פירוט מאמרים לפרשת ויצא

שבת פרשת ויצא

שבת פרשת ויצא

מקרא ותרגום | אש התורה על תפילתנו לה' - מאת הרב אריה קרן שליט"א | 
ההשתדלות וה"קוד הסודי" - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

הרב ישראל אשלג שליט"א - כח ההבלגה 

ציורי תנ"ך / לבן   משיב תשובתו לשאלת יעקב./ ציירה: אהובה קליין ©

"וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ-

-לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

 

[בראשית, כ"ט, כ"א]

 

 

 

ציורי תנ"ך/ רחל מבשרת לאביה על בוא יעקב/ ציירה: אהובה קליין ©

  

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא,

וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ".

 

[בראשית כ"ט, י"ב] 

עלונים התשע"ט: אור החסידות | אור השבת | פניני חמד | ישא ברכה | תהילות ישראל זה השער לה'

עלונים התשע"ח: עלון עין חמד עלון ישא ברכה |עלון אוצר תהילות ישראל

  

 ציורי תנ"ך/ בכיו של יעקב לפני רחל / ציירה: אהובה קליין ©

 

"....וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ".

[בראשית כ"ט, י"א]

 

  

ציורי תנ"ך/ רחל  שמחה בהולדת יוסף/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

  

ציורי תנ"ך/ יעקב מבחין  בשער השמים/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד] 

ציורי תנ"ך/ רחל מבקשת מיעקב שיתפלל עליה/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ חלום סולם יעקב/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה –

והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"[בראשית כ"ח, י"ב]

תשע"ו

ישא ברכה | שערי יוסף | מתיקות הפרשה | תפילה למשה

עלונים התשע"ה

עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' |

עלון קבלת שבת

עלונים

עלון אור הצדיק | עלון אור החסידות |עלון ישמחו | עלון שבת נט | 
עלון בית ה' |עלון לשולחן שבת | עלון ישא ברכה | עלון אור החסידות התשע"ב
התשע"ג:
עלון משמחי לבעלון ישא ברכה | עלון קבלת שבת
עלון דבר תורה | עלון חכמת שלמה | 
עלון מריח ניחוח | דורשי רשומות לפרשת ויצא

התשע"ד
עלון ישא ברכה | עלון אשכול יוסף
עלון שיחת השבוע | עלון טוב לחסות בה' | עלון בני ציון 
עלון חכמת שלמה | עלון זה השער לה'

אהובה קליין:
ארץ ישראל-אחוזת עולם-אהובה קליין | יעקב והבשורה-שיר-אהובה קליין | 
יעקב משקה העדרים-שיר-אהובה קליין | 
פרשת ויצא- מה ראה יעקב ברוח הקודש? | רחל ליד הבאר/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

מהם התרפים ומדוע רחל החביאה אותם?לבן והתרפים


יעקב מסיר את האבן מעל הבאר
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

יעקב מבשר לרחל ולאה לשוב ארצה:"וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו...צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך"
[בראשית ל"א,ד- י"ד]

ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחל יושבת על התרפים/ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]

"ותאמר אל-אביה אל- ייחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך.."[בראשית ל"א,ל"ה]

פרשת ויצא - חלק ב

פרשת ויצא - חלק ב - הרב אריה קרן שליט"א 

ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו אין האבן מטל על פי הבאר וקישקנו הצאן ויגש יעקב ויגל את האבן מול פי הבא... (ויצא כט, ח-י)

 והאבן גדולה על פי הבאה  ונאספו שם כל העדרים וגלו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, זה רמז על החכמים והדרשנים הנמצאים בכל דור ודור, ומדריכים את ישראל בדרשות ומוסרים, ועומדים בתפילה ובבקשת רחמים על כל צרה שלא תבוא לעולם ומשקים את הצאן, הינו את העם בדברי תורה ומסירים את האבן שבלבם הוא היצר הרע. ויש דרשן שמכניס את היראה והאמונה בלב המון העם וזה יועיל להם למשך יומים שלשה, ויש דרשן המכניס את האמונה בלבם משך חודש ימים אבל יש שיש בכוחו להחזיר בתשובה שלמה וגמורה את העם על ידי איזה פלאות שהוא עושה כמו "הארי" ז"ל.

ויושק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך (ויצא כט-יא)

הסיבה השניה שבא בידים ריקות והיה מצטער מאד, אמר אליעזר שהיה עבדו של זקני אברהם הביא עמו עשרה גמלים טעונים כל טוב כאשר בא לכאן, כפי שספרנו בפרשת חיי שרה, ואילו אני אין לי כלוםץ שהכל לקח ממני אליפז בנו של עשו כפי שספרנו למעלה. ואע"פ שאין ראוי לצדיקים להצטער על שאין להם ממון, ולא כל שכן לבכות על כך, שהרי זוהי אומנות הנשים .

ויהיה כשמע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האהל (ויצא  כט-יג)

בששמע לבן את גבורתו וחסידותו  ושלקח את הבכורה והברכות של אחיו, ושראה לו הקב"ה בבית אל ושהוריד האבן ביד אחת ועלו לקראתו המים. רץ לקבל פניו ורחל סיפרה לו כל מה שאמר לה יעקב אבל לבן לא המתין עד שתגמור, וזה שאומר הכתוב ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו ר"ל כששמע שבא יעקב והיה בן אחותו, כלומר חסיד כמותה רץ אליו מיד. שאם הוא מן הטובים בודאי יוכל לרמותו. אבל לא שמע את סוף דבריה שיעקב אמר לה אחיו אני ברמאות שאם כן לא היה מקבלו כ"כ מהר, וזה שרץ עכשיו מפני שהיה סבור שהוא עשיר מאד, והוא נזכר בבואו של אליעזר שבא בכבוד גדול אע"פ שהיה עבד, עאכ"ו הוא, וכשראה שאין עמו כלום חיבר אותו שמא יש לו כמה דינרים בכיסו, ומשלא מצא נשק לו על שני צידי פניו שמא יש לו כמה אבנים טובות בפיו, ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה היינו שברח מפניי פחד אחיו, ובדרך שללו ממנו כל רכושו.

ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה ישב עמו חדש ימים (ויצא כט-יד)

אמר לו לבן מאחר שאין לך כלום איני מחויב להכניסך לביתי, אך מ"מ  מצד זה שאתה קרובי השאר פה כחודש ימים, ואפרנס אותך כמו כלב שזורקים לו עצמות מתוך רחמנות, וכך היה עושה לו וגם זה לא היה לחינם, שכן כל יום היה שולח אותו ל רעות את צאנו, ואע"פ שביתו של לבן היה מלא עבודה זרה, בכל זאת הסכים יעקב לדור בביתו, כדי להכיר את הליכותיהן של רחל ולאה ולדעת אם הן יראי השם. ובחודש אחד שהיה שם הכירם הכרה מושלמת.

וכשתתבוננו תמצאו שנעשו ליעקב במסע הזה חמישה פלאים:

הפלא הראשון שהיום נתקצר בעבורו ושקעה החמה לפני זמנה כי הקב"ה חפץ לבר עמו בהר המוריה.

הפלא השני שנעשתה לו קפיצת הדרך והלך מחברון לחרן כהרף עין

הפלא השלישי שהאבנים ששם למראשותיו נתאחדו לאבן אחת.

הפלא הרביעי שגלל האבן הגדולה שהיה הכרח שכולם יתאספו לגוללה והוא הורידה ביד אחת בנקל ואע"פ שכתבנו שהיה בעל כוח, אבל לא יתכן כוח כזה, ובודאי היה פלא גדול.

הפלא החמישי שהמים עלו למעלה, וכך נמשך עשרים שנה כל זמן שהיה יעקב בחרן.

ואותו חודש שישב יעקב בבית לבן היה רועה  את צאנו, בחצי המחיר שלוקחים ורועים אחרים וכך רצה לנהוג תמיד. (מעם לועז)

ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה (ויצא כט-יז)

וזכתה לאה לכך לפי שבני אותו הדור היו אומרים, ללבן אחי רבקה יש שתי בנות, ולרבקה יש שני בנים שהם יעקב ועשו, בודאי הגדול מיועד ללאה והקטן לרחל, כי כך עשו תנאי ביניהם. והיתה לאה הולכת ברחובות והיתה שואלת על עשו מה טיבו. וכשנודע לה שעשו רשע ויעקב צדיק נצטערה מאד. וישבה בתעניות הרבה כדי שלא ליפול לרשותו ואע"פ שעשו היה כבר נשוי כשהיה בן ארבעים שנה אבל חששה שמאה ירצה אביה להשיאה לו,  לפי שהיה מזרע יצחק ולכן אומר הכתוב ועיני לאה רכות, ויש לך לשאול למה סיפר הכתוב בגנותה של לאה שעיניה היו תרוטות. ועוד שאין אדם רוצה לדעת איזו עיני היו לה אלא רמז יש כאן שהיתה בוכה הרבה והיתה מבקשת רחמים מלפני הקב"ה שלא  תיפול בידו של עשו הרשע. עד שנשרו ריסי עיניה ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה, כי הסימן שהיה לבריות להכירה היה יפיה.

 

אחרי הדברים האלה אמר ה' יען כי התאבלה לאה ותצם ותבך ותתפלל אלי לאמר אל נא אהיה לעשו הרשע לאשה על כן איטיב עתה עמה והפכתי את אבלה לשמחה וילדה ליעקב בנים! ותלד לאה בן ותקרא את שמו ראובן, לאמור ראה ה' בעניי וירחם עלי וישמחני! ותהר לאה עוד ותלד בן ותקרא את שמו שמעון, לאמר שמע ה' כי צר לי וירחם עלי ותוסף ללדת את לוי ואת יהודה. ותשמח מאד. ורחל לא ילדה עוד ליעקב וימרר הדבר הזה אותה מאד ותאמר בלבה אין זאת כי טובה לאה אחותי ממני על כן שמע ה' בקולה ותלד ארבעה בנים הבה אתבוננה אל מעשיה הטובים ועשיתי כמוה טוב וחסד וחמל ה' גם עלי! ויהי כאשר ארכו הימים ולא ילדה עוד ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! ויחר אף יעקב ברחל ויגער בה וירע הדבר הזה בעיני ה' ויאמר עקב אשר לא חמלת על רחל אשתך והיא מרת נפש ולא נחמת אותה ולא דברת על ליבה ותקצוף עליה לכן ידע תדע כי יבוא יום וקמו כל בניך מפני הבן אשר תלד לך רחל וכבדהו כאשר יכבד עבד את מלכו!... ותתן רחל את בלהה ליעקב לאשה ותלד לו שני בנים את דן ואת נפתלי ולאה נתנה ליעקב את זלפה לאשה ותלד גם היא שני בנים את גד ואת אשר.

ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי (ויצא כט-יט)

היתכן שלבן הרשע יאמר ליעקב שטוב לי לתת את בתי לך לאשה מאשר לאיש אחר, והלא שום רשע לא יסכים לתת את בתו  לאדם שומר  תורה ומצוות, ומדוע אם כן במקרה זה לבן מעדיף שיעקב ישא את בתו לאשה  ולא עשו הרשע? אלא הביאור הוא שכל זאת אמר לבן מתוך רשעות, וחשב הלא בתי צדקת, ואפילו אם היא תינשא לרשע, תהפוך אותו לצדיק, ואם כן עדיף שתתחתן עם יעקב, שהוא ממילא צדיק, ובכך ירוח לי שיהיה פחות צדיק בעולם (מחידושי מהר"ם שיק מלבוש יוסף)

ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה (ויצא כט-כב)

וכך אמר להם לבן אתם יודעים יפה כמה צער היה לנו בגל המים שכל העיר היתה צריכה להתקיים מן הבאר הזאת והיו צריכים להמתין עד שיתכנסו כולם כדי לגולל האבן, לפי שלא היו מים אחרי ומאז שבא הצדיק הזה נתברכו המים. ועכשיו שילך שוב נסבול מן המים כבתחילה. ולכן אני מציב לפניכם לעשות לו תחבולה זו בלילה אתן לו את לאה במקום רחל, ובחושך לא יבחין בה. ומחר נעשה הסכם אחר לגבי רחל כדי שיעבדני עוד שבע שנים, ולפי שהוא אוהב אותה מאד מאד בודאי יסכים לכך. ונרויח הברכה של המים שנתברכה עירנו בזכותו והעצה הזאת מצאה חן בעיני בני עירו והסכימו לדבריו שלא יגלו את הסוד. אבל מאחר שלבן היה רמאי לא הסתפק בזה שרימה אותו, אלא רצה לרמות גם אותם. מה עשה, אמר להם איני בטוח בכם שלא תגלו הסוד, ולכן רוצה אני שכל אחד מכם יביא לי ערבון, כל אחד הטוב שיש לו וכך הביא לו כל אחד ערבון. זה הביא לו בשר וזה יין וכיו"ב ובערבונות האלה עשה את המשתה ולא הוציא מכיסו כלום. וזה שאומר הכתוב ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. והרי בתחילה עושים המשתה ואח"כ מזמינים את הקרואים אלא רמז יש כאן שע"י איסוף האנשים עשה את המשתה, בערבונות שלקח מהם.

והיה זה בערב שבת בזמן קבלת שבת. וישבו והתחילו לזמר היא לאה, היא לאה. וביטאו זאת מהר כל כך שהיה חושב שזה נוסח של הזמר והלחן שיעקב לא הבין. וכונת לבן היתה להודיע לו ברמז, שאם למחר יבוא אליו בטענה יאמר לו והרי אמרתי לך שהיא לאה ולא היה איכפת לך וכך לקח את לאה והכניסה לחדרו של יעקב.

ויהי בבקר והנה הוא לאה ויאמר אל לבן מה זאת אעשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני (ויצא כט-כה)

וכשראה אותה כעס עליה ואמר לה רמאית בתה של רמאי והרי שמעת בלילה שקראתיך רחל ואת השבת י כאילו את רחל. אמרה לו ממך למדתי שמותר לשקר לדבר מצוה שהרי זה כ"א שנה כשאביך שלח את עשו להביא לו אוכל, הלכת אתה מהר והבאת לו וכששאל אותך מי אתה, השבת, אני עשו בכורך, ובודאי לא נמנעת מלשקר כדי לקיים מצות אמך. כיום אף אני עושה כך כדי לקיים מצות אבי. ובפרט כדי לזכות באנין כה גדול להיות עם חסיד כמוך ובכך להנצל מידיו של עשו. ויעקב אמר ללבן כיצד עשית זאת והלא אני ברחל עבדתי אותך והנה נתת לי את לאה.

ויהי בבוקר והנה היא לאה (ויצא כט –כה)

אמרו במדרש: שכל אותו הלילה היה קורא לה "רחל" והיא עונה לו כן, וכי מה צריך היה ליעקב לקרוא בשם רחל כל הלילה? אולם יתבאר ע"פ מעשה שהיה: סוחר אחד שכר עגלה נסע בה לרגל מסחרו, והנה באמצע הדרך, ירד העלגון מן העגלה, וציוה על הסוחר לפשוט בגדיו וללבוש את בגדי העגלון, ולא יהרוג אותו ומעתה הוא יהיה העגלון, ואילו העגלון לבש בגדי הסוחר, והתישב בעגלה, והסוחר ציית בעל כרחו, והנהיג את העגלה, עד שהגיעו לעיר, וכשהגיעו לעיר, וראה את עצמו בטוח, וסר ממנו הפחד, הרים קול צעקה! והתחיל צווח על העגלון, שהוא העגלון לקח לו כל רכושו והעגלון צועק שהוא הסוחר, ובקיצור כל אחד אומר: אני הסוחר והוא העגלון ונעשתה מהומה גדולה עד שהגיעו לפני רב העיר, הרב רצה לבחון מי באמת הוא העגלון, ומי הסוחר באמת וע"כ בקש מהם קודם לנוח מטרחת הדרך, וכשיתפנה מעסקו אז פנה אליהם וידון אותם והציע להם שתי מטות לנוח עליהם, והם מרוב עייפות הדרך השתקעו בשינה עמוקה, ואז הרב פתח את הדלת של החדר פתאום, והכריז בקול חזק: עגלון! ומיד העגלון האמיתי ענה "כן" כי הוא רגיל בכך ואילו הסוחר נשאר ישן, כי בהיות אדם משוקע בשינה, אינו מתעורר, כשקוראים בשם אחר, ואז התברר מי הוא העגלון באמת, ומי האוא הסוחר, וע''כ. גם יעקב אבינו חשש פן לבן רימה אותו והכניס לו לאה במקום רחל וע"כ המתין לה עד שנשתקעה בשינה, ואז התחיל לקרוא "רחל" להעמידה במבחן, אם היא באמת "רחל" או שהיא "לאה" וע"כ כשהיא ענתה לו "כן" מתוך שינה היה בטוח שהיא רחל, וע"כ בבוקרר כשנודע לו שהיא לאה, אמר לה: את רמאית בת רמאי שהרמאות מוטבעת בך מלידה שאפילו מתוך שינה כשקראת לך "רחל" עניתי לי "כן (אמרי חן)

ויעש לבן כן וימלא שבועה  זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה (ויצא  כט-כח)

ניתן להסביר שאחד הטעמים שהתורה אסרה לשאת שתי אחיות היא משום קנאה, כי בדרך כלל כששתי אחיות נשואות לאדם אחד הקנאה מצוייה יותר משתי נשים זרות, והראיה לכך שהרי מצד הדין מותר לאדם לשאת שתי נשים ואילו לשאת אחות אשתו בחיי אחותה אסור. ואם כן מכיון שראה יעקב שרחל מסרה את הסימנים לאחותה, הבין שאין לה שום קנאה על אחותה ואז נשא את שתיהן. ואכן כשהרגישה רחל שיש לה קנאה באחותה בגלל שאין לה בנים אמרה ליעקב "הבה לי בנים" שאחרת אני אסורה עליך מדין אחות אשתו "ואם אין מתה אנכי" (פלפולא חריפתא בשם מדרש יהונתן ע"פ הרמב"ם לוקט לבוש יוסף)

ויעש יעקב כן וימלא שבועה זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה (ויצא כט-כח)

צריך להבין מאחר והתורה אסרה לשאת שתי אחיות, כיצד התיר יעקב אבינו לעצמו לשאת את רחל ולאה, והלא אמרו חז"ל (יומא כח) כי אבותינו קיימו את כל התורה כולה, ואפילו ערובי תבשילין ועירובי תחומין?

כמה תירוצים נאמרו לשאלה זו. יש מתרצים שאבותינו קיימו את התורה הקדושה בארץ ישראל בלבד אבל לא בחוצה לארץ, ומאת ה' יתברך היתה זאת שמתה רחל בדרך בתחילת בואם לארץ בכדי שלא תהיה תחת יעקב יחד עם אחותה בארץ ישראל (הרמב"ן).

תירוץ נוסף כי קודם מתן תורה היו האבות מקיימים את כל התורה כולה, אבל כל אחד ואחד היה צריך לקבל את התורה כמו גר, והרי אמרו חז"ל (יבמות צז) גר שנתגייר נחשב כקטן שנולד, וממילא כשנשא יעקב שתי אחיות בודאי גיירם לפני הנישואין, ולאחר שנתגיירו אין להם חשיבות כשתי אחיות כי מאחר "שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי" כאילו רחל ולאה נולדו מחדש כל אחת בפני עצמה ללא שייכות אחת לשניה, ולכן לא נאסרו על יעקב כלל (הרא"ם במק"א לוקט לבוש יוסף)

וירא ה' כי שנואה לאה  ויפתח את רחמה ורחל עקרה (ויצא כט-לא)

ואל תחשבו שיעקב שנא אות ח"ו, שאם כן כיצד היה חי עימה, אבל מאחר שלא אהב אותה כמו שאהב את רחל היתה חושבת עצמה שנואה בעיניו.

ותהר עוד ותלד בן ותאר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת (ויצא כט-לה)

משל לכהן שהיה בשדה. בא אדם ונתן לו סל מלא חיטה של מעשר ולא ברך אותו בשום ברכה. בא אדם אחר ונתן לו מעט תבואה והודה לו הרבה. שאלו הראשון מה טעם שאני נתתי לך סל מלא ולא הודית לי ולא אמרת לי לפחות חן חן  ולזה שנתן לך מעט הודית לו. השיב לו הכהן ואמר זה שנתת לי היה מעשר ובין כך היית צריך ליתנו. אבל זה נתן לי משלו. אף כאן חשבה לאה שחלקה בי"ב השבטים צריך להיות ג' בנים. אבל עכשיו שזכתה בבן רביעי בודאי זה חסד גדול מהקב"ה מלבד החסד שעשה לי שילדתי לפני רחל, יותר אני חייבת לו תודה מפני שמבנים אלו עתידים לצאת מלכים וביניהם דוד המלך שיודה ויהלל לה'.

ואמרו חז"ל מיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתה לה' ואם תתמהו, והרי מצינו בנח שאמר ברוך ה' אלהי שם, ומלכי צדק שהוא שם בן נח אמר ברוך אל עליון, ואליעזר עבד אברהם אמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. אבל לא אמרו הודאה על קבלת איזה דבר כפי שקיבלה לאה. לפי שלא זכו יותר מחבריהם. ואילו לאה ילדה יותר מאחיותיה. ולכן קראה לו יהודה.

ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב ותאמר לאה זבדני אלהים אתי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבלון (ויצא ל-כ)

אחרי הדברים האלה ילדה לאה עוד שני בנים את יששכר ואת זבולון ותהר עוד יתתפלל אל ה' לאמור ''אל מלא רחמים הנה נא ידעתי, כי שנים עשר בנים יולדו ליעקב אישי ואני ילדתי ששה בנים וזלפה ובלהה ילדו גם הן שנים כל אחת והיה כי אלד עתה בן שביעי ליעקב והיתה רחל אחותי שפלה גם מזלפה ומבלהה שפחותינו! על כן אנכי מתחננת אליך ה' לאמר רחם נא על רחל אחותי וילדה גם היא שני בנים, ואם ידעת ה' כי הילד אשר בקרבי בן הוא, והפכתו לבת! וישמע ה' בקול תחנוני לאה ויהפוך את הבן אשר בבטנה לבת, ותלד אותה לאה ותקרא את שמה דינה לאמר ירחם ה' על רחל אחותי והפך את הדין הקשה לטוב! ואת רחל זכר ה' ותהר ותלד בן ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסיף לי ה' בן אחר!

ויזכור אלוהים את רחל (ויצא  ל-כב)

זכר לה שמסרה סימנים לאחותה, ושתקה ולא גילתה את הסוד, וגם בנימין בנה שתק, ולא גילה את סוד מכירת יוסף לאביו, אף כי ידע במכירתו, ולאה שאמרה הפעם אודה את ה', גם בנה יהודה הודה במעשה "תמר". רואים מכאן שמידות עוברות בירושה, ויוסף חיבב את הארץ, ובנות צלפחד מזרעו חבבו את הארץ (מדרש אריאל)

וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום ויאמר יהוה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (ויצא לא-ב)

מעשה התרפים

וירא יעקב את פני לבן ובניו כי אינם איתו כתמול שלשום ויתעצב אל לבו מאוד. ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך, כי אמך ואביך מחכים לך. וישמע יעקב בקול ה' ויאמר לרחל וללאה ה' ציוני לצאת מן הארץ הזאת. ותען רחל ולאה ותאמרנה כל אשר אמר אלהים אליך עשה! ויהי כאשר התכונן יעקב לצאת מבית לבן ותאמר רחל בלבה הבה אקחה את התרפים אשר בבית אבי וחדל אבי מלהשתחוות להם ומעבדם! ותקחם רחל ותצפנם בין שמלותיה. וזה מעשה התרפים בימים ההם כי יקחו עובדי האלילים איש בכור ושחטו אותו ומלחוהו במלח ונפו אותו בבשמים טובים. ולקחו מאחרי כן ציץ זהב וכתבו עליו שם אחד השדים ושמו אותו תחת לשון הבכור השחוט, והעמידו אותו על יד הקיר והדביקוהו אליו במסמרים ונאספו כל עובדיו והעלו לו נרות ומשתחוים אליו ומדברים אליו בלט...ותשמח רחל כי בערה את התועבה הזאת מבית אביה ותאמר ליעקב  הבה נצאה מבית אביה ותאמר ליעקב הבה נצא מן הארץ הזאת! ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו על הגמלים. וינהג את כל מקנהו ואת כל רכושו לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. שניתגלה הדבר ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב רדף, אחריו כדי לקחת את כל רכושו ולהרגו.

ויבוא ה' אל לבן בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע! את עני יעקב ואת יגיע כפיו ראיתי על כן אנכי חושך (עוצר) אותך מהרע לו.

ויבוא לבן אל יעקב בהר הגלעד ויאמר  מה זאת עשית לי כי ברחת מביתי ותנהג את בנותי ואת בניהן כשבויות חרב ולא מתת לי לנשקם ולשלחם בשמחה? ויהי המעט עשותך את הדבר הזה ותגנב גם את אלהי!! ובדבר לבן את הדברים האלה ויבט את פני יעקב ואת פני ילדיו וירא כי הורידו הילדים את ראשיהם לארץ ופניהם אדמו פתאום מבושת ויאמר בלבו שמעו הילדים הישרים את דבר הגנבה ויבשו מאד ויאמר לבן נכדי הנחמדים! הגידו לי ואל תכחדו מדוע אדמו פניכם ברגע אמרי לאביכם אתה גנבת את אלהי? ויענו הילדים את לבן ויאמרו אהה אבי אמנו! אתה הובשתנו היום מאד ויאמר לבן הגידו נא לי במה הובשתי אתכם? ויענהו הילדים לאמר הן כבר זקנת ושבת ובכל זאת כאחד הילדים אשר אינם יודעים בין ימינם לשמאלם תדבר היום... לו היו תרפיך אשר אתה עובד אותם ומשתחוה להם אלהים, היכול יוכל איש לגנבם? ועתה אתה ראית כי נגנבו וגם את נפשם לא הצילו ותאמר היום באזנינו אל אבינו למה גנבת את אלהי? וישמע לבן את דברי בני יעקב ויבוש מאד וידום.

ויהי כאשר לא מצא לבן את התרפים אשר בקש בכל האלהים אשר ליעקב ולנשיו ויכרות ברית שלום עם יעקב ויושק לבנותיו ולבניהן וילך לארצו. ויהי כי בא לביתו וירא והנה נגנבו כל כלי הבית ויצר לו מאד ויאמר בצאת יעקב מביתו יצאו אתו גם השלוה והברכה! וימהר לבן וישלח את בנו בעוד ועמו עשרה אנשים אל עשו ארצה שעיר לאמר כה אמר לבן אחי אמך השמעת את אשר עשה לי יעקב אחיך אשר בא אלי לפני עשרים שנה ערום וחסר כל ואצא לקראתו ואביאהו אל ביתי ואגדלהו ואתן לו את שתי בנותי לנשים. ויברך אלהים אותו לרגלי ויהי לו צאן ובקר וגמלים וחמורים וכסף וזהב הרבה מאוד. ויהי כי הלכתי לגזוז את צאני ויברח בהחבא ויקח את נשיו ואת בניו ואת כל הרכוש אשר רכש בארצי וישם את פניו  ללכת ארצה כנען, ולא נתנני לנשק לבניו לבנותי ויגנוב גם את אלהי...! ועתה לך לקראתו ועשית לו ככל אשר יישר בעיניך. וישמע עשו את הדברים האלה ויזכר את אשר עשה לו יעקב בקחתו את ברכתו ויקצף מאד. וימהר ויקח את בניו ואת עבדיו ואת כל נפשות ביתו ששים איש וילך ויקבוץ את כל בני שעיר וכל אנשיהם שלוש מאות וארבעים איש וילך אתם אל  יעקב להכות אותו. ומלאכי לבן יצאו מאת עשו וילכו ארצה כנען ויבואו בית רבקה  אם יעקב ועשו ויגידו לה לאמר: עשו בנך יוצא לקראת יעקב להלחם אתו ועמו ארבע מאות איש. וימררו הדברים האלה את רבקה מאד, ותמהר ותשלח מאנשי יצחק שבעים ושנים אנשים אל יעקב כי אמרה יהיו האנשים האלה לישועת יעקב בעת צרה! וילכו האנשים האלה ויבואו אל יעקב ויראם יעקב ויכירם ויושק להם ויחבקם וישאל אותם לשלום אביו ואמו, ויאמרו שלום. ויאמרו האנשים כה אמרה לנו אמך כי תפגשו את יעקב בני ואמרתם לו בשמי לאמר כי יבוא עשו אליך, והתחננת אליו ונתת לו מתנה אולי יעוררו רחמים דבריך הטובים את לבו וישוב מחרון אפו ונצלת מידיו. וישמע יעקב את הדברים האלה וישא את קולו ויבך בכי גדול ויאמר ככל אשר אמרה לי אמי אעשה. ויהי כי בא עד לפני נחל יבוק וירא יעקב והנה מאה ועשרים רבוא מלאכי אלהים הולכים לקראתו ויקח מהם ככל אשר ישר בעיניו לשלחם אל עשו אחיו.

עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, הכר נא מה עמדי וקח לך (ויצא לא-לב)

יעקב אמר ללבן אפילו נניח שתמצא את אלוהיך מה יתן ומה יוסיף לך, "לא יחיה", הלא אין בו חיות, מוטב כי תכיר את האלוהים שעמדי, וקח לך, לעבוד אותו, תכיר באמונה האמיתית שעמדי,וקח אותה וזה יועיל לך לטובתך. (אמרי חן)

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וליז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות (ויצא ל-לז)

מעשה היה באדם אחד שחור שנשא שחורה וילדה בן לבן. ובא בטענה לפני רבנו הקדוש לאמר בודאי אין זה בני, מאחר ששנינו שחורים מהיכן בא הולד הזה, וביקש לגרשה. שאל אותו רבנו היש ציורים בבית אמר לו הן, ומה צבעם, שחורים או לבנים. אמר לבנים. אמר לו רבי כשהסתכלה בשעה הזיווג בצורות אלו ילדה כאלו, בדומה לצאן יעקב.

וכך היה נוהג כשרצה שיוולדו נקודים היה מפצל הקליפה במקל במקומות רבים עד שיצאו נקודים. וכשרצה עקודים לקח מקל אחר והוציא הקליפה בשני צידי המקל. וכשרצה שחורים או אדמדמים היה לוקח המקלות כפי שנחתכו מן האילן והיו שחורים או אדמדמים. ואע"פ שהיו מקלות היה גם נס בדבר. שהרי יתכן היה שכבשה אחת תיולד בדמות אמה.

ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (ויצא לא-ג)

לאחר שיעקב אבינו עבד אצל לבן למעלה מעשרים שנה, הקים משפחה וצבר רכוש, אומר הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו "שוב אל ארץ אבותיך" ובזמן שלבן הלך לגזוז את צאנו, נאמר "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (שם כ).

ובמדרש תנחומא ישן (בראשית, ויצא אות כג) על הכתוב "שוב אל ארץ אבותיך" מביא, שהכתוב "זעקתי אליך ה'" (תהילים קמב, ו) מדבר ביעקב כשיצא מבית אביו מהו אומר? "אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית, ויצא כח, כ) תלה עיניו לקדוש ברוך הוא, ואמר "אתה מחסי" (תהילים שם).

אמר לו "והנה אנכי עמך" (בראשית, ויצא יח, טו) "חלקי בארץ החיים" (תהילים שם) שהיה יעקב מקווה לחזור לארץ ישראל, אמר יעקב ברשות יצאתי, אם איני נוטל רשות איני חוזר. אמר הקדוש ברוך הוא רשות אתה מבקש, הרשות בידך, "שוב אל ארץ אבותיך", כלום באתה אלא בשביל השבטים הרי הם בידך, ע"כ.

לפי המדרש לעיל, לפני שיעקב אבינו עוזב את לבן, הוא מבקש רשות. ובפשטות, הוא מבקש זאת מאת הקדוש ברוך הוא ומשיבו בחיוב. יעקב בורח מלבן בהסתר מבלי לבקש רשותו, ואפילו מבלי להודיע לו, ולא כפי שעשה לאחר שנולד יוסף שביקש ללכת ואמר "תנה את נשי ואת  ילדי...ואלכה וגו" (בראשית ויצא ל, כו) ואז לבן הציע לו לעבוד ולהישאר ויעקב נעתר לבקשתו.

אצל משה רבנו ויתרו מצינו מעשה קצת מקביל, אבל התנהגות שונה. לאחר מעמד הסנה שבו שולח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו להוציא את עם ישראל ממצרים על מנת להיות העם הנבחר ולקבל את התורה, בא משה רבנו ומתנה הכל ברשותו של יתרו חותנו, ונאמר "וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים" (שמות, שמות ד, יח).

ואמרו בשמות רבה (ד, ב) על הכתוב "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יוולד" (משלי יז, יז) מי היה "אוהב הרע"? זה יתרו שקיבל למשה שהיה בורח מפני פרעה, לכך נאמר "ואח לצרה יוולד" לפי שאהב יתרו למשה והיה לו לרע וכו'. ובשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה" (שמות שמות ג, י) אמר לו ריבון העולמים! איני יכול, מפי שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו חייב לו. ולא עוד, אלא שכל הפותח פתחו לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, לכך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא קבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, ע"כ.

הרבה מן המכנה המשותף יש בין משה ליעקב בגלותם. כמו שמשה ברח מפרעה, כן יעקב ברח מעשו. כמו שמשה הגיע בחוסר כל, כן יעקב הגיע בחוסר כל, כמו שיתרו קיבל את משה, כן לבן קיבל את עקב. (כמו שפגש יעקב את אשתו לעתיד, רחל, על הבאר, כן משה פגש את אשתו לעתיד, ציפורה, על הבאר) כמו שיתרו נתן למשה את בתו ציפורה לאישה, כן נתן לבן את בנותיו ליעקב לנשים. כמו שמשה התפרנס והיה רועה צאן בבית יתרו, כן יעקב התפרנס והיה רועה צאן אצל לבן. כמו שהקדוש ברוך הוא אומר ליעקב לעזוב ולחזור לארץ ישראל.

כמו כן יתרן שיתרו חייב למשה יותר ממה שמשה חייב ליתרו, כי ליתרו היו שבע בנות ומשה הושיען מיד הרועים, אז יתרון חייב לו. בכל אופן אומר משה עצם העובדה שיתרו הסכים להכניסו בביתו ועוד לתת לו את בתו לאשה, הרי הוא חייב לו את נפשו,  ואינו מעלה על דעתו לעזוב את יתרו מבלי לבקש רשות מהחותן, אפילו שכנגד זה עומדת בקשה דרישה מפורשת מאת הקדוש ברוך הוא ללכת לעשות את המעשה הגדול ביותר בהסיטוריה הוצאת העם הנבחר מתחת סבלותיו, כל החשיבות הגדולה עומדת ליפות אם החותן יתרו לא יסכים, ומדוע? התשובה לכך היא הכרת הטוב, שהיא מעלה חשובה ביותר.

לפי זה נשאלת השאלה במלוא חריפותה סוף סוף לבן קיבל את יעקב אבינו בברחו מפני עשו אחיו ואומר לו "אך עצמי ובשרי אתה" (בראשית, ויצא כט יד), וכמו כן נתן לו את בנותיו לנשי  ויעקב חי שם למעלה מעשרים שנה אם כן, היכן הכרת הטוב של יעקב שברח מלבן אפילו מבלי להודיע? והרי בשניהם הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות מעשה דומה, לעזוב, ועוד יתכן ששליחות משה רבנו חשובה יותר, אם כן מדוע היה הבדל בהתנהגות בין יעקב אבינו למשה רבנו.?

ואמנם ביהדות, הכרת הטוב היא ענין ראשון במעלה, ומי שכופר בטובה אומרים חז"ל שעוונו חמור ונחשב כעובד עבודה זרה, כפי שמבואר במשנת רבי אליעזר (או מדרש שלשים ושתים מדות הוצאת הימן פרשה שביעית) מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה? מפני שהוא כענין כפירה בקדוש ברוך הוא אף הכופר בקדוש ברוך הוא כופר בטובה הוא, האדם הזה הוא כופר בטובתו של חברו, למחר הוא כופר בטובתו של קונו. וכן הוא אומר בפרעה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את  יוסף" (שמות שמות א, ח) והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף?! אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפר טובתו, ולבסוף כפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר "לא ידעתי את ה'" (שמות, שמות ה' ב) הא למדת, שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, ע"כ לכן כפירה בטובה היא דבר חמור ככפירה בעיקר.

אבל מצבו של יעקב אבינו היה שונה ממצב משה רבנו. כי יתרו היה אדם הגון שהפסיק לעבוד עבודה זרה, ולכן משה היה בטוח שאם יציג לו את המשימה שהוטלה עליו על ידי הקדוש ברוך הוא, אזי בודאי יתן לו רשות וישלחהו לשלום וכפי שאמר לו "לך לשלום" (שמות, שמות ד, יח) מה שאין כן  אצל לבן, שהיה רמאי ועובד עבודה זרה, ישנו חשש גדול שאם יעקב אבינו יבקש מלבן ללכת, לבן יסרב וכפי שסירב בפעם הראשונה כשרצה יעקב אבינו ללכת, ואם יעקב אבינו היה מבקש ולבן היה מסרב, ליעקב היתה בעיה ולא היה יכול ללכת ולכפור ממש בטובה, לכן בלית בררה העדיף יעקב לברוח. אמנם לא הודיע אבל גם לא כפר ממש בטובה שהרי אם היה מבקש ומקבל תשובה שלילית, לא היה יכול לעזוב למרות אמירתו של הקדוש ברוך הוא מכיון שכל מי שכופר בטובה כאילו כופר בעיקר, וכדי למנוע זאת, יעקב בורח מבלי להודיע.

הבדל נוסף יתרו היה חייב יותר למשה ממה שמשה היה חייב ליתרו, כפי שהוזכר לעיל, ולכן לא היה נראה שהבקשה תושב ריקם. ואפילו אם יתרו ישיב בשלילה, עדין אפשר להתווכח עמו. מה שאין כן אצל י עקב, שלמרות הכל הוא חייב הרבה לחותנו, ואם לבן לא היה מסכים היה קשה להתווכח עמו, על כן העדיף לברוח מבלי שידע (אור חדש)

ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלהים להרע עמדי (ויצא לא-ז)

אין מונים פחות מעשרה, מונים הוא סכום כלל החשבון, והן עשיריות, למדנו שהחליף תנאו מאה פעמים (רש"י).

מסופר על מהר"ם אלשי"ך שפירש בכתוב הזה, איך השתמש לבן בתחבולות ומרמות כדי להונות ולרמות את יעקב. והאר"י שנוכח בדרשה פרץ לפתע בצחוק, והמשיך לחייך בכל הדרשה עד תומה.

משסיים את דרשתו, פנו הנוכחים אל האר"י בשאלה מדוע חיך בדרשה? השיבם האר"י כי נגזר על לבן הארמי להופיע בעצמו בדרשתו של מהר"ם אלשיך, ולהצדיק עליו את הדין והתייצב ליד הפתח והקשיב באזניים קשובות לדרשת מהר"ם אלשיך. ועל כל מין תחבולה שהיה מדגים בדרשתו, היה לבן הארמי מנענע בראשו, כאומר הן, והיה מודה ומתודה שהכל עשה בדיוק נמרץ ליעקב, ולכן היה האר"י מחייך, כי כל התככים שהוזכרו בדרשתו של המהר"ם אלשיך על לבן הארמי, הכל אמת  ויציב, ודבר ה' בפיהו אמת, וכל דברי רבותינו אמת וצדיק (פרפראות לתורה)

עד הגל הזה (ויצא לא-נב)

כשהלך יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך, להלחם בארם נהרים, יצאו בני המקום לקראתו ואמרו לו "אתה מבני בניו של יעקב, ואנחנו מבני בניו של לבן. והלא התנאי שלהם קיים עדיין, כפי הכתוב "עד הגל הזה', ומדוע באת להלחם בנו?"

שמע זאת יעקב וסב על עקבותיו הלך אל דוד המלך ואמר לו"כיצד אומר אתה לי להלחם עם בני ארם נהרים והלא התנאי של שבועת יעקב קיים עדיין?!"

מיד הושיבו סנהדרין לפסוק בענין וזו קבעה "אמנם היה תנאי בין יעקב ללבן, אך הם בני לבן עברו עליו תחילה כלום לא אמר בלעם הרשע (במדבר כ"ג, ז) "מן ארם ינחני בלק מלך מואב"? וכושן רשעתים, מלך ארם נהרים, כלום לא שעבד את עם ישראל, שנאמר (שופטים ג,ח'). "ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתיים..." אם כך, הם הם שעברו על התנאי הזה פעמים!"

שמעו דוד ויואב את הוראת הסנהדרין ומיד יצא יואב לערוך עמם מלחמה. (על פי מדרש תנחומא דברים ג' לוקט ממעשיהם של צדיקים)

פרשת ויצא - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת ויצא - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ויצא כח-י)

 הנה פרשה זו מלאה תוכחות ומוסרי לאדם משעת לדתו עד צאתו מן העולם, פרשה זו מדברת על הנשמה בבואה לעולם, ככתוב ויצא יעקב מבאר שבע, יעקב זו הנשמה, באר שבע זה  מקום שמשם יוצאות הנשמות לאויר העולם, שבע, על השבועה שנשבעת הנשמה לקיים את התורה ולא לעבור עליה חס ושלום, כדאיתא בזהר הקדוש על פסוק ונפש כי תחטא עין שם.

ויצא יעקב, פרש רש"י שכל זמן שהצדיק נמצא בעיר הוא זיוה הוא הדרה של העיר כיון שיצא הצדיק מן העיר אז מסתלק ההוד הזיו וההדר מן העיר, וזה שכתוב וילך חרנה, והיה צריך להיות כתוב וירד חרנה, שהרי ידוע שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות, אלא מכון שצדיק בכל מקום שהוא נמצא הוא גבוה ברוחניות, לכן אין לומר עליו לשון ירידה, אבל ברשע הענין הוא הפך מהצדיק ויצא יעקב וכו’. וילך חרנה הולך לחרון אפו של הקדוש ברוך הוא הינו בעולם הזה להלחם עם יצר הרע ורוחות רעות למיניהם. (אהבת חיים)

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (ויצא כח-י)

וכשיצא יעקב מבאר שבע קרא עשו לבנו אליפז ואמר לו בסתר קח את חרבך ורד מהר אל הדרך ששם עומד יעקב  לצאת, ותקדים ותהרגו ותזרוק גויתו אל אחד ההרים ותקח כל רכושו ותחזור הביתה. ואליפז זה שהיה בחור בן י"ג שנה, ושהיה גבור גדול ואיש מלחמה, לקח עמו עשרה לוחמים ורדפו אחרי יעקב  והשיגו אותו בהר שממול שכם. ויעקב משראה אותו מרחוק נשאר עומד במקומות לראות מי הוא הבא. וכשנתקרב אליפז שלף חרבו הוא ואנשיו והתייצב בפני יעקב. שאל אותו יעקב למה באתם חמושים, ורוצה אני לדעת לשם מה באתם. אמר לו אליפז כך ציווה עלי אבא ואיני יכול להמרות פיו, משראה יעקב שהוא במצב ביש החליט להערים על אליפז ואמר לו אני נותן לך את כל נכסי הן שלי והן אלו שנתנו לי אבי ואמי, ובלבד שתשאיר אותי בחיים.וייחשוב הדבר שקיימת מצוות אביך, שהרי עני חשוב כמת. והקב"ה נתן חנו בעיני אליפז והסכים לכך, ונתן לו כל רכושו ולא השאיר לו שום דבר ערך, ואפילו את מזונו לקח וחזר לביתו. ועשו כעס מאד כששמע שהניח אותו בחיים. וכששמע שלקח כל רכושו נרגע מעט, כי הסביר לו שעני חשוב כמת. (מעם לועז)

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (ויצא כח-יא)

האבנים הללו היו אבני המזבח שנעקד עליו יצחק אבינו ע"ה ונהפכו להיות אבן אחת והיא אבן השתיה שבבית המקדש (הרמב"ן).

ומכיון שמקום זה מקודש ביותר ובחר השם יתברך את המקום למקדש והכיל מלך, לכן העלימו הקדוש ברוך הוא בחלוקת הארץ כדי שלא תהיה מריבה בין השבטים, כי כל שבט ירצה שיהיה חלקו במקום מקודש כזה. (מורה נבוכים)

בתחילה כתוב מאבני המקום ולאחר מכן ויקח את האבן, לפי שבתחילה התחילו שריהם של האבנים רבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקדוש ברוך הוא אבן אחת. (רש"י  ז"ל)

שואלים העולם אם כבר נעשה נס ליעקב אבינו שכל האבנים נעשו לאבן אחת בכדי שיניח הצדיק את ראשו מדוע לא נעשה נס גמור שיהפך לכרית שיהיה גם נוח לו? אלא מכאן רואים שמכיון שהאבנים נעשו לאבן אחת ע"י מריבה לכן לא זכו להפך לכרית שממריבה לא תצא טובה גמור (בשם הגאון מוילנה לבוש יוסף)

כך היה דרכו של אדמו’’ר הזקן בעל ה"תניא", שהיה בא לידי ההתפעלות עצומה והיה מתגלגל על הארץ וצועק בקול. פעם אחת קרא בתורה בשבת פרשת "ויצא", וכשהגיע לפסוק "הידעתם אל לבן", צעק בקול גדול מאוד "הידעתם את לבן", ונפל לארץ ונתגלגל כחצי שעה, ואחר כך קם מעל הארץ  ואמר בקול ובניגון "ויאמרו ידענו".

תמהו החסידים, מה ראה הרבי לבוא להתפעלות עצומה כזו בפסוק זה דוקא, עד שמצאו, שבמדרש יש על פסוק זה "ר’ יוסי בר חנינא פתר קרא בגלות מחרן אנחנו מחרונו של הקב"ה אנו בורחים, הידעתם את לבן? הידעתם את מי שהוא עתיד ללבן עוונותיכם כשלג, השלום לו? ויאמרו שלום באיזו זכות? והנה רחל בתו באה מן הצאן, הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד-טז). כה אמר ד’ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה..כה אמר ד’ מנעי קולך מבכי...ויש תקוה לאחריתך". (סיפורי חסידים)

ויפגע במקום (ויצא כח-יא)

למדנו שאבותינו תקנו תפילות, אברהם תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג) יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע  במקום".

וכתב רבי יצחק אבוהב זצ"ל שדבר זה מרומז באות השניה של שמות האבות. אות השניה של אברהם ב’ זהו בוקר שתיקן בו תפילת שחרית, ואות השניה של  יצחק צ’ זהו צהרים שתיקן בו תפילת מנחה, ואות השניה של  יעקב ע’ ערב, שתיקן בו תפילת ערבית. (לבוש יוסף)

נאמר במדרש (שמות רבה כא-ה) כיוון שראו ישראל שהיו מוקפין מג’ רוחות: הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר. תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו אליו...ולמה עשה להם הקב"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפילתן.

א"ר יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך, הצילני מיד הלסטים! שמע המלך צעקתה והצילה.

לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה לסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיוון שבאו עליה הלסטים, החלה צועקת למלך. אמר לה המלך: לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך.

כך, ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: "ופרעה  הקריב". מיד: "ויצעקו בני ישראל אל ה’"? באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר: "יונתי בחגווי הסלע...השמעיני את קולך" (שיר השירים ב,ד) אותו הקול שכבר שמעתי במצרים....

ממדרש זה אנו  למדים כי הצרה היא אמצעי בכדי להגיע אל התפילה, והקב"ה החפץ בטובת בריותיו מבטיא את המצוקה כדי שיצעקו ויתעוררו אליו בתפילה. שנאמר "עת צרה ליעקב ממנה יושע" (אור דניאל)

יהודי תמיד צריך להתפלל על כלל ישראל שנצליח בגשמיות כדי שנוכל לעבוד את הקב"ה ברוחניות בישוב דעת ולא בצער

שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח-כ)

בעת שנערכה סעודת נשואיו של נכד האדמו"ר "בעל התניא", קם הרבי וכמנהגו נשא אחול בזו הלשון: "ה’ יתברך יעזור בגשמיות וברוחניות". כונתו היתה, כי הודות לכך שיהיו הצרכים הגשמיים – אפשר יהיה לפעול גם ברוחניות.

נכח במקום אחד מגדולי הצדיקים, ולשמע האחול פנה אל "בעל התניא" ושאל: "כיצד יתכן שגשמיות תקדם לרוחניות?"

השיבו "בעל התניא": "הן כך מצאנו אצל יעקב אבינו, שנאמר: ’ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש...והיה ה’ לי לאלהים’ – הרי שהקדים גשמיות לרוחניות.

אך הצדיק המשיך ושאל: "האם נתן להשוות את הגשמיות של יעקב אבינו לזו שלנו?"

ענה לו "בעל התניא": "וכלום נתן להשוות בין הרוחניות שלנו לזו של יעקב אבינו?!" (מעשיהם של צדיקים)

ויפגע במקום וילך כי בא השמש ויקח מאבני המקום (ויצא כח-יא)

"ויפגע במקום":  יעקב תיקן את תפילת ערבית.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי בנערותו שאל את ר’ יהושע: תפילת ערבית חובה או רשות, אמר לו רבי יהושע רשות. הלך ושאל את ר’ גמליאל ואמר לו: חובה. אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר’ יהושע אמר לי שהיא רשות. אמר לו: המתן עד שיבאו תלמידי חכמים לישיבה. וכשנכנסו כולם חזר ר’ שמעון ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה, ור"ג זה שהיה הגדול שבהם אמר חובה. ושאל אם יש מן החכמים שחולקים עליו. עמד ר’ יהושע ואמר: אין. כעס ר’ גמליאל ואמר: והרי משמך מסרו לי שאמרת תפילת ערבית רשות. עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר: אילו הייתי אני חי והוא מת, יכול חי להכחיש את המת. אבל עכשיו שאני חי והוא חי אי אפשר להכחישו, ואני מודה בטעותי שאמרתי לו שאין זו חובה. והמנהג בימים ההם היה שרב העיר אומר ההלכה והדרוש בלשון הקודש, ועל ידו עמד חכם שני שהיה חוזר ומשמיע הדברים בלשון ארמית, כדי שיבינו האנשים שאינם מבינים לשון הקודש. וכ"כ גדול היה כעסו של רבן גמליאל עד שהיה יושב ודורש והניח את ר’ יהושע עומד על רגליו. לפי שלא היה לו רשות לישב בלי רשותו. והיה הדבר קשה בעיני החכמים, אבל לא היו יכולים לדבר, שרבן גמליאל היה דורש. וכשהתחיל המתורגמן להשמיע דבריו השתקוהו. ונתכנסו כל התנאים ועשו מעמד גדול ואמרו: כיצד נסבול הנהגה זו של ר"ג שזה שלוש פעמים ציער את ר’ יהושע להניחו עומד על רגליו כהדיוט. ומפני שאנו מכירים אותו כחכם גדול אין ראוי לשתוק. עד שהחליטו להוריד את ר"ג מנשיאותו. אבל אמרו: את מי נושיב במקומו, ואע"פ שר’ יהושע אדם גדול, אבל מאחר שהיה ריב בינו ובין ר"ג לא נצער כ"כ את ר"ג להושיבו במקומו, ואם נושיב את ר’ עקיבא, מאחר שהוא בן גר חוששים אנו מר"ג שאם יקללו אין לו זכות אבות. וא"כ אין טוב מר’ אלעזר בן עזריה שהוא חכם גדול, שאם ישאלוהו ר"ג הקושיא הגדולה ביותר, יוכל לענות לו, והוא אדם עשיר, שאם ר"ג יתלונן עליו בפני המלך, יש לו ממון כדי לבזבז ולקנות ידידים. והוא בא מעזרא הסופר, ואם יש לו זכות אבות אינו חושש מקללת ר"ג.

אמרו לו לר’ אלעזר: רוצים אנו שתהיה הראש ישיבה שלנו. ענה להם: אחשוב בזה בלילה. והלך לביתו והיה מהרהר בדבר הן או לאו. והיה קשה לו להכנס בדבר, לפי שהיה אז בן י"ח שנה. למחרת  נעשה לו נס כשנתעורר והנה יש לו זקן לבן של י"ח שורות שהיה דומה לזקן בן שבעים. וכן אנו רואים בהגדה של פסח שאמר רבי אלעזר: הרי אני כבן שבעים שנה, ר"ל הוא נתן שבח להקב"ה שאע"פ שהוא צעיר לימי הוא נראה כבן שבעים.

ורבן גמליאל הכריז בשעתו שכל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאין פיו ולבו שוים, אל יכנס לבית המדרש. והעמיד שמש בפתח שלא ליתן ליכנס לשום אדם בלי רשותו, בטענה שכל מי שאינו לומד לשם שמים, מוטב שלא יבוא ללמוד, אבל כשהושיבו את ר’ אלעזר לראש ישיבה, סילקו השמש הזה ואמרו: יכנסו הכל, בטענה שלימוד התורה יחזירם למוטב, שיכירו גדולת ה’ ויקיימו מצותיו, ובאותו יום נתוספו ד’ מאות ספסלים בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. ואפילו רבן גמליאל לא הסיר לבוא לבית המדרש אפילו שעה אחת, שבהיות מחלוקתם לשם שמים לא שינו הדין לכבודם. ולכן לא היה קשה לר"ג לבוא אע"פ שהושיבוהו יותר  נמוך, וזו היתה חסידות גדולה מצד ר"ג שאחר לא היה יכול לעמוד בזה, ולא היה בא לישיבה והיה לומד בביתו, שלא היה זקוק להספקת הישיבה. ובאותו יום עצמו נחלקו בישיבה ר"ג ור’ יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה.  ונפסקה הלכה כר’ יהושע כי כולם הודו לסברתו. ולכן הלך ר"ג לבית ר’ יהושע כדי לפייסו. כשנכנס לביתו אמר לו: מכתלי ביתך ניכר ליראות, שהם שחורים. ר"ל עד עכשיו הייתי סבור שעשיר אתה, שהית לובש מלבושי כבוד, אבל עכשיו שאני נכנס לביתך אני רואה שאתה עני ומוכר פחמים. אמר לו ר’ יהושע: ודאי לדור שאתה מנהיגו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, ואין אתה שואל מהיכן הם מתפרנסים, שאם היית בעל מעלה היית צריך להתענין ולשאול את האנשים לאמור: ראיתי את ר’ יהושע לבוש יפה, האם הוא עשיר או שמא הבגד הזה שהוא לובש לקח בהשאלה בדמי שימוש ממשכורתו כדי שיוכל לבוא בין הבריות. ואם היית חוקר בדבר היית יודע מצבי, שבודאי חייב גדול הדור להתעניין במצב החכמים לידע ממה הם מתפרנסים, שכל היום הם לומדים בישיבה. אמר לו רבן גמליאל: אני מכיר בשגיאתי ואני מבקש סליחתך. ור’ יהושע לא נענה לו. אבל כשביקש למען כבוד אביו, נענה לו והשלימו ביניהם. אמרו החכמים: כיצד נעשה. שאחרי שמינינו את ר’ אלעזר לראש ישיבה אי אפשר להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולאחר שראינו שר’ יהושע מסכים שר"ג יהיה ראש ישיבה, כיצד ינהג, שאם ידרוש כל אחד שבת אחרת לא נימנע מקנאה וממחלוקת, החליטו שר"ג ידרוש ג’ שבתות ור"א שבת אחת, כי ר"ג היה קודם ראש ישיבה ויש לו חזקה מאביו, הוא ראוי ליתרון (מסכת ברכות)

ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא (ויצא כח-יא)

 פירש רש"י וישם מראשותיו עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות. וצריכין להבין, אם פחד מפני חיות רעות למה דוקא פחד על ראשו, על כל הגוף היה לו לפחד? עיין בזה בליקוטי שיחות של האדמו"ר מלובוויץ [שליט"א] זצ"ל שאמר בזה רעיון נפלא, כי ידוע כל מעשה אבות הוא סימן לבנים, וכל החלום הזה וכל גלות יעקב, סימן לבנים, והכוונה כאן כי כשילכו ישראל בגלות, יפחדו מחיות רעות, אלו דעות רעות והשקפות רעות, פן יכנסו בראשם דעות מינים ואפיקורסים, שמא חס וחלילה תתבלבל דעתם, וזאת הסכנה תהא על כל הגוף, לכן יעקב אבינו ביודעו את מצב לקח ’מאבני המקום’ אבנים קדושים של בית המקדש, להגן על הראש, כי שם עיקר הפחד. ואז, אם השכל שמור, אין חשש מחיות רעות, ועם ישראל חי וקיים בקדושתו ובטהרתו.

ובדרך זו ביאר האדמו"ר שליט"א זצ"ל את הכתוב בתהלים "יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך" (קכח, בב), אם מוכרח אתה לצאת לעבודה, הזהר! "יגיע כפך כי תאכל" תשקיע שם רק את הידים ולא את הראש כי הראש צריך להיות שקוע בעבודת ה’ ובלימוד התורה, גם כשאתה נמצא בעבודה ורק הידים והכפיים יהיו שם ולא הראש עיין שם ותהנה.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", גם האבנים צריכים להיות טהורים בבית, האבנים הצלחות והשולחן, זה האבן אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, - האבנים הרהיטים הכל צריכים לשמש בית אלקים. על דרך מה שאמר הכתוב "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’" (יחזקאל מא, כב), בשעה שאדם יושב ואוכל, עליו לדעת כי השולחן קולט כל דיבורו אשר מדבר, "ואשריו" אם השולחן קולט דברי תורה הנאמרים בשולחן בשעת הסעודה כי לעתיד, יביאו את השולחן לפני ה’, ויביע כל מה שקלט כמו שכתוב וידבר אלי זה השולחן, אשרי מי שהשולחן שלו יביע דברי תורה לפני ה’ וחס וחלילה שלא יהיה להיפך ואשרי הזוכה.

ואין הדבר צריך להיות תמוה שהשולחן ידבר כי הכל מתקים מחוות להקב"ה שנאמר מלא כל הארץ כבודו ובעשרת המכות כבר קרה שהמטה של האהרן שהוא דומם בלע את מטותיהם של החרטומים לכן לא רק השולחן גם קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום דינו שנאמר אבן מקיר תזעק.

כותב הכלי יקר על הפסוק "אם יהיה אלקים עמדי וגו’" חלילה לומר שהיה יעקב בספק בהבטחת ה’ יתברך כי כבר אמר לו אלקים "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ועל כן בודאי שיעקב לא ביקש כלל על שמירת הגוף, אלא ביקש עכשיו על שמירת הנפש מן חהטא"...

מסופר על העיר בריסק שכידוע היו בה כמה דורות של גדולי תורה, ועד לפני כשבעים שנה חי בה הגאון רבי חיים מבריסק שהיה המרא דאתרא. בזמנו היה אדם הדורש לרבים שהיה מושך לב האנשים בדרשותיו, אבל הצרה היא שהיה מכניס דעות פסולות בדרשותיו, וחולק על רבותינו הראשונים. על אדם שכזה כתב הרמב"ם שהוא נחשב למין מכיון שהוא כופר בתורת אבותינו כי מפרש פירושים נגד התורה הקדושה. ביקש הדרשן הנ"ל מרבי חיים מבריסק לדרוש לכל אנשי העיר ולא הסכים לו הרב. אמר אותו דרשן: יודע אני מדוע אינך מסכים שאדרוש בעירך, אבל אני מבטיח לך שבדרשתי אזכיר רק פירושים של רבותינו הרמב"ן, ואה"ח הקדוש, וכדומה, ולא אוסיף על דבריהם משלי. רבי חיים עמד על שלו, כשראה הדרשן כך הפציר הרב ואמר: בשבועה, שלא אוסיף דברים משלי.

אמר לו רבי חיים: בא ואסביר לך בדרך משל מדוע איני מסכים שתדרוש. כידוע שאסור לאכול אבר מן החי, ורק אם ישחטו את הבהמה כראוי אפשר לאכלה. אבל אם יבשלו את הבשר בסיר שבשלו בו בשר טרף, הרי האוכל נאסר למרות שהבשר נשחט כראוי. כן הדבר אצלך. אתה מבקש לומר דברי רבותינו כולם קדושים על טהרת הקדושה אך הצרה היא שהם יוצאים מפה לא טהור לכן נאסרים כל דברי התורה כי מלבד שלא ישפיעו על הציבור לטובה גם תושפע עליהם חלילה רוח טומאה.

מכאן יש ללמוד שככל שהמלמד יהיה ספוג בתורה ויראת שמים כך תהיה ההשפעה גדולה עבור התלמידים. ואכן בדור שעבר היו בוחרים צדיקים וקדושי עליון ללמד התנוקות.

וסיפר הרה"ג ר’ משה צדקא שליט"א (ראש ישיבת "פורת יוסף גאולה") כי אותו לימד הצדיק המקובל רבי אפרים הכהן זצ"ל, ובהיותם ילדים היה אומר להם הרב ז"ל "אנו לומדים כדי להקים שכינא מעפרא" ולמרות שהילדים לא היו מבינים את פשר הדבר, כשגדלו זכרו טוב טוב את אותם המילים שיצאו מפה קדוש...

ואמר ר’ צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שעשרים שנה לקח לו כדי לעקור את ההשקפה הלא טובה ששמע פעם מאדם רשע. אם אדם ענק שכזה אמר כך קל וחומר אנו שלא בריאים בנפשנו שצריכים להקפיד לבל נושפע משום השקפה שאינה טובה, כמו שיעקב אבינו הקיף אבנים סביב ראשו להשמר מדעות והשקפות לא טובות. (לבושי יוסף)

והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

ובדרך אחרת נראה לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם בגימטריא ממון, זהו ממון שהופקד אצל האדם להשתמש בו בדרכים טובות, ויזהר האדם לבל יחבול באותו ממון הנמצא עמו כפקדון, וכן שלא יבוא לידי התנשאות בחושבו שהוא עשיר, כי ה’ משפיל אף מרומם, וזהו רמז הסולם, שבודאי אין המדרגה העליונה יכולה להתפאר על התחתונה ולראות את עצמה כגבוה מעל גבוה כי יבוא אדם ויהפוך את הסולם א"כ אותו עליון נעשה תחתון ואותו תחתון נעשה עליון, וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואם כן מה לאדם להתגאות בעוה’’ז כאשר ברגע קט יכול לאבד את ממונו ולהיות עני כיום הוולדו, וע"כ ילמד האדם מוסר זה מסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (וידבר יוסף)

הממון מסוגל לשנות את האדם בשעה קלה מן הקצה אל הקצה על כך מסופר בספר "תנועת המוסר".

 רבי נתן צבי פינקל רגיל היה לספר על מקרה שנזדמן לו לראות בצעירותו בשוק ווילנא.

אשה רוכלת שעמדה בשוק  ומכרה פולים התרגזה רוגז רב על אחת משכנותיה, כנראה מתחרה שלה, וגידפה אותה בקולי קולות עד שקצף הותז מפיה, וכולה כוסתה זיעה. נדמה היה שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה והנה בעודה קוצפת ורוגזת ניגש אדם לשולחנה וביקש ממנה פולים בפרוטה אחת, ופלא היה לראות, כיצד רוכלת זו השתנתה לפתע פניה צהלו, חיוך  חלף על שפתיה ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לו את מבוקשו.

מקרה זה גילה לרבי נתן צבי סוד גדול בכוחות הנפש: פרוטה אחת בכוחה להפוך אדם מקצה אל קצה ולבלום את המידות הסוערות ביותר, כאשר הן פועלות במלוא תוקפן. הפרוטה פעלה מה שלא יכלו לפעול כל אמצעי החכמה וההסברה הקיימים בעולם. ואם בפרוטה כך, הוא הדין בכל הנאה חושית כגון שבח או מחמאה, ולפעמים גם בחיוך קל או במילה אדיבה אחת אפשר לרכוש את לב בני האדם ולהפיג את רשעותם.

רבי נתן צבי למד מהמקרה שראה עוד נקודה נפלאה:

לאחר שהקונה שילם לרוכלת את הפרוטה שהגיעה לה תמורת הפולים, היא החלה להודות לו על החסד שגמל איתה ולהעתיר עליו שפע ברכות שיהיה בריא, שיאריך ימים עם אשתו וילדיו, שהקב’’ה ישיב לו כפעלו הטוב ועוד.

רבי נתן צבי הוסיף שהוא בטוח שהרוכלת ברכה את הקונה בלב שלם ובאמת הרגישה כלפיו הכרת הטוב. כוחה של אותה פרוטה אינו מתבטא רק בהבלגה על שחיתות המידות טובת הנאה כל שהיא, בכוחה להפוך בני אדם לטובי לב לאוהבי הבריות ולאנשי חסד (מורשת אבות)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

נראה לבאר על פי הכתוב בפסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהאדם מצריך להתבונן בדרך עבודתו בעוה"ז שבענינים הנוגעים לשמים צריך להסתכל מי למעלה ממנו, וזהו בשמים ממעל, ואילו בענינים הנוגעים לעוה"ז שהם בחינת ארץ, ועל הארץ מתחת, שאדם יסתכל מי פחות ממנו בענייני העוה"ז, וזהו רמז הפסוק שהוא מוצב בארץ וראשו מגיע השמיימה, ואין לאדם להפך היוצרות, שבענייני העוה"ז ישאף לעוד ועוד ובענייני שמים יסתפק במה שיש לו ובפחות מזה, וכמו שהובא בספרי המוסר משל בעשיר אחד שהיה לו עלית גג בחצרו, וסולם מוצב לעלות ולרדת בו. האנשים באו לכלל סכנה, קרא העשיר למשרתו ואמר לו: "בבקשה ממך תוריד את הסולם הזה לבלתי יהיה מכשול". המשרת, התחיל שובר את השלב הראשון ועולה את הלמעלה ממנו, וכן על זה הדרך שובר את התחתון ועולה למעלה ממנו, עד שהגיע לראש הגג ואינו יכול לרדת, כי כל שלבי הסולם נעקרו ממקומן, ומיד הוא התחיל לצעוק עד שהביאו חבלים והורידוהו. אמר לו בעה"ב לאותו משרת שוטה שכמותך, היית צריך לעלות תחילה לראש הסולם ומשם להתחיל לשבור את השלבים וכך לרדת עד הרצפה, ואז הכל היה מתנהל נכון. לימים קרא לו בעה"ב לאותו משרת ואמר, הבט נא וראה ישנו בור בחצר שיש לו מדרגות מסוכנות שיכולים לסכן חיי אדם, לך ושוברם. מיד נזכר אותו משרת במה שאמר לו בעה"ב שצריך לעלות למעלה ובדרך זו לשבור את הסולם. וכן עשה. ירד מדרגה ושבר שלב וכן על זה הדרך עד שהגיע לקרקעית הבור ואינו יכול לעלות. מיד התחיל צועק על מצבו ובא בטענות על בעה"ב אשר אמר לו לשבור את הסולם בדרך זאת, אמר לו אדונו שוטה שכמותך, בראשונה הסולם היה מוצב בראש הגג על כן היית צריך לעלות למעלה ובירידתך לשבור את הסולם, אבל עכשיו שהסולם מוצב בתחתית הבור היית צריך לרדת למטה וכך לעלות, ואתה הפכת את היוצרות ועל כן בשני המקרים היית נפסד. וזהו רמז הפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שצריך האדם להזהר לבלתי להפוך את הדברים ויהיה בבחינה של אותו משרת שיצא קרח מכאן ומכן. (וידבר יוסף)

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו (ויצא כח-יב)

סולם  בגימטריה - ממון.

כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה.

הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ.

ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)

מלך אוהב צדקה ומשפט

מי האיש החפץ חיים, לא בכוח יגבר על יצור, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יבחר לו דרך אמצעי כברת ה’ אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד מלך ישראל, שאמר (דברי הימים-א, כב-יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה, פ"ד, ה"כ), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א, ה) יהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך.

מעשה בספר סיפורי חסידים מובא הסיפור על רבי יצחק מקלוש אחיו של רבי מאיר מפרמישלן:

ביתו של רבי יצחק היה פתוח תמיד לרווחה לכל עובר ושב. פעם נכנס גוי וביקש  פרוסת לחם. בבית נמצאו באותה שעה רק חלות שלימות שאפתה הרבנית לכבוד שבת, היא לא רצתה לחתוך חלה שלימה, כדי לתת ממנה לגוי. כשראתה זאת ר’ יצחק הוא אמר לרבנית: חתכי את החלה, דם לא יצא מזה...

עשתה האשה רצון בעלה, ופרסה לגוי כדי שובעו.

לאחר זמן נסע ר’ יצחק להונגריה דרך הרי הקרפטים. לפתע בדרך תפסו אותו גזלנים לקחו את כל אשר לו, והוליכוהו לראש הכנופיה שלהם כדי שיחליט אם להרוג אותו שלא יגלה את מקומם או להניחו בחיים. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה  לו הרבנית פרוסת חלה. מיד הכיר את ר’ יצחק, ואמר לאנשיו היהודי הזה החיה את נפשי, לכן, אל תהרגו אותו ותחזירו לו את כל מה שלקחתם ממנו.

השיבו לו השודדים את כל אשר לקחו ממנו ושילחוהו לשלום. כשחזר רבי יצחק לביתו, פנה לאשתו ואמר: הלא אמרתי לך "חתכי את החלה, דם לא יצא מזה!" (סיפורי חסידים)

ויאמר יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי (ויצא כח-טז)

 הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט.

דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה:

מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק!

אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב:

רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות

השיב להם הרב:

אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים)

רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה?

הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים)

סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש".

מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה  מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות.

וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות)

כי לא אעזבך (ויצא  כח-טו)

הרב הצדיק ר’ מנדל מוויזניצא ז"ל סיפר שחסיד אחד בא פעם לרב הקדוש ר’ לוי יצחק מברדיצ’וב ז"ל, וסח לפניו דאגתו, כי מצבו רע מאוד, והוא בעל החוב גדול, והעולם עדיין אינו יודע מזה, כי עד עתה היה איש עשיר, ועתה איבד את כספו בעסקים רעים, ועדיין לא נשמע בין החיים דבר אסונו. אמר לו הרב הקדוש:

דעתי שתקנה שטר הגרלה, ואי"ה תושע מזה.

אמר לו החסיד:    

אמנם, איני מפקפק, חלילה, שהבטחת הרבי תתקיים, אך מי יודע מתי, שהרי דרך שטרי ההגרלות שכמה שנים עוברות לפעמים עד שיזכו, ובין כה וכה יתחילו בעלי החובות לנגוש אותי, וגם יש לי בת שהגיעה לפרקה ואני צריך להשיאה.

הבטיח לו ר’ לוי יצחק, שהשי"ת יזמין לו במהרה מעות, גם קודם שיזכה בהגרלה.

החסיד קיים, כמובן, את דברי הצדיק וקנה שטר הגרלה. כאשר נסע לביתו, הגיע בדרך למלון אחד, ונטה לשם ללון. בלילה סר למלון שר גדול אחד שנסע במרכבה לדרכו, ואף הוא נתעכב ללון שם. בלילה חלם השר, כי במלון הזה נמצא עכשיו איש יהודי שיש לו שטר הגרלה שמזלו טוב, ועליו להשתדל להחליף את השטר שיש לו בשטר של היהודי, כי השטר של היהודי ודאי יזכה, ושלו אינו שווה כלום. וייקץ השר והנה חלום, ויישן ויחלום שנית כזאת, אז עמד ממשכבו, וציווה למשרתו שיחקור אם יש כאן איזה יהודי זר, ואם הימצא יימצא יקרא אותו אליו. המשרת הלך ומצא את היהודי, והביאו לפני השר. שאלו השר אם יש לו שטר הגרלה, והשיבו שכן. אמר לו השר: גם אני יש תחת ידי שטר כזה, בוא נא ונחליף בינינו את השטרות, ואני אוסיף לך על שוויו כמה זהובים.

סירב היהודי לעשות כן ואמר: הוסיף לו השר עד אלף זהובים ובלבד שיחליף עמו והיהודי עומד בסירובו. אז קם השר בחמתו, וציווה למשרתו שיקח מהיהודי את השטר בחזקה. המשרת עשה כן, תקף את היהודי והוציא ממנו בכוח את השטר, ומסר לשר. אמר השר ליהודי: בכל זאת אינני רוצה לגזול אותך, ולכן הנני נותן לך את אלף הזהובים שהצעתי לפניך, וגם את שטר ההגרלה שלי.

קיבל החסיד בעל כרחו את הכסף עם השטר של השר ואמר "גם זו לטובה", ונסע לביתו והשיא את בתו בהרחבה. לא ארכו הימים, והשטר שמסר השר ליהודי בעל כרחו זכה בהגרלה סכום גדול. ונסע החסיד לברדיצ’וב, לקבל פני רבו. אמר לו הצדיק: ראיתי כי מזלך הושפל עד לעפר, והוכרחתי לשלוח את בעל החלומות שידבר על לב השר שיחליף איתך את השטר שלו, כי ראיתי שהשטר שלו יזכה ולא שלך, ואלף הזהובים שהוסיף לך הוא, משום שאמרת כי אתה מוכרח תיכף להשיא את בתך, לכן מתחילה היתה לך ישועה קטנה, ואחרי כן באה הישועה הגדולה.

נסע החסיד לביתו, ונעשה עשיר גדול יותר משהיה בתחילה.

כשסיים הרב הצדיק מוויזניצא את הסיפור, אמר: לזה כיון הקב"ה באמרו ליעקב אינו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך", שלכאורה קשה: מאי "עד אשר עשיתי", וכי אחרי שיקיים הבטחתו יעזוב אותו? והלא אי אפשר להתקיים אפילו רגע אחד בלי השגחתו יתברך, אבל הפירוש הוא: אפילו עד שתבוא הישועה הגדולה גם כן לא אעזבם, ותהיה לך בינתיים ישועה קטנה. (אמרי חן)

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו (ויצא כט, ד-ה)

ואע"פ שלבן היה בנו של בתואל, מאחר שבתואל היה שפל ונבזה בעיני הבריות, לא רצה לבן שיקראו לו על שמו, אלא בן נחור, שכן בהיותו אחיו של אברהם, הוא חשב זאת ליחוס. ויש מפרשים שלא שאל אותם אם הם מכירים אותו, שבודאי לא נאה לשאול כך הואיל והיה מפורסם בעיר, אלא שאל אותם אם מכירים את אופיו, אם  יש בו תכונות נאות כמו לנחור אחי אברהם, או שהוא רמאי גדול כפי שהיה מפורסם בכך. אמרו לו ידענו, ולא אמרו לו אנו יודעים אותו ולא, ומכירים אותו, אלא ידענו פירושו ירדנו לסוף דעתך. והראיה הנה בתו רחל באה היום עם הצאן, וזהו מפני ששום רועה אינו רוצה לרעות צאנו, לפי שכולם כבר נכוון בו, ולכן מוכרחה בתו לרעות הצאן.

ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן (ויצא כט-ו)

האם אתם חיים בשלום איתו, הואיל והוא רמאי יתכן שאתם אויביו. ענו לו אנו בשלום עמו ואם אתה רוצה להאריך בדיבורים ולשאול שאלות רבות, הנה רחל עומדת לבוא עם הצאן וממנה תדע הרבה, שכל הנשים דברניות הן.

ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו (ויצא כט-ח)

כשראה את כולם רובצים במקום אחד היה סבור שרוצים לאסוף המקנה כדי לחזור לביתם, אמר להם אם שכירי יום אתם עדיין לא נשלם היום ששכיר יום שהשכיר עצמו לבעל הבית כדי ללמד או לכתוב או שאר המלאכות, אע"פ שיש לו רשות שלא להתחיל במלאכה עד שתצא השמש, אבל הוא מחויב לעבוד עד צאת הכוכבים. ולא ירמה לבטל ממלאכתו אלא יעבוד באמונה כל היום עד הזמן הנ"ל. וביום ששי  יכול לילך קודם קצת בכדי שיוכל למלא קיתון של מים ולצלות דג קטן וידליק נר לכבוד שבת, אבל שאר הימים אין לו רשות לילך לביתו עד אותו זמן. וזהו דין תורה.

ואפילו אם הצאן שלכם לא זמן האסף המקנה. לכן אני מייעץ לכם לכו והשקו הצאן והמשיכו לרעות. "עוד היום גדול"...חשש מפני גזל של בעל הבית שהיום עוד גדול ועדין לא שקיעה חיזרו לעבודה.

ויהיה כאשר ראה  יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויושק את צאן לבן אחי אמו (ויצא כט-י)

והוריד האבן ביד אחת כאדם המעביר פקק מפי צלוחית אע"פ שהיה עייף מן הדרך שהלך שלש פעמים ביום אחד, כפי שכתבנו, וזה מראה שהיה גבור ואמיץ כה. והמים עלו למעלה מעצמם והשקו את הצאן של לבן אחי אמו. ובראותו את הפלא הזה הבין שהקב"ה זימן לו את זיווגו במקום הזה. וזה שאומר הכתוב שלבן היה אחי אמו אע"פ שזה מובן מעצמו, אלא להודיענו שלא עשה כן מתוך אהבה לרחל, אלא בשביל רבקה אמו, וכל עשרים השנה היו הולכים המים ונובעי למעלה בזכותו של יעקב. (מעם לועז)

דבר החסידות – פרשת ויצא

ב"ה   

דבר החסידות – פרשת ויצא

 

השידוך המתאים...

 

לרגל ש"ק ט' כסלו, יום הולדת והילולת אדמו"ר האמצעי, דור שני לנשיאי חב"ד:

הצעות שידוכין רבות הציעו לרבי דובער, בנו בכורו של אדמו"ר הזקן.

כאשר שאלו לדעתו, באיזה שידוך הוא בוחר, ענה: שהוא מעדיף את השידוך שיוכל לבוא לידי פועל מוקדם ככל האפשר, כיון שלא היתה לו סבלנות לחכות לשמוע את המאמרים שיאמר אביו לרגל החתונה...

ואכן, בגיל ארבע-עשרה, נשא את הרבנית שיינא, שהתגוררה בינוביץ', שהיתה סמוכה לליאוזנה.

(ע"פ ספר השיחות תרח"צ עמ' 256. תורת מנחם חי"ב עמ' 153)

 

~~~

בפרשתנו (כט, יז) מסופר על לאה ורחל: "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה".

מביא רש"י את דברי חז"ל (ראה ב"ב קכג, א) "רכות – שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, ובכתה, שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן; הגדולה לגדול והקטנה לקטן".

ותמוה:

הלוא שני בניו של יצחק – אחד צדיק ואחד רשע, ובנותיו של לבן – שתיהן צדקניות, ואיך חשבו כולם ("הכל אומרים") לשדך את עשיו הרשע עם לאה הצדקת?

אלא:

מבואר בחסידות שבאופן כללי יש בעם-ישראל שני סוגי נשמות – צדיקים ובעלי-תשובה. ואין הכוונה בבעלי-תשובה רק במי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אלא גם בצדיקים עצמם יש שני סוגים בעבודת ה', דהיינו:

צדיקים – הם אלו שעבודתם היא רק בעולם הקדושה, בקיום התורה והמצוות, ואין עניינם לצאת מחוץ לתחום הקדושה.

ובעלי תשובה – הם נשמות שעבודתם היא להפוך את הרע לטוב, והם פועלים בעולם להוציא יקר מזולל ולהעלות את החול לקודש.

וזה היה גם ההפרש בין רחל ללאה:

רחל – היתה "יפת תואר ויפת מראה", דהיינו הדרגא של "צדיק תמים" בלי פגם, שמורה על שלמות ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

[ולכן, "ויאהב יעקב את רחל", כי אצל יעקב עיקר העבודה היא עבודת הצדיקים "ויעקב איש תם ישב אהלים" – בתחום הקדושה, ולא לצאת לחוץ להעלות החוץ לקדושה]

וזהו הפירוש הפנימי במארז"ל "שהיו הכל אומרים . . הגדולה לגדול והקטנה לקטן":

כי מצד עבודת לאה, שהיא בחינת עבודת בעלי תשובה – הרי היא שייכת להחזיר את עשיו למוטב**, משא"כ רחל שעניינה עבודת הצדיקים – הרי היא שייכת ליעקב איש תם.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לה, וישלח שיחה ג סעיף ג-ד (עמ' 152 ואילך, השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שנד-ה.

 

______________

*)  וזה התבטא גם בהבדל שבין בני רחל ובני לאה: שבני רחל, יוסף ובנימין, היו צדיקים דמעיקרא, משא"כ בני לאה, שהשתתפו במכירת יוסף – היו בדרגת בעלי-תשובה. וכמו שנאמר בזהר (ח"א רנט, א) הטעם על כך שעיקר יסוד המזבח היה דווקא בחלקו של בנימין ולא בחלקו של יהודה – לפי שבנימין היה צדיק, משא"כ יהודה שהיה מבני לאה, ש"וישנאו אותו" והשתתפו במכירת יוסף – הנה אף שעשו תשובה – אין יסוד המזבח עומד בחלק של בע"ת אלא בחלקו של בנימין שהיה צדיק.

 

**)  אלא שכפי שעניין זה הוא במקורו, אינו בגלוי כ"כ, ולכן לא רצתה לאה ליפול ביד עשיו, משא"כ כשבא בפירוט ובהתחלקות אצל השבטים, אזי מתגלה תוכן עבודה זו דיציאה, העבודה דעשיית בע"ת.

דבר החסידות – פרשת ויצא - מן הקצה אל הקצה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויצא

 

מן הקצה אל הקצה

 

מסופר, שפעם התוועדו חסידים בביתו של אחד מגדולי חסידי הצמח-צדק. כאשר כלה ה"פארבייסען" [מיני התרגימא המוגשים לשולחן עם ה'משקה'] ציווה החסיד לשחוט את הכבש אשר בחצר ולהכין מבשרו את החסר.

ויהי בבוקר, וזוגתו של החסיד פנתה אליו בזעקה:

-         "הכבש נעלם! היכן הוא הכבש?"

-         ענה החסיד "הכבש קיים; הוא נמצא. אלא מה? אתמול הוא אמר "מֶה.. מֶה.." ואילו היום הוא אומר "ה' אחד"..."

(ע"פ "אוצר פתגמי חב"ד" (הרא"א הכהן פרידמן) ח"א עמ' 276)

 

~~~

בפרשתנו (כח, טו) ברך הקב"ה את יעקב בברכה הידועה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

וצריך ביאור:

ידועים דברי חז"ל (יומא נח, ב) "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין", שלכן הכהן המזה את הדם מתחיל קודם בקרן מזרחית צפונית, אח"כ פונה לימינו לקרן צפונית מערבית וכן הלאה.

[והדברים הובאו להלכה בסדר הדלקת נר חנוכה – שמתחילים בנר הכי שמאלי ופונים לימין (ראה טושו"ע סוף סי' תרעו. ובתשובות הצ"צ סי' סז מביא המקור לזה מגמ' יומא הנ"ל), וכלל זה נוגע גם לאופן הסיבוב ב"בואי בשלום" בסיום "לכה דודי" (ראה סידור רבינו הזקן עם ציונים מקורות והערות במילואים ס"כ)]

ואם כן, מדוע בפרשתנו מונה הכתוב את הסדר "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – שמתחיל במערב ומיד פונה למזרח, ואחרי זה מצפון לדרום, שלא לפי הכלל שיש לפנות "דרך ימין"?

מבאר הרבי:

סדר זה לפנות "דרך ימין" נאמר לאדם שעבודת ה' שלו היא בדרך הישר והרגיל, אבל מי שעבר את הדרך ונכשל – עליו לעבוד ה' באופן של דילוג וקפיצה מהרע, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ב ה"ב) "אם היה רחוק לקצה האחד – ירחיק עצמו לקצה השני, וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה".

ובנוגע לענייננו: מכיום שעוסקים בברכת "ופרצת", שפירושה פריצה מעל למדידות הטבע והרגילות – הרי הסדר הוא "ימה – וקדמה" מקצה אחד לקצה השני, וכן "צפונה – ונגבה".

וביאור ארבע הרוחות ביתר פירוט, על דרך החסידות:

ימה – הוא צד מערב שהשמש שוקעת שם, שזה רומז למצבו הקודם של בעל-התשובה, שהיה במקום החושך, בחינת "מערב"*.

וקדמה – משם מדלג האדם אל "קדמונו של עולם" (כדברי רז"ל ע"פ "ויסע לוט מקדם" שפירושו "מקדמונו של עולם" – פירש"י לך יג, א), והיינו שהוא מעמיד עצמו "למעלה מהעולם".

וצפונה – צפון הוא צד שמאל, שרומז על הגבורה והדינים (ראה לקו"ת תזריע יט, סע"ד), וזה מורה על כך שבעל-התשובה צריך להקפיד על עצמו יותר מהרגיל, שלא יחזור למצבו הקודם.

ונגבה – דרום הוא ימין [כמ"ש (תהלים פט, יג) "צפון וימין אתה בראתם"], שכאשר ינהג בדרך זו – יזכה לחסדים גלויים, כפי שנאמר באברהם, שמדתו מדת החסד, "הלוך ונסוע הנגבה" (לך יב, ט).

וכשהאדם נוהג באופן ד"ופרצת" – זוכה ג"כ מלמעלה ל"תגבורת החסדים", שגם העניינים הגשמיים שלו הם באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" – "נחלה בלי מצרים".

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: התוועדות י"ב תמוז ה'תשכ"ג סעיף לב-לד (נד' בתורת מנחם חל"ז עמ' 149-153). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שמז-ח [ולהעיר ששם ציינו בטעות המקור: תו"מ חט"זבמקום חל"ז. וטל"ח].

 

______________

*)  וכמובא בספרי קבלה (קה"י בערכו) ש"מערב" ר"ת "רחל מבכה על בניה". והכתוב ממשיך: "כי איננו", וכדיוק הזהר (ח"א רי, א) שלא נאמר "כי אינם" אלא "כי איננו", היינו, שלא ניכר אצלם האלקות שבנפשם.

דבר החסידות – פרשת ויצא (עיוני)

דבר החסידות – פרשת ויצא  (עיוני)

 

כיצד נשא יעקב שתי אחיות?

מסופר, שפעם כשהסבו חסידים בליל הסדר אצל אדמו"ר הריי"צ ישב שם בפינת השולחן אורח שלא נמנה על עדת החסידים. האורח לא היה מודע לזהירות המיוחדת הנהוגה בחב"ד במצה שרויה [=שלא להרטיב את המצה], ותוך כדי הסעודה טבל את המצה שלו ביין. החסידים שהבחינו בכך מיד גערו בו 'ככה מול הרבי לטבול את המצה ביין?' הרבי שהבחין בתכונה בקצה השולחן שאל לפשר המהומה, ומשספרו לו את מה שקרה, הפטיר: "עדיף מצה אדומה מפנים אדומות!"...

בפרשתנו מסופר על נישואי יעקב ללאה ולרחל. והתמיהה עולה: הרי ידוע שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וכיצד זה נשא יעקב שתי אחיות – לאו מפורש של "ואשה אל אחותה לא תקח"!?

ואמנם הרמב"ן מתרץ (תולדות כו, ה), שרק בארץ ישראל קיימו האבות את התורה וכאן הרי נשא אותם בחרן. אבל לשיטת רש"י זה לא יסתדר, כיון שרש"י כותב בפירוש על הפסוק "עם לבן גרתי" (וישלח לב, ה) – "ותרי"ג מצוות שמרתי" הרי שלשיטת רש"י שמר מצוות גם בחו"ל כאשר גר עם לבן, והדרא קושיא לדוכתה.

יש מיישבים*, שלקח אותן על-פי-הדיבור כדי להעמיד י"ב שבטים. אבל גם תירוץ זה אינו מתיישב בפשוטו של מקרא, כי לא מצינו במקרא שיעקב נצטווה ללדת י"ב שבטים או לקחת את לאה וגם את רחל (ואדרבה, בפשט נראה שלקח אותה כי רצה אותה עוד לפני נישואי לאה).

מבאר הרבי ובהקדם:

זה שהאבות קיימו את כל התורה – הרי זה היה בגדר של חומרא והוספה על שבע מצוות בני נח שהיו חייבים בהם. ומזה מובן, שאם קיום מצוה מסויימת יצר סתירה עם אחת משבע המצוות – לא קיימו את המצוה ההיא!

[ולדוגמא: מפרשים מקשים, מדוע לא קיים אברהם אבינו את מצוות מילה עוד לפני שנצטווה עליה, ומתרצים באופנים שונים**, והביאור בפשטות: אחת משבע מצוות ב"נ היא: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (נח ט, ה) ופירש"י שזה "השופך דם עצמו" וממילא מובן שהיה איסור על אברהם למול עצמו ולשפוך דמו בשביל הידור וחומרא של קיום תרי"ג מצוות, ורק אחרי שנצטווה הרי הציווי המפורש דוחה את איסור שפ"ד].

והנה, בנוסף לשבע מצוות בני נח, היו עוד גדרים וסייגים שהאומות קיבלו על עצמם, ולדוגמה מה שרש"י מביא גבי שכם (וישלח לד, ז) "שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול" וכן כיבוד אב ואם ועוד [ובכך גם מובנים דברי רש"י בסוף פ' נח "שלא יהא הדבר מפורסם לכל ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו" – למרות שעל כיבוד אב נצטוו רק במרה – אלא שכיבוד אב הוא מההנהגות שקיבלו על עצמם ולכן גם יעקב נענש על שלא קיים מצות כיבוד או"א (רש"י ס"פ תולדות) אף שלא נצטווה ע"ז].

על פי זה מובן גם במקרה שלנו: אחד הדברים שאנו מוצאים שהאומות נזהרו בהם כבר אז, הוא: שלא לרמות איש את רעהו [וכמוכח מזה שיעקב אמר ללבן "ולמה רימיתני" ולבן נאלץ להצטדק "לא יעשה כן במקומנו גו'"], ואם כן, כיון שיעקב הבטיח כבר לרחל שישאנה, ואף נתן לה 'סימנים' על כך – הרי אם לא היה לוקח אותה היה עובר על איסור רמאות, ולכן בנידון זה לא יכל יעקב לשמור על המצוה של "ואשה אל אחותה לא תקח" שהיתה בגדר חומרא בשבילו, בזמן שהיה עליו לקיים את מצוות ו'גדרים' של בני נח!

ההוראה מכך אלינו מובנת בפשטות:

כאשר אדם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בהידורים – הוא צריך קודם כל לוודא שזה לא יבוא על חשבון אחרים!

כי "עדיף מצה אדומה (ויתור על הידור) מפנים אדומות (הלבנת פני חברו)"... 

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, ויצא שיחה ב (עמ' 141 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 143 ואילך). ועיין בגוף השיחה פלפול ארוך בגדר האבות לפני מ"ת ואם שייך אצלם הדין ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". כמו"כ דן בעניין השפחות בלהה וזלפה שגם הן היו בנות לבן (רש"י פרשתנו לא, נ) ואיך לקח אותם יעקב – מבואר בשיחת ויגש שיחה א (לקו"ש שם עמ' 230 ואילך).

______________

*)  פרשת דרכים דרך האתרים דרוש ראשון (ד"ה ובזה נבאר) בשם מהר"ש יפה. וראה גם גור-ארי' ויגש מו, י.

**)  התירוץ הידוע (ריב"א עה"ת ס"פ לך), שמכיון שקיום מצות מילה שייך רק פעם אחת, לכן לא מל א"ע עד שנצטווה על זה, כי "גדול מצווה ועושה כו'" (קידושין לא, א. וש"נ) – אין לאומרו לפירש"י עה"ת כי (א) בפשטות הכתובים ובפירש"י לא נזכר זה דגדול מצווה כו' (ואין לומר שזה דבר פשוט כ"כ שה"בן חמש למקרא" מבין זאת מעצמו – שהרי אפילו רב יוסף הי' סבור מקודם אשר אינו מצווה ועושה גדול יותר (קידושין שם)). (ב) לפ"ז נמצא ש"וישמור משמרתי גו'" הי' במיעוט שנותיו – רק באותם השנים לאחרי שמל עצמו ולא לפנ"ז, ופשיטא שלא הי' זה עק"ב שנה (נדרים לב, סע"א(.

דבר החסידות – פרשת ויצא

דבר החסידות – פרשת ויצא

 

מתי יצא יעקב לחרן?

פרשתנו פותחת בפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" והשאלה המתבקשת (שנגעו בה רש"י ועוד מפרשים) היא: הרי בסוף הפרשה הקודמת (תולדות כח, ז) כבר נאמר "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם", ומדוע מתחילים כאן עוד הפעם "ויצא יעקב מבאר שבע"?

אך באמת, ע"פ מסורת חז"ל (מגילה טז, סע"ב. הובא ברש"י ס"פ תולדות) הנה אף-על-פי שיעקב עזב את בית אביו בבאר-שבע עדיין לא הגיע לבית לבן, אלא שהה 14 שנה בישיבת שם ועבר ועסק בתורה.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שבפרשה הקודמת לא נאמר "ויצא יעקב מבאר שבע" – כי במחשבתו ולבו עדיין לא יצא מעולמו של יצחק אביו בהיותו בישיבה ועוסק בתורה, רק בפרשתנו כשהלך לחרן, שהוא על שם "חרון אף של מקום" (רש"י סוף פ' נח) – הנה כאןנחשב שיעקב יצא מבאר שבע!

ומה מאוד יונעם עפ"ז החלוקה של פרשיות תולדות-ויצא; כי הלוא בשניהם מסופר על יציאת יעקב מבית אביו והליכתו לבית לבן, ומדוע נחלק הסיפור לשתי פרשיות נפרדות?

אלא ההבדל ביניהם הוא: שבפרשת תולדות מסופר על יעקב כפי שהוא "יושב אוהלים", באוהלה של תורה ולכן כל זמן שנטמן בבית עבר – עדיין זה כלול בתקופה של פרשת תולדות.

לאידך בפ' ויצא, מתחיל שלב חדש בחיי יעקב, כאשר "ריחיים על צוארו" ועבד בצאן לבן. ולפיכך שם הפרשה הוא "ויצא" המורה עלהיציאה מאוהלה של תורה ל"חרון אף של מקום" ולעסוק שם על פי הוראות התורה כמארז"ל "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי".

 

שבת שלום!

דבר החסידות – פרשת ויצא

דבר החסידות – פרשת ויצא
 
 
 
יהדות ללא פשרות, באהבה מחב"ד
 
השבוע חזרתי מכינוס בניו-יורק, שבו התאספו אלפי שליחי הרבי מכל רחבי תבל. במהלך הכינוס שהיתי בבית משפחת וילהלם, שבנם הרב שניאור משמש כשליח במדינת קוניטיקט.
 
השליח סיפר לנו שהוא בתהליך בניית בית כנסת מפואר בשכונתו ולצורך כך פנה לכמה ידידים שיהיו שותפים בבניין, אבל ההיענות היתה דלה. לבסוף מישהו אחד התלהב מהרעיון אבל דרש שבביהכנ"ס תהיה מחיצה נמוכה, שהגברים והנשים יוכלו לראות זה את זה. השליח השיב שהוא מעריך מאוד את הרצון הטוב אבל ההלכה דורשת מחיצה ראויה. להפתעתו, האיש רשם צ'ק ע"ס 100,000 דולר, באומרו "אני לא אכנס לכזה ביכנ"ס אבל אני מעריך את האמונה שלך"!
 
תרומה נוספת הגיעה ממקום לא צפוי עוד יותר: אשה שילדיה משתתפים במועדון של השליח ביקשה ממנו בשנה האחרונה לערוך חופה לבתה והוא הסכים בתחילה אולם בשלב מסויים נוצר ספק אם החתן יהודי והוא סירב לערוך את החופה. לאחר יחסים קרירים אלו – היא מגיעה אליו עכשיו ובידה צ'ק ע"ס 150,000$ לביהכנ"ס, באומרה "אני מעריכה אנשים שעומדים על העקרונות שלהם"!
 
את הדוגמה להנהגה זו נותן לנו יעקב אבינו, כידוע ש"מעשה אבות סימן לבנים"; פרשתנו פותחת "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", כלומר, הוא יצא מבית אביו ל"חרון אף של מקום", אבל הוא לא ויתר שם על שום מצוה: "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי".
 
על אחת כמה וכמה אנו בארץ הקודש לא ניכנע לאווירת הרחוב ונחזק את אחינו ואחיותינו שלא לוותר על אף מצווה!
 
שבת שלום!
 
___________________________________
 
דבר החסידות – פרשת ויצא  (תשע"ד)

דבר החסידות – פרשת ויצא

דבר החסידות – פרשת ויצא
 
סודו של שליח
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". הפסוק הזה מהווה דוגמה לעבודתם של שלוחי הרבי, שעוזבים את בית אבא ואת הסינר של אמא ויוצאים למקומות נידחים, 'חרון אף של מקום', להפיץ שם את אור היהדות.

ומכיון שחזרתי זה עתה מכינוס השלוחים העולמי בניו-יורק – אתכבד לשתף אתכם בסיפור ששמעתי במהלך הכינוס מהמרצה הדגול הרב י.י. יעקבסון:

לפני כ-65 שנה יצא השליח הרב שלום-בר גורדון ע"ה לכהן כרב בקהילה מסויימת בארה"ב. המצב מבחינה רוחנית היה ירוד ביותר, לא היתה שמירת שבת וגם לא כשרות והרב החדש הזדעזע מהמצב. בצר לו נסע לרבו, אדמו"ר הריי"צ, ושטח לפניו את שאלתו: מה אומר לקהילתי? אם אומר להם את מה שאני רוצה לומר (על שמירת השבת וכו') – הם הרי יזרקו אותי, ואם אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע – הרי אני שקרן ומועל בתפקידי!

ענה לו הרבי במשל: בבתי מרחץ באירופה היו חדרי סאונה, שבכניסתו גחלים בוערות ומסביב מדרגות שבו יושבים אנשים להזיע, וככל שעולים גבוה יותר – חם יותר. והיה שם אחד שתפקידו היה לעלות במדרגות ולהצליף על הגב של היושבים. והרבי המשיך, איך לדעתך היה האדם מגיב אילו היו ניגשים אליו ברחוב ומצליפים לו? בודאי היה כועס מאוד ואיך זה שבסאונה הוא מסכים ואפילו מבקש עוד?
אלא, שכאשר אתה מחמם את חברך, וגם מגביה ומרומם אותו – אז הוא יהיה מוכן לקבל גם את ה'הצלפות' שלך...
 
שבת שלום!

פרשת ויצא

פרשת ויצא
מאת: הרב מנחם אזולאי  |  פורסם ב: ערוץ 2000

"ויצא יעקוב מבאר שבע וילך חרנה" ( כח,יא)
למה ברח יעקוב מפני עשו ולא בטח בה' שיצילהו מידו? אלא משום שכתוב: "לך עמי בוא חדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישע יה כ"ו). שבשעה שאתה רואה שהשעה חצופה, שמידת הדין שורה בעולם, לא תעמוד כנגדה, שכל מי שעומד ונלחם כנגד השעה, נופל בידה. וכל מי שנותן מקום לשעה, ששותק, שלא נלחם, שממתין, חוזרת השעה ונופלת בידו.

"ויפגע במקום" (כח,יא).
מיעקוב אבינו לומדים אמונה. לאחר שחסה שנים ארוכות באוהלה של תורה, עוזב יעקוב אבינו את מקום הקדושה ומגיע לחרן, למקום של הקליפות, לשיא הטומאה. חרן לשון חרון אף ודינים. אחרי 14 שנות לימוד תורה יומם ולילה הוא מגיע לביתו של לבן, גדול הרמאים, והוא לא נשבר. הוא לא מתייאש. הוא עומד בנסיונות ומתחזק בירידות. "וילן שם כי בא השמש" (כח,יא). מה זה בא השמש? "ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה" (רש"י הקדוש). הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו פתאום, הוא עושה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אחד מאתנו כשפתאום, באמצע החיים, הכל נחשך לנו. הוא מתפלל. הוא פונה אל ה'. "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה (ברכות כו:). ריבונו של עולם תושיע אותי, ריבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

רחל אמנו מתעקשת בתפילה. "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" (ל,ח). נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שווה לאחותי שגם אני רוצה, כמו אחותי, ללדת בנים (רש"י הקדוש). מתי אדם מתעקש ומפציר ומתפתל ולא מניח לקב"ה עד שנענה? כשהוא מרגיש שהוא נמצא בשאלת חיים ומוות ממש. אם לא יקבל אין לו חיים. וזהו שאמרה רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (ל,א). גם לאה אמנו מאמינה בכוח העצום של התפילה. היא לא מפסיקה להתפלל, להוריד דמעות, "ועיני לאה רכות" (כט,י ז). עיניה רכות מרוב בכיות שלא תיפול ח"ו בחלקו של עשו. ומרוב תפילותיה ודמעותיה זכתה שהיא הראשונה שנישאה ליעקוב, ורוב השבטים יצאו ממנה, ואף משיח גם הוא יהיה מבני בניה. יוצא ששינתה את מזלה לגמרי לגמרי שהרי היתה מיועדת לעשו הרשע. "כי יש בכוח התפילה לשנות ולהפוך את כל דבר מהיפך אל היפך הגמור והוא הענין שעל ידו מתהפך הכל לטובה" (שש"ק ו,שדמ).

מיעקוב אבינו לומדים אמונה. הוא יוצא לדרך עם הבטחה מפורשת של השי"ת: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (כח,טו).  הנה הוא רק יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו של דבר משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומתיר אותו עני וחסר כל. ויעקוב נשאר תמים באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא לא מתבלבל,  הוא נאחז באמונה שהכל מאת ה' והכל לטובה גם אם הוא לא מבין כרגע איפה הטובה. ובזכות האמונה הזאת הוא זוכה להוציא מלבן את האמהות הקדושות, את השבטים הקדושים, זוכה לכזו התקרבות נפלאה לה'.

מה צריך ללמוד מאבינו יעקוב? שגם אם אי אפשר להבין את ה', וזאת בעצם המדרגה של כולנו, צריך להאמין שהכל לטובה. בשעת הנסיון זה לא נראה טוב מה שקורה, זה אפילו נראה רע, אבל צריך להאמין בלי שום הבנה שהכל לטובה. שכל מה שה' עושה לנו, זה לטובה. ובזכות האמונה הזו הכל אכן יתהפך לטובה. מ'הרעה' הזו עוד תצמח טובה גדולה. בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה'. להרים את הראש, לדבר אליו יתברך, להאמין שה' אתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקוב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".

החיפוש הזה, הרמת הראש אל ה', הדיבור שלא מש משפתינו, זו ההתעוררות שמבקשים מאתנו, התעוררות מלמטה, שבזכותה נזכה למצוא את ה'. "וזהו בחינת מה שעובר על כל אחד, שלפעמים בחמלת ה' נפתח לו אור גדול ונדמה לו שבוודאי יהיה איש כשר כראוי ואחר כך פתאום נחשך לו כאילו שקעה השמש ממש פתאום שלא בעונתה, אל ישתומם האדם ואל יפול בדעתו מכל מה שעובר עליו. וכשהוא בבחינת איזה עליה, שרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד, ועל ידי זה לא יפול כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור שהוא בחינת ירידה, כי באמת אף על פי כן האור שהאיר לו לא נכבה ולא נסתלק ממנו, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד רק שהכל הוא בבחינת 'ממרחק תביא לחמה' ובבחינת 'וירא את המקום מרחוק', אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך מה שהתחיל וייטיב עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד בפרטיות רק שצריכים להיות מצפים לישועה תמיד בבחינת 'וכל עין לך תצפה' וכמו שאומרים 'לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה'" (ליקו"ה שילוח הקן ה,י). הציפיה הזו, האמונה הזו שגם אנחנו נזכה, שגם הישועה שלנו תגיע כל כך חשובה וכל כך יקרה אצל ה' יתברך, זוהי ההתעוררות שמבקשים מאתנו, ושבזכותה גם אנחנו נמצא את ה' כמו יעקוב אבינו שהקיץ משנתו וגילה ש"אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כח,טז).

רחל מטבעה עקרה היתה. ובזכות מה נתן לה הקב"ה שני בנים? בזכות הויתור שלה על זיווגה. הרי עלולה היתה להינשא בסופו של דבר לעשו הרשע כי לא ידעה שיעקוב יעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאת גם אותה. אדם עושה חסד עם הזולת, זה ויתור. אך הוא לא מפסיד. הוא מיד מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים. כפי שרחל קיבלה את יוסף הצדיק, שהיה בדרגת האבות, ובניו מנשה ואפרים היו בדרגת השבטים. הויתור של רחל זה הויתור הכי גדול שאנחנו מכירים. בזכות הויתור שלה, היתה גדולה אף מהאבות הקדושים וממשה רבינו.

כפי שמספר המדרש (איכה פתיחתא) שאיפה שלא הועילה השתדלותם של האבות ומשה רבינו, הועילה השתדלותה של רחל שקפצה לפניו יתברך והזכירה את הויתור הנורא שלה "ומיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. ככתוב: 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'" (ירמיהו לא). הקב"ה מודד מידה כנגד מידה. היא, רחל, העבירה על מידותיה, גם הוא יתברך יעביר על מידותיו. מה שקורה בין אדם לחברו, הויתור, הנתינה, האהבה, זה הכי חשוב אצל הקב"ה.

ידוע מעשה עם רבי יהושע ברים זצ"ל, ראש ישיבת רוז'ין, שהתגייס לעזור לאלמנה אשר בעלה נפטר סמוך לחג הפסח, ודאג הרב לכל צרכי המשפחה כדי שיוכלו לחוג את הפסח כהלכתו. הוא אף דאג שאברך מסויים יבוא לבית האלמנה לערוך עמם את הסדר ובערב התקדש החג לפני לכתו לבית הכנסת הודיע לבני משפחתו כי יתאחר במקצת לשוב הביתה מכיוון שבדעתו לסור לבית האלמנה לבדוק שאכן הכל מתנהל כשורה. לאחר התפילה, בבואו לבית האלמנה ראה שאותו אברך לא הגיע. ר' יהושע לא חשב הרבה וגם לא ניסה להמתין אולי בכל זאת יבוא האברך כמדובר, אלא תיכף ומיד נעמד וקידש על היין בנעימות וערך את הסדר בטוב טעם, ואף נטל ידיו לסעודה אתם ביחד, לשמחתם של כל בני המשפחה שהיה להם לכבוד גדול, כי גדול בתורה כר' יהושע יערוך אתם את הסדר.

והנה ר' יהושע לא מיהר בעריכת הסדר אלא ערכו בטוב טעם ודעת כאילו הוא בחוג משפחתו, ורק לאחר שגמר לערוך את הסדר אתם נזדרז ורץ לביתו לערוך את הסדר עם בני משפחתו, והיה זה באיחור גדול מאד. בהיכנסו לביתו, כשנשאל לפשר איחורו, אמר להם כי יסביר להם זאת אחר כך מאחר וצריך למהר כדי להספיק לאכול את האפיקומן בזמן, ורק לאחר אכילת האפיקומן נתפנה וסיפר לבני משפחתו כל מה שאירע, אך בני משפחתו לא נרגעו עדיין, באמרם לו הרי גם למשפחתך הנך מחוייב.

השיב להם ר' יהושע – בואו אספר לכם מעשה שהיה: בצעירותי ביקש ממני בעל החזון איש זי"ע להשתדל למצוא שידוך לחבר פלוני שזה מכבר הגיע זמנו להתחתן. ואכן נרתמנו למשימה ובתוך זמן קצר הבחור בא בברית האירוסין ושמח החזון איש ואמר שברצונו להשתתף במסיבת האירוסין וביקש שכשהכל יהיה מוכן ממש, יבואו לקראו. וכשאכן היה הכל מוכן, והיה ממש לפני קריאת התנאים, יצאנו לבית החזון איש וכשנכנסנו ראינו מחזה די מוזר: זוג זקנים, בעל ואשתו, יושבים לפניו ומתייעצים עמו בכל מיני דברים שאמורים היו לקנות לצורך חנות לדברי סידקית אשר ניהלו, ושאלו בפרוטרוט על כל דבר כמה לקנות ומאיזה סוג, ובאיזה צבעים.

והחזון איש מקשיב בסבלנות אין קץ ועונה במתינות לכל שאלה וככה שעה ארוכה, ואנחנו ממתינים והרי ידע שאנו באנו לקראו למסיבת האירוסין. וכשפנו זוג הזקנים ללכת יצא אתנו החזון איש ובענוותנותו הסביר שהזוג הזה ניצולי שואה המה, שבורים ורצוצים הגיעו ארצה ובעוד שלעזור להם בכסף אין ביכולתי, מחוייב אני לעזרם לכל הפחות בעצה הוגנת. ובאמת המצווה הזאת אינה מוטלת רק עלי, אלא על כל אחד מישראל והנה בהמתנה של האורחים הזדמן להם ליטול חלק במצווה חשובה זו לעזור לנדכאים אלו. כמו כן, סיים ר' יהושע את סיפורו לבני משפחתו, גם הערב אילו יכולתם לעזור לאלמנה הנ"ל הרי שמחוייבים אתם כמוני בעזרה זו, ובמה יכולתם לעזור? בזה שתמתינו עד שובי מבית האלמנה כדי לעזור לה לערוך את הסדר ולשמחה בשמחת יום טוב. וכך פייס ר' יהושע את משפחתו.

בין אדם לחברו זה לפני הכל. וקודם כל ללמוד להסתכל בעינים טובות על כל אדם ואדם. אנחנו פוגשים במשך היום כל כך הרבה אנשים שנראה לנו שהם יותר מאתנו. זה לומד גמרא בהנאה ובקלות ולי עדיין קשה. זה מתפלל באריכות ובדבקות ואני תמיד ממהר. זה אוכל בכזאת קדושה, כל כך לאט וכל כך מעט ואני, ה' ירחם. במקום לשמוח בהצלחתם, במקום להגיד זאת האמת אפילו שאני עדיין לא זכיתי, במקום זה אנחנו מקנאים, אנחנו פוסלים, אנחנו מסיטים את המבט כדי לא לתת להם את התענוג הזה שראינו אותם בהצלחתם, במיטבם. החיים יכולים להיות כל כך נפלאים אם זוכים להסתכל על בני אדם בעינים טובות, אם זוכים לחשוב עליהם מחשבות טובות. כי זה מה שהכי מחבר אותנו אל ה'. כשאדם מתפעל מאחרים, מתחשב באחרים, מוותר לאחרים, כשאדם חי בנתינה מתמדת, הוא הכי קרוב אל ה'. הוא חי עם הקב"ה. הוא מספק מזון לנשמה שלו שרוצה בדיוק את זה.

"יש לנו חלק אלוק ממעל, והוא נקי וטהור. לכל יהודי יש את החלק אלוק הזה רק שהוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה, שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש למעלה. וכשעושים את המאמץ הזה, עוד פעם אחת, אני לא אתייאש, ה' אני אוהב אותך, ה' תודה, ה' אני יודע שאני צריך רק להודות לך, אז מכל תנועה כזאת אי אפשר לתאר איזה מדרגות מקבלים, איך יוצאים מהחומר, איך פתאום מסתכלים על החיים אחרת, איך פתאום לא איכפת לי מדברים, איך פתאום מה שפעם הרגיז אותי זה כבר לא מרגיז אותי, איך אני עכשיו מרגיש ששווה לי החיים, שאני מתחבר אליך, זה אי אפשר לתאר.

כמה שאני לא יודע ולא מבין, עם כל זה אם אני רוצה לאהוב את ה', ולדעת שהכל פה הבל ויש רק ה' בעולם, אז בעצם תפסתי נקודה של נצח. זה מה שישאר ממני. שאני מצליח להפוך את ההבל של העולם להבל פה קדוש של תינוקות של בית רבן: הבל פה של תפילה, הבל פה של תורה, הבל פה של סבר פנים יפות, של אדם שאומר לחברו מילים טובות, שאומר שבחים, שמשמח, שמעודד, כל ההבלים האלה הם הבלים של קודש. מתי זוכים להבלים של קודש? כשיודעים שכל העולם הוא כולו הבל. הופכים את כל ההבלים של כל העולם להבל קדוש" (בְּאור פני מלך חיים).