פירוט מאמרים לפרשת וארא

הערות חביבות לפרשת שמות

הערות חביבות לפרשת שמות

רינת שמואל-שמות

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ (א, יג).

 איתא בשבת י' ב': לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. והעקידה בריש שער ל"ו הקשה דא"כ אמאי השתעבדו זרע יוסף במצרים והרי לא היו אשמים במכירת אביהם.

והנה התוס' שם כתבו: ואע"ג דבלאו הכי נגזר דכתיב  'ועבדום וענו אותם', שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ"כ אלא ע"י זה שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל' שנים. והמהרש"א שם כתב דעוי"ל דה"ק דאי לא משקל ב' סלעים כו' לא היה נתגלגל ירידתם בעבירה זו במכירת אחיהם אלא בדרך אחר שלא בעבירה, עכ"ל. ולדבריו מתורצת קושיית העקידה כמובן.

ונראה דלהכי רצו בני אפרים לצאת ממצרים ולא להשתעבד למצריים, כיון דסברו כפשטות ד' הש"ס דמכירת יוסף גרמה לירידת ישראל מצריימה, והם, כזרע יוסף, לא אמורים להיענש על מכירתו של יוסף. 

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

בסנהדרין נח,ב: אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל - חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]' וגו'. ובמפרשים תמהו אמאי נקיטה ש"ס רישא דקרא ללא צורך.

והנראה דהנה דעת הרמב"ם מלכים (י,ו) שאינו חייב מיתה בידי אדם אלא בדיני שמים, והלימוד מהאי קרא אינו אלא אסכתא בעלמא.  והנה קי"ל דאין בן נח חייב מיתה עד שידונוהו בבי"ד, עי' רש"י יבמות מ"ז ב' ד"ה ומודיעין ותוס' ע"ז ס"ד ב' ד"ה איזהו, וא"כ הוקשה ליה להש"ס  האיך הרג משה לבדו את המצרי, והלא בעינן בית דין להורגו. אלא מכאן ראיה, שכל הריגתו לא היתה מדיני אדם אלא בדיני שמים, ולכן הרגו לבדו הגם כשלא היה בי"ד.

וכן מדויק עפ"ד השמו"ר עה"פ ' וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ', שהביט וראה ברוה"ק שאין אדם כשר עתיד לצאת ממנו. וא"נ דחייב מית וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁה בדיני אדם, א"כ מאי איכפ"ל בזה, כיון דחייב למות ע"פ דין.  (כ"ז כתבתי בשנת התשס"ב. וכעת, בטבת התשע"א, ראיתי דברי הפרשת דרכים דרוש העשירי ובפנים יפות ובחידושי מרן הגרי"ז עה"ת סטענסיל אות מ"ו, עי"ש שכתבו כעין דברינו בס"ד).

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

 בסנהדרין נח,ב: אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל - חייב מיתה, שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי]' וגו'. וצ"ע האיך משה רבנו עצמו ידע דבר זה. (וכעין שדנו המפרשים דאנו יודעים מאברהם שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, אך האיך ידע אברהם בעצמו דבר זה).

ומצאתי באבות דר"נ נ"א פ"כ, שאמר:' מה ת"ל כי אין איש מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת ואמר להם אהרוג את זה. אמרו לו הרוג'. ונראה פשוט שדין 'לא בשמים היא' לא נאמר קודם מ"ת, וכדברי הבית הלוי דע"ז גופא ניטש הויכוח בין משה למלעכי השרת האם יכול להוריד התורה לארץ.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (ב ,יב).

ב___מצינו ג' דעות הכיצד נהרג, י"א שהרגו בסייף, י"א שהרגו בשם וי"א שהרגו באגרוף.

והנראה דלהדעה שהרגו בסייף, הרגו כדין מיתת בי"ד, וכדעת הר"ן בסנהדרין נ"ח ב' שחייב מיתה בידי אדם.  הדעה שהרגו בשם, ס"ל דחייב מיתה רק בידי שמים, וכדעת הרמב"ם מלכים פ"י ה"ו, ולהדעה שהרגו באגרוף, ס"ל דדינו כרודף, וכדברי המנ"ח מצוה רצ"ו דדין רודף גם בבני נח,  וממילא יכול להורגו בכל דבר.

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (ו, יב).

הנה אמרו חז"ל בשבת צ"ב ב' שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, והעקידה בשער ל"ה האריך בדבר, שעל הנביא להיות מושלם בגופו ובנפשו ושלא יהיה בעל מום. והנה העקידה כתב שפרעה לא האמין לד' דברים: כפר הוא בעיקר, כפר בהיות הקב"ה אלהי ישראל, כפר בהשגחתו  יתברך על העולם כולו וכפר בשליחות משה, שגם לאחר שהאמין בה' ובכוחו, עדיין לא האמין שמשה נשלח על ידו, עי"ש ובשער ל"ו.

ונראה דלפי"ז יש לבאר שמשה אמר להקב"ה  שפרעה לא יאמינו שהוא נשלח כנביא ה', כיון שהינו ערל שפתיים, והנבואה אינה שורה אלא על מושלם בגופו שאינו בעל מום, וממילא אינו יכול להיות שליח ה' ונביאו.

והנה  מעצם זה שמשה היה נביא, חזינן שכבדות פה אינו חסרון בקבלת הנבואה. וכן מצינו שעמוס היה כבד פה וערל שפה, עי' במהרש"א ביבמות ט"ז א' שציין זאת בשם חז"ל במדרשים, והשווה את עמוס למשה בענין זה. 

רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ (ז, א).

העקידה בסוף שער ל"ה כתב שהקב"ה נתן למשה להיות במדרגת אלהים המשלח נביא מעצמו, וכדכתיב בקרא שאהרן יהיה נביאו דמשה , והיינו מכוחו דמשה עצמו, עי' בדבריו.

ונראה דלפי"ז תלונות קרח על אהרן לא נחשבו רק לתלונות כנגד אהרן, אלא על עצם קבלת כח נבואתו ממשה. וכפירה בנאמנות אהרן, כמוה כפירה בכוחו דמשה, אשר אהרן נחשב לנביאו שלו.