קנאה אוכלת,
עכירות פמליא לומר לאחרים חוטא ומחטיא,
חרטה באחרית.  
 
לכן תכירו מעלת הסבל
והייתם קדושים בעיני אויביכם והתקדשתם 
ויתחרטו מזיקיכם 
ותגדל נפשכם בעיניהם 
וישובו ויטיבו לבם אם הם אנשי לבב, 
ואם הם אנשי בליעל, 
יכאבו ויצר להם על אשר לא תתבזו עמהם לעשות כמוהם, 
ותמלכו עליהם בכתר המוסר.
 
תתנהגו בענוה 
כי הוא סולם לעלות המעלות הרמות, 
ועמה לא תצטרכו לסבל. 
דעו כי אין עדי בענוה. 
הנה רבן של נביאים 
לא נתיחס על כל מדותיו כמו על הענוה. 
שימו מחסום לפיכם ורסן ללשונכם.
 
ודעו כי מעלת הדבור 
חנן הא-ל באדם באהבתו אותו על כל הברואים, 
נחמד להשכיל וטוב להודות לו ולרוממו ולספר נפלאותיו. 
ולכן לא יתכן להמיר טוב ברע 
ולדבר נבלה ושקר ורכילות והבאי 
כי הוא עוון פלילי.
 
ושעבדו החומר לשכל, 
כלומר הגוף לנפש, 
כי שעבודו הוא חירותכם בזה ובבא. 
לכן זממו אל תפיקו, 
כהפיק מאווייו יוסיף לבקשו, 
ולא ישבע עד שישתוקק למה שלא ישיג, 
ויאבד עמו חלק אלק. 
ואם ימשול השכל וישתעבד הגוף ויכנע 
לא יבקש רק הצריך, 
וישבע מן המעט ויקוץ המותר, 
וינעם בחיים ויתנחם במוות.  
 
 

לשון הרע על כהן

שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל ושאר ספרים

לשון הרע על כהן

משה סיפר ליעקב דבר שאינו טוב על חברם המשותף דוד.יעקב הביט בו בתדהמה ואמר לו: "הידעת שמלבד לעבור על כל איסורי לשון הרע, עובר אתה אף על מצות עשה של 'וקדשתו', בו אנו מצווים לכבד את הכהן ובודאי שלא לדבר עליו לשון הרע?!".

משה הסמיק, אך ניסה להצטדק בטענה מעניינת. "התורה מצווה עלינו לכבד את הכהן דוקא בפניו. אך מי אמר שאם אדבר עליו לשון הרע מאחורי גבו, גם אבטל את מצות כיבוד הכהן? והרי הכהן אינו יודע שבזיתי אותו!".

מי משניהם צודק?

תשובה: נאמר בתורה: " וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב". ואמרו חז"ל (גיטיו נט, א): "וקדשתו לכל דבר שבקדושה תנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון". מדברים אלו, וממקונות נוספים בש"ס שמובאת הלכה זו, נראה שצריך לכבד את הכהן דוקא בפניו, אך לא כשהכהן אינו עומד לפנינו.

הגאון האדר"ת זצ"ל, רבה של פוניבז', מיר וירושלים, כותב בספרו 'חשבונות של מצוה', שהוא תמה על דברי ידידו, רבינו בעל החפץ חיים זצ"ל, הכותב (בפתיחה לעשין, ט), שהמדבר לשון הרע על כהן, עובר על מצות עשה של "וקדשתו". והדברים אינם נראים, כיון שהכהן אינו נמצא כאן, ולא שייך לכבודו.

ואולם המעיין בספר חפץ חיים, יראה שרבנו עצמו נגע בנקודה זו. החפץ חיים כותב שם בספרו שאם מדבר לשה"ר על הכהן, והוא גינהו בפניו, עובר על 'וקדשתו'. הרי שהחפץ חיים בעצמו סבר כך, שעיקר מצות 'וקדשתו' נאמרה רק כשהכהן נמצא בפנינו, אך לא כשמדבר לשון הרע שלא בפניו. ואמנם בבאמ"ח כתב שאפשר שגם שלא בפניו עובר, שכיון שראינו שכל כך הקפידה התורה על כבוד הכהן, אפשר דבזה שמטה אוזנו ושומע את בזיונו או מחרפו שלא בפניו, עובר ג"כ על מ"ע זו.

והנה מנהגו של מורי ורבי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א הוא למיין את מאות מכתבי השאלות שמקבל ומשיב עליהם, בקדימות של כהן, לוי וישראל, דס"ל לרבנו שליט"א דגם בכה"ג מקיימים מ"ע ד'וקדשתו'. ושאלתי אותו שאם בפשטות מ"ע ד'וקדשתו' שייכת רק לכבד הכהן בפניו, אך לא כאשר לא נמצא לפנינו. וגם אם כנים דברי החפץ חיים  דה"ה כשמחרף את הכהן בפני אחרים, עובר על 'וקדשתו', מ"מ לא מצינו שה"ה שצריך לכבד את הכהן כשנמצא בינו לבין עצמו ללא שום אדם אחר וללא הכהן.
והנה אמנם החפץ חיים פסק בספר אהבת חסד פ"ו שצריך להקדים את הת"ח והכהן והלוי בהלוואה ובכדי חיותו ובכל ענין של בקשת טובה, ומ"מ לא נראה שהוא מדין 'וקדשתו', אלא מדיני קדימה, שאנו צריכים להעדיף את הסיוע לכאו"א ע"פ מדרגתו, וכדמצינו בבהוריות (יג, א) שמשוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים מרובה בגדים קודם למשיח שעבר מחמת קריו משיח שעבר מחמת קריו קודם לעבר מחמת מומו וכו' משוח מלחמה קודם לסגן סגן קודם לאמרכל וכו',  וממזר קודם  לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר.

וההשלכה ההלכתית בדבר תהיה אם יש לפני אדם מספר מכתבים והוא מתכוין לשולחם בדואר בבת אחת, אזי אם יש בקדימות מכתב הכהן משום 'וקדשתו', מצד האדם, שהישראל צריך לכבד את הכהן גם שלא בפניו, אזי יצטרך המשיב להשיב קודם לכהן, למרות שבסופו של דבר יגיעו כל המכתבים כולם לדואר ביחד. אך אם הנכון הוא כנלענ"ד, דבכה"ג ליתא למ"ע של 'וקדשתו', כיון שאין הכהן בפניו, א"כ רק כאשר כתיבת המכתב תביא לכך שהמכתב יגיע לכהן לפני האחרים, צריך להקדים השבת המכתב לכהן. וזה מהדין האחר של דיני קדימה לכהן בכל עניני טובה. אך אם מבחינת שליחת המכתבים והדואר, יגיעו כולם בשווה, א"כ ל"ש לכבד את הכהן בעצם כתיבת מכתב אליו לפני האחרים, כאשר הוא עצמו אינו יודע מכבוד זה ואינו מתכבד בכך. ואכן, הגר"ח קניבסקי שליט"א פלפל עימי בענין, ולענין זה כתב שהוא מקדים את הכהנים מפני שלפעמים קדימות ענייתו למכתבים, גורמת שהמכתבים נשלחים לכהנים לפני הישראלים.

סוף דבר, לדעת החפץ חיים, יתכן שהמדבר לשון הרע גם שהכהן אינו בפניו, עובר על 'וקדשתו', ואילו לדעת האדר"ת, לא נחשב שביטל את מצות 'וקדשתו'.

הנה לכאו' גם אם כנים ד' הח"ח  דה"ה כשמחרף את הכהן בפני אחרים, עובר על 'וקדשתו', מ"מ אכתי לא מצינו דה"ה שצריך לכבד את הכהן כשנמצא בינו לבין עצמו ללא שום אדם אחר וללא הכהן.

מוות וחיים ביד הלשון

מוות וחיים ביד הלשון (משלי י"ח, כ"א)
 
מילים כקוצים ודרדרים !!
 
לרב יוסף גד שלום!
 
אני כותבת ובוכה! אין יום שאני לא מזילה דמעות על הורי היקרים, שמתייסרים על לא עוול בכפם. אני בוכה מתוך געגועים עזים לבית החם והאוהב שהיה לנו, לאווירת האחדות והשמחה בשבתות והחגים, וליבי נקרע לגזרים, משום שאושר זה, הינו נחלת העבר, וזהו סיפורי הכואב:
 
אני בת למשפחה בת 5 נפשות. שני אחי ואני זכינו בזוג הורים מקסימים בעלי לב זהב, שהרעיפו עלינו המון חום ואהבה, מילים טובות ומחמאות. אנו פשוט כל עולמם.
 
אולם כל הטוב הזה נגדע לפני שנתיים ומאז חיינו אינם חיים! סבתא שלי עברה התקף לב קשה ובנס ניצלו חייה. לאחר שהתאוששה היא ביקשה מ-3 ילדיה להיות במחיצת כל בני המשפחה פעם בשבוע, משום שאינה יודעת עוד כמה זמן נותר לה לחיות, ואכן מאותו שבוע התארחנו אצל סבא וסבתא כל שבת וחג. בתחילה היה מאד נחמד. הנכדים מילאו את הבית וסבתא מאד שמחה. אולם אידיליה זו לא נמשכה זמן רב.
 
דוד שלי (אדם משכיל) עבר מסכת גירושין קשה ואת כל תסכוליו הוא הוריד עלינו. מי שבמיוחד סובלים ממנו הם הורי. הזוגיות היפה שלהם עוררה מאוד את קנאתו. הוא כל הזמן מעיר להם באומרו בציניות לאימי: "מי מבשל ככה אורז?", "כל הסלטים שלך יוצאים מלוחים מדי!" וכו'. לאבי הוא אומר: "אתה הרי לא מבין בזה שום דבר..." ועוד.   הורי האצילים, שטובת סבתא לנגד עיניהם, שתקו בתקווה שהעניין יסתיים, אולם הוא המשיך בשלו, וכך הפכו הורי להיות שק חבטות שלו! הוא רמס את כבודם לעיננו! דיבוריו הרעילים השפיעו על הורי. אבי החל לאבד משלוותו וזה יוצר מתיחות בבית. עיניה של אימי נעשות כבויות.
 
כואב לי מאד לראות את הורי דועכים מיום ליום, ולכן יום אחד אזרתי אומץ ואמרתי לאבי שלא טוב לי אצל סבא וסבתא, אך הוא אמר ש"כיבוד הורים" זו מצווה מאוד גדולה.  ואני שואלת את הרב, האם עלינו להקריב את בריאותנו ואושרנו למען בריאותה של סבתא? לפעמים אני מרגישה שאני זו שחס ושלום לבסוף אקבל התקף לב! ואז תורי הגיע! דודי, כנראה הרגיש שאני לא סובלת אותו ולכן החליט שהגיע הזמן "לחנך" אותי, ולכן הוא אמר לי מילים שפגעו בי מאוד! 3 ימים הייתי חולה!  לא הלכתי לבית הספר, בכיתי לבורא עולם, זעקתי והתחננתי אליו שיעזור לנו, שזה לא מגיע לנו. ואז זה קרה! שבוע לאחר מכן דודי עבר תאונת דרכים! צלעותיו ורגלו נשברו. הייתי בהלם! הרגשתי שזה היה בעקבות תפילתי. לא שביקשתי שיפגע חס ושלום. האם יכול להיות דבר כזה?
 
נערה מיוסרת וכואבת.
 
 
אחות יקרה!
א. מכתבך, לצערי הרב, מאפיין מקרים רבים של אלימות מילולית, שמתרחשים במקומות שונים כגון: בבית, במקומות עבודה, בבתי ספר ועוד. עלינו לדעת שאיסור זה הינו חמור ביותר עליו נאמר "יהרג ובל יעבור!" (סנהדרין עד', א'). במקרה שלך הוריך היקרים עוברים בזיונות בזמן שבאו לעשות חסד עם סבתך החולה. אשריך ומה טוב חלקך שזכית בהורים טובים ומיוחדים כאלה, עם לב רחב ומסירות נפש לזולת.
 
אולם, עם כל רצונם להיטיב עימה, אין הם צריכים לעשות כן משום שזה פוגע בהם! שהרי כבר נאמר: "חייך קודמים לחיי חבריך". (בבא מציעא סב, א). כלומר, האדם בראש ובראשונה צריך לעשות חסד עם עצמו! אין האדם מצווה לעשות חסד עם אחדים בזמן שחסד זה פוגע בו!
 
ולכן עליכם למצוא אלטרנטיבות אחרות, למשל: באפשרותכם לבקר את סבתכם באחד מימות השבוע לשעה או שעתיים, או לבוא לשבת כשדודך אינו נמצא, וזהו החסד האמיתי לפי התורה.
 
ב. עלינו לדעת שלפגוע באנשים זהו עוון חמור מאד, שנאמר: "כל המלבין פני חברו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (שם נח' עא') ועוד נאמר (שם נח' ב') "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך שמים" - לפעמים אנשים יושבים עם בני המשפחה, או חברים והם לא נזהרים בלשונם ואומרים את אשר על ליבם ולעיתים פוגעים הם בחרב לשונם, ועלינו לדעת שזה כשפיכות דמים!!
 
נדמיין לעצמנו אדם שהרג מישהו ביריית אקדח. ישאלוהו, למה הרגת אותו? והוא עונה: הכדור יצא לבד... זה שהכדור יצא לבד לא מוריד מחומרת המעשה! על האדם לגלות אחריות ולפקח על מעשיו ובמיוחד כשבידו אקדח טעון. עליו להזהר שלא יפלט כדור! כך לשונו של האדם צריכה להיות נצורה! חייב הוא להיות אחראי על כל מילה שיוצאת מפיו! 
 
האדם הוא בעל בחירה ומחשבה וביכולתו להתאפק ולהחליט מה לומר ומה לא לומר. מתי לומר וכיצד לומר, משום שפגיעה של אדם בחברו בפני הבריות נחשבת כשפיכות דמים ומי שחפץ בחיים ישמור לשונו שנאמר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג).
 
ג. ועוד נאמר: "כל הרשעים שיורדים ונידונים בגיהנום, זוכים ויוצאים משם לאחר שריצו את תקופת עונשם חוץ משלושה שיורדים לגיהנום ואינם יוצאים משם לעולם ועד: הבא על אשת איש, והמלבין פני חברו ברבים, והמכנה שם רע לחברו" (שם נח' ב')
 
ה' ישמור ויציל!! ולכן על האדם להזהר מאוד לפני שהוא מדבר, ולשים לב שאין בדיבורו פגיעה בבני האדם, ויזכה על ידי כך לחיי העולם הבא.
 
ד. עלינו לכבד כל אדם בשל חשיבותו הרבה, שנאמר "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג). האדם מכונה "נזר" (= כתר) הבריאה", כלומר, הדבר הכי חשוב בבריאה. הוא נברא בצלם אלוקים (כולל הגויים), ניתנה לו דעת ותבונה, הריהו עולם ומלואו ואין שני לו. ואם גוי צריך לכבד, קל וחומר את ישראל, העם הנבחר, שהרי לנו נתן ה' נשמה קדושה וטהורה שחצובה מתחת כסא הכבוד, חלק א-לוק ממעל, והמכבד כל אדם ובפרט יהודי שהוא בן של ה', הריהו בגדר נותן כבוד לה', ושכרו גדול מאוד!
 
ה. נאמר בתורה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" (ויקרא כה, יז).
 
לא תונו = אונאת דברים. שהיא האיסור שלא לומר לאדם דברים המצערים אותו.
 
למשל, אדם שחזר בתשובה - אל תזכיר לו את עברו, כי הוא עשה תשובה. זה נמחק כלא היה. אדם שעובר יסורים, חולי, או קובר ילדיו ח"ו, אל תאמר לו, "זה בגלל שאתה חוטא", שהרי אינך נביא. עליך לנחמו, לעודדו, ולא לזרות לו מלח על פצעיו.
 
וכך כל אדם מצווה לשמור על כבוד אישתו היקרה, כפי שציוו חכמים שאדם יאהב את אישתו כגופו, ויכבדה יותר מגופו (רמב"ם, אישות טו, יט) וכן נאמר, "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אישתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרבה" (בבא מציעא נט, א) כלומר היא מאוד רגישה ולכן היא נעלבת בקלות, והקב"ה תובע את עלבונה! ובפרט שהיא אשת חיקך ובת בריתך, אשר על ידה אתה ניצל מן החטא וכן מגדלת היא את ילדיך ועוד. 
 
וכן צריכים אתם להזהר בכבוד ילדיכם ולדבר עמם בדרך ארץ ובכבוד, ולא לומר להם ח"ו מילות גנאי שהורסות את נפשם ולא בונות אותם, אלא להדריכם בדרך הטובה. האדם הינו בעל שכל ועליו לבחון את דיבוריו, כי זה הדבר שמייחד אותו מכל הבריאה כולה, שבדיבורו הזך והטהור הוא בונה עולמות, ואם לא, ח"ו הוא מחריב עולמות! ולכן אמרו חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים" (שם נט א), ולכן מדריכנו הרמב"ן לדבר בנחת עם אדם ובכל עת (אגרת הרמב"ן) וה' ישלם שכרך בעוה"ז ובבא.
 
ו. מחקרים הוכיחו שמילים קשות פוגעות גם בצומח ודומם. קללות שנאמרו לשעועית חסמו את צמיחתה ("המהפך") ואורז שקיללוהו - השחיר והתקלקל. מכאן נסיק שאם דיבורינו משפיע לרעה על צומח ודומם, כל שכן שמשפיע לרעה על אדם בעל שכל ורגשות.
 
ז. לגבי שאלתך האם דודך נפגע בשל דמעותיך, ראשית עלינו לדעת שבעניינים שבין אדם לחברו, מדקדקים עמנו משמים כחוט השערה! לפעמים אדם רואה שבאות עליו צרות, מכה אחרי מכה, מחלות, יש לו כבר מנוי בקופת חולים... והוא לא תופס על מה ולמה בא לו כל זה! הוא אינו זוכר שלפני 10 שנים הוא פגע בחברו או באשתו אפילו גפיעה קטנה, ושום דבר לא יעזור לו עד שיתקן את אותה פגיעה! ("נתיבי אור").
 
במקרה שלך אין אנו יודעים חשבונות שמים, אולי דודך נענש כרגע על עבירה אחרת שעשה, אך יש מקרים שרואים בבירור שהעונש ניתן בשל פגיעה בזולת, כמו בסיפור עם פנינה שציערה את חנה העקרה "לשם שמים" - על מנת שתתפלל מעומק ליבה לילדים. ומה קרה לבסוף? על כל ילד שנולד לחנה מתו לפנינה שני ילדים (שמואל א א). משום שאין לצער שום אדם אפילו לשם שמים, ואם ציער לשם שמים עליו לבקר מהר את סליחת חברו שאם לא כן הוא עתיד לתת את הדין!
 
ח. ונסיים סיפור מצמרר שסיפר הרב זילברשטיין שליט"א ("ברכי נפשי"): הגיעה אלי אישה פלונית וכבר בתחילת דבריה פרצה בבכי נסער. היא סיפרה שבמקום עבודתה יש 5 נשים, חברותיה לעבודה, שפגעו בה על ימין ועל שמאל. הן העלילו עליה עלילות שווא שלא היו ולא נבראו, הציקו לה באופן חמור, העליבו אותה ברבים, ועוד. התנהגותן המחפירה נמשכה לאורך תקופה ארוכה, היא סיפרה, ובמשך כל הזמן הזה היה לי חיי מרורות, לא יום ולא לילה. ואני לא הגבתי כנגדן במאומה! פגעו בי ושתקתי. צחקו ממני ולא החזרתי להן. ומה קרה לבסוף? הקב"ה גבה את שלו! כל 5 הנשים שפגעו בי נתקפו במחלה הקשה רח"ל! אף עחת לא יצאה בלא פגע!
 
הנשים החולות שלחו אלי שלוחים רבים כדי שאסלח להן על מה שעשו לי, אבל גם אם אומר "סלחתי", לא יהיה זה בלב שלם, לאחר כל מה שעברתי וסבלתי.
 
זה מה שקורה כשאדם עושה מעשים ללא חשבון!  לפעמים נראה לו שהוא חופשי לעשות כרצונו ואף אחד לא ישיב לו כגמולו, אך הקב"ה לא שוכח מאומה! "יש דין ויש דיין"! יהי רצון שנזכה להחיות אנשים בדיבורינו ולא להמיתם, שנבין את הכח שבפינו כמו שנאמר "מוות וחיים ביד לשון" אמן! כן יהי רצון!
 
 
 
לע"נ שלום בן שמעה, שמעה בת זהרה, עפרה בת שושנה, יהודית בת קדיה, זהר בן מלכה, הגאון הרב מרדכי צמח בן מזל טוב. ת.נ.צ.ב.ה 
 
 
 

לתרומות להפצת דף זה: 052-3430069

 

תפילה על שמירת הלשון

תפילה קצרה ומועילה להתחזק בשמירת הלשון, מומלץ מאד!

רִיבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אֵל רַחוּם וְחַנוּן, 
שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמוֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי מִלָּשׁוֹן-הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם.
וְאֶזָּהֵר מִלְדַבֵּר אֲפִילוּ עַל אִישׁ יְחִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן מִלְדַבֵּר 
עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרַעֵם 
עַל מִידּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא.

וְאֶזָּהֵר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, לֵיצָנוּת, מַחֲלֹקֶת, כַּעַס, גַּאֲוָה, אוֹנָאַת-דְּבָרִים, הַלְבָּנַת-פָּנִים, וְכָל דְּבָרִים אֲסוּרִים.
וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי-אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיָנֵי גוּפִי אוֹ נַפְשִׁי. 
וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשַׂי לְשֵׁם שָׁמַיִם.

שמירת הלשון

מהו איסור לשון הרע?

הגדרת לשון הרע היא דיבור בגנותו של אדם, או דיבור העלול לגרום נזק לזולת , אם דיבר אדם בגנות חברו , הרי זה בגדר לשון הרע , אף אם ברור שלא ייגרם על ידי כך כל נזק לחברו , עצם העיסוק בחסרונותיו של הזולת הוא איסור בני עצמו ,
סיפור דבר העלול לגרום נזק למישהו - ויהי זה מבחינה כספית - גופנית או נפשית או כל נזק אחר- הוא לשון הרע , גם אם הדברים הנאמרים אינם שליליים 


סימן ל' – איסור רכילות - מתוך הקיצור שולחן ערוך



סעיף א

כתיב לא תלך רכיל בעמך, איזהו רכיל, זה שטוען דברים, והולך מזה לזה, ואומר: כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת וגם אין בו גנות הרי זה עובר בלאו, והוא עון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו, ולא תעמוד על דם רעך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי, שאמר לשאול כי אחימלך נתן לדוד צדה וחרב, אף על פי שהדבר היה אמת, וגם לא הוי גנות לאחימלך, שהרי לא עשה בזה שום מעשה רע, וגם אם שאול בעצמו היה שואל לאחימלך, היה אומר לו מה שעשה, כי לא נתכוין לחטוא בזה נגד שאול. עם כל זה גרם הרכילות של דואג, שנהרגו כמה כהנים. 



סעיף ב

יש עון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר, נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו, ואומר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. המקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מן האומרו, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד. 



סעיף ג

עד היכן לשון הרע, שאל אחד לחברו, אנה אמצא אש, ואמר לו: היכן נמצא אש, בבית פלוני, שיש לו הרבה בשר ודגים, ומבשלים שם תמיד. 



סעיף ד

ויש דברים שהם אבק לשון הרע, כיצד, אמר שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה, וכיוצא בדברים אלו. וכן המספר בטובות חברו בפני שונאיו, הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו, ועל זה הענין אמר שלמה מברך רעהו בקול גדול, בבקר השכם, קללה תחשב לו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כמו שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר משחק אני. וכן המספר לשון הרע ברמאות, שעושה עצמו כאלו מספר רק לפי תומו, ואינו יודע שזהו לשון הרע, וכשגוערין בו, אומר, איני יודע שזהו לשון הרע, או שאלו מעשיו של פלוני. 



סעיף ה

אחד המספר לשון הרע בפני חברו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חברו בגופו או בממונו. ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלשה, מסתמא כבר נתפרסם הדבר, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת, אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר. מה תקנתו של אדם שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו. 



סעיף ו

אמר ר' ירמיה בר אבא, ארבעה כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים וכת מספרי לשון הרע. "כת לצים", דכתיב משך ידו את לוצצים (פירש רש"י משך ידו הקדוש ברוך הוא מהיות את לוצצים). "כת חנפים" דכתיב כי לא לפניו חנף יבא. "כת שקרים", דכתיב דובר שקרים לא יכול לנגד עיני. "כת מספרי לשון הרע", דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (פירש רש"י לא יגורך רע לא יגור עמך רע, וגבי מספרי לשון הרע כתיב, דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו') צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת אלילים, דכתיב ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו וגו'. 



סעיף ז

הנוקם מחברו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. וכיצד היא הנקימה, אמר לחברו: השאיליני קרדומך, אמר לו: איני משאילך, כמו שאתה לא השאלתני כאשר שאלתי ממך, הרי זה נוקם ועובר בלאו. אלא כשיבא לו לשאול, יתן בלב שלם, ולא יגמול לו כאשר גמלו, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שאצל המבינים הכל דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם. וכן אמר דוד המלך עליו השלום אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו' (איסור קללה כתבנו בסימן ו' סעיף ג). 



סעיף ח

אם תרצה להנקם מאויביך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאיך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמך הטוב, אבל אם תעשה מעשים מכורעים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך. 



סעיף ט

כל הנוטר לאחד מישראל, עובר בלא תעשה, שנאמר ולא תטור את בני עמך. כיצד היא הנטירה, ראובן שאמר לשמעון: השאילני דבר פלוני, ולא רצה שמעון. לימים בא שמעון לשאול איזה חפץ מראובן, ואמר לו ראובן: הא לך, הריני משאילך, ואיני כמותך, לא אשלם לך כמעשיך. העושה כזה, עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו, ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה ישוב הארץ, ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.


קישורים