פרשת ויקרא

פרשת ויקרא - חלק ב - הרב אריה קרן

אדם כי יקריב מיכם קרבן לה' (ויקרא  א-ב)

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' !!!

היתכן שבורא עולם רוצה שנקריב את עצמנו או את בננו קורבן ועוד במקום אחר בתורה כתוב קדש לי כל פטר רחם באדם ובבהמה....?

כוונת הדברים שאדם צריך להקריב מהזמן הפרטי שלו  לעבודת ה' נפש גם אם קשה לו לשנות הרגלים של שינה ,אכילה,בטלנות הוללות ח"ו וכו...

לכן נאמר לפום צערה אגרא  ככל שיותר קשה לאדם כך שכרו בשמים גדול יותר ובכך נימדדת עבודת ה' לא בכמות המיצוות אלא באיכותם וביגהתם במסירות נפש עד גבול קצה יכולתו.

ידע לו האדם שעבודת ה' משולה לרכיבה על אופנים אם קשה לרוכב סימן שהוא בעליה ואם קל לו לנסוע סימן שהוא בירידה.

אדם שעובד את הקב"ה  רק מתי שקל לו אין לו בעבודתו שום מסירות נפש והוא ניקרא חסיד בעל הבית.

ככל שהאדם מבטל רצונו כלפי בורא עולם כך הוא ניקרא עבד  יותר להשם יתברך ובכך ממליך את הקב"ה עליו ברמ"ח אבריו ושס"א גידיו.

לכן חייב כל אדם ללמוד הרבה תורה כדי לשבור את היצר המתעתע בנו נביט נא לדבריו ולעצתו של החכם מכל אדם בהיסטוריה האנושית, הלא הוא המלך שלמה, בספרו ספר "קהלת", לאחר שכל שאיפות האנשים בעולם הן בתחום הכספי, והן בתחום השלטוני, והן בשאר תחומים של מנעמי עולם, היו כולם בידו

דברי קהלת בן דוד (הוא שלמה בן דוד ונקרא בשם קהלת לפי שהמונים היו נקהלים לשמוע את דבריו) מלך בירושלים. הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל. (חזר והדגיש כדי לההביל את כל ענייני העולם הגשמי מכל כיוון וזוית שיהיו) מה יתרון לאדם בכל עמלו (הגשמי) שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא וכו'.

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים. עשיתי לי גגות ופרדסים, ונטעתי בהם עץ כל פרי. עשיתי לי ברכות מים, להשקות מהם יער צומח עצים. קניתי עבדים ושפחות, ובני בית היה לי, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי מכל שהיו לפני בירושלים. כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים (תכשיטים ואבנים יקרות שהמלכים מסגלים בגנזיהם) והמדינות. עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שידה ושידות. וגדלתי והוספתי מכל שהיה לפני בירושלים וכו'.

והוא מסכם בסוף ספרו:

וזכור את בוראך בימי בחורותיך (בעודך בחור זכור את בוראך) עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (אלו ימי הזקנה). וכו'. ביום שיזועו שומרי הבית (אלו הצלעות המגינים על חלל הגוף) והתעותו אנשי החיל (אלו השוקיים שנשען כל הגוף עליהם) ובטלו הטוחנות (אלו השינים) כי מיעטו (ששיניו מתמעטות לעת הזיקנה) וחשכו הרואות בארובות (אלו העינים) וכו' וישוב העפר על הארץ כשהיה (כשם שהיה שהגוף נברא מן העפר) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל וכו' סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (לוקט מחיים שלאחר החיים).

מדוע נקרא הרי סיני גם הר חורב? משום שמשם יצאה חורבה לעולם. הכוונה אם חלילה יעזבו בני ישראל את התורה חורבה תהיה להם, כמו שראינו בזמן ירידת עם ישראל לגלות ששאלו מהנביאים שהיו בדורם על מה אבדה הארץ? ולא יכלו לענות, עד ששאלו מהקב"ה והוא אמר להם "על עוזבם את  תורתי". ואם נשאל מדוע אומות העולם אינם עוסקים בתורה ולא מקיימים מצוות  ולא נענשים, התשובה היא כמו שנאמר "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" ורק בשביל עם ישראל ירד ה' על הר סיני ואמר "אנוכי ה' אלוקיך", רק לעם ישראל ולא לאומות העולם. (אבי ידע).

הסיפור הזה שמעתי בילדותי מפי אבי ז"ל, וגם עכשיו ראיתי כתוב בספרים. מעשה במלך גדול אחד שכל פעם שהיה רוחו עצוב היה שולח אחרי המנגן שלו שיבוא וינגן לו. מנגן זה ניצל את מעמדו החשוב והיה מזלזל בבריות מתגאה עליהם ואף מתקוטט עימם. וכל פעם שהיו האנשים מתלוננים בפני המלך, היה שומע את תלונתם אך לא היה עושה כלום. פעם אחת בקטטה גדולה עם אחד מעבדי המלך פגע העבד במנגן וקטע את אחד מאצבעותיו כך שלא יכל יותר לנגן, הגיע הדבר למלך והעבד הועמד למשפט.  והנה במשפט פסק המלך שיוציאו את המנגן להורג ואת העבד לשחרר. כולם התפלאו מאד על פסק הדין והמלך הסביר כך דעו לכם, שכל הזמן היתה לי תרעומת על המנגן בגלל התנהגותו עם הבריות אך לא עשיתי לו כלום כי הייתי זקוק לנגינותיו. ועכשיו שאצבעו נקטעה ויותר אינו יכול לנגן, הריני מעניש אותו בכל חומרת הדין על כל פשעיו עד עכשיו.

על פי סיפור זה מסבירים את דברי הפסוק "על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי". אף שישראל חטאו בהרבה חטאים, אך כל זמן שעדיין קול התורה נשמע בישראל, הרי שה' מעכב את העונש. אך כשעזבו את תורת ה', הרי שמיד נענשו ויצאו לגלות ואבדה הארץ בדיוק כמו אצל המנגן שכל זמן שניגן למלך – ניצל!

"איזהו מקומן...הפסח אינו נאכל אלא בלילה", כלומר התורה צריכה להילמד בפה-סח כלומר בשפה ברורה. "אינו נאכל אלא בלילה", כלומר זמן לימוד התורה מוכשר בלילה, ועוד לילה רומז לעולם הזה, ולגלות שדומה ללילה. אשרי מי שלומד תורה בעניות, אף בגלותו בצערו שדומה ללילה. "ואינו נאכל אלא עד חצות", כלומר אינו יכול להבין סודות וטעמי תורה עד שילמוד ארבעים שנה שהוא שיעור חצי ימיו של אדם. "ואינו נאכל אלא למנוייו", ואינו נאכל אלא בחבורה.

"ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א') בזבח ובמנחה אינו מתכפר אך מתכפר בדברי תורה. שקיל אורייתא לקביל כל הקורבנין בעלמא (זוהר קדושים ג').

אמר ר' יצחק שני דברים בימינו של הקב"ה צדקה ותורה. צדקה דכתיב "צדק מלאה ימינך". תורה דכתיב "מימינו אשדת למו". (לוקטו ממעשה אבות).

תורה שבע"פ היא המנגינה על ישראל ולכן נקראת גמרא ר"ת גבריאל מיכאל רפאל אוריאל. לומר לך שכל העוסק בגמרא חונה מלאך ה' סביב לו להצילו (אמרי שפר).

ביום הזה באו מדבר סיני (שמות יט-א) מהו ביום הזה? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו (רש"י). שלא תאמר כי ניתנה התורה במדבר לפני אלפיים שנה, ומתאימה היא לתנאי החיים של אז ואין יכולת היום לחיות כמו אי פעם, לכן כתוב  "ביום הזה" כאילו היום ניתנו, חוקי התורה ומצוותיה נצחיים הם, והם מכוונים לכל המקומות, ולכל העתקים, ולכל הזמנים, דברי תורה, תמיד המה אקטואליים, בכל זמן ובכל מקום, ובכל התנאים (אורח חיים). ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד-ז).

שהקדימו את ה"נעשה" ל"נשמע" נתכוונו לומר שאנו מקבלים את התורה ככתבה וכלשונה, כמו שהיא בין אם אנו מבינים אותה ובין אם הדברים אינם ברורים לנו, ואף אם עשייתם דורשת מאיתנו הקרבה עצמית. הקדמת "נעשה" פירושה עשיה ואח"כ בירורה.

כדי לתת חיזוק לדברים נביא את המשל המובא בספר "חיים של תורה":

רב של קהילה מסויימת בחו''ל היה נוהג לספר לבני קהילתו בפרוס חג השבועות את המשל דלהלן:

בעיירה קטנה אחת התארגנו בני הקהילה לכתוב ספר תורה מהודר. ולכבוד ספר זה רצו כל הנשים להכין את המעיל לספר התורה. על מנת לפתור את הבעיה הכריז רבה של הקהילה על תחרות בין הנשים, ואמר שהאשה אשר תרקום את המעיל היפה ביותר עבור ספר התורה, תזכה שמעילה יולבש על הספר בשמחת הכנסת ספר התורה להיכל.

כאשר הגיע היום, הובאו לפני הרב המעילים היפים, והוא בחר מתוכם את היפה ביותר. כאשר באו להלביש את המעיל על הספר, התברר שהוא קצר מידי. האשה שזכתה בתחרות התאכזבה מאוד. היא ניסתה למשוך את המעיל ולמותחו, אך ללא הועיל. לפתע אמרה שיש לה עצה "נקצר מעט את הספר, כדי שיתאים למעיל".

אמר הרב "חס וחלילה! לא יעלה על הדעת דבר כזה. את המעיל יש להתאים לספר, ולא את הספר למעיל".

התורה ומצוותיה הם בגדר היה הווה ויהיה ואי אפשר לשנותם, הם מתאימים לעבר, להווה ולעתיד. רק אנו בעוונותינו הרבים אין אנו מתאימים את עצמנו תמיד לכתוב, ומחפשים כל הזמן כיוונים שונים בחיינו ש"יתאימו לנו".

יש מעשים שהשכל  מבין אותם, ויש דברים שלכאורה אינם נתפשים בשכלנו, ובזה שהקדימו ישראל "נעשה" ל"נשמע" התכוונו להראות שמקבלים הם את התורה בתמימות כזאת, שאפילו דברים שלא יושגו ע"י שכלם מקבלים הם על עצמם, ואם היו מקדימים "נשמע" ל"נעשה", הייתה כוונתם ראשית נבחן את הדברים, נראה מה כתוב בה (כפי ששאלו אומות העולם), נשתכנע, ורק אח"כ נקבל את הדברים המובנים לנו ומתאימים עבורנו.

עבודת ה' צריכה להיעשות בשמחה ובהתלהבות ולחוש הנאה מכל רגע שמקיימים את רצון הבורא.

בעניין זה נשא המגיד מדובנא את משלו הידוע, אשר זכה לקילוסו של האדמו"ר מקוצק:

סוחר שלח שליח לנמל, כדי להביא לו חבילה אשר הגיעה עבורו מחוץ לארץ. מפעם לפעם הביט הסוחר בשעונו, ותמה מדוע עדיין לא חזר השליח.

כעבור שעות אחדות שמע הסוחר קול אדם העולה בכבדות במדרגות. מפעם לפעם נעצר האיש כדי לנוח קמעא, ואחר כך המשיך לעלות באיטיות. בפתח משרדו של הסוחר נעצר האיש, הניח את החבילה ונכנס למשרד מיוזע ומתנשף.

"הבאתי לך את חבילתך", אמר לסוחר.

הלה השיב לו מיד "לא את חבילתי הבאת!"

"מנין לך זאת?" שאל השליח "הרי עדין לא ראית את החבילה המונחת בפתח!"

השיב הסוחר ואמר ''מי שישא את חבילתי לא יזיע ויתנשף, כי היא אינה כבדה כלל, ומכיון שנראה עליך שמשא החבילה היה כבד לך מאוד, ברור לי שלא את חבילתי הבאת".

כך מפרש המגיד מדובנא את הפסוק "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב). כל מי שעבודת ה' היא עליו כמשא כבד, אינו נושא את החבילה הנכונה. כלומר, אדם הרואה בה עול וקשה לו לקיים את כל המצוות כהלכתן, עליו נאמר "ולא אותי קראת יעקב", כיצד יודעי זאת? "כי יגעת בי  ישראל". אם זו מעמסה, אין כאן עבודת ה' הנכונה.

התורה יש בה מתיקות מיוחדת. לא תמיד ניתן להסביר לאחרים את הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'". ללא "טעימה" אי אפשר לחוש את ההנאה שבטעם, כך זה בתורה. לעיתים אנו נמצאים במצב שאנו צריכים לשכנע את הזולת בהנאה שבלימוד התורה, בקיום המצוות של "נעשה ונשמע" ללא שאלות מיותרות.

רק מי שלומד ועוסק בתורה יכול להרגיש את המתיקות שבה. כדי שנבין את עומק משמעות הדברים, הנה סיפור מרתק אשר ממחיש לנו באופן נפלא את ההנאה שבלימוד התורה

לפני כ-200 שנה שלט בצרפת הקיסר נפוליאון. שמו הלך לפניו כלוחם עריץ. והנה, באחד ממסעיו הגיע הוא עם  חייליו לעיר גדולה. כשניסה להיכנס לתוכה נתקבל בחומה בצורה, אשר שימשה כמגן על אנשי העיר.

נפוליאון פיזר את חייליו לאורך כל סביב החומה, והקיף את העיר במצור.

חלפו ימים, שבועות, חודשים ואין הוא רואה סימני כניעה מצד אנשי העיר.

הירהר נפוליאון ולבסוף החליט לבצע "מבצע" נועז הוא עצמו יתחפש לאיכר אלמוני ויכנס לתוך העיר, לבית המרזח של הקצינים ושם בעודם שתויי יין יגלה את סודותיהם.

מפקדי הצבא ניסו להניאו מביצוע צעד גורלי זה, בטענה שבזה הוא מעמיד את חייו על כף המאזניים. שהרי אם יגלו את זהותו שהוא בעצמו הקיסר הוא גמר בזה את חייו!

ואולם הקיסר, שהיה החלטי בדיעותיו וגם אמיץ, לא שעה לדבריהם ועוד באותו לילה ניגש לבצע את תוכניותו. שינה הוא את זהותו, לבושו, ופניו לבלתי הכר והשתחל לתוככי העיר.

נכנס לבית המרזח, הזמין כוס שתיה, וישב ליד חבורת חיילים, והטה אוזנו כאפרכסת לשמוע את שיחתם.

והנה גילה הוא מתוך דבריהם שבאמת העיר עומדת כבר על סף התמוטטות והחיילים עצמם תשושים ומיואשים.

נפוליאון שמח מאוד לשמע בשורות אלו, מיד מיהר הוא לשלם למוכר, ולצאת מהר אל מחנהו.

אולם להפעתו, שוד ושבר!!! חייל אחד זיהה את מראהו, והתחיל לצעוק לחבריו "חבר'ה, בחיי ראשי! הנה הקיסר נפוליאון!" חבריו בתחילה לא האמינו לו, וחשבו כי רוצה הוא להתבדח איתם. ואולם משראו את רצינות פניו, התחיל החשד מכרסם גם בליבם...

נפוליאון הרגיש שהאדמה בוערת תחתיו, וכדי להציל את חייו אמר לחייל שבא איתו שיסטור לו על פניו.

נפוליאון יצא מבית המרזח בריצה והם התחילו במרדף אחריו, הקיסר החל לרוץ לתוך השוק, ותר בעיניו אר מקום מחבוא. והנה לפתע רואות עיניו חנות סנדלריה והסנדלר עומד על עבודתו.

"תציל אותי!!!" קרא נפוליאון לסנדלר "הצילני מפני הרודפים אחרי להורגני, ואשלם לך את שכרך בכפל כפליים!"

הסנדלר רמז לו שיכנס במהירות לתוך החדר, אשר בקצהו נערצה ערימה של מזרונים. הסנדלר הרים את כל המזרונים, והורה לו להיכנס ולהיחבא מתחת כל ערימת המזרונים. עשה הקיסר כאשר נצטווה וכשגמר הסנדלר את מעשהו, שב במהירות לעבודתו כאילו לא אירע דבר.

החיילים שדלקו אחר הקיסר הגיעו לסנדלרייה והחלו להפוך את המזרונים.

שבעה מזרונים היו שם בערימה, והמפקד החל להרים מזרון אחד מזרון... עד שהגיע למזרון השישי.. ואולם דווקא אז כבר נתייאש מלהרים עוד וזרק את כל המזרונים בכעס גדול ויצא מהחנות.

הסנדלר חיכה עד שירגעו הרוחות והחיילים יעלמו לגמרי מן האופק, אז ניגש לערימת המזרונים, הרים את כולם וראה את הקיסר שוכב שם כולו רועד וחיוור כסיד.

חיש הזדרז הסנדלר והביא מים להשקות את הקיסר, להרגיעו ולהשיב לו את רוחו. משהתאושש הקיסר וחזר לאיתנו, קשר הסנדלר חבל דרך חלונו והשחיל דרכו את הקיסר אל מחוץ לחומה. לפני שנפרד ממנו, אמר לו הקיסר בהתרגשות "לעולם לא אשכח את החסד שעשית עמדי. יבוא יום  ואשלם לך שכרך!"

וכך הצליח הקיסר לברוח  ולבוא לתוך מחנהו. ובאמת בתוך ימים ספורים נכנעה העיר וחיילות הקיסר נכנסו ונחלו ניצחון אדיר.

הקיסר לא שכח את איש מטיבו, ולכן נתן פקודה שיביאו את הסנדלר אל ארמונו לפגישה ראיונית עם המלך.

כשהגיע איש מיטיבו פנה אליו הקיסר "אתה הצלת את נפשי, עתה בקש ממני ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות ותעש!"

הסנדלר, שלא ניחון בחכמה מרובה, זחה עליו דעתו באותה שעה, ופנה לקיסר בבקשה משונה: "איני מבקש מהוד מעלתו מאומה. רק שאלה אחת בנפשי לשאול כיצד הייתה ההרגשה של אדוני הקיסר בשעה שהמפקד נכנס לחיפושים בביתי, והרים את המזרונים שאתה היית מתחתיהם, כמה פעמים בדקה, דפק ליבך באותה עת?"

הקיסר, בשומעו זאת, האדימו פניו מכעס, ופנה מיד לשומרי ראשו "קחו מיד את החצוף הזה אל עמוד התליה!"

הסנדלר היה המום בשומעו זאת והתחיל לבכות ולהתחנן על נפשו. ואולם הקיסר לא רק שאטם אוזניו מלשמוע לתחנוניו אלא עוד ביקש שהוא בעצמו רוצה להיות התלייין, ולהדק את החבל סביב גרונו של הסנדלר.

הסנדלר המסכן נגרר בכוח לביצוע גזר הדין. ומשנשלמו ההכנות הגישו לקיסר את החבל....

הקיסר לקח את החבל, הידק סביב גרונו והורה להוריד את הסנדלר מעל עמוד התלייה!

הסנדלר כמעט כבר פרחה נשמתו, מרוב פחד היה כולו רועד, וחיוור כסיד ושערותיו כמעט הלבינו. בקושי הצליחו אח"כ להביאו בחזרה אל המלך.

פנה אליו הקיסר ואמר לו "מה שהרגשת עכשיו זו בדיוק התשובה לשאלה שלך!!!"

הסנדלר בשומעו זאת, השתומם ואמר לקיסר "מדוע אם כן היה צריך לעבור את כל ה'מוות' הזה בכדי לקבל תשובה? וכי לא יכול היה הקיסר להסביר לי את הרגשתו במילים?"

"הסכת ושמע", הבהיר והקיסר "על שאלה כזו לא יכולתי לתאר לך זאת במילים. וזאת משום שכמה שהייתי מנסה להמחיש לך זאת עדיין לא היית מבין את הפחד הנורא שאני עברתי.

רק כאשר הרגשת זאת על גופך ממש אז רק אתה מתחיל לקבל מושג איזה פחד נורא ומזעזע תקף אותי בשעה שהמפקד הרים מעלי את המזרונים".

תשובת הקיסר היא  בדיוק גם התשובה לכל המעוניינים לדעת ''איך ההרגשה של מתיקות התורה בעת שלומדים אותה?"

והתשובה היחידה לזה כל הסברים שבעולם לא יועילו, אלא עד שיעברו את התענוג הרוחני דרך לימוד התורה רק אז יתחילו לקבל מושג באיזה "עונג רוחני" מדובר (אור דניאל).  

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם וכו' (ויקרא  א-ב)

כאשר האדם מקריב את עצמו בתור קרבן לה', אדם כי יקריב מכם, אז זה קרבן לה', אבל כאשר האדם מביא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, רק בעל חי בלבד בלתי הקרבה מצדו, זה תקריבו את קרבנכם, ואינו חלק הראוי לה', וכמו שדרשו חז"ל במנחתם של קין והבל לפני ה' שאצל הבל נאמר והבל הביא גם הוא, ז"א בנוסף לקרבן הביא "גם הוא", ז"א הביא גם את עצמו קרבן לה', ממילא וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואילו בקין נאמר "וקין הביא מפרי האדמה" בלי שום התעוררות של תשובה מצידו, לכן לא נתקבלה מנחתו אצל ה', כי רחמנא לבא בעי, ז"א שעיקר הקרבן זה בהתעוררות הלבבות לאביהם שבשמים, ואז הקרבן מתקבל ברצון לפניו בבחינת ריח ניחוח אישה לה', ודרשו חז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (וידבר יוסף)

הרב הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל אמר על הפסוק "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו, ז) מה ענין אדם ובהמה המוזכר כאן? אלא ידוע מה דאיתא במדרש (עיין ירושלמי מכות פ"ב דף ז), שאלו לחכמה חוטא מה עונשם?

אמרה וחטאים תרדף רעה, כלומר מבחינת החוכמה אין תקנה לחוטא, למה הדבר דומה לאדם

עם אקדח שירה בחברו בשוגג איזו תקנה יש לו, כלום נאמר כיון שירה בחברו בשוגג לא תפעל בו היריה? בהכרח שהיריה תפעל בו, כי כך טבע העולם, ולא ישתנה בעבור שהוא שוגג, וחברו יפגע באותה מידה בין בשוגג ובין במזיד.

ובכן אם בנזקי הגוף כך, מה יהיה בנזקי הנפש על אחת כמה וכמה שהוא צריך למות. כי הנפש קשורה בשמירת המצוות כמו שכתב "וחי בהם" (ויקרא יח, ה) אם אין מצות אין חיות רוחנית וזה טבעי לנפש. ובכן החכמה אמרה "וחטאים תרדף רעה" אין לה תקנה, כמו שלגוף אין תקנה כך אין לנפש תקנה אמנם זה מצד החכמה.

עזבו את החכמה ופנו לתורה, ושאלו אותה אדם החוטא מה יעשה? אמרה יביא קרבן ויתכפר לו, ושאלו את הקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו, נמצא שה' הציל את האדם ואת הבהמה ממות כי החכמה חייבה את האדם מיתה, והתורה חייבה את הבהמה מיתה כדי לכפר בעד האדם, אמנם ה' הציל את שניהם ממיתה ע"י זה שאמר יעשה תשובה ויתכפר לו, ולזה נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'" כי מושיע את שניהם ממיתה. (מהרב יצחק דיין שליט"א)

נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה (ויקרא ד-ב)

במעשה הקורבנות אנו רואים שמביאים קרבן חטאת לכפרה על השוגג ולא על המזיד, נשאלת השאלה: מדוע? לכאורה אם על השוגג מביא קרבן לכפרה, קל וחומר במזיד? במדרש הגדול אנו מוצאים על זה את שני הטעמים העיקריים המובאים במדרשים ובמפרשים.

טעם ראשון, דכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ויקרא ה, יז) רבי אליעזר אומר: מפני מה ענש הכתוב למי שנהרג בשגגה (גלות) ואת מי שחטא בשגגה? כדי לעשות סיג לתורה, כדי שיאמר אדם: אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד. ובמסכת נזיר (כג ע"א) תנו רבנן: כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה. ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא: "ונשא עוונו", מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה, ע"כ.

טעם שני, מביא מדרש הגדול שלא יטעם טעם החטא וילך ויעשה כן, פעם טעה ואומר: מה הראשונים פטור אני, אף השניים אני פטור, ונמצא בחטא, ע"כ. וזה כעין דברי הגמרא ביומא (פו ע"ב): כיוון שעבר אדם עבירה ושנה, נעשית לו כהיתר, ע"כ.

וכתב רבנו יונה על הרי"ף (ברכות א ע"ב) ולמה החמירו על הספק יותר מן הוודאי? מפני שעל הוודאי משים האדם החטא אל ליבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל ליבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר, ע"כ.

כשאדם חוטא בשגגה, גופו חטא, ולא נשמתו. ולכן אפשרי הדבר להביא קרבן בהמה לכפר, גוף הבהמה כנגד גופו של האדם. כי מערכת הגוף בין אדם ובהמה יש לה דמיון, וכמעט זהה מבחינה עקרונית, הן באיברים והן בתפקודם. אבל אם אדם חטא במזיד, דהיינו שגם נשמתו חטאה, א"כ כיצד אפשר להביא בהמה שתכפר על הנפש, וכי אפשר להשוות בין נפש האדם שיש לו כוח הדיבור ומעלה רוחנית גבוהה, לנפש הבהמה?! לכן, מי שחטא במזיד אין לו כפרה בקורבן, כי הקורבן הבהמי אינו יכול להוות תחליף לכפרה על נפש האדם שחטאה, אלא רק תשובה המורכבת מעזיבת החטא, חרטה ווידוי.

ומצינו בירושלמי (מכות ב, ו) אמר רבי פנחס: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כה, ח) למה הוא "טוב"? – שהוא "ישר". ולמה הוא "ישר" – שהוא טוב, "על כן יורה חטאים בדרך", "בדרך" שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרו להם: "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד), ע"כ. ובפסיקתא דרב כהנא (דף קמח) נוספה שאלה, ששאלו לתורה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: יביא אשם ויתכפר לו, דכתיב: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא, ויקרא א, ד). שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא מה עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר, דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ע"כ.מכאן למדים שהקב"ה חס גם על האדם וגם על הבהמה שנאמר"אדם ובהמה תושיע" וכל מה שהקב"ה מבקש שהאדם יעזוב את החטא ואין הוא חפץ במות הרשע או בקרבנו אלא שיעשה תשובה ויכופר לו.

תשובה   נוטריקון   תשוב- ה  לשוב  לשם השם ומי שעובר עברה מלשון מעבר מצד של קדשה לצד אחר הוא מתרחק מהקב"ה מתרחק משם השם שהוא  ה לכן על ידי שחוזרים לצד הקדשה ועוזבים את החטא  מחזירים את שם השם בחזרה בקרבנו שנאמר תשוב – ה.

אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצוות ה' אלהיו אשר לא תשינה ואשם (ויקרא ד- כב)

אומר על זה הזוהר כאן: רבי יצחק למד, מה נשתנה כאן? שבכל מקום כתוב בהם "ואם" "אם הכהן המשיח יחטא" (שם ג), "ואם כל עדת ישראל ישגו" (שם, יג) וכאן "אשר נשיא יחטא", ולא כתוב: ואם נשיא יחטא, מה טעם הדבר? אלא לי שהכהנים אינם נמצאים כל כך בחטא, שהרי הכהן שומר עצמו תמיד, לפי שהעול של ריבונו של עולם מוטל עליו בכל יום, וגם העול של כלל ישראל והעול של כל יחיד מישראל, ולכך יש לתמוה אם הוא יחטא, ולפיכך כתוב "ואם". וכן "אם כל עדת ישראל ישגו'' יש לתמוה על שכולם ימצאו בחטא אחד, שאם אלו חוטאים אלה לא יחטאו, ולפיכך כתוב: "ואם". מה שאין כן כאן "אשר נשיא יחטא" בוודאי, לפי שליבו גבה בו והעם הולכים אחריו ונמנים תחתיו, ועל כן לא כתוב בו "ואם", שהרי ענינו בספק הוא, ע"כ.

לפי דברי הזוהר, מכיוון שאצל מלך ישנה גאווה, אזי ישנו חשש גדול, כמעט ודאי, שיגיע לידי חטא בשגגה. וממשיך הזוהר על הכתוב בהמשך: "או הודע אליו חטאתו" (שם, כג) שבשביל שגבה ליבו בו לא השגיח בחטאו, ע"כ. ולכן צריך הנשיא מלך, להביא קרבן לכפרתו [ראה הוריות (י ע"א) משנה: איזהו נשיא? זה מלך, ע"כ.

מי שעולה לגדולה נמצא בסיכון גבוה שיגיע לידי עבירה, מפני שכולם מכבדים אותו או משתחוים לפניו, אזי מגיע לידי זחיחות דעת ולגאווה יתירה, עד שהוא קרוב להיכשל בדבר עבירה. לכן עצם העובדה שאדם הגיע למצב כזה, ממילא מכניס עצמו לנסיון גדול, ולפיכך הוא נקרא רשע לשמים.

ומצד שני,מלך שרוצה שמלכותו תימשך, חייב לנהוג במידת הענווה, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ב הלכה ו) כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט, כב). ולא ינהג גסות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים, שופטים יז כ). לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבנו, והוא אומר: "ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם" (שמות בשלח טז, ח) ויסבול טרחם ומשאם ותלונותיהם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, ע"כ.

אבל אם מי שעלה לגדולה ורוצה שגדולתו תימשך, ולמרות הכבוד שמקבל הוא יודע להתנהג במידת הענווה, אזי עוונותיו נמחלים יותר מאחרים שאינם עומדים באותו נסיון. כי כל הגדול מחברו, יצרו גדול יותר, ואם למרות גדולתו התגבר על יצרו נמחלין לו כל עוונותיו (ראה דרשה דברים, שופטים, עמוד 382 אור חדש).

אשר נשיא יחטא (ויקרא ד-כב)

 לשון אשרי – אשרי הדור,שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו. (רש"י)

לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק נכונה הפתעה: בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת."הסטיפלר!" עברה לחישה מפה לאוזן. והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק,אשר זה זמן רב אינו יוצא-מפאת חלשתו-מפתח ביתו.

נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה,נרגשים ונבוכים כאחת-הן אין הם קרובי משפחה של רבי יעקב ישראל קניבסקי.על מה ולמה זכו הם אפוא,כי הצדיק,ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם??

עד מהרה התבררו הדברים. שכן,עם הכנסו לאולם השמחות בקש הסיטפלר לשוחח ביחידות עם חתן בר המצוה. נפעם לחלוטין שמע הנער מה בפיו של הצדיק הדור. ובתם השיחה,עזב האורח הנכבד את המקום. "מה אמר לך?" הקיפו הנוכחים את הנער,"מה אמר לך הסטיפלר?"

נחנק מהתרגשות הצליח הנער לפלוט: "הוא בא לבקש ממנו מחילה"....הסתבר,כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן"-בו התפלל הסטפלר זצ"ל.

בעת שהיה הילד כבן שבע שנים,נדמה היה לו,למרן זי"ע,כי הילד לומד בזמן התפילה.הוא גער בו על כך,ואחר כך התברר לו כי סדורו של הילד דומה היה לגמרא,והילד אמנם התפלל ולא למד. כיון שכך,חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד אך לפי שקטנים (טרם בר-מצוה) אינם בני מחילה – לא יכול לבקש את מחילתו.לפיכך בירר הסטיפלר זצ"ל מה שמו של הילד ומה גילו.

שש שנים שמר את הדבר בליבו,ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער,בקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה.ומיד עם צאת הכוכבים,ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן",מהר הצדיק לבקש את מחילתו...(מעשהם של צדיקים).

פרשת ויקרא - הרב אריה קרן

יקר(א) אל משה (ויקרא א-א)

האלף הזעירא ב"ויקרא" באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה. "אלף" כלומר, לימוד תורה (ואאלפך חכמה") מתקיים רק אצל "זעירא" מי שזעיר בעיני עצמו. כדרך שמובא בילקוט, שלפיכך זכה משה רבנו לקריאה זו "ויקרא אל משה" משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד, באמרו: "לא איש דברים אנכי". (ספרים).

איש אחד בא לפני הרבי ר’ בונם מפשיסחה ז"ל ושאל אותו:

"הנה תמיד בורח אני מן הכבוד ואף על פי כן אין הכבוד רודף אחרי. היכן איפוא האמת שבדרכי חכמינו?,

השיב לו הרבי ר’ בונם:

"מתוך שאלתך משמע,שבשעה שאתה בורח מן הכבוד הרי אתה פונה מדי פעם  בפעם לאחוריך, לראות אם הכבוד אחריך, ממילא כשהכבוד רואה שאתה פונה אליו, הריהו סבור שמתכוון אתה לרדוף אחריו ומיד הוא מפנה עורף ובורח מפניך..."

הכוונה שבדבר היא, שהוא בורח במתכוון מן הכבוד כדי שהכבוד ירדוף אחריו, כלומר, הוא מעמיד פנים כענו כדי שיזכה על ידי כך לכבוד יתר, ובזה כשלעצמו הריהו רודף אחרי הכבוד (ממעינה של תורה).

באחת הפעמים שנסע ה"חפץ חיים" בעניני ישיבתו למוסקבה ביקש להסתיר ממקורביו וממיודעיו את יום בואו לעיר, כדי שלא יבואו לקבל את פניו בבית הנתיבות, לאחר הגיעו שאלו אחד המקורבים המאוכזבים מדוע מנע מהם את הזכות לבוא ולקבל את פניו וליתן לו את הכבוד הראוי לתלמיד חכם כמוהו.

כשבת צחוק על שפתיו השיב לו ה"חפץ חיים" ואמר: "אין לי כל ספק כי כבודו אוכל "קוגעל" בשבת. אם יתאווה לאכול מן הקוגעל בים ששי תיעץ לו בודאי בעלת הבית לטעום משהו אחר בטענה כי קוגעל אוכלים רק בשבת. סיים החפץ חיים ואמר כבוד זהו קוגעל ואותו אוכלים רק ביום שכולו שבת (בעוה"ב), והיה אם מאן דהו לא יוכל להתאפק ויאכל אותו בערב שבת (בעוה"ז) יאלץ להשאר רעב בשבת..." (מורשת אבות).

מעשה במקורבו של רבי חיי עוזר גרודז’ינסקי שהציץ במכתב המיועד לר’ חיים עוזר, והבחין בשגיאת כתיב, במקום "הגאון המפורסם בכל קצוי ארץ", נכתב שם "קצבי ארץ". הקורא חייך וצחק, העיר לו ר’ חיים עוזר: שגיאה גדולה מזו יש במכתב, כי התארים המופלגים מתאימים לר’ עקיבא איגר בדורו, והנה בא זה ובטעות כותבם עלי...

פעם כשנחלש ר’ חיים עוזר הקריאו לפניו מכתב. כשהשמיעו בקול את כל תארי הכבוד שעיטרוהו, החל לצחוק, והסביר: נזכרתי בימי הריבולוציה ברוסיה כאשר ירד ערך המטבע, ובעד דולר אחד היו משלמים מיליוני רובלים רוסיים, כל אדם למרות שהוא עני מרוד, הפך בן לילה למיליונר...כך הם התוארים המופרזים שהשתרשו בימינו, אינפלציה בעולמינו הרוחני. (תולדות רבי חיים עוזר).

מעשה במזכיר כולל קו’’ד בשכונת מחסה בירושלים ציווה לשמשו לך והזמן  את גברת רוזנפלד שבשכונה ומסור לה שתכנס לקבל סכום כסף שמחכה עבורה ולחתום על הקבלה. נחפז השמש, התבלבל וטעה, הוא החליף את השם רוזנפלד – לזוננפלד ומ"גברת" עשה ל"הרב". ירד לביתו של רבי חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, ואמר לו שהמזכיר מבקשו שיעלה אליו.

מיד הזדרז הרב ועלה למשרד. משנפתחה הדלת תמה המזכיר: אם הרב זקוק לי למה לא שלח לקרוא לי? ענה הרב בפשטות: השמש הזמינני אל כבודו. עד מהרה התבררה הטעות. רצה המזכיר לנזוף בשמש, אך הרב מנע בעדו באומרו כי זה עלול לקרות לכל אדם. מיד פרס בשלום  ויצא מהמשרד, אולם לא לדירתו חזר, אלא עלה במעלה השכונה דפק על דלתה של גב’ רוזנפלד והודיעה: מזכיר הכולל מבקש שתכנסי אליו, הגיע עבורך כסף...("האיש על החומה" לוקטו ממורשת אבות). זאת דוגמא טובה לענווה.

נבות היזרעאלי  היה אדם צדיק וישר, ההולך בדרך ה’. קול נעים וערב לאוזן היה לו, ובכל אחד משלושת הרגלים היה נבות שר ומזמר באזני כל בני ישראל שהתאפסו בבית ה’, והיה מנעים להם בקולו הנפלא את שהותם

כל שומעיו לא פסקו מלהלל את שירתו. השבח הגדול ששבחוהו הכניס רוח גאווה בלב נבות, והוא אמר בלבו: "בחג הקרב ובא לא אעלה לירושלים כהרגלו תמיד, נראה אם ירגישו העולים לרגל בחסרוני".

לנבות היה אסור להחזיק טובה לעצמו, הן חנן אותו הבורא במתנה, קול הערב נתן לו, כדי להלל את שם ה’ ולהביא יותר ויותר אנשים לירושלים לבית המקדש, כיון שרבים עלו לרגל רק כדי לשמוע אותו, ואילו עתה הוא התפאר ולא עלה לרגל, ועל כך הוא נענש ומת על ידי אחאב מלך ישראל.

המלך אחאב חשק בכרמו של נבות, שהיה סמוך לאדמותיו, והוא רצה לצרפו לאדמתו ולהפכו לגן ירק. הוא לא רצה לקחת את הכרם ללא רשות, לכן שלח את עבדיו, כשהצעתו בפיהם: "המלך חפץ בכרמך, תוכל לקבל כרם אחר או סכום כסף תמורתו".

נבות סרב למכור את כרמו, "נחלת אבותי הוא", אמר, ולא הסכים לקבל מאומה תמורת כרמו.

תשובת נבות ציערה את אחאב מאוד. לעת ערב, כאשר שאלה אותו אשתו, איזבל המלכה, לסיבת פניו העצובות, סיפר לה על סרובו של נבות השכן הקרוב שלהם למכור לו את הכרם.

"אל תדאג ואל תצטער בגללו", הרגיעה המלכה הרשעית את בעלה, "אני אדאג לתת לך את הכרם!" והבטיחה לו כי רצונו יעשה.

ואכן, עוד באותו יום שלחה איזבל לקרוא לזקני ישראל  וצותה עליהם לתפוס את נבות היזרעאלי, ולהעמידו מול שני עדי שקר שיעידו עליו שהוא מורד במלכות, ולכן מגיע לו גזר דין מוות.

על הפקודה חתמה המלכה איזבל בטבעת המלך, ולאחר שהיה הצו בידיהם, עשו הזקנים את אשר נצטוו לעשות, ולפני שהספיק נבות להוכיח את חפותו, תפסוהו אנשי בליעל, רשעים וחצופים, והרגוהו.

אילו היה נבות עולה לירושלים, והיה מזכה את הרבים שהיו עולים ומתכנסים לשמוע את קולו, היתה מצווה זו מגינה עליו מפני אחאב המלך, אך מכיוון שלא עלה, לא זכה ונהרג. (613 סיפורים על התר"יג).

ויקרא אל משה (ויקרא א-א)

"יותר משחיבב הקדוש ברוך הוא את משה רבכם – חיבב הוא את בלעם", סח גוי אחד באזני ר’ אלעזר, ובקולו נשמעה נעימת לעג.

"את בלעם חיבב הקדוש ברוך הוא יותר מאשר את משה רבנו?!" התפלא ר’ אלעזר לשמע דברי הגוי. "ועל סמך מה אומר אתה זאת?"

לגוי היתה תשובה מן המוכן: "הן כתוב במפורש בתורתכם, כי בעת שחפץ ה’ לדבר עם משה, שלח ויקרא לו לבוא אל המשכן. אך כאשר רצה לדבר עם בלעם נאמר ’ויבוא אלקים אל בלעם’,  ולא קרא לו לבוא כדי שלא להטריד את בלעם. כלום אין הדבר מוכיח, שאת בלעם אהב יותר?!" סיים הגוי את טענתו בתרועת נצחון.

"אם תשמע את המשל שבפי תבין את הענין ואז, ממילא, תשנה את דעתך", אמר לו ר’ אלעזר.

"ניחא, אשמע את המשל", הסכים הגוי.

ור’ אלעזר נשא משלו: "אל ארמון המלך הגיע מצורע הוא מצא את שער הארמון נעול, והחל מקיש עליו, ’פתחו לי! אני רוצה להכנס פנימה!’ קרא והלם על השער. המהלומות והצעקות הגיע לאזני המלך היושב בלשכתו הפנימית. ’מיהו הדופק על השער?’ שאל. ’מצורע כלשהו נמצא שם ורוצה להכנס אל תוך הארמון’ השיבו לו עבדיו.

"’להכנס לתוך הארמון?’ הגיב המלך. ’כדבר הזה לא יהיה! אך, כיצד משלחים אותו מכאן? אם אשלח שליח שיורה לו להסתלק מהמקום הדבר יקומם אותו, והוא יתפרץ הנה בכח ואז, עלול הוא להדביק חלילה, את בני במחלת הצרעת...ומה אעשה?"

"והנה עלה רעיון בדעתו של המלך: ’מוטב אקום מכסאי ואגש בעצמי אל פתח הארמון, ושם אאים עליו לבל יעז להכנס פנימה. ממני הוא, בודאי, יבהל’...

"קם המלך ממקומו וניגש אל שערי הארמון. ראה את המצורע הולם בפראות על הדלת ולאזניו הגיעו קריאותיו ’פתחו ללי! פתחו לי!’ הרים המלך את קולו וקרא לעבר המצורע: ’הסתלק מכאן, ואל תעז להראות עצמך כאן שנית, שמא תדביק את בני. ואם לא תשמע לי רע ומר יהיה גורלך!’

"לשמע דברי המלך חורו פניו של המצורע והוא מיהר להמלט מן המקום.

"וכאשר מגיע ידידו של המלך אל הארמון ודופק על השער גם אם מבקש המלך לדעת מיהו הדופק. וכשמספרים לו כי ידיד נפשו עומד בחוץ ודופק על שערי הארמון, קורא המלך מתוך הארמון אל ידידו העומד בחוץ: ’הכנס, ידידי, הכנס אל ארמוני!’ החיבה נשמעת בקולו של המלך, ואין הוא חפץ בשום פנים  ואופן שאחד ממשרתיו יקרא לידידו האהוב, רק הוא, בכבודו בעצמו, מזמין את הידיד להכנס פנימה.

"ועתה תרצה שמוע בודאי, גם את הנמשל", פנה ר’ אלעזר אל הגוי הקשוב.

הגוי הנהן בראשו ור’ אלעזר המשיך: "הנמשל מדבר, כמובן על משה ובלעם. בלעם דומה היה לאותו מצורע שהתדפק על שערי הארמון וחפת להכנס פנימה. ומה אמר על כך הקדוש ברוך הוא? ’אליך בעצמי אל שערי הארמון למנוע אותו מלהכנס פנימה. שכן, אם יכנס עלול הוא לטמא את ארמוני’, ועל כן בא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, לדבר עם בלעם.

"לעומת זאת משה רבנו כמוהו כידידו של המלך. כאשר שמע מלכו של עולם את קול ידידו, קרא לו להכנס פנימה, אל אהל מועד שכמוהו כארמון המלך שכן אהב הוא להמצא במחיצת ידידו. ולכן נאמר בתורתנו הקדושה: ’ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד’ רק לידיד האהוב קורא מלכו של עולם בשמו ומזמינו להכנס אל תוך ארמונו!

"ועתה", סיים ר’ אלעזר, "כלום תטען עוד, כי את בלעם אהב אלקינו יותר משאהב את משה רבנו??" (זוהר הקדוש פרשת בלק לוקט ממעשיהם של צדיקים)

ויקרא אל משה וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א-א)

הבל פה שאין בו חטא

אמר רבי יהודה בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב (איכה א, ג) "עולליה הלכו שבי לפני צר" (מדרש איכה פ"א, ה).

ספר ויקרא עוסק בחלקו הגדול בדיני הטהרה וזו הסיבה שדווקא בו מתחילים ללמוד עם תינוקות של בית רבן, כיוון שעל הבל פיהם העולם קיים. לימוד התורה ושמירת ענייני הטהרה הם מן הדברים המקיימים את העולם.

ישנה סיבה נוספת לכך, והיא, עפ"י דברי הגמרא בשבת (קיט) המבהירה את חשיבות לימוד חומש זה עם תינוקות של בית רבן

"אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר לי ה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? (וכי תורתי ותורתך לא ראויים להעמיד את העולם?) אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.

מבהיל! מבהיל!

אם נעמיד את האמוראים הקדושים צדיקי עליון אלו שמפיהם אנו חיים מול תינוקות של בית רבן, יראה לנו ממבט ראשון כי אין להשוות כלל בין הדברים, לימודם של אותם גדולים יעלה לכאורה עשרת מונים ויותר על לימודם של התינוקות אם כן, איך בכלל ניתן להשוות עשרות שנים של לימוד התורה יומם ולילה, תוך קיום מצוות "והגית בו יומם ולילה" כהלכתה, אלפי שעות של ביטול שינה כדי לזכות בעוד רגע של תורה, לעומת תינוקות של בית רבן זאטוטים, שספק רב אם מבינים הם את היוצא מפיהם. והנה, לא רק שמשתווים הם לאמוראים אלא אף מתעלים עליהם, כל עומק תבונתם וידיעותיהם של האמוראים לא עומד מול אותם תינוקות ובכל זאת נשמה ללא חטא יש בכוחה להפוך אלמוות כל התדרדרותו של הבן בעתיד תיזקף לאשמת הוריו!

וכך גם כותב לנו רבנו הסטטיפלער הקדוש "...רוב המשברים אצל הילדים נובעים מכך שנותנים לילדים יותר מדי מה שהם רוצים. הילד כבר מורגל לזה, שכל מה שהוא מוציא מפיו, תיכף ומיד הוא מקבל זאת מהוריו, כי ההורים ’מרחמים’ עליו, או ’נבהלים’ מיד לקול בכיו ההיסטרי ונכנעים מיד לכל דרישותיו. וכאשר הוא גדל ונדרש להתמודד עם בעיות החיים, פתאום הוא מגלה שלא כל מה שרוצים מקבלים בחיים והכל לא הולך ’חלק’ כפי רצונו וכיון שהוא לא הורגל מקטנות לעמוד בניסיונות כאלו, מיד הוא נכנס לדיכאון, רח"ל!"

למדים אנו מדבריו, שאסור לפנק את הילדים יותר מדי ויש לדעת מתי להשתמש במידת העקשנות ומתי אף להפעיל את מקל השבט כלפי הילד.

כדי להבין כיצד באמת זוכים לילדים תלמידי חכמים והיכן כדאי להשקיע את כל המרץ והמאמץ, ראוי שנתבונן במעשה המובא בזה:

מעשה היה באשה אחת אשר בעלה היה מעניק לה לעיתים תכופות מיני תכשיטים יפים ותמיד הייתה מתהדרת בהם לפני שכנתה, אשתו של רבנו לאפיאן זצ"ל "תראי איזה עגילים מזהב קנה לי בעלי! תראי איזה צמיד! איזה שעון יד! איזה גורמט מוזהב! הייתי מעוניינת לראות איזה תכשיטין בעלך קונה לך?"

ענתה לה השכנה "אני מוכנה להראות לך את התכשיטין שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!"

עברה חצי שעה והאשה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה ושאלה אותה "היכן התכשיטין שדיברת עליהם?"

והנה נשמע פתאום נקישה על הדלת ו"התכשיטין" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האמא ואמרה מתוך חיוך של אושר "הנה, אלו ה’תכשיטין’ שלי! לך יש תכשיטין שתלויים ועומדים על הגוף  ולי יש תכשיטין – נשמות מהלכות!"

אשרי האמא שאכן זוכה לתכשיטין כגון אלו, היא זאת המאושרת האמיתית! והיא זאת, שזוכה לרוות נחת מילדיה הן בעולם הזה והן בעולם הבא שהרי יש לה "השקעה מכניסה", שדואגת לחשבון הזכויות שלה בעוה"ב! אך כל זאת בתנאי שדואגים לחינוך נכון כבר מהגיל הרך בעודם תינוקות.

כאשר רצה הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל חיפש ערבים ובזכות הערבות של תינוקות של בית רבן נתן לנו הקב"ה את התורה כפי שמביא המדרש וזו לשונו:

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (תהילים ה) בשעה שרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל ביקש ערבים.

אמרו לו האבות ערבים אנו

אמר להם חייבים הן לנו ולוואי שיעמדו בעצמם

אמרו לו מי הן שאינן חייבים לך?

אמר להם התינוקות.

מיד הביאו לו התינוקות.

אמר להן הקב"ה: ערבים אתם על אבותיכם, שאם אין מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם!

אמרו לו: הן

אמר להן: מפיכם אני נותן את התורה להם, שנאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו’" (מדרש תהילים ח).

ערבות זו מחייבת אותנו ההורים לדאוג לחינוך ילדינו, כי ברבות הימים לאחר שיגדלו ויעזבו את ביתנו יוכלו להמשיך לשמור תורה ומצוות.

ישנם הורים המסתפקים בכך שמלמדים את בניהם קצת להתפלל וקצת ללמוד חומש וכששואלים אותם "והרי יש לחנכם לתורה ומצוות ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם?" הם משיבים "בוודאי יגדלו ליהודים טובים, כיוון שהם מתחנכים בבית יהודי טוב", אולם טעות מרה הם טועים.

להמחשת הדבר נקדים ונבאר החום היוצא מן האש נחלק הוא לשני סוגים האחד האש עצמה, השני החום הנשאב ממנה באמצעות כלי  שחומם על ידה. ההבדל ביניהם הוא רב מאוד. האש עצמה, בכל מקום שבו היא נמצאת, היא נשארת בחומה. ואילו הכלי ככל שמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך  ומתקרר עד שנעשה קר לחלוטין. הבדל נוסף ישנו והוא שמן האש אפשר להדליק פעמים רבות וכל דבר הנדלק מן האש הופך להיות אש בעצמו. מה שאין כן בסיר חם, כששופכים ממנו לכלי אחר הרי זה כבר כלי שני והכלי השני כשעושה כלי שלישי אין הוא מבשל כלל.

הוא הדבר גם לגבי לימוד התורה.

הנביא ירמיה אומר (כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאום ה’ וכפטיש יפוצץ סלע" אם נמצאים ליד האש, היינו לימוד התורה עצמה, אף כשעוזבים את בית ההורים, בכל זאת נשארים שומרי תורה ומצוות כדבעי. אבל כשלא לומדים תורה והילד אינו מתחנך על התורה עצמה אלא על מה שהוא מקבל מבית הוריו, הרי הוא בבחינת סיר חם, שכל עוד הוא נמצא ליד האש שומר הוא על חומו, אולם מיד כשמרחיקים אותו מן האש, הוא הולך ומתקרר. כל עוד נמצא הילד בבית הוריו, עדיין שומר הוא על התורה והמצוות, אולם כשהוא עוזב את בית הוריו, מיד הוא הולך ומתקרר מיהדותו, עד שהוא מתקרר חלילה לגמרי.

זאת ועוד, אף אם הילד עצמו עדיין יהודי טוב, אבל ילדיו כבר ספק רב אם "יתחממו" ממנו ויהיו שומרי תורה ומצוות בדקדוק. אך אם הילד יושב ומתמיד בלימוד התורה, אפשר להיות בטוחים בכך, שגם ילדיו ונכדיו ילכו בדרכו עד ביאת גואל צדק (משלי החפץ חיים).

חינוך ילדים שווה שלום בית שווה דוגמא אישית וזאת המישוואה הכי חשובה ובסיסית שעליה צריך להניח את כל חינוך הילדים, לא יעזור לאבא שהוא יהיה תלמיד חכם הכי גדול בעיר ובניו ילמדו בתלמודי תורה הכי טובים שיש אם האבא והאמא מתנהגים כמו חיות שרבים בינהם ומנבלים את הפה רחמנא ליצלן והכעס הקפדנות והצעקות הם אלו שנותנים את הטון בבית לא פלא שהילד יצא לתרבות רעה כי התפוח לא נופל רחוק מהעץ. ולבנות בית על ברכי התורה והמיצוות זה לא אומר רק לדעת את התורה אלא לקים אותה ולא המדרש העיקר אלא המעשה. אדם צריך להשתדל יותר בביתו מאשר מחוץ לביתו. שנאמר, על הכהן הגדול שהיה צריך לכפר על עם ישראל ולהיות דוגמא אישית מושלמת, עליו נאמר "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" כלומר קודם כל כיפר בעדו ואח"כ בעד ביתו ישנם כאלה שעושים חסד עם הבריות והבית שלהם בוער באש הגהנום.

לכן נאמר דרך ארץ קדמה לתורה מכאן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן הוא, צא ולמד ממשה, אבי החוכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה ניסים במצרים, ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום, והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו, שנאמר "ויקרא אל משה וידבר" (ויק"ר א, טו) פלאי פלאים: עד כדי כך? גרוע מכל? "נבלה טובה הימנו"?!

ועל מי מוסבים הדברים? על משה רבינו? אילו לא היה ממתין ל"ויקרא"?! הלא אין מדובר כאן באיזו שהיא עבירה חמורה וכיצד יתכן שמעשה אחד שיש בו חוסר דרך ארץ יוביל אדם כמשה אל תהום השיפלות?

ועוד, מה הקשר בין ההמתנה ל"ויקרא" של הקב"ה לבין "דעת"?

מתרץ זאת באופן נפלא הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א בספרו "ברכת מרדכי", כי משה רבינו הפעיל כוחות עליונים כדי לא להיכנס למשכן. ואין זה קל כיוון שמדובר במשכן שהוא עצמו בנה אותו ולא רק זאת, הקושי של משה היה בכך שהוא הרי רגיל היה לבוא ולצאת אצל הקב"ה "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" (במדבר יב, ז) אך מה שמנע אותו היה הנהגת דרך ארץ!!!

עד כמה חשובה הנהגה זו נלמד מהמעשה שאירע עם הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" בעיה"ק ירושלים:

הרב מלצר היה רגיל לנסוע מידי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלויים אליו מקצת טובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עימם לבקר אצל הסבא מסלבודקה זצ"ל, אשר התגורר בעיר חברון.

באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!"

ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם להסב על שולחנו וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה, אולם כדי לא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי.

לקראת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור ואמר לו "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות, אמור לי, בבקשה, מי יותר חשוב? אדם חי או אדם מת?"

התפלא הבחור על השאלה והשיב בפשטות "אדם חי, כמובן".

הוסיף ה"סבא" ושאל "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?"

אף כאן נענה העילוי והשיב מיד "מובן מאליו שהאריה החי הוא חשוב יותר.

וה"סבא" אינו מרפה ושואל "כלב חי וכלב מת, מי  יותר חשוב?"

והתשובה לא איחרה לבוא "כלב חי".

ושאלה נוספת שואל ה"סבא" "כלב חי ואריה מת, מי מהשנים חשוב יותר?"

השיב הבחור "הרי זה פסוק מפורש ’כי כלב חי הוא טוב מן האריה המת’ (קהלת ט)".

"לסיום", אומר ה"סבא" "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי?"

"אין מציאות כזו!" השיב הבחור בהחלטיות.

אמר לו ה"סבא" "אמנם זו רק חידה. אך כאן שגית! חז"ל אומרים ’כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו!" (ויקרא רבה א)".

ר’ איסר זלמן מלצר הבין מיד כלפי מה הדברים אמורים, כי "דעת" היינו דרך ארץ וכוונת ה"סבא" הייתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ.

לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא"ז ל"סבא" "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה’סבא’ הגזים. הרי כבר אמרתי שמדובר כאן בעלוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!"

ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!!! לא תהיה לו כל שייכות לעולם התורה!"

גם ר’ איסר זלמן לא חזר בו מדעתו ואמר "מכל מקום נדמה לי שה’סבא’ טועה".

סיפור זה רגיל היה הגה"צ ר’ מאיר חדש זצ"ל לספר לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו, יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין ולצערנו ה’סבא’ צדק!".

כל הקורא סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה, א), ובמשנה (אבות ג) נאמר "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג). אולם לא תיארנו לעצמנו שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן עניין "דרך ארץ" הינו נושא חשוב ונכבד ועלינו ליתן את הדעת לכך.

הוא הדבר גם כאן. הדבר שמנע את משה רבינו מלהיכנס ללא קריאה היה דעת. משה רבנו ידע שאם אין דרך ארץ אין קיום, כמ"ש "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויק"ר ט, ג). הדרך ארץ היא כלי קיבלו שלתוכו יוצקים את התורה, ה"דעת" היא זו המונעת את משה רבנו מלהרגיש חופשי ולהיכנס ללא נטילת רשות. ה"דעת" היא המחסום, הנותנת פרופורציות לאדם להבין את מקומו. ללא דעת אין מסגרת, אין ערכים ואולי אף אין מחסום בין משה להקב"ה.

"שיהיה האדם מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה וההולך בעולמו בלי התבוננות הוא כסומא ההולך על שפת הנהר. ו"הדעת" היא זו המסוגלת לעשותו "זהיר" ו"מפקח" וכי סוד כל עצמות האדם הוא סוד הדעת הרמוז ב’ויקרא ה’ אל משה’ כי מושל ברוחו לא להיכנס בלי רשות, בלי קריאה, ובכך מראה האדם כי הוא שולט ברצונותיו העצמיים".

ידוע הוא כי הצדיקים נבחנים בכל צעד ושעל מדרכיהם ואף בדברים קטנים. מעשה נפלא מעיד על כך סיפר אברך, שהיה מלווהו של המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שפעם אחת ירד עימו מגובה של שלוש קומות והספיקו ללכת כברת דרך מסויימת והנה לפתע חזר על עקבותיו, באומרו ששכח דבר מסויים למעלה.

אמר לו המלווה "אם כן,אלך אני ואביא מה שהרב שכח".

התעקש רבי אליהו ואמר שהוא רוצה ללכת בעצמו.

כאשר עלה עימו למעלה, ראה שכל מה ששכח הוא לכבות את האור וכן עלה בחזרה. תמה על כך המלווה, שהרי יכול לומר לו והיה עולה ומכבה את האור.

השיב רבי אליהו: "לא כן, אם לא הייתי חוזר בעצמי, לא הייתי לומד לזכור בפעם אחרת שצריך לכבות את האור!..."

הא לך הנהגה נפלאה של תלמיד חכם!(אור דניאל)

בספר "חובת התלמידים" בהקדמה מסביר האדמו"ר מפיסצ’נה זצ"ל בצורה נפלאה:

אם נחדור אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמיתיים בכל מהלכה, נראה, שעל פי רוב אין הנער סר מדרכי ה’ בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת, אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות פתאום. הגמרא (שבת קה) אומרת "כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך" וכו’.

בהשקפה ראשונה מתקבל הרושם מגמרא זאת שהילד איננו מתחיל מיד בעבירות חמורות, אלא בהדרגה הולך מהקל אל הכבד, גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת, רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית, רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה ועבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל עולם החיצוני של הוללות, בערות ופחזות כיפה וטוב, ואז גם סיבה קלה יכולה לגרום פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינה פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובי אינם מכירים בו אז שום השתנות, אך מעט מעט הפצע מתעמק בנפשו ומתרחב במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע, והנה עזב את בית אלוקים ונפל לבאר שחת, רחמנא ליצלן. עכ"ל.

זוהי חובתנו כהורים וכמחנכים כאשר אנו מתחילים לראות ניצנים של רפיון בעבודת ה’, חייבים לבדוק ולא לזלזל, לדעת שהדברים יכולים להתפתח למצב שאח"כ לא תהיה לנו שליטה על הנעשה. עלינו לפקוח עין בוחנת על התנהגות ילדינו, לבדוק יום יום ולא להשאיר את האחריות לאחרים כיוון שאם ח"ו הילד יסטה מדרך הישר, לא נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה"!

זו כוונת הכתוב "והיה כי ישאלך בנך ביום ההוא", לאמור: זכור את שאלותיו היום וענה לו נכונה, ומן השמים יסייעוך לכוונו לדרך האמת, ואם כך תעשה רבים סיכוייך שתזכה בבנים צדיקים, בני תורה ויראי ה’. אך עלינו לדעת, שהדרך העיקרית להקנות לבנים את אהבת התורה היא באמצעות הדוגמא האישית.

מעשה שאירע באדם שהקפיד מדי ערב לאחר עבודתו ללכת ולשמוע שיעור בדף היומי. ואכן כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהיה מסיים עבודתו וחוזר לביתו, היה סועד ארוחת ערב ולקראת השעה תשע היה משים פעמיו לשיעור.

אותו סוחר שעייפותו הייתה רבה עד מאוד, מספר דקות לאחר תחילת השיעור היה עוצם עיניו ונרדם עד סופו של השיעור.

הרב, ששם לב כי מזה תקופה ארוכה אדם זה ישן לו שנת ישרים כמעט משך השיעור כולו, ניגש אליו ובפיו הצעה "ראה, חביבי, את אותו לימוד בדף היומי אני מוסר גם בבוקר. משעה 5 עד 6.30 ולאחר מכן אנו מתפללים שחרית. הצעתי לך: לך לישון שנת  ישרים מוקדם בערב ולשיעור תגיע כאשר הינך עירני. אינני חושב שכאשר אתה נרדם ערב ערב בשיעור תוכל לקבל על כך שכר משמים. שמתי לב שמדי ערב מתחילת השיעור ועד סופו אינך מתעורר אפילו פעם אחת. על כן שמע לעצתי ותהיה נשכר מלימוד דף היומי ומהבנת הגמרא".

מגיד השיעור חשב שאין הצעה טובה מזו, אך לא כך חשב הסוחר.

"לא, הצעתך אינה טובה לי ואיני יכול לקבלה".

"מדוע?" שאל הרב "הרי רק כך תוכל להבין את דברי הגמרא".

נאנח הסוחר וענה "מדי ערב כאשר אני שב לביתי, אשתי מגישה לי את ארוחת הערב. מרוב עייפותי אני נרדם ובקושי אני מצליח להיות עירני בזמן הארוחה, ולקראת השעה תשע אני אוזר כוח למרות שאני בשיא העייפות, לפני מיטה מוצעת, החימום פועל ובחוץ הגשם מכה בחלון, והנה אני עושה מאמץ עילאי, עוזב את ה’עולם הזה’ והולך לשיעור.

באותם רגעים ילדיי רואים את כל המחזה. רואים את העייפות, חשים את אפיסת הכוחות שבי ומביטים באבא שלהם האוזר כוחות גוף ונפש ועושה מאמצים עילאיים ללכת לשיעור, ובנימה לבבית לפני צאתי מהבית אני מברך אותם בברכת "לילה טוב!" וברקע אני שומע את בני הקטן זועק ’אבא הולך ללמוד בכולל ערב’, המחזה הקבוע הזה, הרגעים הללו הם הם שחרוטים במוחם של ילדיי ומחדירים לליבותיהם מהי עמלה של תורה. דיוקן אביהם זה נשאר לנצח.

וזו הסיבה, כבוד הרב, שאיני יכול להגיע לשיעור מוקדם בבוקר בשעה חמש לפי עצת הרב. אמנם אני אהיה יותר עירני ואולי אבין את הגמרא אך ילדיי, כבוד הרב, כן, הילדים לא יראו את מסירות הנפש של אביהם למען לימוד הגמרא, הם אמנם ישמעו שהלכתי ל’דף היומי’ אך לא ירגישו בכך. הדבר לא יהיה חרוט על לוח ליבם. והקב"ה הרי בוחן ליבות וכליות, הוא כבר ידע מחשבותיי והשתדלותי ובוודאי לא יקפה שכרי".

אין ספק, כי תמונה זו שווה יותר מאלך תוכחות!

הדוגמא האישית היא זו היכולה לחנך את הילד בדרך הנכונה. ילד "מצלם" את הנהגת הוריו, שם לב להתנהגותם, שומע ומאזין לדיבורם ורחשי ליבם, רואה מה חשוב להם באמת, האם שיחתם העיקרית היא על הבלי העולם הזה או על דברים שבקדושה, מה אצלם עיקר ומה טפל.

הילד מיום היוולדו כבר קולט רשמים, קולות ומראות והם נספגים בתת-התודעה שלו וקליטת הילד היא בצורה שנקלט הכל בלא ביקורות, שומע בלא אבחנה.

הורים יקרים! קיבלתם נשמות יקרות! אל תאבדו אותן!

חינוך הילדים היא אחת המשימות הקשות ביותר המוטלות על ההורים. כל בר דעת מבין כי חינוכו של הילד תלוי בשני גורמים החינוך בבית והחינוך בבית הספר כאשר האחד משלים את השני.

אין ספק, כי הורה השולח את בניו לבית ספר מסוים רק בגלל קירבתו לביתו וזו הסיבה המכריעה בשיקולים הריהו בבחינת פושע ובכך הוא מהמר ומסכן את חיי ילדיו.

לא אחת התלבטויות רבות מקננות בליבם של הורים מסוימים לגבי ההחלטה בבחירת המוסד החינוכי ולעיתים שיקולים זרים הם המכריעים את הכף, כגון: שכר הלימוד, הסעה, קירבה לבית, כאשר הם אמנם דברים חשובים אך לא עיקריים. מן הראוי להשמיע לאותם הורים שאסור שסיבות טכניות מעין אלה יהיו השיקול העיקרי והמכריע בהחלטה!

לא אחת הורים רבים מתקשים להבין מדוע זה קרה לבן שלהם, איך פתאום הוא "בורח להם מהידיים", מדוע הדת הפכה אצלו לעול, מדוע אין לו חשק לתורה.

הורים החפצים בהצלחת בניהם חייבים לדעת כי עבודתם החינוכית בבית היא הבסיס להצלחת הילד אך מנגד לעקוב מקרוב אחר הישגיו.

אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ (ויקרא א-ב)

הקרבן הוא מוסר חי. כאשר האדם מתבונן במעשה הקרבן ובכל פעולה מפעולותיו אזי יוכל ללמוד בצורה מוחשית כיצד עליו להיזהר מכל חטא ולתקן את מידותיו כי כך היה ראוי שיעשו לו. והוא המוסר הגדול שיכול האדם ללמוד כשמקריב הקרבן כיוון שרואה את המעשים בפועל ובצורה מוחשית.

והדברים מבוארים בספר החינוך(מצווה טז) "ועתה, בני, שמעה זאת והטה אוזניך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ומצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם  יערה רוחו וכו’ ובכוח מעשיו ימית יצה"ר, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות ואפילו אם יהיה צדיק וכו’ אם יעסוק תמיד בדברים של דופי וכו’ ישוב זמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כידוע הדבר שכל אדם נפעל כפי פעולותיו והם המלמדים את האדם אם לטוב ואם לרע.

ומכיוון שכשהאדם חוטא הוא מפעיל את כל אבריו וחושיו בעשיית החטא ומשתמש גם במחשבה ודיבור כדי למלא תאוותו בעשיית החטא. כך כשבא לכפר על עצמו, עליו לרכז כל מחשבתו, דיבורו וכל אבריו לתקנם במה שחטא בהם. ולכן שמונה פעולות עיקריות יש במעשה הקרבן והן: סמיכה, שחיטה, קבלה, זריקה, הפשטה, ניתוח, נתינת אש על המזבח, עריכת הנתחים על האש ורחיצת הקרב והכרעיים.

ודרך ההתבוננות יבין את המטרה בהקרבת הקרבן.

בכל הקרבנות מקריבים את החלב והדם ומדוע בחר הקב"ה דווקא את אלו שיקריבו לפניו?

כתוב בהגדת ה"בן איש חי":

משל לסוחר שהלך מביתו לבית המדרש ללמוד, ובינתיים הגיע לביתו סוחר ממדינה אחרת לקנות ממנו סחורה.

שאל את אשתו "איה בעלך?"

ענתה: "הוא לומד בבית המדרש".

לא רצה האיש להמתין, הלך לסוחר אחר וקנה ממנו סחורה.

כאשר שב הבעל לביתו ונודע לו דבר ביקורו של הסוחר, הצטער על הרווח הצפוי שנמנע ממנו.

אמר לאשתו: "מיום זה והלאה, אם יבוא איש וישאל עלי ואני אהיה בבית המדרש, שלחי לקרוא לי ואמהר לבוא".

אמרה האשה: כן אעשה כאשר דיברת".

לימים, בא לביתו אדם אחד לתבוע ממנו את חובו ולא מצאו בביתו.

אמרה לו אשתו: "המתן מעט וארוץ לקרוא לו".

אך שמע האיש שמחפשים אחריו, מיהר לבוא בזריזות ובשמחה. אך בבואו, חשכו עיניו מראות את הנושה ממתין לו ודוחק בו לפרוע את חובו, וכאשר לא היה בידו לשלם, תקפו בחרפות ובביזיונות.

לאחר שהלך הנושה לדרכו כעוס ונרגז, פנה האיש אל אשתו ואמר לה "הוי, פתיה, החלפת את השיטה. כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה, היית עצלה לקרוא לי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני, היית זריזה וקלת רגליים להזעיקני..."

הנמשל הוא, כי ישנם שני סוגי מצוות. מצוות עשה ומצוות לא תעשה. למצוות העשה נצרכת הזריזות וההתלהבות ולמצוות לא תעשה נדרש כוח העצלות. אבל בני האדם מחליפים את השיטה, הם עוברים על מצוות לא תעשה בחמדה ובזריזות, ועצלים מלעשות את מצוות עשה.

הדם מסמל את הזריזות במרוצת הדם וחומו. החלב והשומן מסמלים את הרפיון ואת העצלות. נתינתם על המזבח מורה לנו, כי יש להשתמש בשניהם לרצון ה’. ואם חטאו והחליפו את התפקידים ועל  ידי כך עברו עבירה שנתחייבו עליה קרבן, מקריבים את החלב ואת הדם לכפרה.

משתי פעולות אלו של הקרבה על האדם ללמוד כיצד לבצע את פעולותיו בעבודת ה’, יש ולפעמים צריך להקריב את העצלות, דהיינו, צריכים להיות עצלים ולא למהר לעשות אלא להתבונן ולחשוב ושוב להתבונן! במצוות לא תעשה יש להיות עצלים לבל יחטא ולבל יזדרז לעשות דבר בלא דעת, וכן לתאוות וענייני העוה"ז צריך האדם להיות מתון ושליו ולא להתלהב מכל אשר רואות עיניו. על כל מעשה יחשוב האם הוא נחוץ והכרחי ויברר האם בעשייתו ימלא את רצון ה’ ולא ינהג כמו הטיפש שמיד מתלהב ורץ לעשות בלי לחשוב.

מנגד יש לדעת מתי כן צריך לנהוג במידת הזריזות. כך מצינו אצל אברהם ע"ה שנאמר עליו "ואברהם כבד בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב), דהיינו בקנייני העוה’’ז היה כבד ולא מתלהב, אך לעומת זאת לתורה ומצוות "ואל הבקר רץ אברהם" (בראשית יח, ז).

לפנינו מעשה נפלא שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג ב"עצלות" ולא ב"פזיזות" ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה מעשיו במחשבה תחילה:

מסופר על ה"חכם צבי" שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, המצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים, כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעה לילה מאוחרת.

בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו מקום אחר, אך הוא לא נענה להם. כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.

ויהי היום, וגם בהע"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים. היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור. אמנם הוא לא אמר לו במפורש שימצא מביתו, אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום.

מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה, סליחה וכפרה.

והנה, לא עברה שעה קלה מאז פליטה הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד בעירם. ה"עיסקה" נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא ה"חכם צבי" מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה.

בצאתו את הבית, פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה" "אתמול, כאשר לא התגברת על עצמך, היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם. עוד בתחילת בואי אליכם, נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון. אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי – היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך. תלמידי חכמים לא יהיו לך.

ואכן כך היה. רוטשילד זכה לעשירות אך לא לבנים תלמידי חכמים.

לעיתים אדם מחפש נוחות על פני קיום תורה ומצוות ורק אחר כך כאשר הוא מתעשת הוא מיצר על שאיבד את המצווה.

שמו של רוטשילד הפך לסמל העשירות בעולם. הבה נדמיין לעצמנו שבמקום זאת הוא היה הופך לסמל של בנים ת"ח גדולי עולם, שהיו מאירים את עיני העולם בחוכמת תורתם.

מי יודע איזו מרגלית יפה ויקרה הוא איבד בעלמא הדין.

על כן לימדונו חז"ל עצה נפלאה בכל אשר מעשה אשר אנו עושים. סוף מעשה במחשבה תחילה! ובמיוחד נקפיד כאשר מדובר בדברים שיש בהם קדושה.

וידוע מאמר רבותינו בגמרא (פסחים קיג) "כל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו חייב לנהוג בו כבוד".

אדם כי יקריב מכם... (ויקרא  א-ב)

עצם הבאת הבהמה כקרבן שמכפר, היא ההכנעה שאדם חוזר בתשובה ונכנע. והכניעה לא שלמה אלא אם כן יראה בעיניו מה שעושים לבהמה ויחשוב ויתבונן שהכל היה צריך לעבור עליו, ובזה שהאדם מביא את הבהמה הרי הוא מתעלה וגם היא מתעלה עמו בכך שגרמה לאדם להיות מתוקן על ידה. וכמו שמותר לנו לשחוט בהמה כדי לאכול ולתחזק בגופנו ובכך היא מתעלה ומגיעה לשלמותה, כי הרי זהו יעודה שסוף בהמה לשחיטה כי הסוף והתכלית שלה נתקנת בזה ע"י השחיטה, ואין בכך שום גזל כי לכך היא נבראה והיא אף שמחה בזה על אחת כמה וכמה שמותר להביא בהמה לתיקון הנפש ואין בזה שום גזל.

מעתה מובן הגזל האמור כאן לא מדובר באדם שגזל את חברו אלא אדם שגוזל את בהמתו. אם האדם לא יחזור בתשובה הרי לא נתכפר לו, וממילא הבהמה לא נתקנה בכך וזה גזל בהמה כי אכל ולא בירך או הקריב קורבן לכפרה וחזר לסורו.

מכאן נבין את דברי רש"י, שאם אדם חושב שהקרבן הוא הכפרה ובכך הוא מרגיש אנחת רווחה "הנה הקרבתי בהמה, החטא כופר ומעתה אני יכול להמשיך" בבחינת עולם כמנהגו נוהג, הרי שנחשב שהקריב מן הגזל, לצערנו יש אנשים שמבקשים להשקיט מצפונם ומגיעים ביום כיפור לתפילת נעלה, וקונים מצוות, עליות לתורה, כל נדרי או את הפרנסה בסכומים גבוהי ובכך מרגישים מסופקים שיצאו ידי חובה. אך מה יועיל כל אלא אם אחרי כיפור הם חוזרים לסורם ומלאים עברות כרימון.(אור דניאל)

מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא  א-ב)

כמה טעמים נאמרו על אשר אין מביאים קרבן מן החיה אלא רק מן הבהמה

א. משם שהבהמה ניתן להשיגה בנקל ואילו חיות נמצאות רק ביערות ומקומות מרוחקים וטירחה יתירה כרוכה בהשגתם, והקדוש ברוך הוא חס על בניו.

ב. משום שהחיות נוהגות בגאוה ויש בהן נטיות ויצרים רעים, ואילו הבהמה מהלכת תמיד בראש מורכן לקרקע ואינה יודעת גאוה, לכן ציווה ה’ שנביא קרבן מן הבהמה כדי שנלמד הנהגה זו ממנה.

ג. משום שהבהמה נרדפת על ידי חיות הטרף, וכך אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב. לא תקריבו מן הרודפים אלא מן הנרדפים "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג’). כמו כן עם ישראל שהוא העם הנרדף מכל האומות, הקדוש ברוך הוא מבקש אותנו תמיד ומצילנו מידם. (ויקרא רבה כ"ז, ה’, תנחומא אמור לוקט מלבוש יוסף)

וכל דם לא  תאכלו (ויקרא  ג-יז)

באחת מערי מזרח אירופה העלילו הגויים על יהודי העיר עלילת דם. היהודים – כך טענו הנוצרים – רצחו נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפית מצותיהם.

נערך משפט, ובמהלכו הגן רב העיר על בני הקהילה. "המותר לי להזמין לכאן אחת מהנשים היהודיות העוברות ברחוב?" שאל הרב את השופטים. האישור ניתן, ואל אולם בית המשפט הובאה אישה יהודיה.

הושיט לה הרב ביצה ואמר: "טגני נא לי חביתה, כי רעב אני וברצוני לאכול".

מיהרה האישה לשבור את קליפת הביצה, ובטרם תשפוך את תכנה למחבת, בדקה היטב את הביצה שמא יש עליה כתם של דם. מדוע את מתבוננת כך בביצה? שאל הרב, לאוזני השופטים הגויים.

כדי לבדוק אם אין בה, חלילה, דם סחה האישה לפי תומה.

ותשובה תמימה זו הוכיחה לשופטים כי היהודים חפים מפשע בע"ה יתברך יביא לנו את משיח צידקנו ולא נצטרך להוכיח לאומות העולם את צידקתנו ויגאל אותנו מהגלות החשוכה הזאת.

דבר החסידות – פרשת ויקרא

ב"ה                                                          

דבר החסידות – פרשת ויקרא

 

חֵלב או שומן

 

אחד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, היה רבי שמואל מונקס. למראית עין היה מרבה במעשי-שובבות, אבל בפנימיותו היה חסיד גדול.

פעם ישבו חסידים בהתוועדות והגישו לפניהם מאכלי-בשר. ר' שמואל לקח את סיר הבשר לרשותו ולא הסכים לתת ממנו לאף אחד. לאחר שכמה ביקשו ממנו לשחרר את הסיר ואף ניסו להוציא אותו ממנו בחזקה – נטל ר' שמואל את הסיר ושפך באחת את כל תכולתו לתוך עביט השופכין.

המסובים השתוממו מאוד על המעשה שיש בו משום "בל-תשחית", אך הנה פתאום הגיע שליח מבית השוחט שלא יאכלו ממאכלי-הבשר כיון שמצאו 'שאלה' על הבשר והכל נטרף...

עכשיו נטפלו החסידים לר' שמואל והחלו להקניט אותו: מי אתה שהנך עושה לנו 'מופתים' של רוח הקודש?

נענה ר' שמואל ואמר:

-         "כשהתכוננתי בפעם הראשונה להכנס לרבי ל'יחידות' קיבלתי על עצמי, שעניין גשמי שאתאווה לו ביותר לא אעשה. ועכשיו כשהגיעו מאכלי הבשר חשקתי מאוד לאכלם, על כן לא אכלתי. וכשראיתי שה'עולם' מתאווה מאוד לאכלם – נטלתי והשלכתים..."

 (ע"פ ספורי חסידים – תורה, הרש"י זוין, סיפור 290)

 

~~~

בפרשתנו (ה, יז ואילך) נאמרה פרשת "אשם תלוי": "ואם נפש כי תחטא, ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה, ולא ידע ואשם ונשא עוונו".

מפרש רש"י: "העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו, ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלב ושומן לפניו וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת...".

וצריך ביאור, מדוע בחרו חכמים מכל הספיקות דווקא את הדוגמא הזו: "חלב ושומן לפניו"?

מבאר הרבי:

קרבנות, בדרך כלל, באים לכפר על עברות שנעשו בשגגה. ומדוע צריך השוגג כפרה, הרי לא התכוון לעבור עבירה? אלא, שזה שהוא נכשל בעבירה מסויימת בשגגה – מראה שיש לו נטייה וקשר פנימי לעבירה זו, כי אילו היה צדיק – לא היה נכשל אפילו בשוגג, כמו שנאמר (משלי יב, כא) "לא יאונה לצדיק כל און".

ובמובן מסויים, כשמעשה העבירה הוא בשוגג, גדול הפגם יותר מעבירה במזיד, כי כאשר אדם עושה פעולה בכוונה – אין הוא מורה כל כך על הקשר העמוק שלו עם המעשה ויתכן שהמגע שלו עם העבירה היא רק בכח העשיה שלו ובדרגת הכוונה והדעת שבה הוא עמד אז. אבל פעולה הנעשית אצלו מאליה – מלמדת על המהות שלו; שה'אני' שלו נמשך באופן אינסטינקטיבי לעשות דברים לא טובים, ועל כך הוא צריך כפרה.

[בזה יובן מה שנאמר בכתבי האריז"ל (הובא בבאר היטב או"ח ריש סי' תמז) שהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא במשך כל השנה. ואינו מובן: האדם הרי הוא בעל בחירה, ואיך יתכן שע"י שיזהר מחמץ כמה ימים – תינטל ממנו הבחירה לחטוא?

אלא, שדברי האריז"ל הם על חטאים בשוגג. כי אמנם הוא בעל בחירה לעבור עבירה מדעתו ח"ו, אבל בשוגג לא יכשל (כל כך), כי מכיוון שנזהר ממשהו חמץ – נעשתה מהותו, במדה מסויימת, מהות של קדושה, וממילא לא יימשך לעבירות שלא מדעתו]

עבירות בשוגג נובעות, איפוא, מכח התענוג שבנפש: מי שכוח התענוג שבנפשו מתרכז בדברים אסורים – גם אם הוא מתגבר על תשוקתו ואינו חוטא במזיד ח"ו – עלול להיכשל בחטאים אלה בשוגג.

ולכן מובן מדוע הדוגמא שמביאים חז"ל לספק חטא היא "חלב ושומן לפניו"; כי הרי לאמיתו של דבר, הספק הוא: האם כוח התענוג שלו מתרכז בדברים אסורים או בדברים מותרים*. והחלב והשומן שניהם מסמלים את כח התענוג [כידוע הסיפור עם רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו, ב), שהתענוג מ"שמועה טובה" גרמה (לאספסינוס קיסר) לשומן גשמי].

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ג, ויקרא סעיף ז ואילך (עמ' 944 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 202 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' מא-ב.

 

______________

*)  ובזה יובן מה שבבא בן בוטא היה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת יוה"כ (כריתות כה, א) – שלא חשש שמא חטא ח"ו בפועל, כי אם, שחשש למצב עצם נפשו (וע"ד המבואר בלקו"ת ויקרא נ, ד. ד"ה אשרנו תרצ"ו (קונט' לב) בנוגע לריב"ז). משא"כ לאחר יו"כ, שאז מאיר בחי' לפני הוי', בחי' עצם דקדושה.

                                                 

דבר החסידות – פרשת ויקרא

ב"ה  

דבר החסידות – פרשת ויקרא

 

גזל שמיימי

 

מסופר, שפעם ביקש המגיד ממעזריטש מרבו הבעל-שם-טוב, שיאמר לו את הפירוש במה שכתב הזהר על "ואלה המשפטים – דא רזא דגלגולא [=זה סוד הגלגול]".

יום אחד אמר לו הבעש"ט לנסוע ליער ולהתעכב שם עד הערב. המגיד הגיע ליער. אחרי זמן מה הוא ראה שהגיע פרש, והתיישב ליד מעיין סמוך לאכול ולשתות. לאחר שעזב, ראה המגיד שהפרש שכח שם את ארנקו.

אחרי זמן-מה עבר שם אדם נוסף, לנפוש קצת. פתאום ראה את הארנק, לקח אותו ועזב את המקום.

אח"כ הגיע אדם שלישי, עני ואביון, התיישב שם לאכול את פתו ולשתות, ואז נרדם שם.

פתאום חזר הפרש, וכשראה את העני העיר אותו ושאל "היכן הוא הארנק עם הכסף שהיה פה?" העני כמובן לא ידע על מה הוא שח, והפרש הכה אותו מכות חזקות ופצע אותו קשות.

המגיד ראה את כל זאת מרחוק. חזר לרבו, סיפר את כל אשר ראה ודרש הסבר לאי-צדק שקרה מול עיניו.

ענה לו הבעש"ט: זהו סוד הגלגול! בגלגולו הקודם הפרש הזה היה חייב לאיש הראשון שהגיע, את סכום הכסף שהיה בארנק. הם באו לדין לפני העני הזה שהיה אז הדיין, ופסק דינו שהוא פטור ללא חקירה ודרישה.

לכן עכשיו שילם הפרש לאיש הראשון, והעני [הדיין] קיבל את ענשו והוכה.

וזהו שכתב הזהר על "ואלה המשפטים" – "דא רזא דגלגולא".

(ספר בעש"ט עה"ת פ' משפטים, בשם 'דברים ערבים' ח"א מונקאטש תרס"ג אות י"ח)

~~~

בסיום פרשתנו, נאמרה פרשת "שבועת הפקדון"; שאם אדם הכחיש כסף שהיה חייב לחבירו (שהפקיד אצלו או גזל ממנו) ונשבע לשקר ואח"כ מודה וחוזר בתשובה, אומרת התורה (ה, כד) "ושילם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו, לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו". כלומר, עליו לשלם לנגזל לא רק את הקרן אלא גם להוסיף חומש.

כותב רש"י "לאשר הוא לו – למי שהממון שלו". ולכאורה, דברי רש"י צריכים ביאור (ראה שפ"ח ועוד) וכי למי יצטרך לשלם? ודאי לבעל הממון!

ויש להקדים את דברי הכלי יקר כאן, שהטעם שמשלם חומש הוא "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו", כלומר, בינתיים בזמן ההכחשה לא יכל בעה"ב להשתמש ולעשות עסקים בכספו – לכן מגיע לו עכשיו עוד חומש.

לכאורה אפשר להקשות על זה, הרי אנו מאמינים בני מאמינים שכל מה שקורה לאדם הוא מאת ה', שלכן נאמר בספר התניא (אגה"ק סכ"ה וראה במפרשים לאבות פ"ב מ"י) שאל לו לאדם לכעוס על אדם שהזיק לו, כי על הניזק כבר נגזר מן השמים, והמזיק היה רק 'שליח' שמגלגלין חובה ע"י חייב.

ואם כן קשה, הרי כאן גם אם הגזלן לא היה מעכב ממנו את הכסף – הרי היו מעכבים אותו מן השמים בדרך אחרת ובין-כך לא היה יכול לעשות עסקים בכסף, ומדוע איפוא מגיע לו חומש?

התשובה לכך היא: אמנם על הנגזל כבר נגזר מן השמים, אבל לא מחייב שגזרו עליו על משך זמן רב, אלא ייתכן שנגזר עליו שיעכבו את כספו לזמן מסויים ואח"כ יקבל פיצוי על העיכוב*. לכן צריך הגזלן לשלם לו את הפיצוי, כי אין לו הוכחה שנגזר עליו לעכב ממונו בלי פיצוי!

וזה מדוייק היטב בלשונו של רש"י "למי שהממון שלו" – שבל יעשה הגזלן חשבונות של אמונה, שעל הנגזל כבר נגזר מן השמים וכדו', כי ע"פ הלכה הממון שלו ויכל לסחור בו, ומן השמים – ייתכן שסידרו לו גם את הפיצוי, שעליך לפצות אותו – תשלום החומש!

 

שבת שלום וחודש של גאולה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ז, ויקרא שיחה ב (עמ' 9 ואילך. ובמתורגם ללה"ק ג"כ עמ' 9 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' פד. ובסיוע "ביאורי החומש" ויקרא עמ' נג-ו. וראה שם חשבון נפלא מהרבי, מדוע התשלום לעיכוב המעות הוא בדיוק חומש. ואכ"מ. ומשכיל על דבר ימצא טוב.

______________

*)  ובעצם היה אפשר להקשות את אותה שאלה גם על הקרן: לכאורה מדוע צריך להשיב את הגזלה, הרי מן השמים נגזר עליו שיגזל ממנו כסף זה (ואם כן אולי יתן הגזלן הכסף לצדקה וכיו"ב, כפי שהדין בגזילה שאין לה בעלים), אלא ודאי התשובה: שאמנם נגזר עליו שיגזל ממנו ממונו, אבל יתכן שהגזירה היתה רק לזמן מוגבל ועכשיו נגזר עליו שישוב אליו הממון, כפשוט.

פרשת ויקרא - מהו פר העלם דבר של ציבור?

פרשת ויקרא - מהו פר העלם דבר של ציבור?

מאת: אהובה קליין.

חומש ויקרא - הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה ומכיל עשר פרשיות, רוב הפרשיות עוסקות בנושא: הקורבנות והכוהנים - המשרתים בקודש, לכן הספר נקרא גם בשם נוסף: "תורת כוהנים" , מעניין שבמשך  דורות רבים,  נהגו  מלמדי התינוקות בישראל ללמד תחילה את חומש ויקרא ועל כך יש הסבר:

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים- שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה דווקא בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית - כדברי האמוראי  ר' אשי:   "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים[ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

 ישנם 2 סוגי קורבנות:

 על קורבן יחיד נאמר:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'-מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'". [ויקרא א, ב'-ד']

על קורבן ציבור נאמר:

"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.  וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ--וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.  וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁ הַפָּר--לִפְנֵי ה'; וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר, לִפְנֵי ה'.  וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִדַּם הַפָּר, אֶל-אֹהֶל, מוֹעֵד" [ויקרא ד, י"ג- י"ז]

השאלות הן:

א] מה הטעם בהקרבת קורבנות?

ב] מהו קורבן אשם של ציבור?

תשובות.

הציווי להביא  קורבנות:

רש"י שואל : מדוע נאמר: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב" ? התשובה: מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל ,גם  אתם אל תקריבו מן הגזל.

לפי "אבני אזל": הכתוב מרמז כאן על האדם הראשון - כדי ללמדנו שאם הוא מעוניין שקורבנו יהיה מן השלימות והאמת, עליו להשריש בקרבו הכרה ברורה, שאין בכל העולם מי שיוכל להטיב לו, או להרע לו- פרט לאלוקים. בדומה לאדם הראשון שלא היה  אדם נוסף בעולם שהוא יכול היה לתת בו אמון. אלא בטח רק בה' ,כאשר האדם מגיע להכרה: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" [תהלים ע"ג-כ"ה] אז הוא יכול להתמלא בביטחון שקורבנו יירצה לפני ה'.

 לפי  דברי רבי אברהם יהושע [בעל "אוהב ישראל"]

כאשר האדם מוכן להקריב למען ה' קורבן מעצמו ובשרו בנאמנות רבה-הדבר נחשב ל"קורבן לה' " ומחשיבים כאילו הקריב את חלבו ודמו לכבוד אלוקים., אך אדם המקריב מהבהמה ,הבקר והצאן-הוא מסתפק רק לתת תרומת ממון ואינו מוכן למסור את נפשו למען ה'-עליו אומר הכתוב: "תקריבו קורבנכם"-זה קורבן המשתייך למקריב עצמו וערכו נמוך ואין הוא נחשב: "קורבן לה' "

יש דעה האומרת: כי קורבן הוא מלשון קירבה והתקרבות לה'.

לפי דברי ספורנו: כאשר אדם מקריב מתוך הכנעה ולב  נשבר- זה  נחשב לקורבן אמתי, אך אם הקרבן לא מתוך כוונה עמוקה-אין הדבר רצוי אצל ה'.

לפי הרמב"ן: כאשר אדם מקריב קורבן והוא מתבונן בכל התהליך של ההקרבה-כיצד נזרק הדם של הקורבן וכיצד נשרפים האיברים, יחשוב כי בשל חטאיו היה ראוי הוא, בכבודו ובעצמו ,שיעבור תהליך זה, אך למעשה הקב"ה נוהג עם החוטא בחסד בכך שנותן לו אפשרות להקריב בהמה – והיא מכפרת על חטאיו.

הרמב"ם מסתמך על דברי חז"ל ואומר: כי כל העולם עומד בזכות הקורבנות.

בספר מורה נבוכים  פרק ג': הרמב"ם אומר: כי מטרת הקורבנות-לנתק את עם ישראל  מעבודה זרה, לפי שהיו רגילים לראות אצל אומות העולם כיצד עובדים לבעלי חיים: הצאן היה אלילם של המצרים והבקר-אלילם של אנשי הודו, לכן ה' ציווה לשחוט את תועבת הגויים - כדי לעקור את עניין עבודת האלילות מישראל ולקרבם לאבינו שבשמים.

קורבן ציבור:

יתכן מצב שעֲדַת יִשְׂרָאֵל חטאו- והכוונה לראשי העם ולפי חז"ל-  מדובר בבית הדין הגדול - הם טעו באחת מהוראותיהם  ואילו העם לא ידעו שהם טעו ופעלו לפי ההוראה המוטעית - אי לכך עברו על אחת המצוות וחטאו בה. כשייוודע החטא לעדה ,כלומר-  לבית דין הגדול ,הם צריכים לכפר על הדבר ולהביא קורבן הנקרא: פר העלם דבר של ציבור- פר הבא על כל המצוות.

רבינו בחיי מבהיר: חטאו של האדם הראשון וחטאם של עם ישראל- דומים זה לזה, לכן אמרו חכמי האמת כי האדם הראשון הקריב שור,  ומפני זה  שאלו במדרשם: מדוע היו צריכים להביא את קורבן – הפר אל פתח אהל מועד?, דבר שלא נאמר על הקורבנות? ועל כך הם מביאים משל: אחד שאהב את המלך הביא לו דורון נאה ,אמר המלך: תלו את הדורון בפתח הארמון כדי שכולם ידעו איזה שי נאה הביא אוהבי. וממשיך ואומר רבינו בחיי: הדורון הזה הוא התשובה שהרי -מי שהלך אחר ליבו וחטא אין דבר נאה יותר מאשר  שובו בתשובה עם אותו דבר שנטה אחריו, כי בכך שמביא את הדורון הוא מוכיח לכול , על כך שהוא מודה על חטאו ועוזב וחוזר בתשובה מלאה ולכן מביא את הפר לפתח אוהל מועד.

רש"ר מסביר: שגגת ההוראה של בית דין גדול טעונה כפרה בתנאי שגרמה לשגגת מעשה מצד הקהל: "מעשה תלוי  בקהל והוראה תלויה בבית דין" ולא משנה אם חברי בית הדין עצמם עשו כהוראתם אם לא. אך חטא העם תלוי בצוואר בית הדין - רק אם בית הדין הורו על מנת שיעשו מעשה לפי הוראתם.

אין זה מספק שיאמרו: "מותרים אתם לעשות"

לדעת ר' שמעון בן אלעזר שנתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם [הלכות שגגות  י"ב, א,] "קהל" הכוונה:  לרוב האומה , או רוב היהודים בארץ ישראל.

המילה: "וְאָשֵׁמוּ"- פירושו- חטא האומה שנגרם כתוצאה מטעות חכמי האומה - מטיל אשמה על האומה כולה. חטאת קהל זו, כשאר כל החטאות באה רק על דבר שחייבים על  זדונו - כרת.

במצב זה, לדעת ר' יהודה אשר התקבלה להלכה- מוטל על הציבור הלאומי- ולא על בית הדין הגדול- להביא את הקורבן המכפר על שגגת בית הדין,  האומה פועלת כגוף אחד מאוחד, ובית הדין הגדול - הוא הנפש המשכלת של הקהל, לכן האומה מביאה את הפר משלה לצורך בית הדין ובאה בתוכחה אל עצמה ואל בית הדין שעליהם לעבוד את ה'  כ "פר"

האומה מופיעה כחטיבה אחת הכוללת את שנים עשר השבטים לכן אין מביאים פר אחד, אלא - כל שבט ושבט- גם אם קיים מיעוט שלא חטא- מביא פר אחד לצורך בית דין הגדול, אפרים ומנשה - מהווים שבט אחד- כלומר- שבט יוסף כפי שהופיעו על אבני חושן המשפט של הכהן הגדול.

הסמיכה על קורבן זה נעשית על ידי שלושה, ולדעת ר' יהודה: גדולי החכמים אשר תפקידם לייצג את כל בית הדין.

לסיכום, לאור האמור לעיל, בזמן  שהמשכן היה קיים, ומאוחר יותר המקדש- הייתה יכולת לכפר על חטאים, בין אם מדובר ביחיד, או ציבור שלם, וזאת על ידי הבאת קורבן מתוך קירבה והכנעה אל בורא עולם על מנת  שיסלח על החטא ברחמיו הרבים.

אך בימינו באין משכן  או  מקדש - מוטל על עם ישראל לקיים את מצוות התורה כדת וכדין, ואם חטאו ,חלילה, עליהם להרבות בשלושה דברים:

"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"

 ובמיוחד בימים קשים אלה- כאשר מתרחשת מגפה עולמית בכל תבל, עלינו להתעורר ולעשות תשובה- למען ירחם עלינו בורא עולם ויגאלנו במהרה בימינו אמן ואמן.

קרבן ציבור

קרבן ציבור

מאת: אהובה קליין. ©

עם קדוש נבחר

נכנע ליבו נשבר

חש  כאב בנשמתו

עבירה  נפלה בחלקו.

 

 בהוראה מוטעית כשל

 לא באשמתו פעל

 נפל ברשת שגגה

 בעקבות הוראה שגויה.

 

שואף ליישר הדורים

 מואס בפירות באושים

מבקש מחילה וכפרה

 מהמלך הגדול והנורא.

 

 פר בן בקר מוביל                    

 צועד יחד בשביל                  

 לפתח אוהל מועד קרב             

 חפץ מצוקתו  ליישב.

 

הפר  מעיט צעדים

נבוך  חסר אונים

ה' לבניו מוחל

ונסלח לבני ישראל.

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא [חומש ויקרא]

 

 

 

קורבן מנחה.

קורבן מנחה.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא דל שבדלים

נפשו מקריב לאלוקים

יוצק שמן על המנחה

בחדרי ליבו שמחה.

 

מאושר תמיד בחלקו

מכיר ומאמין ביוצרו

המספק  לו  כל צורכו

אמצעים ותנאים למחייתו.

 

 מסיר דאגה מליבו

 נכנע  כעבד לבוראו

מתרחק ממידת הקנאה

למלכו  מכיר טובה.

הערה: השיר בהשראת: פרשת: "ויקרא" – [חומש ויקרא].

"ונפש כי תקריב"

"ונפש כי תקריב"

שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא עני  לבוש קרעים

מזונו דל שבדלים

אל הכהן מחיש  צעדים

ליבו כהמיית גלים.

 

שמח בזכותו  הנפלאה

 להקריב מנחת נדבה

מביע תודתו לאלוקים

על כל הטוב והחסדים.

 

הכהן מקבלו בחיבה

מחייך אליו בשמחה

העני  כביכול נפשו הקריב

את מסירותו אלוקים החשיב.

הערה: השיר בהשראת פרשת  ויקרא- [חומש ויקרא]

 

 

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים  בפרשה: הקרבת קורבן מנחה לה' כפי שהכתוב מתאר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַה'.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה--לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי ה'".[ויקרא ב' א-ג]

השאלות:

 א] מדוע כתוב: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב "?

 ב] מהי מהות המנחה?

תשובות.

"וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב"

רש"י מסביר: כי המילה "נֶפֶשׁ" לא נאמרה בכל הקרבנות ,אלא במנחה, כי מי שמתנדב להביא קורבן מנחה - הוא העני, אמר עליו הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו [מנחות ק"ד]

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה? שנאמר בה: "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני [שהרי אין לו בהמות] מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" [מנחות ק"ד]

בעל הטורים מבהיר: נאמר: "נֶפֶשׁ "- בקורבן מנחה - כי קורבן זה בא על ידי נפשושל המקריב, היות  וקורבנו של העני  בא מתוך טרחתו על ידי מסירות נפש עד שהוא משיג את הקורבן.

האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי[מייסד חסידות חב"ד] מן הכתוב במשלי:
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[משלי כ"א, כ"ז] מסיקים חז"ל: כי קרבן ללא  תשובה אין באפשרותו לכפר [זבחים ז', ע"ב] אך הוראה זו של חז"ל אינה כוללת את קורבן מנחה שאינו כלול  ב"זבח" כפי שאומר ר' שמעון במסכת מנחות [ג', ע"ב]"שאין המנחות דומות לזבחים"

מנחת עני - שהיא בניגוד לשאר הקורבנות - מכפרת אפילו בלא  תשובה של האדם המקריב ומדוע? היות ומשך כל שנות חייו של העני - נחשבות לו - לתשובה אחת גדולה ומתמשכת.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: בדרך כלל קורבן מנחה מורה על מתנה אשר באמצעותה מכיר הנותן במקבל כאדון לגורלו, הוא מביע את תלותו במקבל ובנוסף מכניע ומשעבד את עצמו לכוח  המנהיג אותו. המביא את המנחה לה'-  מכיר בכך שהכול מאת הבורא וברצונו הם נשארים אצלו בתור הלוואה - ולכן הוא מכניע את עצמו בפני אלוקים ומוכן לציית להוראותיו.

על כן, לעומת קורבנות בהמה ועוף ששם נמסר הדם - הנחשב לנפש עצמה, ומוקרב על המזבח -כתכלית להתקרב לבורא עולם. שם הנפש עצמה היא הקורבן!

לא כן במנחה! הנפש אינה הקורבן אלא המקריב!

במנחה –"נפש החפצה לבטא את תשוקתה לקרבת ה' על ידי מתנת הכנעה..."

"שפת אמת" מסביר: גם את הרעיון של קודמיו:  כי עצם דרכו של העני -שמתנדב להביא קורבן מנחה ,מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו, שהרי במשנה כתוב על עולת בהמה :"ריח ניחוח" ועל קורבן העוף -"ריח ניחוח" וכן נאמר גם על קורבן המנחה- "ריח ניחוח"

מכאן שאין הקב"ה מסתכל על גודל הקורבן - אחד מרבה והשני ממעיט- אין מטרת הקורבן, הגודל והערך  ,אלא עצם העובדה שהעני מביא קורבן נדבה מן הצומח ואינו קופץ מעל מדרגתו ויכולתו הכלכלית, כמו שנאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" [קהלת ד' ,ו]

הכוונה על פי רש"י: "טוב מלא כף נחת" – עדיף להיות קונה נכסים מעט ומיגיעתו שיהא בהן נחת רוח ליוצרו- מאשר אחד ש "ממלא חפנים" - נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל וגורם לעצבות רוח לפני המקום.

עצם הרצון שלו להביא את קורבן המנחה-אפילו שהוא מעט- נחשב כאילו הקריב את נפשו!

מהות המנחה.

על פי  רש"ר: ישנם חמישה  מיני מנחות הנזכרים בפרשתנו:  מנחת סולת, שני מיני מאפה  תנור- [חלות ורקיקין],מחבת ומרחשת.

חמשת המנחות מורכבות מסולת, שמן ולבונה ,אך עיקר המנחה- הסולת ואילו- השמן והלבונה-  הם תוספות. קמח סולת- מסמל את המחיה ומייצג את כל הנכסים הגשמיים שחיי האדם  תלויים בהם. המסקנה: שהסולת מסמלת את ההכנעה המביעה שהתנאי לעצם קיומנו נמצא בידי אלוקים- שאליו אנו מגישים את המנחה. ועצם הוספת הלבונה והשמן- מביעים את העשירות המתווספת למחיה  הפשוטה. כמו שנאמר: "שָׁמֵן חֶלְקוֹ"[חבקוק א', ט"ז]

הלבונה היא בעלת ריח טוב והיא מסממני הקטורת היא מביעה את "שביעות הרצון" שזוהי ברכה בפני עצמה שהרי יתכן שאדם נהנה מכל מיני דברים בעולם הזה, אך למעשה אינו מרוצה! הלבונה היא: חלק העומד בפני עצמו של הקורבן- וזאת בנוסף לסולת הבלולה בשמן.

מהמילים: "נפש כי תקריב" ניתן להסיק שקורבן מנחה הנדבה מוגבל לאדם יחידי כפי שנאמר במסכת מנחות [נ]

"הכול  באין בשותפות, לא סילק הכתוב, אלא מנחה שנאמר: "נפש" . כל שאר הקורבנות, אפילו יונה אחת, יכולים שניים, או יותר להקריבם בשותפות, היוצא מן הכלל היחיד הוא  מנחה שנאמר: "נפש" [היינו נפש אחת]

שאר הקורבנות,  הבאים מן החי , מסמלים את האדם שמוטל עליו למלא תפקיד והקורבן מסמל את הנפש יחד עם הגוף - אך דבר זה משותף לכולם- כי עם ישראל צריכים להיות מאוחדים ברוח, בנפש ובגוף  ולכן מספר בלתי מוגבל של אנשים יכולים להתאחד במתן קורבן אחד.

כמו שנאמר: "כל  ישראל ערבים זה לזה"!

בניגוד לקורבן ציבור, קורבן מנחה אינו מסמל את האיש היחיד, אלא את האמצעים לקיומו הכלכלית ושביעות רצונו. שהרי ה' מספק את המחיה לכל אחד ואחד וכאן מתגלה היסוד של ההשגחה הפרטית של ה'.

במסכת[מנחות ק"ד] נאמר: אין שניים מתנדבים עישרון אחד" וזאת כי כל אדם ואדם מקבל את ה"עישרון"- המיועד לו מאת הקב"ה.

וצריך להיזהר שלא לתת פחות משיעור המנחה שהרי אם חסר מן העישרון אפילו חלק קטן - הרי המנחה  פסולה.

המנחה היא כמו "המן" שירד לעם ישראל במדבר ונאמר על המן: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] ועוד נאמר: "והעומר עשירית האיפה הוא" [שם ט"ז, ל"ו]   מנושא ירידת המן במדבר גם אנו לומדים על ההשגחה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד ולכן ניתן לומר שהמנחה היא הרחבה של ה"מן" כי השורש של המילה "מן"- מנה הקרוב למילה "מנח" מכאן שהמנחה- היא המנה שהוקצתה  מה' לכל אדם ואדם באופן נפרד. ולכן על ידי שהאדם מקריב את הסולת מבטא את הרעיון שהלחם המהווה מקור חיים הוא בעצם ה"מן"

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להבין מדוע  הקב"ה מעריך את העני המביא  מנחה מן הצומח - כפי יכולתו והוא נחשב כאילו הקריב את נפשו.

עצם היותו כה עני במשך תקופה ארוכה - הזכות שלו היא שגם אם לא עשה תשובה, נחשב לאחד שעשה  תשובה!

בימינו, אין עניין הקורבנות נהוג,  ובהעדר בית המקדש  אנו נוהגים להתפלל לבורא עולם –דוגמת תפילת דוד המלך:

"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". [תהלים ס"ט, י"ד]

יהי רצון שכל תפילותינו יתקבלו במרומים, אמן ואמן.

 

 

פרשת ויקרא - מה הקשר בין שלום לקורבנות?

פרשת ויקרא - מה הקשר בין שלום לקורבנות?

 מאת: אהובה קליין

הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?

 

קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו -כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולות והוכשרו  הקטנות.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנות- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.