צדקה וגמילות חסדים

מעשרות ומעשר כספים - פנינים מאת הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א

פנינים

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

 

יהודי מבוהל נכנס למרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. "יש לנו מכת עכברים איומה ונוראה בבית", סיפר. "ניסינו את כל האפשרויות, ריסוס והדברה קטלנית, מלכודות עכברים מכל הסוגים והמינים, תלינו את תמונת רבי ישעהיל'ה מקערסטיער זצוק"ל, הידועה כסגולה גדולה נגד עכברים, וכל עצה טובה שקיבלנו מכל מי שהסכים לנדב מידע, אך לשווא, העכברים ממשיכים להופיע בביתנו".

 

"תקפידו על מעשרות, והעכברים ייעלמו", השיב מרן שליט"א, לעיניו המשתאות של היהודי, שלא הבין מניין הרב יודע שהוא אינו מקפיד על מעשרות. ואכן, האיש החל להקפיד על מעשר, והעכברים נעלמו.

 

--- מה ענין עכברים למעשרות?

 

בירושלמי (דמאי פ"א) מסופר שרבי פנחס בן יאיר הגיע לעיר אחת, כדי לאסוף כסף לפדיון שבויים והתושבים ביקשו ממנו שיפתור להם את מכת העכברים, המכלים את כל התבואה. התנא הקדוש כינס את כל התושבים ליד שדה גדולה, שם עמד וגזר על העכברים להופיע בפניו. מיד הופיעו אלפי עכברים ומילאו את השדה כולה.  העכברים החלו לצפצף ורבי פנחס בן יאיר הסביר לתושבים שהעכברים אומרים שכיון והם לא הפרישו מעשר כהלכה, לכן שלח הקב"ה את העכברים להענישם. בני העיר קיבלו על עצמם להפריש מעשר, והעכברים נעלמו ולא שבו יותר לאזור. והנה לנו מקור הוראת מרן הגר"ח קנייבסקי, המשיב תמיד לשואליו על פי דברי חז"ל וחכמי הדורות.

 

&&&&

 

נחלקו הפוסקים האם מצוות מעשר כספים היא חיוב מהתורה, מדרבנן, או שהוא רק בגדר מנהג, שהתקבל בכל תפוצות ישראל. מלבד מצוות מצות מעשר כספים, ישנה כמובן מצוות צדקה, כאשר כתבו הפוסקים שהחיוב לתת צדקה מתקיים רק בנתינה לעניים, ואילו במצוות מעשר כספים נחלקו הדעות האם מתקיימת היא דוקא בנתינה לעניים או שניתן לצאת ידי המצוה גם בנתינת כסף עבור קיום מצוות שאין חיוב מוחלט לקיימם.

 

לא רק שעלינו לתרום מכספנו למען הנזקקים והנצרכים, אלא גם עלינו להעניק את תרומתינו בעין יפה ובחיוך. כך פסק השולחן ערוך (יו"ד רמט, ג): "צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין. ואם נתנה בפנים זועפות ורעות, הפסיד זכותו. אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ויגביה קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת".

 

כשעני מבקש מאיתנו צדקה בשביל עצמו, מחובתינו לתת לו כסף. אפילו פרוטה, משהו, אך לא לדחותו ללא כלום. כך פסק הרמ"א בשם הרמב"ם והטור, ש"אסור להחזיר העני השואל ריקם, אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך נכלם". בימינו אוספים צדקה, במקרים רבים, גבאי צדקה ושלוחים של הנזקקים. לגביהם, כותב הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטין שליט"א, מסתבר שאין איסור של "אל ישוב דך נכלם", כי הם אינם העניים בעצמם. אלא אם כן גובה הצדקה הוא עני בעצמו ונוטל מעט אחוזים מכספי התרומות שאוסף.

 

האברכים, כך שמעתי פעמים רבות מעורכי מגביות צדקה שונות ומגוונות, הם הנדיבים הגדולים ביותר. האברכים, שמילגת הקיום שלהם נמוכה אפילו משכר המינימום המקובל בחוק, הם אלו שתורמים תמיד בעין יפה ובנפש חפיצה, לכל מטרה נעלית של צדקה, חסד והחזקת תורה. ואמנם, למרות מעלת הצדקה, הרי שלא כדאי להפריע לאברכים ולבני הישיבות באמצע הסדרים ולהתרימם. בספר 'חוט שני' (יו"ט עמוד שנב) מובא בשם מרן הגר"נ קרליץ שליט"א שאין להתרים לצדקה בישיבות ובכוללים באמצע סדרי הלימוד, משום ביטול תורה דרבים. וכך כתב מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל (שו"ת שבט הלוי ח"י קנז): "הרי מדובר כאן מאברכים צדיקים במעשיהם, שאין רוצים להשתמט ממצוה זאת, ויתנו גם אחרי או לפני הסדר בלי שיפריעו להם כל פעם סדרי הלימוד, אלא שמשום נוחיות המתרימים (בחשבם כן) הם באו דוקא בשעת הלמוד, בכזה פשוט שעל פי הלכה אין צריך לבטל את סדר הכלל, ואינו דומה כלל להזדמנות מצוה דוקא בשעת הלמוד ואי אפשר לקיימה ע"י אחרים".

 

בכוללי "מדרש אליהו" באלעד הנהיגו, על פי הדרכת מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א, שגובי הצדקה יעברו בינות ללומדים ברבע השעה האחרונה של סדרי הכולל, אך לא לפני כן, כדי למנוע ביטול תורה דרבים. מרן ראש הישיבה שליט"א אמר לראשי הכולל: "הרי גם כך יש מפריעים ללימוד כל העת, ועד שכבר לומדים תורה ברציפות- צריך להפריע באמצע הלימוד?".

 

בימים אלו מגיעים אברכים יקרים לכוללי האברכים, כדי להתרים את עמלי התורה לטובת 'קרן ההסעות' של החינוך העצמאי, כדי להציל כ20,000 תלמידים משמד רוחני. כפי הנכתב בשו"ת "בית דינו של שלמה" (יו"ד סימן א'), ניתן לתת ממעות מעשר לארגונים המקרבים רחוקים לאבינו שבשמים, וכך מורים למעשה פוסקי זמנינו.

בספר "הלכות מעשר כספים" מובא שהגרי"י  פישר זצוק"ל הורה שניתן לשלם מכספי מעשר את דמי ההשתתפות בקורס מרצים לקירוב רחוקים. הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א סיפר למחבר הספר ששאלו את מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על בני זוג חילונים שאמרו שאם ישלמו להם את מחיר עלות ההשתתפות בסמינר 'ערכים' הקרוב, הם ילכו אליו, ואם לא, הם לא יילכו. ושאלו את מרן זצוק"ל האם ניתן לממן את השתתפותם בסמינר מכספי מעשר כספים. והשיב רבינו זי"ע שכיוון שאנשים אלו אינם עניים בממון, אלא עניים בדעת, אזי אם נהגו עד היום לתת את כספי המעשר דווקא לעניים נצרכים, אי אפשר לתת כסף לצרכים אלו. אך אם נהגו לתת כספי מעשר גם ליתר המצוות, ניתן לתרום כספי מעשר ולממן לבני הזוג את השתתפותם בסמינר ליהדות.

 

&&&&

 

מכיר אני גביר גדול שבנו נקלע למצב כלכלי גרוע במיוחד. אביו עוזר לכל העולם בכספו, אך לבנו הוא מספק רק עצות טובות...

 

אדם שבניו וחתניו אינם סמוכים על שולחנו, והם זקוקים לסיוע, דבר גדול הוא שהוריהם יתנו להם את כספי מעשרותיהם, ולמרות שההורים יכולים לסייע להם מכספם ולא מכספי המעשר שלהם, יכולים הם לתת לבניהם מכספי המעשר, והם קודמים לאחרים.

ואמנם כל זה דוקא שהאב מתנדב מרצונו הטוב לסייע כספית לילדיו הנשואים. אך אם הוא התחייב להחזיקם, אינו יכול להעניק להם את חיובו מכספי מעשרותיו, כי הדבר נחשב לפורע חובו מכספי מעשר. ואם התנה שיתמוך בהם מכספי מעשר, הדבר אפשרי (שו"ת חת"ס יו"ד רל"א).

הטרגדיה התרחשה יומיים לפני מסיבת ההודיה: הסיפור שלא תוכלו להישאר אדישים אליו

הטרגדיה התרחשה יומיים לפני מסיבת ההודיה: הסיפור שלא תוכלו להישאר אדישים אליו / חיים ולדר / באדיבות הידברות
 
במוסף 'קטיפה' מבית 'יתד נאמן', כתב הסופר חיים ולדר במדורו 'סיפור מהחיים' את הסיפור הבא. בחרנו להביאו כחלק מפרויקט "מתחזקים באלול", כיוון שהוא מלא במסרים ותובנות לחיים.
 
"הסיפור שאני רוצה לספר לך התרחש לפני ארבעה חודשים", מתחיל הסיפור שמובא לפניכם באופן מלא.
 
היינו כמה משפחות בפארק הירקון עם הילדים. הילדים משחקים במתקנים, ה גדולים על אופניים, הנשים מפטפטות ואנחנו הגברים עושים מנגל. אני רוצה לציין, בלי קשר לסיפור, ואולי עם קשר, שכולנו אנשים חילוניים אבל עם כבוד לדת. כולנו מכירים מנעורים, ונהנים לצאת מפעם לפעם באמצע השבוע לפיקניק.
 
לידינו הגיע בחור דתי עם ילד קטן מאוד ושיחק איתו בכדור, לא בדיוק שמנו לב אליו.
 
ואז חבר שלי תומר הלך לרכב שלו שחנה בחניון כדי להביא פיתות, ומיד חזר עצבני כולו. "יש איזה אופנוע שחונה קרוב לדלת, לא יכלתי להיכנס".
 
תומר הוא מנהיג טבעי של החברה שלנו. בחור גבוה, בריון ועם פיוזים קצרים. הוא דווקא עם לב טוב עד שמעצבנים אותו, והאופנוע הזה משום מה עצבן אותו.
 
"של מי האופנוע?" צועק תומר, כאילו יש סיכוי שמישהו מהאלפים בפארק ישמע אותו.
 
אבל למרבה ההפתעה, הבחור הצנום עם הילד אומר לו: "אתה מדבר על אופנוע של 'איחוד הצלה?'"
 
"כן, עם ארגז גדול מאחורה, אדום לבן, למה זה שלך?"
 
"כן, זה שלי"
 
"אז תיקח את הרגליים שלך ותעיף אותו משם לכל הרוחות", אומר תומר.
 
הבחור אומר לו: "למה לדבר ככה, דבר יפה".
 
"דבר יפה אמרת? עוד מעט תרגיש את נחת זרועי בלי לדבר בכלל. תעיף את האופנוע לפני שאני יוצא עליך".
 
הבחור הביט בו, היה נראה פגוע. "היית רוצה שידברו ככה ליד הילד שלך?" שאל.
 
תומר הניגש אליו בצעדים מאיימים. הוא רצה ממש להכות אותו. כאן אנחנו עצרנו אותו ואמרנו לבחור: "עזוב, תזיז את האופנוע וזהו. אל תסתבך איתו".
 
האמת, בכלל לא תמכתי בתומר, ואני מאמין שגם חבריי לא. אבל הוא היה החבר שלנו והבחור לא, ובקודים שלנו זה הספיק כדי לתמוך בתומר. והבחור? מה הוא מעניין אותנו בכלל.
 
הבחור לקח את הבן שלו והלך מושפל כולו. אצלהו השתררה שתיקה. השתיקה הזו זעקה את כל מה שכל אחד מאיתנו הרגיש בליבו. למה הוא היה חייב להשפיל אותו ככה. ובכלל, הרי לקח את הפיתות מהצד השני של הרכב, אז מה היה דחוף כל כך להטריד את הבחור, אבל כמו שאמרתי, כל זה בלב. לתומר לא אמרנו כלום, אבל הרגשנו אשמים שגם אנחנו חלק מההשפלה שלו.
 
הבחור חוזר אחרי כמה דקות וממשיך לשחק עם הבן שלו.
 
מה שקרה כמה דקות לאחר מכן הפך את כל הקערה על פיה.
 
* * *
 
לפתע שמענו צעקה: "חגית נפלה מהסולם".
 
חגית היא בתו של תומר, בת שש, היא שיחקה עם ילדינו האחרים ועוד כמה עשרות על סולם חבלים, והיא פשוט צנחה מראש הסולם וכל הילדים החלו לצעוק שמשהו קרה לה. רצנו לשם כמו מטורפים. חגית שכבה על החול. כולה כחולה. ניכר היה שהיא לא נושמת.
 
תומר התקרב והחל לצעוק: "חגית, חגית, תתעוררי. הצילו, שמישהו יעזור. שמישהו יזעיק אמבולנס", הצעקות שלו נשמעו בכל הפארק.
 
ולפתע מופיע הבחור הצעיר ההוא לידי, מניח בידיי את הילד שלו. "תשמור עליו, אני מגיע לעזור", ולפני שיכולתי לומר מה או מי – הוא נעלם בריצה מטורפת.
 
קשה לי לתאר את הרגעים הללו. היו שם כמה עשרות אנשים שרואים מול עיניהם אסון נורא ואף אחד מהם לא יכול לעשות דבר בנידון. אני לא יכול לתאר את תחושת חוסר האונים הזו. פשוט לא.
 
ובתוך הכאוס הזה אנחנו שומעים אזעקת אמבולנס. לא הבנו איך הגיע אמבולנס עוד לפני שמישהו הזמין. מיד קיבלנו את התשובה. האזעקה הגיעה מכיוונו של אופנוע אדום עם ארגז גדול מאחורה... עם האופנוע עליו היה רשום 'איחוד הצלה'.
 
הבחור הצעיר שישב עליו ירד במהירות, פתח בידיים מיומנות את הארגז, הוציא משם כמה פריטים וניגש אל הילדה.
 
זה היה כל כך משונה. תומר החזק והחסון רעד כמו ילדה קטנה, והבחור העדין הזה הפך ברגע למפקד ולשולט באירוע. הוא זרק הוראות לאנשים: "תחזיק את זה, תגיש לי את זה, רוץ לאופנוע ותביא לי את השקית הכחולה, כעת תקרע אותה בעדינו..." במקביל שידר במכשיר הקשר שלו: "תביאו לכאן אמבולנס. מקרה ראש. אובדן נשימה".
 
הבטנו בו כמלאך ומושיע. הוא פעל בקור רוח ובמיומנות מקצועית ובתוך דקה החלה חגית, שהיתה מונחת חסרת חיים, לזוז ולהשתעל.
 
הוא הצליח להחיות אותה.
 
זעקות בכי של נשים, וגם אנחנו, ה גברים, בכינו. הבחור היה מרוכז. ממשיך להשגיח על הילדה ולדבר עם מוקד כלשהו.
 
לאחר כמה דקות שנדמו כנצח – מגיעה אלונקה. פראמדיק ועוד שני גברים מובילים את הילדה לאמבולנס. תומר ניגש לבחור ואומר לו: "סליחה, אני... אני מצטער" ובוכה כולו. הבחור אומר לו: "אין זמן, תעלה לאמבולנס. יהיה בסדר".
 
והאמבולנס מסתלק ביללה.
 
* * *
 
באנו אליו כולנו. חיבקנו ונישקנו אותו וביקשנו סליחה. אני לא יכול לתאר מה היה שם. הבחור כמעט התכווץ. כמויות החיבוקים והנשיקות שקיבל, ואני לא מדבר על החיבוקים שלנו.
 
היינו מרוגשים והבנו שקרה פה משהו שלא קורה לבנאדם בחיים. ביקשנו ממנו את הטלפון שלו ואמרנו לו שנשמור על קשר.
 
באנו לבית החולים. הילדה יצאה מכלל סכנה. תומר היה שבור ואומלל. הוא כל כך התבייש ביחסו אל האיש שהציל את בתו.
 
למחרת התקשר אליו. בכה, ביקש סליחה ואמר לו: "אני רוצה לפצות אותך בכסף", אבל הבחור הרגיע אותו ואמר לו: "זה בסדר, אני מוחל לך".
 
במקביל, ניסה להפחית ממה שעשה: "אנחנו ב'איחוד הצלה' עושים בכל שבוע את הדברים האלה. זה השכר שלנו. חלילה, אני לא אקח לך שום פרוטה".
 
תומר לחץ עליו והוא אמר: "אם אתה רוצה תתרום ל'איחוד הצלה'. אני לא אקח ממך פרוטה".
 
חגית שוחררה מבית החולים כעבור שלושה ימים, אבל תומר לא נרגע. הנפש שלו סערה. הוא הודיע לנו שהוא רוצה לעשות מסיבת הודיה ולהזמין את הבחור כאורח הכבוד.
 
הוא קבע מסיבה לעוד שבוע, במוצאי שבת, ותיאם עם הבחור שיגיע. הוא הבטיח לו לעשות התרמה ל'איחוד הצלה' כאות תודה. לזה הבחור הסכים.
 
כאן לכאורה מסתיים הסיפור. אך אף אחד מאיתנו לא העלה על דעתו איך הסיפור הזה יסתיים, ואני מציע לך ולקוראיך לשבת לפני שאני ממשיך לספר.
 
* * *
 
ביום חמישי אור לכ"ג באייר, יומיים לפני מסיבת ההודיה בשעה 3:30 בלילה הוזעק הבחור, אפי גדסי שמו, לטיפול באירוע חירום רפואי. בדרך, ברחוב מנשה בן ישראל בירושלים, פגע בו נהג מונית בעוצמה. אפי נהרג במקום.
 
בטח שמעתם על אפי גדסי, מתנדב 'איחוד הצלה', שנהרג לפני ארבעה חודשים.
 
הוא האיש שבס"ד הציל את חגית.
 
הבושה הגיעה אלינו, והחיים שלנו לא חזרו להיות כפי שהיו.
 
כולנו הגענו להלוויה.
 
בכינו כמו ילדים קטנים. החזקנו את תומר שהיה קרוב לעילפון. אני לא יכול לתאר את הצער שלו ולא פחות מזה את תחושת האשמה שלו. הרגענו אותו שהוא ביקש ממנו סליחה ואפי מחל לו, אבל הוא הרגיש כאילו חלק מהלב שלו מת.
 
כמה שאנחנו התחזקנו – תומר התחזק פי כמה. אני מדבר על כיפה גדולה שלו, תפילות, שמירת שבת מלאה. הכל בזכותו ולעילוי נשמתו של אפי.
 
תומר ארגן בין כל חבריו מגבית לרכישת אופנוע של 'איחוד הצלה' ואופנוע זה יימסר בעוד כחודש לארגון.
 
זה הסיפור על אפי גדסי ז"ל, שמייצג את מאות מתנדבי 'איחוד הצלה' שעושים עבודת קודש שלא על מנת לקבל פרס, וכפי שהעיד המקרה שלנו, לפעמים עבודת הקודש הזו כרוכה באי נוחות, חוסר שינה ואפילו פגיעות וחוסר כבוד.
 
שיהיה הסיפור הזה והמסר שבו לעילוי נשמתו של המתנדב המסור אפי גדסי ז"ל", מסיים ולדר את הסיפור המצמרר. 
 

מדוע בירך הגר"ח קניבסקי את בעל- החסד באריכות ימים של 92 שנה?

מדוע בירך הגר"ח קניבסקי את בעל- החסד באריכות ימים של 92 שנה?

  • הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מתלמידיו הקרובים של מרן הגר"ח קניבסקי, מספר במאמרו בעיתון 'יתד נאמן' מדוע הציע מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ליהודי בעל חסד מאלעד להשאיר בגמ"ח כספי הפקדה של 20,000 ₪ ומדוע הגר"ח קניבסקי בירכו שיאריך ימים לפחות 92 שנה.

במאמר שהתפרסם ביומון הליטאי 'יתד נאמן', מספר הגאון הרב שמואל ברוך גנוט, מרבני אלעד ומתלמידיו הקרובים של הגר"ח קניבסקי שליט"א, סיפור מעניין שהתרחש במעונו של הגר"ח ביום שני בשבוע שעבר.

הרב שמואל ברוך גנוט מספר ב'יתד נאמן': ביום שני שעבר הגיע אלי לכולל ר' צבי, אברך יקר המפורסם באלעד במעשי החסד שלו, וביקש שאכתוב בעבורו דף- שאלה למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א. האברך סיפר כך: "ישנו זוג שחמש שנים לא נולדו להם ילדים. הראתי להם את דברי החפץ חיים בספרו 'שם עולם' (ח"א ח), הכותב כך: "אודות האנשים המחפשים סגולות, הסגולה היותר טובה שבעולם היא עצת חז"ל, ובעיני ראיתי מעשה נורא שהיה בענין זה. איש אחד היו לו בנים ומתו כולם, ובא לפני חכם שיתן לו עצה וסגולה לענין זה, והשיב לו: "איני יודע סגולות, אך עצתי שתעשה גמ"ח קבוע בעיר, אולי יתן ה' שבזכות מדת החסד שתתנהג עם אנשים יתחסד השם יתברך עמך ויתן לך בנים". ושמע לעצתו, ועסק הרבה בענין זה עד שעשה גמ"ח קבוע בעיר, והוא קיבל על עצמו המצוה להתעסק בענין זה להלוות על משכונות, ועשה פנקס עם תקנות לענין זה כנהוג. ובתוך התקנות היה כתוב שפעם אחת לשלש שנים, בפרשת "אם כסף תלוה", יתאספו הכל ויעשו סעודה שיהא חיזוק למצוה זו. ויהי בכלות השלש שנים נולד לו בן, ולאות שהוא בזכות המצוה, אירע יום שמיני למילתו ביום שהיה כתוב מקדם זמן לאסיפתם. ועסק האיש הנ"ל הרבה במצוה כמה וכמה שנים, ובתוך משך השנים האלו נולדו לו כמה בנים". לכן - מספר לי האברך- "הצעתי להם להקים גמ"ח וכך יזכו לילדים. מאחר שלא היה להם כסף להקים גמ"ח, נתתי להם את כספי חסכונותי, 20,000 ₪, והצעתי להם להקים בו גמ"ח. הם נאותו, קנו כספת קטנה ופתחו גמ"ח להלוואות קטנות. ואכן, תוך פחות משנה נולדה להם בת. כעת אני זקוק בדחיפות לכסף שלי, שהפקדתי בידם להקמת הגמ"ח, אך אני חושש ליטול את כספם ולמוטט בכך את הגמ"ח, המבוסס כמעט כולו על ה20,000 שקל שלי, ואני רוצה להתייעץ עם מרן הגר"ח שליט"א על הענין".

"ומדוע שלא תקח את הכסף?", שאלתיו, "הרי זה כסף שחסכת לעצמך, לתועלת בני משפחתך ופרנסתך!".

האברך הראה לי את המשך דברי ה'שם עולם', המספר כך: "ברבות הימים שכח טובותיו של הקב"ה, ובא לפני החכם ובקש ממנו שהיות שהוא טרוד והגמ"ח גדל, וגם יש אנשים מפקפקים עליו, על כן יראו למנות נאמן אחר שיעסוק בגמ"ח. והחכם מיאן בזה, באומרו שבודאי מישהו אחר לא ינהיג הגמ"ח בטוב כמותו. אך כאשר הירבה להפציר בחכם שיעשה בקשתו, הוכרח להסכים לדבריו, ובררו נאמן אחר תחתיו לעסוק במצוה. ויהי ממחרת, בא אצל החכם ויספר לו איך שקרה לו דבר נורא הלילה הזה, שנחנק לו ילד קטן אחד, ויחזור ויאחז במצוה זו. הנך רואה בעליל, שבזכות החסד נולדו לו בנים, וכאשר נסתלקה מדת החסד התחילה מדת הדין להתגבר עליו. ועל כן יראה האדם להחזיק במצוה זו ולא להרפות ממנה".

טען האברך: "אני חושש שאם אקח את הכסף שלי, הגמ"ח ייסגר מיד וישנו חשש, חלילה, ממה שכתב ה'חפץ חיים' זי"ע על הפסקת הגמ"ח. זאת לא הפקדה רגילה בגמ"ח, שכמוה יהיו רבים. זאת הפקדה, שאם אטול אותה, כל הגמ"ח יתמוטט. לכן אני רוצה לשאול מה לעשות".

שאלתיו: "ואם מרן שליט"א יגיד לך שתשאיר את הכסף והקב"ה יעזור לך ממקום אחר, תסכים להשאיר את הכסף בגמ"ח?"

השיב ר' צבי: "בודאי! אני סמוך ובטוח שאם כך יאמר הרב, אזי הכסף יגיע אלי ממקום אחר".

כתבתי לרבנו שליט"א שמחזיק דף זה שואל את שאלתו הנ"ל. בצהרים מתקשר אלי ר' צבי, שמח ונרגש. "נכנסתי לר' חיים, הוא קרא את דף השאלה ואמר לי: "הקב"ה ידאג לך, בינתים תשאיר את הכסף בגמ"ח"...

"כמה זמן?", שאלתי, "חודש? חודשיים?"

"עד שתהיה בן תשעים ושתיים"... השיב לי מרן שליט"א ובת צחוק מרחפת על פניו.

"ומה יהיה כשאהיה בן תשעים ושתים?", שאלתי ומרן שליט"א השיב שאז אראה כבר מה לעשות עם הכסף...

כך מספר לי ר' צבי, מאושר בעליל. "זכיתי לברכה לאריכות ימים עד גיל תשעים ושתים!", שמח.

השתתקתי לרגע ואמרתי לו: "מנסיוני, כל משפט שמרן שליט"א אומר, אפילו בזמן חדווה, אפילו בצורה שנראית כשיחה אגבית, מבוסס על גמרא, מדרש או חז"ל. הבה וננסה לחשוב מדוע מרן שליט"א אמר לך שתזכה דוקא לתשעים ושתים שנה".

ואז נזכרתי בגמרא מפורשת. "בגמרא במועד קטן דף כ"ח ע"א נאמר: "אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין". הנה גמרא מפורשת שרב חסדא חי 92 שנה. וכתוב על הגמרא הזאת בראשונים ובאחרונים שלמרות שהמזל קובע את זמן חיי האדם, אך מי שעושה צדקה, זוכה לחיים ארוכים. ה'באר שבע', למשל, כותב כך: "שאני מצות צדקה שהיא מחולקת משאר כל המצות בזה שבשאר מצות כתיב  "לא תנסו את ה' ", ובמצות צדקה כתיב "ובחנוני נא בזאת"... הרי ה' יתברך אמר בפירוש שהוא רוצה וחפץ שתהיה מצות צדקה מכוונת להנאתנו ולתועלתנו... ושאמר רבא "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא", הא ודאי דלא אמר כן אלא דוקא בשאר מצות, חוץ מצדקה".

"הרי לך", אמרתי לר' צבי, "מרן שליט"א לא הזכיר סתם כך, במקרה, תשעים ושתיים שנה. כוונתו היא, כדרכו בקודש, לדברי חז"ל או להקשר על פי דברי חז"ל. והנה בגמרא מובא שרב חסדא חי 92 שנה, ומובא בספרים שבזכות הצדקה ניתן להאריך ימים, למרות שנגזר על האדם מספר שנים פחותות, אפילו 92 שנה"...

לאחר שיחתנו, מסיים הרב גנוט את מאמרו, עלעלתי מעט בספרים וראיתי בכתבי רבי צדוק הכהן זצ"ל (פרי צדיק, פרשת ראה) המביא מדברי הזוה"ק בהרחבה ומסביר שרב חסדא, שדבק באופן מיוחד במידת החסד, זכה לאריכות ימים מופלגת. "וכן רב חסדא שמו מורה על רב חסד, ומצינו (גיטין ז, א) "חסדא שמך וחסדאין מילך". ואברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת החסד, כתוב בו "ואברהם זקן בא בימים"...

 

 

ירושה מהסבא - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

ירושה מהסבא

* מאות משפחות מוסרות את מפתחות ביתם לכל דיכפין, "רק תבואו". מאות נהגים עוצרים את רכבם בשולי הדרכים, גם כשמתחשק להם לנסוע בגפם, ומסיעים "טרמפיסטים", מאות עוגות קצפת נשלחות בכל שבוע למאות משפחות יולדות, חלות מתוקות, קוגלים וסירים מהבילים, גמחי"ם ועזרה לסולת, הכל ירושה מהסבא שלנו... * מהו "לאהוב חסד"? האם "חסד" צריך כוונה? כיצד מרגישים את השני? מה חסר לשני ומה חסר, בעצם... לנו * בקשתו המעניינת של ראש הישיבה משר הפנים, הבית בגאולה של הקבצנים, משפחות האירוח בצפת וה'שוק' בקרלין * הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א במאמר על דרכי הנהגותיו של הסבא, שהוריש לכולנו את האהבה לחסד * 

הרב שמואל ברוך גנוט 

שכני הרב היין התקשר אלי בעיצומו של חג הסוכות, ביום האושפיזין של יעקב אבינו ע"ה ותהה האם אנחנו עדיין צריכים את הדירה לשמחת תורה. "פשוט הזוג הצעיר, בוגר ישיבת "כנסת יחזקאל" שרצה את הדירה, החליטו שהם בסוף נשארים בירושלים. אז אם אתם רוצים, הדירה ממש פנויה. בשמחה! מכל הלב!... "לא, בסוף אנחנו לא צריכים" עניתי. אך הרב היין הסביר שוב ושוב שאם בכל זאת נרצה, בשמחה. ממש ממש בשמחה, ואפשר להתקשר מתי שרק נרצה... 

הרב פ. רץ מסוף בית המדרש וסידר ליהודי שישב לידי את רצועת התפילין, שישבה על בגדיו בצורה לא מסודרת. "הנה! עכשיו יותר טוב!", אמר הרב פ. ושב למקומו, כאילו אבן נגולה מעל ליבו כאשר הרצועה של "התפילין של ראש" של אותו יהודי עלום- שם, הסתדרה לה, נחה על מקומה הטבעי בשלום. 

הרב ד. מגיע בכל שבת לפני הסעודה אל הישיבה הסמוכה לביתנו ו"נוטל" איתו שלושה- ארבעה בחורים, כדי "שיעזרו לגמור יחד את סיר הטשולנט". לא. לא הוא זה שעושה חסד עם הבחורים, שמזה- 3 שבועות לא ראו בית ומשפחה, אלא הם הם אלו שעושים לו ולמשפחתו חסד של אמת. משעמם להם, לבני משפחת ד., בני 8 הנפשות. זקוקים הם לרענון בדמות בחורים נחמדים, שיעזרו להם לשיר ושיסייעו להם ברוב טובם לגמור יחד את סיר הטשולנט המבעבע, ש"אם לא תבואו, הכל פשוט יילך לפח, וחבל"... 

---מהיכן ריצת החסד, ה"אהבת חסד" הזאת? 

מסבא שלי, עליו השלום. 

סבא שלי היה יהודי בן מאה שנים, בלי עין הרע. יהודי מבוגר, כמובן, שעבר תלאות רבות בחייו. בחלק מכותבי ההיסטוריה שלו בהם קראתי מסופר שהוא יישב בבית סוהר 10 שנים. 13 שנה הוא התחבא באדמה, מאחר שהיו מספר טיפוסים מושחתים שרצו ללוכדו חי. במשך 13 שנה התחבא הסבא ז"ל בבור אפל, לבל יבולע לו. וכשיצא הוא משם לבסוף, מתוך תחושה שכבר שכחו ממנו, השליכוהו ל... תנור אש יוקדת. לא יאמן אילו הרפתקאות קשות ומרות עברו עליו, על הסבא זכרונו לברכה. כמעט כל חייו היה חשוך ילדים ורק באזור שנת המאה שלו נולד לו בן, שהיה סבא שלי גם כן, כמובן. (בנו השני היה...פרא אדם). בגיל 100 מל הסבא את ברית המילה, למרות כל הכאב והסבל שאדם בגילו יכול לשאת ו- 3 ימים לאחר ברית המילה שלו עצמו, כבר התיישב הוא בפתח ביתו, מחפש אורחים, פשוט מחפש אורחים. היה זה יום חמסין, חום לא- נורמלי, לא שגרתי בעליל, וסבא שלי יושב ו... ממתין לאורחים שאולי יבואו. 

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ ", (בראשית יח ב- ח). 

אהבת החסד שקיננה בלבבו של סבא שלי זכרונו לברכה, שככל שידוע לי היה גם הסבא של כולנו, היא זאת שמחזיקה את כולנו עם רף חסד גבוה במיוחד. נכון, כיום כמעט ואין צורך בפונדקי "הכנסת אורחים" לכל דכפין, אלא אם במקרה אתם מתגוררים בצפת, במירון או באזורי המסלולים של בני הישיבות בשלהי דקייטא. כיום רוב רובם של עוברי האורח והולכי הדרכים מסודרים דיים ואין להם מחסור במקום אוכל ושינה. אך עדיין, לא להאמין עד כמה "מפעל החסד" הפרטי של אלפי אלפי משפחות יהודיות פועל כהלכה.

ואם התחלנו ב"הכנסת אורחים" אמיתית, כמו שנהג הסבא, סבא אברהם אבינו ע"ה, אי אפשר לשכוח את ה"דירה של שֵאבבו" ליד "הצדיק הלבן" בצפת. את עשרות המשפחות הצפתיות היקרות שפותחות את ביתם ואת לבבם מתי שרק תרצו, מתי שכל "ישיבע בוחר" חפץ, ומארחים אותו בסעודות כיד המלך. רובם המוחץ של אותם משפחות צפתיות מתפרנסות בדוחק מעבודות כפיים פשוטות, ממילגת כולל או מה"ביטוח הלאומי". אך דבר אינו מונע מהם לפרוס מפיתם ומה"פפסי קולה" שלהם ומהבשר, הדגים, הטחינה והחומוס, לטובת מאות רבות של בני ישיבות, שנפשם חשקה וכממה לשבות בקרתא קדישא דצפת תובב"א. 

בירושלים, באזור גאולה, ישנם משפחות רבות כאלה, שבשולחן השבת שלהם מתארחים עשרות בני ישיבות מכל הסביבה. בחורים מישיבת מיר, אמריקאים מכל סניפי הישיבות האמריקאיות שקמו מאוחר לתפילה ב"שטיבלאך" באזור, בחורים חסידיים, ספרדים, וכל מיני יהודים שרוצים, מכל מיני סיבות, לאכול בבית נורמלי, בחיקה של משפחה, עם אוכל אכיל וביתי ובאווירה שבתית טהורה. סיפר לי ידידי הרה"ג ר' אי"ש טורצ'ין, תושב רחוב שמעיה, כיצד התפלל באחת השבתות בביהמ"ד קרלין. בסיום התפילה נשארו מאות המתפללים על מקומם ונשמע רחש- בחש, רעש של כוורת דבורים. "לא הבנתי מה עושים עכשיו", סיפר לי פעם הרב טורצ'ין, "עד שמישהו דאג להסביר לי שכעת מחלקים את האורחים ואת כי מי שרק רוצה לאכול אצלנו". הקארלינערס' עומדים והגבאים משייכים לכל אחד מהם כל מיני אורחים שרוצים לשהות בביתם. אורחים אמיתיים, בגודל טבעי. כאלה שמארחיהם כלל לא מכירים אותם ולא יכירו אותם, בדרך כלל, לאחר הסעודה. הרב טורצ'ין, ששהה לא פעם אחת באזור, סיפר לי פעם על 'הכנסות אורחים' מדהימות שכאלה, שופעי טוב לב והמון אהבה לכל יהודי באשר הוא.

עזרה לאשה קורסת ושישה זאטוטים

--מהיכן צריכים להתחיל ולעשות חסד?

מעשה שהיה ביהודי, ש.מ. אולי היה שמו, שאיחר להגיע למקום אליו קבעו עימו שיגיע. כשסוף סוף הופיע האיש, מתנשף ונושם בכבדות מרוב ריצה ומאמץ, סיפר על אשה אחת שנזקקה בדחיפות לעזרה, כי אחרת היא היתה קורסת תחתיה ונופלת שדודה מרוב עומס. ששת זאטוטיה קיפצו מכאן לשם ומשם לכאן, ערימות הכלים בכיור החלבי איימו להטביע את המטבח ורצפת חדר הילדים הדביקה את כל הנכנסים אליה בדבק- סוכריות- בצורת- תרנגול, שמרחו הילדים בצהריים. "אין אף אחד בעולם שמכיר את מצוקתה של האשה, ה' ירחם", סיפר ש.מ. בהתרגשות, "רק אני יכול לעזור לה ולילדיה!".

קריאות התפעלות נשמעו מכל עבר, על מעשה החסד המאד- מופלא. אחד הנוכחים שאל בעיניים מלאות התפעלות מי זאת האשה המסכנה וש.מ. השיב: "אשתי".

ואז, אז כולם עשו "אהה" ארוך לאות אכזבה וחוסר נחת...

חז"ל דווקא מדגישים שהחסד האמיתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ"ח) 'אז תקרא וה' יענה'. לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

מסיבה זו ישנם המסתייגים מלהזמיןבקביעות לסעודות השבת בני ישיבה ואורחים זרים. "שולחן השבות הוא הזמן הכמעט- יחיד שלי במהלך השבוע בו אני יושב עם ילדי, מקשיב להם בנחת, שומע ומתעניין, מאזין לסיפורי פרשת השבוע מהגן, שומע את ה"ווארט" מהחיידר ומפטפט איתם בנחת, מספר להם סיפורים מבית אבא ושר איתם". אומר לי תלמיד חכם מעירנו, איתו שוחחתי על העניין ב"שיחת מסדרון" אחת שבין סדר ב' למעריב. "עזרתי מגיעה לליל שבת סחוטה ועייפה ואין בכוחותיה להתחיל כעת ולארח אורחים, לחוש לא בנוח מהצורך להיות ה"טופ שבטופ" ולעבוד קשה יותר. לכן אני מעדיף שהחסד יתחיל מהבית. החסד שלי הוא לסייע לרעייתי לישון מוקדם ככל האפשר ולהקשיב לילדים שלנו, במלוא תשומת הלב". במקרה שלו, בסיטואציה הביתית הספציפית שלו, הוא צודק בתכלית. הלא כן?! 

כל הנדכאים של "גאולה"

כמובן שכמו בכל דבר ועניין אי אפשר לקבוע מסמרות של "כזה ראה וקדש". כולנו מכירים משפחות רבות, רבות מאד ונפלאות, ששולחן השבת שלהם מוקדש ברובו לאורחים שונים ומשונים, וילדיהם לא חשו מעולם בחוסר תשומת לב, אהבה וחום. ידידי הרב דב מן שליט"א, אברך מקסים תושב רחוב המאירי, סיפר לי סיפורי מופת על סבא שלו, הרה"ח ר' שמואל דוד דייטש זצ"ל ועל סבתו שתחי', שהיא אחות סבתי שתחי'. בני משפחת דייטש (ממשפחת הגאב"ד דקטמון זצ"ל וכל יתר בני משפחת הרבנים לבית דייטש, מפתח תקווה ו"חוג חתם סופר" וכו'. עזרתו לחיים של כ"ק מרן אד"ש מויז'ניץ שליט"א ועזרתו לחיים של מרן בעל "שבט הלוי" שליט"א הינן אחיות לבית דייטש) התגוררו בגאולה, בבית ירושלמי עתיק, הם, ילדיהם ו... עוד עשרות משוגעים, תמהוניים, מסכנים ונדכאים. לא היה מצב שאחד הילדים או הנכדים מגיע לבית ובבית לא נמצאים לפחות עוד 2-3 יהודים, שאוכלים או שותים, מעשנים סיגריות "על חשבון הבית" או משתמשים בחדרי הבית השונים כרצונם הטוב. היו עשרות יהודים שהיתה להם "קביעות" של עשרות שנים, לאכול אצל "שמיל דוד" ביום שני בערב, ביום רביעי בבוקר או בסעודה שלישית. פעמים רבות אין ספור לא אכלו בני הזוג דייטש את ארוחות הבוקר/ צהריים או ערב שלהם, רק משום שלא נשאר. כי פלוני הגיע וסחב איתו עוד שני תמהוניים. אלמוני מישיבת מיר קפץ לביקור והואיל בטובו להסכים לתחנוניו והפצרותיו ר' שמיל דוד, לאכול ארוחת ערב דשנה. האורח התיישב ליד שולחן עמוס וכשראה שמארחו לא אוכל איתו (כי לא נשאר לו אוכל, אל מול תאבונו הבריא של האורח הנוכחי...), הסביר לו הרב דייטש ש"אכלתי כבר". 

"הסיגריה היתה, פעמים רבות, ארוחת הצהריים והערב של סבא שלי", נזכר הרב דב מן בגעגועים. ואני, שהכרתי את סבא שלו כדודו של אמו"ר שליט"א, הסכמתי בכל לב, יודע כי כל מילה אמת, וזהו רק מקצת דמקצת. יום יום ור' שמואל דוד שב מעבודתו הקשה כאח בביה"ח, אל בית גדוש ביהודים מסכנים ונדכאים, גלמודים וזקנים, לצד בני דודים רחוקים שנחתו מארה"ב או מהאחיינים ש"קפצו לארוחת ערב" מישיבת חברון. עשרות שנים שילדי משפחת דייטש אכלו את סעודות השבת עם יהודים שלא ראו צורת אמבטיה זמן רב. ומה קרה? האם משהו נפגם בנשמתם? חלילה. בדיוק להיפך. הם התחנכו שחסד הוא מעל הכל, והם משתדלים ליישם זאת גם בחייהם שלהם, ברוך ה'. 

"מספר הסגולות העולמי" 

"שנה תמימה בקבר רחל" היא כנראה סגולה נפלאה לשפע ברכה והצלחה. גם החזקתה של ערבה חבוטה בארנק הוא וודאי דבר גדול ומסוגל, וגם לקרוא "פרק שירה" בין השמשות במשך 40 יום. אך אם אנו מחפשים סגולות וברכות במקום הנכון, כדאי שנעסוק בגמילות חסדים.

חז"ל הקדושים מספרים (במסכת עבודה זרה דף י"ז): "כשנתפס רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: "אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול. אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד". וממשיכה הגמרא ומביאה שרב הונא אמר דברים נוראיים, מזעזעים לכאורה, שכל מי שעוסק בתורה בלבד ואינו עוסק בגמילות חסדים, "דומה כמי שאין לו אלוק", ומבאר רש"י שיהודי שרק לומד תורה מבלי שעוסק במצוות חסד, נדמה כמי שאין לו אלוקים שיעזור לו ויגן עליו. 

ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" מאריך בעניין ומבארו, והוא מסכם: "על כן כשמזדמן לו לאדם עת צרה חס ושלום, הקב"ה בעצמו הוא הדיין שלו בעניין הזה ומנהיג אותו בחסדו, ובוודאי יינצל. מה שאין כן כשעסק בתורה בלבד ובגמילות חסדים לא עסק כראוי לו- לא נתעורר על ידו למעלה מידת החסד גם כן כראוי, ואם נזדמן לו אחר כך איזו צרה חס ושלום, ומסתמא יש עליו מלמעלה גם כן איזה דין- לא יוכל להינצל לגמרי מכוחות הדין שלא לשלוט בו".

הסתיימה לנו זכות אבות ואנו רוצים להינצל. מה עושים? "רבי יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני, אם ראיתם זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטטו, לכו והדבקו בחסד" (ירושלמי סנהדרין פרק י'). רוצים להינצל מהיצר הרע? נעסוק בחסד (עבודה זרה דף ה'). רוצים להקריב קרבן?- חסד חשוב מהקרבנות! (ילקוט שמעוני, הושע, רמז תקכ"ב). ומה עם ילדים טובים? "רבי יהושע אומר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה, בעלי חכמה". ומה עם כל הברכות הכתובות בתורה? כן, גם הם נאמרו רק בבעלי החסד (תנא דבי אליהו פרק כ"ו). בספרו של מרן החפץ חיים זצוק"ל "אהבת חסד" ישנם פרקים שלמים המפרטים את גודל מעלת עושי החסדים בגופן ובממונם. כל שורה בספר זה יכולה להוות סקיצה כוללת לכל עלון צדקה של כל קופת צדקה שהיא. ואנחנו מחפשים את הסגולות מתחת עמוד החשמל?!... 

איזה חסד גמל אברהם אבינו עם המלאכים?

חסד אין פירושו חסד לעצמנו או למה שנוח לנו, אלא גם למה שלא נוח לנו ומה שטוב לחברנו. בספרי הקט "ויאמר שמואל" הבאתי (במספר מקומות) שישנם הוכחות לא מעטות מדברי הגמרא והראשונים שמצוות בין אדם לחברו אינן "צריכות כוונה". בשונה ממצוות שבין אדם להקב"ה, שתכליתם היא קירבתנו להקב"ה בעשיית המצוות על ידי כוונתנו למצווה, הרי שהמצוות בין אדם לחברו נועדו בשביל לעשות טוב לשני, והמצווה מתקיימת גם אם עושאה בכלל לא התכוון לעשות לשני טוב. תרמת לצדקה לצורך אגו אישי והעני נהנה בזכותך? מצוין. קיימת מצווה. איבדת שקל ברחוב ומישהו, שהיה זקוק לו, הרים אותו וקנה לעצמו לחמנייה? קיימת מצווה. וכן, גם להיפך. אם כיוונת ורצית מאד מאד לעשות מצוות חסד, אך זה שגמלת איתו את מעשה החסד שלך כלל לא נהנה ממנו, אזי לא עשית מעשה מצווה. כוונה טובה היתה לך, אך לא מעשה חסד.

ה"אור החיים" הקדוש, בפרשת השבוע שלנו, טורח להסביר שאברהם אבינו נתן למלאכים שביקרו אותו מטען רוחני טוב שסייע להם כמלאכים. מה הציק כל- כך ל"אור החיים" הקדוש, עד שהוא הוצרך לפרש שאברהם אבינו העניק משהו שווה לשלושת המלאכים שבאו לבקרו?!

שאלתי פעם את מורי ורבי הגר"ח קניבסקי שליט"א את השאלה הזאת, והשבתי לו בעצמי את תשובתי על העניין. ה"אור החיים" סבר שאם אברהם אבינו עשה מעשה חסד, מבלי שהמלאכים נהנו ממעשה החסד שלו, אזי לא נחשב שאברהם עשה בכלל מצווה. נכון, הוא טרח והכין אוכל ומשקה כיד המלך. אך מלאכים אינם צריכים אוכל ושתיה. ולכן הסביר ה"אור החיים" שהמזון שאברהם נתן למלאכים היה "מזון רוחני", כזה שנתינתו גרמה להם לעלות במדרגות המלאכים ובכך הוא גמל עימם חסד. 
--והגר"ח קנייבסקי שליט"א הסכים עם הדברים. 

נכון. אנחנו לא מעבירים בכח זקנים וילדים את הכבישים. אך לפעמים יצר החטטנות שלנו גובר על הרציונל הבריא ובאיצטלה של חסד אנחנו חייבים לרחרח מה קורה אצל השני, על מה בדיוק ניטשה המריבה בין הרב... לר'... וכיצד אנחנו יכולים לפשר ביניהם... אם המשפחה שאתם מזמינים לשבת, אינה רוצה להתארח. הם ביישנים. אין להם חשק ואנרגיה ללכת עכשו למשפחה אחרת או שפשוט אין להם חשק להזמין אתכם אחרי שתזמינו אותם- אז תוותרו. לא מקיימים מצות חסד אם מי שאתה 'גומל לו חסד' אינו חפץ עכשו במעשה החסד שלך...

חסד פירושו שהשני צריך את החסד שלך. וכשהוא אינו צריך אותו- אזי גם אם תכריח אותו לסייע לו, לא תקיים בכך מצווה...

---וכנראה ישנו גם חסד בכך שלא תמיד נטיף לאחרים לעשות מעשי חסד... 
לא תמיד נח לכולם לעשות ברגע זה מעשי חסד. להשאיל את הדירה הלא- נקיה בעליל, להכין עוגה ליולדת השכנה, כשבני המשפחה עצמה לא זכו לעוגה כזאת כבר חודשיים, כי אמא באמת טרודה עד למעלה ראש, ולהשקיע שעתיים הערב בשיחה טלפונית עם קשישה גלמודה, כשבדיוק הערב אחי זקוק לעזרה בהקשבה ובעצה בנוגע לשידוכים שלו. גם מצוות חסד צריך לעשות בשום שכל, ובדעת צלולה של סדרי עדיפויות נכונים.ואם חשקה נפשך במצוות חסד-אזי תעשה זאת בעצמך. אל תטיף לאחרים, אפילו לקרובים, לעשות אותו. תחשבו על זה. 

דירות ומכוניות- חסד באלעד

רבים מבקשים תמיד לכתוב על דירות לשבת. ישנם יהודים באזור שלכם שצריכים דירות לשבתות בר- מצווה ואירועים משפחתיים ואם אתם נוסעים לשבת להורים (או לשמחת בר מצווה משפחתית בעיר אחרת...), הם ישמחו מאד שתגמלו איתם חסד ותעניקו להם את הדירה מיום שישי אחר הצהריים ועד מוצאי שבת. רבים רבים מבקשים תמיד לעורר בעניין הכנסת האורחים בת 3-4 הדקות ברכבכם. התחבורה הפנימית בתוככי אלעד לוקה בחסר במאד מאד. ישנם שעות במשך היום בהם ניתן להמתין לאוטובוס פנימי במשך שעה, רק בכדי לנסוע מתחילת העיר ועד "נחלת יצחק", נסיעה בת 3 דקות. אברך שממתין בשעה 20:56 בכביש ומנפנף בידו שתעצרו לו, מתכוון להסביר לכם ללא מילים שאם לא תעצרו לו כעת, הוא יפסיד את ה"שמירת סדרים" שלו בכולל- ערב ומילגת ה- 400 ₪ הזעומה שלו תופחת ב- 30 שקלים. אלעד משופעת בנשים הנוהגות ברכבם ואתן, נשים יקרות, אנא התבוננו בצידי הדרכים, בעשרות נשים הממתינות עם זאטוטיהם לאוטובוס הפנימי, רק בכדי לערוך קנייה חפוזה ב"מרכז יהלום" או בחנות הבגדים שברחוב הרי"ף. הן ממהרות, לחוצות ועייפות, ואתן תוכלנה לסייע ב"הכנסת אורחים" של מספר דקות, מינימום טרחה והרבה הרבה שכר בשמים ובארץ. כולנו, כולל בעלי הדירות, כולל בעלי הרכבים, בניו אהוביו של סבא, אברהם אבינו ע"ה. האם שכחנו את מסירותו של סבא?!

"חסד אצלי הוא חוט של מחשב", צוחק ו.ט. "חסד אצלי הוא שכן שמסיע את הילדים שלי בצהריים הביתה, כי הוא בין כה וכה נוסע לחיידר ובשביל ילדי מדובר בהצלת נפשות, בפרט בימי הגשמים או בימי השרב", אומר הרב פ.י. "חסד אצלי הוא שההורים של הבנות בגן הבנות, בו אני מנסה להכניס את ביתי הקטנה רק בחודשיים מ"השנתון" שקבע משרד החינוך החילוני, יסכימו להואיל בטובן לקבל את ביתי לגן ולא יחששו ש"היא תוריד להם את הרמה של הגן"... אמר לי הרה"ג ר' א.ה. בצער רב. "חסד הוא להשיב ספרים לארון בבית הכנסת. ומי שלא עושה זאת- הוא אכזרי", אמר לי השבוע, בהמתנה באסיפת ההורים בחיידר, הרב מיכאל פוקסמן שליט"א, שהוסיף ש"הרי הסטייפלר זצ"ל כתב על זה דברים ברורים, חריפים ונחרצים". "חסד אצלי זה שהשכן שלי, שיודע לכתוב שירים, מקדיש לי רבע שעה מזמנו ומשרבט לנו שיר נחוץ לחגיגת הסיום של ביה"ס, במקום שאני ובני ביתי היינו יושבים על זה שעתיים, ולא מצליחים"... "וחסד אצלי הוא שמאן דהוא מהרחוב מחייך אלי חיוך גדול של "בוקר טוב" ואפילו מוסיף משפט מפרגן על כל דבר שלא יהיה. על הדרשה שמסרתי לפני שבועיים. על הבן שלי או על כך ש"נחמד לפגוש אותך על הבוקר"... אומר הרב ד.ק. מהכולל שלנו, והוא, וכולם, צודקים. 

---עולם חסד ייבנה. כי מלבד מעלת החסד, מצוותה וסגולתה, העולם יכול להחזיק מעמד בזכות העזרה ההדדית, הסיוע, האכפתיות וההתחשבות. ואלעד, ברוך ה', משופעת באנשי חסד. אלא מאי? כל אחד, כולל אני, כולל אתה, צריכים להיות אנשי חסד ואוהבי חסד, כל הזמן. ואין מזרזים אלא למזורזים, נכדי סבא אברהם עליו השלום, זכותו תגן עלינו לעולם ועד. 

תודה על הקלסר הכחול / הרב שב"ג/ 

אתה, האלמוני, דואג, במשך שנים, למלאות בדפי דפדפות פשוטות את הקלסר הכחול של גמ"ח מכשירי הכתיבה בכולל. אתה, ויתר חבריך האלמוניים, כמעט בכל בתי הכנסיות והמדרשות בעיר, מגיעים מתי שהוא ביממה, שולפים דפדפת חדשה ומכניסים אותה אל הקלסר של גמ"ח הדפים, העומד בפאתי בית המדרש. כמעט בכל יום מתרוקן לו הקלסר. בפרט בכוללים גדולים, בישיבות מרובות תלמידים או בבתי מדרש שוקקי פעילות. אתה כותב מחוץ לקלסר שהדפים נועדו אך ורק לדברי תורה וזהו, זהו התנאי היחיד שלך ואין בלתו. ואנחנו, מאות מאות יהודים שאינך עוקב אחריהם באופן אישי, נוטלים דפים, דפי דפדפת 14-20 שורות, מידי יום, וכותבים, כותבים בדפים שלך, בעטים שלך, מבלי להודות לך באופן אישי, ולו מהסיבה שאנחנו בכלל לא יודעים מי אתה.

חז"ל מאריכים בגודל מעלת העושה את מעשיו בצנעה ובחשאי והרמב"ם בהלכות מתנות עניים מונה אותו, את העושה טוב והמסתתר במעשיו, כגדול עושי הצדקה והחסד. נכון. אין לי מושג מי אתה, אך אני, וחברי לספסל הלימודים בכולל, רוצים להודות לך מקרב לב. 

אז תודה רבה לך, יהודי טוב. הקב"ה ישלם שכרך. שכרך הרבה מאד, אין שום ספק! 

(פורסם בעיתון 'קוראים אלעד', חשון התשע"א, ופורסם כאן באדיבות הכותב).

החסד הכריע את כף הזכות

מקור: אתר יד אביב

 

זקנה אחת היתה בירושלים, אשר בחרה לה במצוות
שאין להן דורשים. היא התהלכה בסמטאות ירושלים
העתיקה חגורה בסינר ארוך ולו שני כיסים. הכיס הימני
שמש לאיסוף כל דף של דברי תורה ו"שמות" הפזורים על
הארץ, והיא הצילתם מן הבזיון. הכיס השמאלי שמש לה
איסוף כל קליפה או שברי זכוכית וכדומה, המהוים
מכשול ברשות הרבים. היתה אותה זקנה מרימה אותם
ומניחה בסנרה, כדי שלא יכשלו בהם בני אדם ולא
יתקלו בהם הקטנים במרוצתם ויחליקו

זקנה זו האריכה ימים. קודם פטירתה עלתה לבית הדין
אשר ב"חורבת ר' יהודה החסיד" וביקשה לכתוב לה צוואה
שלאחר פטירתה ישתמשו החברא קדישא בסינר זה
כתכריך לגופה. בהגיע קיצה הלכו רבים מאנשי ירושלים
אחרי מיטתה וספרו בשבחה. אב בית הדין הספיד אותה
והקריא את צוואתה. לאחר ימים הופיעה בחלום לפני
אב בית הדין, וספרה לו כי בעולם האמת שקלו את
זכויותיה, שקלו את כיסי הסינר במאזניים של פז, ודווקא
אותו כיס שמאלי, שהיה משמש להסיר מכשול, הכריע את
הכף לחיי העולם הבא

"שיצאו לעבוד " - "אבל הם כבר עובדים"

 "שיצאו לעבוד " - "אבל הם כבר עובדים"

מתוך אתר אש התורה

 

מארי אנטואנט לא הבינה מה הבעיה של העניים. כשדוח העוני מתפרסם מדי שנה, נראה שגם אנחנו לא ממש מבינים.

מאת נועם אשר

מארי אנטואנט באמת לא הבינה מה העניים רוצים. היא לא הייתה אישה רעה. כשהיא אמרה "אם אין לחם תאכלו עוגות", היא לא התכוונה להישמע צינית. היא פשוט סבלה מחוסר מודעות חברתית. אף פעם לא שמעה על פערים בחלוקת ההכנסות, אולי כי כל ההכנסות היו שלה. לא – היא לא התכוונה ללגלג על העניים. היא רק יעצה להם לעשות את מה שהייתה עושה במקומם, לו אזלו הבאגטים מהבית. אבל העניים ברובם לא זכו מעולם לטעום עוגות, וזעמם המתפרץ על מצבם הדחוק הביא לבסוף לעריפת ראשה של המלכה היפה. באמת, חוסר הבנה מצער.

דו"ח העוני של מדינת ישראל מתפרסם כל שנה. עד השנה, היו תמיד מגיבים אנשים רבים בסגנונה של מארי אנטואנט: אם אין לחם, לכו לעבוד. לא מדובר דווקא באנשים קשי לב ואטומים: המגיבים פשוט חשבו שהם, במצב של אין-מה-לאכול, היו מוצאים לעצמם ג'וב. אלא שבא דוח העוני השנה וסתם את טענותיהם: כמעט 42% מכלל המשפחות העניות, מסתבר, בהחלט עובדות לפרנסתן.

כמובן, מי שמחזיק במשרה שמכניסה לו 15,000 שקל בחודש לא מבין איך אדם עובד יכול להיות עני. ברור גם שאדם שגר בדירת רווקים עם דלמטי נחמד, יכול להסתדר עם משכורת נמוכה יותר מזו של אב לחמישה ילדים. ומי שחברת תוכנה חטפה אותו לעבוד אצלה מיד כשסיים את לימודיו, קשה לו להזדהות עם מצוקתו של מובטל שזה חמש שנים מחפש לשווא עבודה. כל עבודה. אנשים שקורות החיים שלהם זיכו אותם תמיד במשרה, לא מעלים בדמיונם שיש כאילו שלא מוצאים עבודה בגלל חוסר השכלה - או בגלל עודף השכלה. נשים שזכו לבוס טוב, מתפלאות לשמוע על אישה שלא מוצאת עבודה רק משום שהיא אם.

אבל השיפוטיות מגיעה בקלות, מכיוונם של אלו המסודרים בחיים. שיעבדו. הם עובדים? אז מה הבעיה? איך יכול להיות שאין להם מספיק?

לכל אחד קשה להבין עוני. גם בעניים עצמם יש דרגות: מי שאין לו כסף לשלם שכר לימוד לילדיו, עוד יופתע לשמוע על מי שאין לו ארוחת צהריים לילדיו. זה לא מוגבל לעוני. מה שבא לך בקלות, קשה לך להבין איזה קושי הוא מציב בפני אחרים.

אבל העוני המתפשט דורש, לפחות, שלא להביט עליו בהתנשאות.

לאף אחד לא טוב עם העוני. לפני שנים אחדות עבדתי כמתרים טלפוני של ארגון חסד, שאסף תרומות כדי לספק סל מוצרי מזון לפסח למשפחות עניות. כששאלתי את מי שענה לטלפון אם יהיה ביכולתו לתרום, אלו שלא יכלו נשמעו מבוישים ממש, מתנצלים. "אני מובטל כבר שנה", הסביר מישהו. ולא אחד ולא שניים לחשו בתקווה את השאלה – שמא יוכל הארגון לספק גם להם את צורכי החג?

אנשים מרחמים על חולים. מרחמים על נכים. מרחמים על משפחות שכולות. האם מרחמים גם על עניים מרודים באותו האופן? נראה שלא. העוני תמיד נראה קשור למעשיו ומאמציו של האדם יותר מאשר לגורל עליו אין לו שליטה, ואדם בר-מזל מסרב לעיתים להאמין שיש הנאבקים לשווא להיחלץ מהעוני. תספרו על מכר חולה ותזכו לשמוע תגובות הזדהות וצקצוקי לשון. תספרו על מכר שהמקרר בביתו ריק ותשמעו: "לא יכול להיות"; "מה, הוא לא עובד?";"הוא בטח מבזבז את הכסף על שטויות"; וגם: (תגובה ששמעתי פעמים אינספור) "אין היום אנשים שאין להם מה לאכול".

אז זהו, שיש. ותעיד פריחתם של בתי התמחוי.

לא כולם, אולי, יכולים להושיט עזרה מעשית. כמעט שליש מילדי ישראל עניים, אבל רבים אחרים מתנדנדים על החבל הדק של המעמד הבינוני-הנמוך. על החבל הזה גומרים בקושי את החודש, ולוקחים משכנתא ענקית כדי לקנות דירה. לא כל אחד יכול לעשות הרבה, אבל כולם יכולים לעשות משהו. ולא – לעשות משהו לא נקרא לצפות בכתבה נוטפת החמלה והצדקנות שהטלוויזיה מראה אחת לחודש או חודשיים. לעשות משהו, אומר פשוט לתת לאדם עני את התחושה שהוא קודם בן-אדם. שיש לו ערך בלי קשר לחשבון הבנק הריק שלו, ושלא מקטלגים אותו אוטומטית כעצלן חסר אחריות רק משום שאין ידו משגת להלביש את ילדיו בבגדי חורף. אם אתם יכולים למצוא לו עבודה מפרנסת, מה טוב. אבל עצות מהסוג שנתנה מארי אנטואנט אל תתנו. אולי ראשכם לא ייערף על הגיליוטינה, אבל תוסיפו כאב נוסף למישהו שגם כך לא שפר עליו גורלו.

הלכות צדקה

סימן לד – הלכות צדקה - מתוך הקצור שולחן ערוך



סעיף א

מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל, שנאמר, פתוח תפתח את ידך לו. ונאמר וחי אחיך עמך. וכל הרואה עני מבקש, והעלים עינו ממנו ולא נתן לו צדקה, עובר בלא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. הצדקה הוא סימן לזרע אברהם אבינו, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. וגדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק בא בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, וכל מי שהוא אכזרי יש לחוש ליחוסו. והקדוש ברוך הוא קרוב לשועת עניים שנאמר וצעקת עניים ישמע, לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואמרו בירושלמי תרעא דלא תפתח לעניא תפתח לאסיה ויתן האדם אל לבו, שהוא מבקש כל שעה פרנסתו מהקדוש ברוך הוא, וכמו שהוא מבקש שהקדוש ברוך הוא ישמע שועתו ותפלתו, כך ישמע הוא שועת העניים. גם יתן האדם אל לבו, כי הוא גלגל החוזר בעולם, וסוף שיבוא הוא או בנו או בן בנו לקבל צדקה ואל יעלה על לבו לומר: איך אחסר ממוני ליתנו לעניים, כי יש לו לדעת שאין הממון שלו, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה חלקו מכל עמלו בעולם הזה, כדכתיב והלך לפניך צדקך, והצדקה דוחה גזירות רעות ומוספת חיים. 



סעיף ב

כל אדם חייב ליתן צדקה כפי השגת ידו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, וכגון שיש לו מעט ממון שלו, ואינו נושא ונותן בהם, דמותר לו ליטול מן הצדקה, כיון שאין לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח, מכל מקום כיון שיש לו במה להתפרנס, חייב ליתן צדקה ממה שיתנו לו. ואפילו אינו יכול ליתן אלא דבר מועט אל ימנע את עצמו, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה מן העשיר. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים. אבל כל שאין לו אלא די פרנסתו, אינו חייב ליתן צדקה, דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. 



סעיף ג

כמה נותנים לעני, די מחסורו אשר יחסר לו, והיינו בעני שמקבל בחשאי מחוייבים אנשי העיר ליתן לו כל מחסורו, כאשר היה רגיל מקודם שהעני, אבל עני המחזיר על הפתחים נותנים לו מתנה מועטת לפי ערכו. ולכל הפחות יתנו לו בכל עיר לחם ומזון שיעור ב' סעודות ומקום ללון. מפרנסין ומלבישין עניי עובדי אלילים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. 



סעיף ד

כמה יתן האדם צדקה, שנה ראשונה המעשר מן הקרן מכאן ואילך יתן מעשר מן הריוח שהרויח כל שנה, זו היא מדה בינונית. ומצוה מן המובחר שיתן חומש שנה ראשונה מן הקרן, ואחר כך כל שנה חומש מן הריוח. ואל יבזבז אדם יותר מן החומש כדי שלא יצטרך הוא אחר כך לבריות. ודוקא כל ימי חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן עד שליש רכושו צדקה. אין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דברים למצוה, רק יתנהו לעניים. ואם נזדמן לו מצוה להיות בעל ברית, או להכניס חתן וכלה עניים לחופה וכדומה, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם, ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה מממון שלו, יכול לעשות ממעשר. אם קונה ספרים ממעות מעשר, צריך ליזהר להשאילן לאחרים, אם לא כאשר הוא צריך להם אזי הוא קודם. וגם יזהר לכתוב עליהם שהם ממעות מעשר, למען לא יחזיקו בהם בניו אחריו. 



סעיף ה

הרוצה לזכות לעצמו, יכוף את יצרו הרע, וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה: אם בנה בית תפלה, יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב, יאכילהו מהטוב ומהמתוק שבשלחנו, כסה ערום, יכסהו מהיפה שבכסותו. הקדיש דבר יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה'. 



סעיף ו

הנותן לבניו ובנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהם (שהם יותר מבני שש שנים) כדי ללמד את הבנים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה, וכן הנותן מתנות לאביו (שאינו יכול לפרנסו רק ממעות צדקה שלו), והם צריכים לכך, הרי זה בכלל צדקה, ולא עוד אלא שצריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו אלא קרובו הוא קודם לכל אדם. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת, שנאמר לאחיך לעניך ולאביונך בארצך. אבל גבאי צדקה המחלק את הצדקה, צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר מלשאר עניים. 



סעיף ז

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופנים כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, ועובר על ולא ירע לבבך וגו', אלא צריך ליתן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, כמו שאמר איוב אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, וידבר לו דברי תנחומים שנאמר ולב אלמנה ארנין. 



סעיף ח

אסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם, ואם אין בידך כלום מה ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגער בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכה, והרי הוא אומר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ואוי לו למי שהכלים את העני, אלא יהיה לו כמו אב בין ברחמים בין בדברים שנאמר אב אנכי לאביונים. 



סעיף ט

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי סלע לצדקה או הרי סלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עובר בבל תאחר, כיון שיכול ליתנה מיד, ואם אין עניים מצויים לו, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם נדר בבית הכנסת צדקה שנותנים לידי הגבאי, אינו עובר עד שיתבע אותו הגבאי ואז עובר עליה מיד, ואם לא כשיודע שהגבאי אינו צריך כעת המעות אלא שיניחו אצלו. 



סעיף י

מי שאמר: אתן סלע צדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני. ויכול כל אדם להפריש מעות לצדקה, שיהיו מונחים אצלו לחלקו במעט מעט כמו שיראה לו. 



סעיף יא

הכופה אחרים שיתנו צדקה, ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם שגובים את הצדקה נאמר ומצדיקים הרבים ככוכבים, וגבאי צדקה שהעניים מחרפים אותו, אין לו לחוש כי על ידי זה זכותו יותר גדול. 



סעיף יב

המעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות הצדקה, היא המחזיק ביד ישראל המך ומטה ידו, קודם שהעני לגמרי, שיתן לו מתנה הגונה בדרך כבוד, או שילוהו מעות או יעשה עמו שותפות, או ימציא לו איזה עסק או מלאכה כדי לחזק ידו, עד שלא יצטרך לבריות, ועל זה נאמר והחזקת בו, כלומר החזק בו עד שלא יפול. 



סעיף יג

יש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן. 



סעיף יד

ביותר צריכין להשגיח על תלמיד חכם עני לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל מתעסקין לסחור לו סחורה, שמוכרים לו סחורה בזול, וקונים ממנו סחורתו וביוקר, ואם יודע להתעסק בפרקמטיא, מלוין לו מעות לסחור בהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המטיל מלאי לתלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה, ואמרו כל הנביאים לא נתנבאו אלא לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומשיא בתו לתלמיד חכם. 



סעיף טו

לעולם ירחיק אדם את עצמו מן הצדקה, ויגלגל עצמו בצער שלא יצטרך לבריות. וכן צוו חכמינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות. 



סעיף טז

כל מי שאינו צריך ליטול מהצדקה, ומרמה את הבריות ונוטל, אינו מת עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן יטול, כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עונות וחטאים. וכל מי שצריך ליטול ומצער עצמו, ודוחק את השעה וחי חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור, אינו מת עד שיפרנס אחרים, ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו'.

מצוות הצדקה

מתוך אתר צעירי חב"ד

מצוות הצדקה היא מן החשובות שבמצוות. "גדולה צדקה" - אמרו חכמינו - "שמקרבת את הגאולה"! מצוות הצדקה מכפרת על חטאי האדם כפי שנאמר "וחטאך בצדקה פרוק"!. בנתינת צדקה אנו מרגילים את עצמנו לתת את נפשנו למען הדברים שבהם אנו מאמינים. כאשר האדם נותן חלק מכספו למטרות צדקה - הוא נותן בכך את נפשו.


"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו א,כז)

בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות-הממון - אין ערוך לחשיבותה של מצות הצדקה: המצוה לתת לאחרים, לוותר על האנוכיות ועל טיפוח החמרנות האישית למען הזולת.

זו מצוה שבה מוצא ביטוי חזק הצורך הבסיסי להעדיף את הרוח על החומר, את הנפש על הגוף, את הערכים על התאוות האישיות. זו מצוה המחנכת את האדם להתחשב בזולת ואף לוותר על שלו למען צרכי הזולת.

יש בזה נקודה נוספת: אנו רואים כי האדם נקשר לכספו אפילו מבחינה נפשית. אדם עלול להרגיש, כי נטילת כספו ממנו, כמוה כנטילת חייו. זאת, משום שבכסף זה הוא השקיע את כל נפשו ואת כל עמלו, או משום זה הוא יכול לקנות ולרכוש את כל אשר נפשו חומדת.

לכן חשוב כל כך להתרגל לתת צדקה. בנתינת צדקה אנו מרגילים את עצמנו לתת את נפשנו למען הדברים שבהם אנו מאמינים. כאשר האדם נותן חלק מכספו למטרות צדקה - הוא נותן בכך את נפשו.

לעובדה זו יש חשיבות רבה בימינו, בדורות שבהם נתקטנו המוחות ונצטמצמו הלבבות. כיום קשה ליהודי הרבה יותר מבעבר למסור את כל ישותו לקב"ה. ירידת הדורות והחמרנות שפשתה באנשים מקשים על התמסרות אמיתית ופנימית כזאת. לכן יש חשיבות רבה מאוד למצוות הצדקה, שגם היא בבחינת מסירת-הנפש, כאמור. היא אינה דורשת כל מאמץ רוחני; רק החלטה של רגע ונתינה מעשית של הכסף לצרכי צדקה.

יש במצוות הצדקה גם יחוד נפלא. לגבי כל מצווה או מעשה טוב נאמר במפורש כי אסור לנסות את הקב"ה. אין לומר לקב"ה: אני אעשה מצווה פלונית ואתה תן לי דבר זה או אחר. אולם לגבי מצוות הצדקה אומר הקב"ה: "בחנוני נא בזאת" - תנו מעשר מהכנסותיכם (10) לצדקה ותיראו אם לא אתן לכם כמה פעמים ככה!

מנהג נתינת המעשר לצרכי צדקה התקבל בכל תפוצות ישראל. ישנם אף כאלה המהדרים במצווה זו ונותנים חומש מהכנסותיהם (20) לצדקה. המצווה היא מצווה בכל מקרה, ויחד עם זאת מאמין היהודי כי נתינת כסף לצדקה כמוה כהענקת הלוורה לקב"ה, ככתוב: "מלווה ה' - חונן דל" (משלי יט,יז). מובטח לנו, איפוא, כי ה"לווה" (הקב"ה) לא ישאר חייב ואף ישלם את "חובו" בכפליים...

האמונה היהודית גם גורסת, כי עלינו לראות את הכסף המצוי בידינו כפיקדון שהפקיד בידינו הבורא כדי שנעשה בו דברים טובים. לכן גם נקראת מצווה זו "צדקה", מלשון "צדק", לאמור: כאשר אנו נותנים מכספנו לנצרכים איננו עושים "טובה" אלא צדק!

* יש לתת צדקה בכל יום חול (בערבי שבתות וחגים - לתרום סכום כפול, גם עבור השבת או החג). חשוב מאד שתימצא בבית קופת-צדקה אשר לתוכה יהיה ניתן לתרום מידי פעם.

* יש לשים דגש רב על חינוך הילדים למתן צדקה. אמצעי מוצלח לכך הוא - לתת לכל ילד קופה אישית ולהצביע לו לתרום לתוכה מידי יום, וכאשר תתמלא - לתת בידו את ההחלטה לאיזו מטרת צדקה להעביראת הכסף.

"גדולה צדקה" - אמרו חכמינו - "שמקרבת את הגאולה"!


קישורים נוספים

ישועות וסגולות טובות

ישועות וסגולות  טובות

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א 
(פורסם ביתד נאמן, אלול התשע"ב)

בימים אלו פותחות קופות הצדקה השונות, הארציות והמקומיות, את מגביות הימים הנוראים. אלפי משפחות משוועות לעזרה דחופה, אלמנות ויתומים, חולים ונדכאים, עניים ומסכנים, וקופות הצדקה עושות את הכל כדי לפתוח לנו את הלב ואת הכיס, כדי שנסייע לאחינו היהודים, הזקוקים נואשות לכספי הצדקה שלנו. והנה, בכל מגבית ומגבית, בכל עונה ועונה, אנו מתוודעים לרעיונות חדשים וססגוניים, לסגולות חדשות ולא מוכרות ולאין ספור 'מבצעי ישועות' בלעדיים ומיוחדים, השתטחות על קברי צדיקים במשך פרקי זמן, הזכרת שמותינו במקומות הקדושים, וכו' וכו', הכל כדי לשכנע אותנו לתרום ולסייע לנצרכים.
גבאי קופות הצדקה אינם אשמים בכך שהם נאלצים לשכלל, חדשים לבקרים,  את 'מערכי הישועות והסגולות', כדי לגרום לנו להתרגש, לסייע ולתרום. ראשי ועדות הצדקה חשים את השטח. הם בודקים בדיקות עומק ומנסים כל דרך אפשרית  וראויה, כדי שהם, השליחים שלנו, יוכלו לעזור לכל כך הרבה משפחות שבמצוקה. ברור לכולנו שמחובתם של גבאי הצדקה לפעול בכל דרך טובה, כדי לגרום לנו להתעורר ולהוזיל מכספנו עבור היתום והאלמנה, החולה והנדכא. השאלה, ואולי גם התביעה, היא עלינו ורק עלינו. מדוע אנחנו לא יכולים להתעורר ולתת צדקה בכל לב, רק מפני שזאת היא מצות עשה דאורייתא, כי זהו רצון ה' יתברך, ומפני שחז"ל הקדושים הבטיחו לנו גדולות ונצורות אם נסייע לאחינו בית ישראל, על פי כללי ההלכה של דיני הקדימה וסדר התרומות (המובאים בבבא מציעא עא, א, ברמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ח וסופ"ח, ובטושו"ע יו"ד סימן רנ"א).
אם כן, הבה וניזכר, נשנן לעצמנו יחדיו, את הסגולות הנפלאות והבדוקות, שהבטיחו  חכמינו ז"ל לכל נותני הצדקה, המסייעים בגופם ובממונם לאחינו היהודים הזקוקים לכך:

 סגולה לקבלת התשובה
כך פוסק הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ד): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו". מקור ההלכה, כמובא בכסף משנה, היא מדברי הש"ס בראש השנה (טז, ב): "אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן, צדקה"...
ובמפרשים (עי' בזה בספר המפתח ברמב"ם הוצאת ש. פרנקל ובקונ' תשובת המלך) התבאר שבעל תשובה הנותן צדקה ככל כוחו, מוכיח על עוצם הכרתו בחטא ועל כך שהוא פועל נמרצות להעביר מעליו את הגזירות העלולות לבוא עליו בעקבות חטאיו, ונתינת הצדקה מוכיחה על עוצם תשובתו, ולכן נקרע גזר דינו לטובה והדבר מועיל לקבלת תשובתו.
סגולה לשינוי הדין ולהעברת רוע הגזירה
"ותשובה ותפילה וצדקה- מעבירין את רוע הגזירה", קוראים כולנו, בעומדנו בתפילת ראש השנה, את מילותיו המרטיטות של רבי אמנון ממגנצא. וכך מבהיר זאת הגרב"מ אזרחי שליט"א: "צדקה" עניינה- אתה מיטיב עם השני, הקב"ה מיטיב עמך. אם נותן האדם משלו לחבירו, אם דואג האדם ומיצר בצרת חבירו, גורף הדבר הנהגת ה' שכנגד- במדה שאדם מודד, מודדין לו" (ברכת מרדכי, מוסר, ראש השנה).

סגולה לרחמי ה'
אמרו  חז"ל (שבת קנ"א): "ונתן לך רחמים ורחמך", כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים". וביאר המסילת ישרים (פי"ט):" וזה פשוט, כי הקב"ה מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיון שהיא מדה כנגד מדתו, והוא מה שאמרו ז"ל (ר"ה י"ז): "למי נושא עון, למי שעובר על פשע". ומי שאינו רוצה להעביר על מדותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין, ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקב"ה עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר: "ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי". אמנם העושה חסד יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות כך ירבה לקבל, ודוד היה מתפלל במדתו זאת הטובה שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב". וכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ב): "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה. כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך". וכתב הטור (יו"ד סימן רמז) : "וכל המרחם על עניים- הקב"ה מרחם עליו".

סגולה לביטול גזירות קשות
"הצדקה דוחה את הגזירות הקשות" (טור, שם). 

סגולה להצלת חיים ואריכות ימים
"וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב).  "וצדקה ברעב תציל ממות", (טור, שם). ובאבות דרבי נתן מובא כך: "מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה, בא הרוח וטבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא ובא לפני בית דין להעיד על אשתו להינשא. עד שלא הגיע עת לעמוד בא אותו האיש ועמד לפניו. אמר לו: את הוא שטבעת בים?. אמר לו: הן. ומי העלך מן הים? אמר לו: צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים. אמר לו: מאין אתה יודע? אמר לו: כשירדתי למעמקי מצולה שמעתי קול רעש גדול מגלי הים שזו אומר לזו וזו אומר לזו רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו. באותה שעה פתח ר' עקיבא ואמר ברוך אלהים אלקי ישראל שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הם לעולם ולעולמי עולמים שנאמר "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו",  ועוד כתיב "וצדקה תציל ממות". וכן מובא בבבא בתרא (יא) שאמרו על בנימין הצדיק שפירנס אשה ושבעת בניה, שהוסיפו לו 22 שנים על שנותיו.

סגולה להפיכת מידת הדין לרחמים וצדקה אינה נכבית ע"י עבירה
"צדקה הופכת מידת הדין למידת הרחמים, ואין עבירה מכבה אותה כשאר מצוות" (ברכי יוסף יו"ד סימן רמז, דרך אמונה מתנות עניים י, ד, ועי' בספרי ויאמר שמואל סי' מז בביאור הדבר).

סגולה לבנים
"מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים" (בבא בתרא י, ב).

סגולה לילדים טובים
"רבי יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה" (בבא בתרא ט, ב).

סגולה לבריאות
חז"ל אמרו (במדרש שיר השירים, ועיין דרך אמונה מתנו"ע י, ד): "הפתח שאינו פתוח לצדקה פתוח לרופא".

סגולה לעושר וכבוד
נאמר בגמרא (בבא בתרא ט, ב): " ואמר רבי יצחק מאי דכתיב "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך כל הרודף אחר צדקה הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה". וכתב הטור: "הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד, כדכתיב:  "מהחל התרומה לביא בית ה' אכול ושבוע והותר עד לרוב כי ה' ברך את עמו", וכתיב: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי עליכם ברכה עד בלי די" (טור יו"ד סימן רמז).

סגולה לשלום
"אמר להו רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו עושו בהדי הדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא". (בבא בתרא ט,א).

--- ואנו, האמונים, הסמוכים והבטוחים על דברי חז"ל הקדושים, מאמינים בני מאמינים, נתבעים ונותנים, מרחמים על הבריות, גומלים חסד וצדקה, וזוכים, בסייעתא דשמיא, לשפע סגולות וברכות.


       


 

הבטחתו של רבי יהושע בן לוי

בס"ד 

ה"הבטחה" של (מישהו הגדול יותר מ)רבי חיים קניבסקי 

*הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א* 

שעת ליל די מאוחרת והטלפון הביתי שלנו מצלצל. על הקו יהודי, שאינני מכיר באופן אישי המברר אם אכן הגיע אל הכתובת הנכונה ואני משיב שאכן כן. האלמוני שמעבר לקו מזדהה בשמו, ומספר בקול שבור על בנו בן השש עשרה, שרבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות ואילו הוא, ירחם ד' על בניו אוהביו, נפל לאחרונה לשאול תחתית, התחבר אל חברים שאינם חברים והם התחברו יחדיו לבורות נשברים, אשר מים אין בהם אבל נחשים ועקרבים דווקא יש בהם, והרבה. הוא מספר בפרוטרוט על בנו היקר, הנאבד לו ולעזרתו מול עיניהם ואני מנסה להבין בעדינות, כאחד שאינו פסיכולוג או מחנך בעל שם, במה בדיוק אני יכול לעזור. "אומרים שיש לך קשר טוב עם רבי חיים קנייבסקי, אתה יכול לדבר איתו על זה?" הוא אומר - מבקש. 

"להגיד שיש לי "קשר טוב" עם ר' חיים קנייבסקי, זה קצת נשמע מוזר", אני מנסה להוריד את בן שיחי אל קרקע המציאות. "ר' חיים הוא הרעבע שלי, לא חבר שלי... אני גם לא נוסע אליו ולא נכנס אליו בתדירות גבוהה, כי התור שבכניסה גדול, כך שלדבר איתו פנים אל פנים לא יתאפשר לי בתקופה הקרובה. אם תרצה אוכל לשלוח אליו פקס לבקש ברכה או לשלוח מכתב"... 

"ותוכלו לבקש ברכה חזקה ממש?" הוא שואל, מתחנן על נפשו. "מה הפרוש ברכה חזקה"? אני תוהה. 

"הבטחה!", תובע האיש שמעבר לאפרכסת. 

"שכבודו יידע בידיעה ברורה שרבנו הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א לא מבטיח לאף אחד שום דבר, וזוהי עובדה מוגמרת. בכל השנים ישנם מספר הבטחות ברורות, ואולי גם אלו לא היו הבטחות בגדר "הבטחה". הגר"ח שליט"א לא מבטיח, הוא מברך, אפילו מברך בחום רב וברוב אהבת ישראל הגדולה שבו, האופפת את רב רבנן וגדול סבלני הדור, אך להבטיח שהבן שלך ישוב לדרך הישר? – ר' חיים לא מבטיח, נקודה!". 

"רגע רגע, קראתי השבוע בעיתון שר' חיים "הבטיח הבטחה מפורשת" שמי שיתרום ל... לא יהיו לו... ומי שיתרום ל... לא יקרו במשפחתו מקרים של... ושאלו שיתרמו ל... אז מובטח להם ש...

" אני קוטע אותו בנימוס וחוזר על דברי הראשונים שלא, אין זה נכון. רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א ממליץ בחום, מברך בכל ליבו ומעתיר בכל כוחותיו הקדושים עבור כלל ישראל בכלל ועבור כל אלו הבאים לפניו בפרט, אך אין הבטחות. אין פתרונות קסם היוצאים ממעונו של מרן הגר"ח, וגם לא מבתיהם של גדולי ישראל אחרים, ושזה במאה אחוז. 

"אתה בטוח שזה במאה אחוז?" הוא תוהה, מסרב להאמין, חושב שאני שקרן פתולוגי. "במאה אחוז!", אני שב וחוזר על עמדי הנחרצת. "הייתי פעמים רבות אצל ר' חיים, לבד ועם אנשים רבים אחרים. הוא מסרב להבטיח והוא נחרץ בזה!". האיש שמעבר לקו הטלפוני נחרד, כך שמעתי בקולו. לדידו, כך הבנתי, אם ר' חיים לא יבטיח לו ברגע זה שבנו יקירו ישוב אל חיקה החמים של התורה הקדושה, הרי ששום דבר כבר לא יכול לעזור. "אני מוכן לתרום הרבה כסף ל... ול... ול... – אם רבי חיים קנייבסקי יבטיח ויתן לי "ברכה חזקה ממש" שהבן שלי ישוב בתשובה שלמה"... 

"כמה כסף אתה מוכן לתרום לצורך זה?" שאלתי בסקרנות, והאדם הנואש לוחש בשפופרת סכום גדול, סכום גדול ליהודי מן השורה. 

"רגע", אני אומר לו, "אתה מתכוון לתרום סכום כסף כה גדול לקופת צדקה שאיננה בעירנו אלעד ?! אתה הרי תושב אלעד ומדוע שלא תתרום צדקה לארגוני צדקה וחסד, כמו...,למשל, ארגונים הפועל באלעד עירנו?!" 

"לארגון..."? שואל האיש, שהבן שלו זקוק לרחמי הקב"ה ולברכת הצדיקים. 

"אכן כן, לארגון.... הארגון הנפלא הזה הדואג להאכיל מדי שבוע למעלה מ- 100 משפחות עניות, חולות או משפחות שנולד להם ילד במזל טוב. 

הם מגישים גם סיוע עצום למשפחות שאחד מיקיריהם נזקק לטיפול רפואי ולשהייה ממושכת בבתי החולים. ארגון... מסייע במגוון רחב של תחומי חסד נוספים לתושבי אלעד". בודאי לא שכחתם שברמב"ם וב"שולחן ערוך", והמקור לזה הוא בגמרא, נפסק ש"עניי עירך קודמין", הלא כן?!". 

"אתה צודק, אבל מה עם הברכה של ר' חיים והברכה של כל הצדיקים, שמבטיחים לי אם אני אתרום כסף ל... ול... ול...?", הוא שואל ומתעקש. 

אני נאנח. "ברכה מהרעבע ר' חיים, לא הבטחה, אני אשיג לך בעזרת ד', אם כמובן ר' חיים ירצה לברך. אני אשתדל להיכנס אליו. אולי אשלח מכתב ואולי פקס. בסדר. אך אני יכול להשיג ברכה ממישהו יותר גדול מר' חיים קנייבסקי!"... 

"יותר גדול מר' חיים קנייבסקי?" הוא מזדעק, לא מאמין שאני הוא זה שחושב בקול שיש מישהו גדול יותר מרבי חיים קנייבסקי... 

"כן, יותר גדול, אפילו הרבה יותר גדול מר' חיים קנייבסקי" – אני מתעקש בעצמי – ואתה יודע מה? יותר גדול מהסטייפעלער, אפילו יותר גדול מ"החזון איש"... 

"מי? מי? מי?" הוא מתבלבל, אך אני לא מרפה. "כבר ישמע כבודו. אך בשביל כזאת ברכה אתה מוכן להכפיל את התרומה?..." 

צליל של חשדנות נשמע בקולו. "הרב גנוט. אתה מתכוון לגנוב אותי או מה?! אתם חושבים שאפשר "לעבוד" עלי? להבטיח לי ברכה ממישהו יותר גדול מרבי חיים קניבסקי והסטיפלער ו"החזון איש" ואחרי זה תיקחו את הכסף שלי?"... 

אני צוחק ומסביר לו מיד שלא, חס וחלילה. הוא בעצמו יתרום את הכסף למוקד התרומות של..., בלי קשר אלי. הסברתי לו שרק מכיוון שישנה הלכה מפורשת ש"עניי עירך קודמין" ושצריך להעדיף ולתרום לעניי אלעד, ורק מפני ששנינו מסכימים ש... הינה קופת חסד נפלאה וישרה, הדואגת באמת ובתמים לנצרכים ונזקקים באלעד, אני מבקש ממנו להכפיל את תרומתו, וכן, הוא יקבל ברכה מיוחדת מגדולי ואראלי קודש, שדרגתם גבוהה מזו של כל גדולי ישראל בדור שלנו ובדורות שלפנינו. 

האיש מקבל על עצמו בחגיגיות ובלי נדר לתרום תרומה כפולה ואני שואל אותו האם הוא מאמין לדברי חז"ל. "בודאי שאני מאמין לדברי חז"ל!!", נעלב האיש מעצם השאלה. "ידוע לך שהרשב"א כותב שמי שלא מאמין ולו לדבר אחד מדברי חז"ל, אי אפשר לצרפו למניין?" "אני לא מכיר את הרשב"א הזה, אבל אני מאמין באמונה שלמה לדברי חז"ל, הוא חוזר בקול רם ובנחרצות. "מצוין, יפתח כבודו מסכת "בבא בתרא" דף ט' עמוד ב', ויקריא לשנינו מה רשום שם בגמרא", בקשתי ממנו, "למטה, בסוף עמוד ב"... 

האיש הניח את השפופרת, וקולות צעדיו נשמעו. דלת ארון הספרים נפתחה בחריקה קלה והוא שב לטלפון, מדפדף במסכת שלפניו ומקריא: "רבי יהושע בן לוי אומר: כל הרגיל בצדקה הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי אושר, בעלי אגדה"... – 

--שתיקה. 

הקו דומם לרגע.ואז הוא לוחש:"לזה התכוונת? שזה יותר מר' חיים קנייבסקי? רבי יהושע בן לוי?" הוא התאכזב, ומיד, אבל מיד, התעשת. עצר לרגע ואמר בשקט: "אתה צודק"...