פרשת מצורע

פרשת מצורע - חלק ב

וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים, והיה ביום השמיני וגו' ורחץ את בשרו במים וטהר (מצורע יד,ח-ט)

שבת מקור הברכה

כתוב במדרש הגדול (שמות כי-תשא לא, יז): גדולה שבת, שאין המצורע והזב והזבה, הנדה והיולדת וטמא מת, זוכין להיטהר, אלא אם כן עברה עליהן שבת, שכך הוא אומר בכולן:"שבעת  ימים", ע"כ.

ננסה להבין מהו הענין המיוחד של השבת לגבי כל הטומאות שהוזכרו לעיל? במה השבת תורמת לטהרה מטומאות אלה?

כל הטומאות שהוזכרו במדרש הגדול נגרמו בגלל החטא הקדמון של אכילה מעץ הדעת; אילולא החטא - לא היו הטומאות הללו. לגבי 'טומאת מת' אומת הכתוב לאחר החטא: כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). לגבי 'טומאת נדה ויולדת' אומר הכתוב: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים" (שם, טז) וכתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק יד) שנתן לאשה תשע קללות וביניהם: עינוי דם נידתה ועינוי לידה, ע"כ. לגבי 'זב' (ובמקביל באשה - 'זבה') נאמר בילקוט שמעוני (בראשית , רמז כז) לאדם נתן תשע קללות וביניהם: טומאת הזב, ע"כ.

טומאת 'צרעת', לפי חז"ל בהרבה מקומות זהו עונשו של המדבר לשון הרע, כענין שדרשו (ערכין טו ע"ב) "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא מצורע יד, ב) - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. ואומר מדרש תנחומא (ויקרא, מצורע אות ב): וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני על שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע, מה אמר? אמר רבי יהושע בן לוי: "כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה); אמר להם: כל אומן שונא את חבירו וכשבקש לבראות את עולמו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו. אף אתם, אכלו ממנו ואתם יכולין לבראות עולם כמוהו. אמר לו הקדש ברוך הוא: אתה ספרת לשון הרע, סופך ללקות בצרעת, שנאמר: "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה" (שם, יד) במה אררו?

בצרעת, שנאמר: "כי צרעת ממארת היא" (ויקרא תזריע יג, נב), ע"כ הנחש קיבל את הצרעת הראשונה בעולם. ובגלל לשון הרע שלו, נענש כל העולם, ונגרמו כל הטומאות דלעיל.

לפיכך, כשרוצים לתקן את הטומאה, מצריכים להזכיר לטמא מה היה אילולא חטאו של אדם הראשון - שלא היה מגיע כלל לאותה טומאה. שאם היה אדם הראשון נשאר בגן עדן, החסרון של כל הטומאות דלעיל לא היו קיימים.

הזכרון היחיד שיש לנו היום מהמצב שלפני החטא הוא יום השבת, מצינו בירושלמי מסכת ברכות (ח, ה) אמר רבי יהודה בר סימון: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון, אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שהסתכל הקדוש ברוך הוא באנשי דור המבול ובאנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, עמד וגנזה והתקינה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), במה ברכו? - כיון ששקעה החמה בליל שבת, ביקש הקדוש ברוך הוא לגנוז את אורה (=אור הגנוז) וחלק כבוד לשבת והיה אותו אור גנוז משמש עד מוצאי שבת, ע"כ. אם כן, ברכה וקדושה מיוחדת היתה בשבת הראשונה בבריאה. ואת אותה התעלות של שבת בראשית אנו יונקים ממנה עד היום וזוכים להארה מיוחדת שגורמת לנשמה יתרה. וחז"ל דרשו את השינוי שחל ביום שבת, אם במאור פניו של אדם - שהוא שונה בשבת, ואם טעם המאכלים בשבת שהוא שונה, ובעיקר בנשמה היתירה.

לכן, כדי שהאדם יטהר מכל הטומאות שנגרמו בגלל החטא הקדמון, צריך לעבור עליו יום השבת, שהוא מעין עולם הבא, ולהזכיר לאדם את המצב בו היינו זוכים לו לא היה מגיע לידי אותה טומאה. ובכדי להטהר, צריכים את אותה התעלות של יום שבת, את קדושת השבת, כדי שאדם ישוב כביכול למצב של לפני החטא, ובזכות כוחות הטהרה והעילוי שישנם בשבת - אדם נטהר לאחר שבעה ימים. (אור חדש)

בתקופת מלחמת העולם השניה הגיעו בני ישיבת מיר לשנחאי. הם עשו מאמצים גדולים ביותר להגר משם, לארצות החופש. על אחת מפרשיות אלו מסופר כאן: סמוך לפרוץ מלחמת יפן-ארה"ב נדמה היה שהישיבה תוכל לקבל רשיונות יציאה לארה"ב וקנדה. לקבוצה בת כמה עשרות תלמידים הגיעו כבר הרשיונות, והם היו צריכים רק להחתים אותם בקונסוליה האמריקאית בשנחאי.

היה זה ביום חמישים כשהגיעו הרשיונות. ביום ששי הקונסוליה האמריקאית היתה סגורה לרגל יום אידם. וביום שבת יכלו להגיע לקונסוליה רק בחששות של חילול שבת. למרות השאלה של פיקוח נפש, החמירו התלמידים על עצמם, ודחו את הביקור בקונסוליה לאחר השבת. עקב איחורם זה, הפליגה האוניה המיועדת לארה"ב, והם המתינו שתבוא אניה נוספת. בינתיים פרצה מלחמת יפן-ארה"ב, והיו נאלצים להשאר בשנחאי במשך כמה שנים.

בשעתו היה נדמה שהוחמצה הזדמנות על הסף, אך כפי שהוברר לאחר המלחמה, היתה אז הסכנה גדולה ביותר.

היפנים ששלטו באזור המזרחי של האוקיינוס השקט, חלשו על כל נתיבי-הים לארצות-הברית. עם פרוץ המלחמה לכדו היפנים את האוניות שבלב ים, ביניהן אוניות שהיו בהפלגה משנחאי לארה"ב. את נוסעיהן העבירו היפנים למחנות ריכוז בדרום-מזרח אסיה, שם הוחזקו עד לסיום המלחמה בתנאי עינויים איומים. אם היו תלמידי הישיבה עוזבים את שנחאי בפרק זמן זה מי יודע מה היה חלילה עולה בגורלם. (מורשת אבות)

כשסבב רבי ישראל סלנטר בדרכים, היה מזדמן מדי פעם לפנדק אחד, שבעליו יהודי ירא שמים ותמים.

באחד מבקוריו באותו פנדק, שעה שהסב בחדר האוכל במחיצת הפונדקאי, נדהם רבי ישראל למראה עיניו: ליד שולחנו של בעל הפונדק מונחים היו נקניקים, שכשרותם מוטלת בספק גדול.

הכיר רבי ישראל את הפנדקאי כירא שמים, והבין כי מאן-דהו הסית אותו לדבר עברה.

החליט רבי ישראל להעז ולשאול את בעל הפנדק לפשר הדבר, ואכן הלה הודה, כי אין הוא מקפיד לאחרונה על מאכלות כשרים.

"מדוע סרת לפתע פתרום מדרכך וגיעלת שלחנך במאכלי טרפה?" יסרו רבי ישראל. "כיצד קרה הדבר?"

סיפר הפנדקאי התמים, כי אל הפנדק הגיע אדם אחד והוכיח לו במיני הוכחות, שאין השגחה עליונה - חלילה וחס! - בעולמנו.

הדברים זעזעו את רבי ישראל. "אילו הוכחות נתן לך אותו פורק עול?"

והפנדקאי הסיח לתומו: "הוא לקח פיסת נקניק בלתי כשר ואמר לי: 'אם אוכל מהנקניק הזה ותבוא עלי מיתה חטופה ומשונה - תהא זו הוכחה, שהקב"ה מעניש את החוטאים.

אם אם אטעם מן הנקניק, ומאומה לא יקרה לי - סימן הוא, שדברי הם הצודקים".

"ומיד אכל האיש מן הנקניק", המשיך הפנדקאי לספר, "ונשאר בריא ושלם, כפי שהיה לפני כן".

שמע רבי ישראל את הדברים, ונפשו נעגמה עליו. בצערו הרב לא הוסיף לדבר אל הפונדקאי.

חלפה שעה קלה, ואל הבית שבה בתו הקטנה של הפנדקאי. בשמחה נגשה אל הוריה והראתה להם ולאורחים, כי קבלה תעודת הצטינות על כשרון הזמרה שלה.

התמוגגו ההורים מנחת לשמע הבשורה המשמחת.

כעבור דקות מעטות קרא רבי ישראל לילדה ואמר לה: "שמעתי כי זכית בתעודת הצטינות על ידיעותיך וכשרונותיך בזמרה. התרצי להוכיח, כי בצדק נתנה לך התעודה?"

סרבה הילדה למלא את הבקשה ועזבה את החדר. מיהר רבי ישראל אל הפונדקאי וטען בפניו, כי בתו חסרת נימוס היא: סרבה להעתר לבקשתו של האורח. "אכן, אני אוכיחה על פניה", אמר האב. ומיהר לקרוא לבתו.

"מדוע סרבת למלא את בקשת האורח? מדוע לא רצית להוכיח את כשרון הזמרה שלך?" גער בה.

והילדה השיבה: "אבא, אמנם בבית הספר הוכחתי את כשרוני, על כן נתנו לי את התעודה.

אך אין זאת אומרת, כי מן היום הזה והלאה עלי להוכיח את יכלתי לשיר באזני כל מי שיבקש זאת ממני!"

"אהא!" שמח רבי ישראל בתשובה ופנה אל הפנדקאי, "ילדתך הקטנה חכמה ממך! הקב"ה הוציאנו ממצרים, ועשה לנו נסים ונפלאות: בקע לנו את הים וטיבע בתוכו את המצרים, ונתן לנו את המן - האם כל המעשים הללו אינם מהוים הוכחה מספקת לכך, שיש מנהיג לבירה?

הרי המעשים הללו הנם הוכחה לדורות בדבר מנהיגותו של ה', ואין הוא חייב לספק הוכחה לכל אדם מן השוק, כדוגמת אותו זולל נקניק, הדורש זאת!"

הבן הפנדקאי את הנמשל - ומיד סילק מביתו את כל המאכלות האסורים.

לכן יציאת מצרים צריכה להיזכר לדורות כאילו אנו יצאנו ממצרים והיא מוזכרת שלוש פעמים ביום בשמע ישראל ובאז ישיר משה... ובזכות יציאת מצרים קיבלנו את השבת שנעריך ונדבר בשבחו של הקב"ה שהבדילנו מן העמים ונתן לנו תורת עמת וההבדל בין יהודי לגוי זה השבת והשבת לאו דווקא ניתנה כדי שידעו שבששת ימים ברא את העולם כי זה גם הגוי יודע וגוי ששומר שבת חייב מיתה אלא בשביל נס יציאת מצרים שלא נשכח.

שלא בכל דור יקום עם קשה עורף ויבקש ניסים גלויים והחי יתן ללבו.

מעשה שהיה: מונית בעיר הקטנה, לא היה זה חזון נפרץ.

בעינים מלאות גאוה פתח הצעיר את דלת מכוניתו והזמין את הנוסעים שירדו מן הרכבת לעלות אליה ולנסוע מן התחנה אל מחוז חפצם. בעצם, רצה הצעיר לעלות לארץ ישראל לשם כך למד את מקצוע הנהיגה, אבל כיון שלא הצליח עדין להשיג אשרת כניסה אל ארץ הקודש, קנה לו מונית והתחיל לעבוד בהסעת נוסעים אל תחנת הרכבת וממנה.

במשך הזמן התחיל הצעיר לזלזל בשמירת השבת. הוא אחר בעבודתו ביום ששי עד אחרי הדלקת הנרות, והקדים להוביל נוסעים אל התחנה עוד בטרם צאת השבת.

רבה של העיר, רבי זלמן סורוצקין, נחרד בשמעו על הפרצה החמורה בחומת השבת שנפרצה בעירו. הוא שלח לקרוא אליו את הצעיר כדי לדבר על לבו בדברי נועם והלה הבטיח שיחדל ממנהגו. אך הוא לא קיים את הבטחתו. כך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים, והרב לא ידע איך יצליח להפסיק את חילול השבת המחפיר.

אביו של הצעיר, שהיה בעל בית נכבד, לקה בשיתוק חלקי בפניו, ובמשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבתי חולים שונים בורשה ובוילנה. חשש הרב לדבר עם האב על חילול השבת של בנו, פן יגרום לו עגמת נפש ומצבו יחמיר, חס ושלום, אבל מצד שני פחד כי חילולי השבת ימשיכו ויתרחבו, ומי יודע לאן ידרדר המצב.

והנה קיבל הרב סורוצקין הזמנה לבוא ולהשתתף בכנס של רבני ליטא הפולנית: בכנס זה ישתתפו כשלוש מאות רבנים ועסקנים ובראשו ישבו הגאון בעל ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל.

נסע הרב לאספה והשתתף בכמה ימים של דיונים. כאשר ננעל הכנס עמד הרב סורוצקין לשוב אל ביתו באותה רכבת שבה נסע גם ה"חפץ חיים". הרכבת נצבה בתחנה משעה שבע בבוקר והיתה אמורה לצאת לדרכה בשעה שמונה.

מכל קצוי העיר נהרו אנשים רבים אל הרכבת כדי לראות את הצדיק בעל ה"חפץ חיים", ועד מהרה התמלא הקרון עד אפס מקום.

ה"חפץ חיים" התפלל תפילת שחרית בקרון והרב זלמן סורוצקין, שכבר התפלל בשעה מוקדמת יותר בבית מלונו, יצא החוצה אל רציף התחנה לשאוף אויר צח.

והנה, רואה הוא מרחוק דמות מוכרת מתקרבת אל התחנה. הוא הביט היטב על האיש, ולהפתעתו ראה את אביו של הצעיר בעל המונית הולך נשען על מקל ופניו חבושות, מתקרב אל תחנת הרכבת.

"מה שלומך", שאל אותו הרב, "האם כבר נשתחררת מבית החולים והנך שב אל ביתך?"

"לא, אינני נוסע הביתה", ענה האיש, "נוסע אני לראדין אל ה"חפץ חיים", כי בלילה שחלף חלמתי חלום ובו ראיתי את סבתי, אשר זה כמה שנים היא בעולם האמת, והיא אמרה לי: 'די לך לחפש תרופה למחלתך אצל הרופאים, כי הם לא יוכלו לעזור לך. סע אל ה'חפץ חיים' לקבל ממנו ברכה ותתרפא'.

"כאשר התעוררתי בבוקר", המשיך האיש לספר, "הייתי נסער כולי מן החלום והחלטתי לעזוב מיד את בית החולים ולנסוע אל תחנת הרכבת".

"הלא ה'חפץ חיים' נמצא עתה פה בקרון זה!" השתומם הרב.

כששמע האיש, שהצדיק הגיע אל העיר ואין הוא צריך לנסוע אליו לראדין, התרגש מאוד.

הוא ראה בזה סימן משמים על אמיתות דברי החלום ומיהר מיד לעבר הקרון. גם הרב הלך עמו והם מצאו את ה"חפץ חיים" שקוע עדיין בתפילתו הזכה, הנאמרת ברגש ובבהירות רבה כמונה מעות, וכל הקהל עומד סביבו ומקשיב לכל מילה היוצאת מפיו.

פתאום נצנץ רעיון במחו של הרב לספר ל"חפץ חיים" על אודות בנו של אותו בעל בית שהחל לחלל את השבת. אולי על ידי השפעתו יצליח לסתום את הפירצה הזאת. במחשבה זאת פנה אל רבי הלל גנזבורג, בעל נכדתו של ה"חפץ חיים", אשר ליוה אותו בנסיעתו. הוא ביקש ממנו לצאת עמו החוצה לסיפר לו את כל הענין.

"הבה נשוב אל הקרון ואני אקרא אלי אותו בעל בית ואשוחח עמו בחוץ, כדי שתוכל אתה למסור ל'חפץ חיים' את בקשתי", אמר לו הרב.

רבי הלל הסכים, אולם כאשר שבו אל הקרון נוכחו השנים לראות שכבר לא יוכלו לבצע את תכניתם, כי ה"חפץ חיים" סים כבר את תפילתו ואביו של הצעיר נגש אליו לבקש ממנו ברכה. בלית בררה התקרבו לשמוע את השיחה בין הצדיק ובין האב. וכך התנהלה השיחה: "רבי!" אמר האיש בחרדת קודש, "חולה הנני במחלה קשה זה יותר משנה. הייתי בבתי חולים בורשה ובוילנה, אך הרופאים לא מצאו מזור למחלתי; והנה הלילה באה אלי בחלומי סבתי מעולם האמת ואמרה לי לנסוע אל ה'חפץ חיים' והוא יתן לי ברכה ואתרפא".

כששמע הצדיק את דבריו ניתר ממקומו בחלחלה וקרא: "מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר?

חס ושלום! הברכות אינן מסורות בידי!"

וכדרכו בקודש חזר על דבריו שלוש פעמים והמשיך: "היודע אתה בידי מי מסורות הברכות? בידי שבת קודש... כמו שנאמר: 'ויברך אלקים את יום השביעי' וגם בקבלת שבת אנו אומרים 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה' ומדוע מבקש אתה ברכה ממני?

אלא מאי, אם תשמור שבת כהלכתה, ותרצה לקבל ברכה גם מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה. אבל אם אין אתה רוצה לשמור את השבת כראוי ואומר הנך בלבבך כי די לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר, זהו דבר בלתי אפשרי משום שאין בכחי לברך בלי ברכת השבת".

ושוב הטעים ה"חפץ חיים" את דבריו בחזרו עליהם שלש פעמים.

כל היהודים שמילאו את הקרון הקשיבו לדברי הצדיק באימה וביראה ובמיוחד אותו בעל בית אשר ניצב לפניו בהכנעה.

רבי זלמן סורוצקין ורבי הלל גנזבורג הביטו זה בזה בתמהון והתפלאו כיצד קלע הצדיק אל נבכי מחשבותיהם ואל נקודת התורפה שבענין.

אחרי אתנחתא קלה פתח ה"חפץ חיים" ואמר: "ושמא תאמר כי שומר אתה את השבת והנך ראוי לברכה. אך הלא נאמר בשבת 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך...'

אזהרה כזו לא נאמרה בשאר המצוות, אלא רק במצוה זו של שמירת השבת. לא כתוב, למשל, 'לא תאכל טרפה אתה ובנך ובתך', או 'לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך', כי במצוות אלו כל אחד אחראי כלפי עצמו, אבל בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, אף אם הם גדולים. לכן אפילו אם שומר אתה את השבת, אל בנך... נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אין אתה יכל לקבל ברכה ממקור הברכות - שבת קודש, וגם ברכתו של ישראל מאיר לא תועיל לך כלום".

כששמע האב דברים נוקבים אלו הזדעזע מאוד. הוא אשר ידע, כנראה, כי כל דברי הצדיק הם אמת ויציב, לא יכול עוד להתאפק וצעק: "רבי, מקבל אני עלי שמהיום והלאה לא יהיה עוד בביתי כל עוון!"

עתה נאות ה"חפץ חיים" לברכו. ואמנם כאשר שב האב אל ביתו, דיבר על לב בנו וחלולי השבת פסקו.

מעשה שהיה: למר יוסף פרץ היתה חנות גדולה לממכר שטיחים בעיר האג. חנותו היתה מן הגדולות והחשובות בעיר, ולמרות גילו המבוגר, הוא ניהל אותה עדין במלוא המרץ והתבונה.

באותו ליל שבת חרפי היה קר בחוץ וערפלים כסו את פני השמים, אך בבית משפחת פרץ היה חם ונעים. תנור דולק בעל שלהבת עליזה הפיץ מחומו על פני הבית. הטרקלין הגדול והמרוח היה נקי ומסודר. במרכזו ניצב שולחן גדול מכוסה מפה צחורה וערוך בטוב טעם ובהדר. שני נרות תקועים בפמוטי כסף גדולים עמדו במרכז השולחן. בראשו היו שתי חלות מכוסות במפית רקומה ולידן בקבוק יין כרסתני ואדום. לפני כל המסובים הונחו כוסות נאות, צלחות וסכו"ם מזהב, להרבות את יפיו של שלחן השבת.

מר פרץ ישב בראש השולחן, ולצדו ישבה אמו הישישה, שזכתה לשיבה טובה בבית בנה.

מסביב ישבו יתר בני המשפחה, ותחושת שלוה ועונג על פניהם. לאחר הקידוש, שנאמר בנעימה, נטלו המסובים ידינם וישבו לאכול את מאכלי השבת הטעימים. לאחר מכן פצחו בזמרה בקול רם ובשמחה.

לפתע נכנסה העוזרת והודיעה, שהגיע פקיד מחצר המלכות, הרוצה לדבר עם מר פרץ.

בעל-הבית הורה להכניסהו, והלה נכנס וברך לשלום את כל הנוכחים.

"מצטער הנני מאוד שאני מפריע אתכם בסעודתם", אמר, "הוד מעלותו הנסיך שלח אותי לבקש ממר פרץ את השטיחים המופיעים ברשימה אשר בידי. הערב תתקיים הצגה חגיגית בארמון, והוד מעלתו זקוק מיד לשטיחים אלו".

"אבקש את סליחתך", ענה מר פרץ, "הגד נא לנסיך, שצר לי מאד כי לא אוכל למלא היום את בקשתו. עתה שבת אצלנו, ובה אינני עוסק במסחר. רק מחר בערב אוכל למסור להוד מעלתו את השטיחים המבוקשים".

"לא יתכן", פסק הפקיד, "ההצגה מתקיימת היום בערב, ואי-אפשר לחכות עם השטיחים לתפאורה ולקישוט האולם עד מחר. הם דרושים לנו עוד היום".

"מצטער מאד", אמר מר פרץ, "הואל נא להתנצל בשמי לפני הוד מעלתו הנסיך, שכן לא אוכל בשום אופן למכור לו היום את השטיחים".

הפקיד הלך, והמסובים המשיכו בזמירות. כעבור שעה קלה חזר הפקיד שוב.

"מר פרץ, הנסיך מבקש בכל לשון של בקשה, שתשלח מיד את השטיחים. אין להשיגם בשום חנות אחרת, ואנו זקוקים להם מאד ובדחיפות. אם לא נקבל אותם מיד, תשתבש כל התכנית".

מר פרץ האזין בקור-רוח לבקשתו הנמרצת של הפקיד וענה בשלוה: "חוזר אני על אשר אמרתי: שבת היום, ואני מצטער שלא אוכל למלא את בקשתו של הוד מעלתו".

השליח הלך, אבל אחרי ברכת המזון חזר שוב, והפעם היה בידו מכתב בכתב ידו של הנסיך: "מר פרץ היקר, נאלץ אני לבקשך שוב לשלוח לי את השטיחים שביקשתי. הם נחוצים לי ביותר. ואני מוכן לשלם בעבורם אפילו פי שנים או פי שלושה ממחירם. אם תסרב למלא את בקשתי, לא תהיינה התוצאות נעימות ביותר. אנא, שקול שוב את הענין".

אחרי שקרא מר פרץ את המכתב, החתום בידי הנסיך, נענה ואמר: "בגלל קדושת השבת אינני יכול להשיב לנסיך בכתב על מכתבו, לכן אבקש ממך להגיד לו, כי אמנם שליט נכבד ונעלה הוא, אבל יש מעליו מלך רם ונישא, שהוא מלך מלכי המלכים ולו עלי לציית תחילה.

הוא ציוה עלי לא לעסוק בשבת במשא ובמתן, ואת מצוותו אני שומר. אמנם אצטער מאוד אם אפסיד לקוח חשוב כמו הנסיך, אך אינני יכול לנהוג אחרת".

אחרי שיצא הפקיד מן הבית, השתררה מבוכה בין בני-המשפחה. הבנים הגדולים, שהיו שותפים בניהול החנות, העלו את האפשרות שהיתה קימת, לדעת, לשלוח שטיחים בלי לציין את מחירם. הם אמרו, כי הנסיך הוא מן הקונים הקבועים והטובים ביותר של החנות, וחבל להפסיד לקוח כמוהו. ולא רק זה אלא כי הוא יכול להתנכל לפרנסתנו. אבל הסבתא, אמו של מר פרץ, הסתה אותם ואמרה: "אל תצערו את אביכם. להפך, עליכם לשמוח על שהיה לו העוז לעמוד בנסיון ולהקריב קרבן למען שמירת השבת. הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את תורתו הקדושה וציוה עלינו לשמור על קדושת השבת, ימלא את מחסורנו ויעשיר אותנו בכפל כפלים בזכות מצוה זו".

הבנים נוכחו בצדקת דבריה וחדלו לדבר בענין זה. השבת עברה על כל בני-המשפחה בהתרוממות רוח ומתוך תחושה של התגברות ועמידה בנסיון.

במוצאי שבת קיבל מר פרץ הזמנה להתיצב ביום שני לפני הנסיך. רבות חשבו בני-המשפחה על פשר הזמנה זו. הם ידעו כי לפי החוק אין הנסיך יכול לעשות לו דבר. הולנד היא ארץ חפשית, ובה אין בני משפחת המלוכה יכולים להעניש את האזרחים, אם לא רצו למלא את בקשתם. בכל זאת, פעם לבו של מר פרץ בחזקה, כאשר נכנס אל לשכתו של הנסיך.

להפתעתו, קיבל אותו הנסיך בחיוך רחב ובסבר פנים יפות. הוא אמר לו: "סלח נא לי, מר פרץ ידידי, על אי-הנעימות גרמתי לך בליל שבת. ברצוני לספר לך מה ארע. רעי ברון היה אז בביתי ושוחחנו על נושאים שונים. השיחה גלשה אל ענין היהודים ולברון היתה עליהם דעה שלילית ביותר. הוא טען, שהיהודים הם רודפי ממון ואנוכיים, וכי הם מוכנים לעשות הכל למען בצע כסף. אני התנגדתי לדעה זו והבעתי את דעתי החיובית על בני העם היהודי. החלטנו לערוך נסיון, בחרנו בך להעמיד אותך במבחן. אני שמח שהצלחת לעמוד במבחן זה והוכח שאני צדקתי. אני וכל משפחת המלוכה בהולנד מעריכים את היהודים ויודעים שאתם אזרחים הגונים ונאמנים ביותר. כמובן, אמשיך להיות לקוח של חנותך, ואשתדל שגם המלך ימנה עם לקוחותיך".

אחרי כמה שבועות קיבל מר פרץ תעודה, המאשרת שהוא נרשם בין ספקי חצר המלכות, ושילש את הכנסותיו.

מעשה שהיה: רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, נודע בפקחותו ובעמידתו על משמר קדושתה של העיר.

בהזדמנות אחת נודע לו על בית שבו מבעירים אש ביום השבת. מה עשה?

מיהר רבי יוסף חיים, הלך אל אותו בית ופתח את דלתו בלי לדפוק. כשנכנס פנימה, נדהם בעל-הבית מהופעתו הפתאומית של הרב, אשר "תפס" אותו בקלקלתו.

"הכיצד יעשה כן, רבי", שאל במבוכה, "האם מן הנימוס להכנס לבית בלי לדפוק?!"

"כאשר נופלת דליקה", ענה לו הרב זוננפלד, רצים הכל להציל מה שניתן ונכנסים פנימה בלי לדקדק בעניני נימוס..."

מעשה שהיה: אברך אחד בא אל רבי אליעזר גורדון מטלז זצ"ל, כאשר היה רבה של קלם, ורצה להבחן על ידו ולהסמך להוראה.

בחן אותו הרב ומצאו מלא וגדוש בש"ס ובפוסקים וראוי להיות מורה הוראה. תוך כדי השיחה שאל אותו: "אדם שנקף אצבעו בשבת ודמו שותת, מה דינו?"

"רק רגע", השיב האברך, "מיד אעיין בשולחן ערוך".

"לא", אמר רבי אליעזר, "אסור למר להיות רב בישראל, מפני שעד שיעיין בשולחן ערוך תצא נפשו של אדם מישראל..." ולא הסכים לסמוך אותו להוראה.

ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית (מצורע יד-לה)

הרב ר' מרדכי מפינטשוב ז"ל היה תלמידו של "החוזה" הקדוש מלובלין ז"ל, והיה עני מדוכא, וגם היו לו שלוש בנות שהגיעו לפרקן, ולרש אין כל צרכי נדוניא ונישואין. כפעם בפעם כשהיה נוסע לרבו הקדוש, היתה אשתו מציקה לו ומזהירה אותו שישיח את מצבם המדוכא לפני הרב ויבקש ממנו עצה וברכה. אבל הוא בכל פעם כשהיה בא אל הרבי היה שוכח לגמרי על מצבו, ולא דיבר עם הרבי על אודות זה כלל. פעם אחת נמלכה אשתו, ונסעה גם היא ללובלין אחרי בעלה, בלא שהגידה לו מקודם שהיא נוסעת. כשבא ללובלין וראה את אשתו, הוכרח כבר להגיד לרבו את כל אשר אתו. אמר לו הרבי: למה לא אמרת לי מזה עד הנה?

השיבו רבי מרדכי: חשבתי שהרבי ברוח קדשו יודע בעצמו את מצבי.

לא כן, השיבו הרבי, הנה בנגעי נפש כתוב בתורה: "אדם כי-יהיה בעור-בשרו שאת... והיה בעור-בשרו לנגע צרעת והובא אל-אהרן הכהן... וראה הכהן את-הנגע"

(ויקרא יג, ב-ג) כלומר: כאשר יובא המצורע אל הכהן, וראה הכהן בעצמו את הנגע, בלי שיגידו לו על זה מקודם, אבל בנגעי בתים כתוב: "ובא אשר-לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", הרי שבנגעי בתים, רוצה לומר, בצרכי הבית, צריכים להגיד לכהן... (סיפורי חסידים)

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (מצורע טו-טז)

כתוב בתנא דבי אליהו רבה (פרק טו) ראה האדם קרי, חייב טבילה מן התורה (למי שבא לאכול תרומה או להיכנס להר הבית ולטהרות). אם אמר מי ראה אותי?! אין בכך כלום. העבירו כנגד פניו. שוב ראה קרי ואומר: מי רואה אותי?! אין בכך כלום. וכן פעם השלישית עובר על מה שכתוב בתורה: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ויקרא מצורע טו, טז) ועבר על מה שכתוב: "הן כל אלה יפעל אל פעמיי שלוש עם גבר" (איוב לג, כט) לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא מצורע טו ב) ומה תלמוד לומר: "איש איש"? אלא "איש" אחד לזב מבשרו, ו"איש" אחד למקרה לילה. ואם חזר ועשה תשובה, מרפאין אותו. ואם לאו, הרי הוא זב עד יום מותו, שנאמר "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (אור חדש).

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה או תיזוב על נידתה כל ימי זוב טומאתה....וכל הנוגע בם יטמא.... ואם טהרה מיזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תיטהר (ויקרא טו-כה-כח)

הכרת השלבים הפיזיולוגים של המחזור החדשי.

אחת מאבני היסוד של מצוות היהדות, זוהי מצות "טהרת המשפחה". כלומר, לאחר ארבעה (ויש נוהגים חמישה) ימים מעת בוא הוסת ולאחר שהתברר לאשה על ידי בדיקת עצמית אם בד סטרילי, כי היא  כבר נקיה לחלוטין, סופרת האשה שבעה ימים נקיים אשר בסופם היא טובלת במקוה (בריכת מים צלולים הבנויה על פי חוקים מיוחדים המעניקים לה את התואר מקוה טהרה). מעת הוסת ועד לאחר הטבילה במקוה אסורים בני הזוג במגע פיזי ביניהם (אגב, איסור חמור זה המכונה בספרות ההלכתית בשם איסור נידה, חל גם על רווקה. וזאת בנוסף לעצם איסור המגע אפילו במי שאינה נדה – ללא חופה וקדושין).

חוק זה הנראה במבט שטחי מוזר למדי בעיני האדם הפשוט, מואר לפתע באור יקרות על ידי אנשי המדע המודרני, אשר גילו לפליאתם כי החוק "התמים" לכאורה, בנוי בטכניקה גאונית המוכיחה כי הורכבה מתוך בקיאות רחבה במבנה הפיזיולוגי של אברי גוף האדם, ובחוקים הביולוגיים לפיהם מתפקדים  אותם איברים. בקיאות זו היתה חייבת להיות רחבה ושולטת בפרטי פרטים נסתרים עד כדי הזמן המדוייק בו מתרחש כל שינוי באותם איברים, בעוד שפרטים רבים התגלו לאנשי המחקר רק  בדור האחרון ורק באמצעות כלי עזר מדעיים חדישים.

ואם לא די בכך, הרי מתברר כי חוק נפלא זה מעניק פתרון הולם למספר בעיות רפואיות וחברתיות קשות אשר חלק ניכר מן הזוגות הנשואים נאלץ להתמודד עימהן. דבר המגלה כי בנוסף לנ"ל, החוק הורכב מתוך מומחיות רבה גם בתחום הבריאותי-רפואי, וגם בתחום הפסיכולוגי וההורמונלי, וגם בתחום הבין זוגי מן ההיבט הסוציולוגי. וכאמור, מתוך בקיאות מפליאה בתחום הפיזיולוגי והביולוגי.

להבהרת הדברים, ניעזר בקטעים מתוך מאמרו של ד"ר אלי שוסהיים, "בריאות ואושר בחיי הנישואין" (בתוספת דברי הסבר והדגשה):

מבחינה כרונולוגית קיימת התאמה מדוייקת להפליא בין המסורת היהודית לבין מדע הרפואה בנוגע לשלושת השלבים או התקופות המחלקים מבחינה פייולוגית את המחזור החודשי של האשה.

תחילה נפתח בשני השלבים הראשונים, ובהמשך הדברים נעבור לשלב השלישי.

בשלב הראשון – מתפרק ומתפורר הקרום הרירי המצפה את פנים הרחם וגורם לדימום.

בשלב השני – הרחם בונה מחדש את הקרום שנהרס, לשם הכשרתו לקבלת והזנת העובר המתפתח.

והנה באמצעות כלים מדעיים חדישים התגלה כי משך היווצרות הקרום החדש הוא שבעה ימים מעת תום ההפרשה הדמית, יש להמתין שבעה ימים נקיים מדם, ורק אז רשאית האשה לטבול במקוה ובני הזוג שבים להיתרם.

עבור היודעים ומאמינים באמונה שלימה שלא גורם אנושי כתב את התורה אין בדברים אלה שום פלא או חידוש. שהרי בורא העולם הוא הוא כותב התורה, ומי כבורא יודע ומכיר את פרטי ומסתרי בריאתו??

לפני שנציין פרט מעניין נוסף בנושא זה, חובה עלינו להדגיש שמצוות התורה לא ניתנו מטעמי בריאות בעלמא, אלא צו מלך הן אשר סיבות וטעמים רמים טמונים בהם ועלינו לקיימם בין אם גילינו בהם איזו שהיא תועלת בריאותית או כל תועלת אחרת, ובין אם לאו. יחד עם זאת ברור לנו שבורא העולם אשר הטביע את טבע הבריאה, לא הטביע נזק בריאותי בדבר הכרוך במצוה. ואדרבה, הוא בודאי קישר בריאות וטובה בטבע פעולות ומאכלי ועניני המצוות. אך יש לזכור שאין זו סיבת ומטרת המצוה, אלא פועל יוצא המתקשר אליה בהכרח.

מנקודת מבט זו נוכל עתה לציין כי במקביל לגילויים הנ"ל בהם נודע לראשונה שבמשך שבעה ימים נבנה הקרום הרירי של הרחם התברר עוד כי כל עוד לא הסתיימה בניית הקרום, מצב פנים הרחם דומה לספוג העלול לשאוב לתוכו חיידקים המגיעים מן החוץ, ולשמש מרבץ נח להתרבות ולהתפתחות מושבות חיידקים מחוללי מחלות איומות. על ידי הפרישה בימים אלו, נחסך סיכון נורא זה.

בין המחלות הנוגעות לעניין, נציין כאן את דברי חוקרי סרטן הרחם כי "אי ההקפדה על היחסים שבין בני הזוג לפי מסורת ישראל – בעשרות השנים האחרונות, וכן המתירנות הפורחת בתקופתנו, מסבירה את אובדן ה"חיסון" הטבעי הידוע של נשי יהודיות מפני מחלה נוראה זו, ועליית שכיחותה".

ניתן להאריך רבות בפרטי ובהשלכות מצווה נפלאה זו, אשר מתוכן נוכל להיווכח בבירור גמור במה שידעו אבותינו מאז ומעולם, כי האלהים בורא האדם והעולם הוא הוא אשר כתב את התורה. אך אנו רק נציג כאן שני נתונים נוספים בקצרה , ונסמוך על היגיון הבריא של הקורא אשר יתבונן בדברים, וירחיבם בדעתו, עד המסקנה המתבקשת.

א. לעיל הוזכרו שני השלבים הראשונים. התפרקות הקרום הרירי, ובניינו מחדש. שלבים אשר כאמור התורה הכירה  אותם היטב על מועדיהם. בשלב השלישי מגיע מועד הביוץ. כלומר, הפרדות התא הקרוי ביצית והאמור להתהוות לעובר, מן השחלה. מועד הביוץ הוא בדיוק לאחר סיום בניית הקרום הרירי (האמור לקלוט את העובר המתפתח ולפרנסו) וכפי שמתברר באמצעות מכשירי סריקה משוכללים המאפשרים צפייה בהגדלה. משמעות הדברים מדהימה. לפי מידע זה נמצא שיום הטבילה במקוה על פי מצות התורה,  אשר בו חלה מצוה על הבעל לפקוד את אשתו, הוא הוא היום הכשיר ביותר לקליטת עיבור!!

המעניין ביותר הוא שהחפיפה שבין המועד ההלכתי של הטבילה – לאחר תום שבעת הימים הנקיים, לבין הזמן הכשיר ביותר לעיבור, קרי מועד הביוץ שלאחר תום שבעת ימי בנין הרחם, לא התחדשה לפתע זה עתה על סמך הנתונים הנ"ל, אלא נאמרה והוגדרה במילים ברורות בתורה שבעל פה  במשפט קצר: " אין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה" וכו'. (נדה לא, ב. וראה עוד במדרש רבה, ויקרא יד, ה: "אין האשה קולטת אלא אחר נדתה")

ב. בתלמוד נאמר: "מפני מה אמרה תורה נדעה לשבעה? מפני שרגיל בה, וקץ בה (רש"י: מאוסה עליו). אמרה תורה תהא אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה". (נדה ל, ב) מימרא זו הבאה להאיר את מצות טהרת המישפחה מזוית נוספת של קשר נפשי בריא ומתמשך בין בני הזוג, מתמצתת עבורינו את הפתרון האידיאלי הנפלא לבעיית הבעיות של הבית המודרני – שעמום ומאיסות והחמר  (תורה ומדע של הרב זמיר כהן).

הסבירו המפרשים, שהרומאים ראו שמלכות יון גזרו על ישראל  הרבה גזרות ואפילו שהטילו עליהם ענשים קשים בכל זאת לא הצליחו לשבור את רוח העם, העם הלך למות בשמחה ובגאון ולא עבר על מצוות ה'. חשבו הרומאים במה גדול כוחו של עם זה אשר כל הכוחות שבעולם לא יזיזו אותו מאמונתו, חשבו ומצאו כי לעם ישראל יסודות חזקים, הות וכל יהודי שההורים שומרים חוקי הטהרה, הולד נולד בקדושה ובטהרה והוא קדוש מרחם, נפשו וגופו מחוסנים מכל מיני רוחות זרות וכדומה, בנין עם יסודות כה  חזקים לא נתן להרוס.

והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם (ויקרא טו-לא)

מעשה שספרו חברה קדישא על רוסי פשוט שערכו לו מצוות לויה ובקושי היה מנין ללוותו לקבר. לפני שיכניסו אותו לקבר בקשה  אשתו לומר כמה מילים ואכן כך אמרה: אני ובעלי כיום בערך בגיל שישים ואין לנו ילדים ולהוי ידוע לכם שזה לא משום שאני או הוא לא יכולנו להביא ילדים, אלא מעשה שהיה כך היה: כשהתגוררנו ברוסיה במשך כעשרים שנה לא היה במקומנו מקוה טהרה והיות והייתי אסורה לבעלי ללא מקוה, לכן בעלי לא נגע בי ולא קרב אלי. ולאחר שעלינו לארץ כבר לא יכולתי להביא ילדים ע"כ.

המעשה הזה הינו תוכחה גדולה לאותם שעדיין לא שומרים טהרת המישפחה, כל עוד שכיום לא חסר כלום והמקואות מחוממים ונקיים ובזמן אמותינו וסבותינו היו טובלות בבור באמצע היער, ולפעמים שוברות הקרח כדי לטבול, אם כן איזו אשה מסוגלת כיום לומר שיש קושי בדבר, כל אשה מבת ישראל שהורגלה לטבול במקוה טהרה  יודעת איזו התעלות מיוחדת וקדושה מביאה לתוך ביתה. (לבוש יוסף).

אשה ששומרת על צניעות וטהרת המשפחה זוכה לילדים טהורים וצדיקים גם אם האמא חילונית ולא חינכה אותם בבתי ספר תורניים, לעתיד לבוא בטוח שהילד יחזור לצור מחצבתו כי האמא נתנה לו כלי טהור ולא אטום שיכול לינוק רעיונות רוחניים ולישם אותם וזו הברכה שנתברכה בה בזכות טהרת המשפחה שנאמר: "ברך בניך בקרבך" מעשה נפלא הובא בספר "האיגוד" (להרה"ג י. בר-שלום שליט"א): בבית הרפואה "וולפסון" בחולון שכב תלמיד-חכם אחד לאחר שנפצע בתאונת דרכים. לחדרו הוכנס חולה נוסף: אדם בגיל העמידה, בעל חנות לבגדים ב"אופנה מתקדמת". לאחר שיחה קצרה נתברר שהוא מגיע מקיבוץ של "השומר הצעיר". בזמן שהותם בבית הרפואה, נכנסו שני צעירים, לבושי כאברכי חמד, ומיד שהבחינו בחולה השני – ניגשו אליו, נפלו על צוואריו, ויחבקוהו וינשקוהו ואז ישבו ודיברו עמו שעה ארוכה. בתום שיחתם נפרדו ממנו לשלום וילכו.

בצאתם פנה הת"ח אל שכנו ושאלו מי הם האברכים הללו ומה מעשיהם אצלו.

"שמע ואספר לך", השיב בן שיחו "בשנות השואה אשתי הייתה בת שש שנים. יום אחד תפשה אותה אמה בידה ואמרה לה: 'בתי, אני הולכת כעת, את לא תראי אותי יותר. אני מבקשת ממך שתבטיחי לי: כשתהיי גדולה תשמרי על טהרת המשפחה. כעת אינך מבינה מה זאת, אבל לכשתגדלי תביני ותשמרי את ההלכות. זו הבקשה והצוואה האחרונה שלי ממך'. הבת הבטיחה לה ונפרדה מאמה בבכי.

לכשגדלה ועלתה לארץ, עמדה להינשא לבן זוגה. בקשת אמה נחקקה היטב בלבה. היא פנתה אל בעלה – זה אני – ואמרה לי: 'להכל אני מוכנה, לאיזה אורח חיים שתרצה. אבל בתנאי אחד: טהרת המשפחה אני שומרת!' אני שראיתי את נחישותה, הסכמתי לזה. נישאנו זו לזו". כאן עצר המספר בסיפורו.

המתין הת"ח להמשך ולבסוף שאלו:

"עדיין אינני מבין, מי הם שני האברכים הללו?"

"אלה שני הילדים שלי!" זעק הלה ופרץ בבכי....

רבי יהודה צדקה זצ"ל בספרו "קול יהודה" בדרוש על חנוכה שאל מדוע נגזרו גזירות אלו על ישראל. בשלמא גזירות על שבת וברית מילה הן מובנות. הגויים לא היו מעונינים שהיהודים ישבתו יום אחד מדי שבוע וינהגו בו כחג בעוד שיתר אומות העולם עובדות ללא הרף. כמו"כ, הם היו מעוניינים שכל העמים יתערבו זה בזה ויתחתנו האחד עם רעהו ואילו המילה גרמה לכך שישראל יהיו מובדלים מיתר האומות ולא יתחתנו עימהם.

אולם איסור נידה, לכאורה לא מובן מדוע גזרו עליו. והרי הוא נעשה בחדרי חדרים ואין בו סימן חיצוני שייחד את העם, וא"כ מדוע הייתה כלפיו התנגדות כה גדולה?

אלא מתרץ הרב צדקה – הרומאים הפיקו לקחים ממלכות יוון קודמיהם, ישבו ודנו מדוע היוונים לא הצליחו בגזירותיהם למרות כל העונשים וגזירות המוות לשבור את רוחו האיתנה של עם ישראל. עם ישראל צעד בגאון ובגאווה להריגה גם כשהונף מולו חרב ואיימו עליו או חרב או שמד. ישבו ודנו מנין שואב היהודי את עוצמתו ועיקשותו ואת עמידתו הנחרצת, אופיו ורוחו החזקה והבלתי פושרת? ולאחר מחשבה מצאו והסיקו שבעצם סיבת אילן גבוה זה שאין שום רוח וכוח יכול לעוקרו הם בשל שורשיו העמוקים, הם אותם יסודות חזקים עליהם הוא נשען, דהיינו תכונות וכוחות אלו נטבעים בעובר עוד בשעת היווצרותו, על ידי קדושה וטהרה של ההורים. יהודי בטרם נולד הוא קדוש מרחם, שכן האם לפני הריונה מתקדשת ומתטהרת במקווה כשר, ואז הולד מחוסן ומצוייד באותם כוחות נשגבים, ולכן בעת שמצאו הרומאים את הסיבה באו עליהם בגזירה נוראה כזו, כדי להקל על משימתם שבנקל יוכלו לבוללם ולהעבירם בעתיד על דתם.

על כן חובה קדושה עלינו לעורר ולחזק נשים רבות בדבר החשיבות בטבילה במקווה, ומעבר לעניין הציווי להיטהר ישנן סגולות רבות בכך ונשים שלא נפקדו שנים רבות זכו לראות ישועות גדולות כאשר החליטו סוף סוף לטבול במקווה.

פרשת מצורע - הרב אריה קרן

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (מצורע יד-א)

 ואל תתמהו על מה שאומרים חז"ל שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת הרי אנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים  ואין שום פגימה בבשרם. דעו שהצרעת הנאמרה בתורה היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה  פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אינו עושה תשובה בזה העולם, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניה. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע ביסורים קשים, ובזה תבינו המעשה המסופר במדרש.

מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהי’ בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו ר’ ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו והראה לו בפרשה ל,ד שאומר הכתוב: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ר"ל מי שרוצה לקנות חיים, נצור מפיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעת הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. זהו המעשה המובא במדרש.

ויש לתמוה מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה.

איש אחד בא לרב ואמר: "האם שמעת כבר מה שמספרים על הידיד שלך"?

"לא" ענה הרב, "אבל לפני שאתה מספר, תגיד לי: האם העברת את השמועה על ידידי דרך שלוש המסננות?"

"אילו מסננות"? שאל האורח

"הראשונה מסננת האמת" אמר הרב, "האם, אתה בטוח שהדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי אמת"?

האורח היסס: "בעצם , אני לא בטוח. אני רק שמעתי את הסיפור מפי אחר. ומה המסננת השניה?"

"המסננת השניה", אמר הרב, "היא מסננת הטוב, האם הדבר שאתה עומד לספר לי על ידידי הוא דבר טוב?"

"להיפך", אמר האורח, "זה משהו איום ונורא, והשלישית?"

"השלישית היא המסננת של הנחוץ" המשיך הרב, "האם זה נחוץ לספר לי את הדבר הנורא על ידידי, שספק אם הוא אמת?"

אחרי הפסק אמר האורח: "לא, אין זה נחוץ כל כך".

"אם כך" אמר הרב "כדאי שתשתוק"

זיכרו מה שלא נחוץ אין לנו שום רשות לספר כי זה לשון הרע ועוונו גדול מנשוא.

מצוה שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם

המספר "לשון הרע" על חברו ובתוך ספורו ערבב מעט דברי שקר, חטאו יקרא מעתה בשם "המוציא שם רע" ענשו חמור הרבה יותר מסתם לשון הרע ורכילות. (רמב"ם דעות, פז ב’ חפץ חיים פתיחה, עשין י"ג).

אבי אמו של הגאון רבי יחיאל מיכל הלר זצ"ל בעל "עמודי אור", היה אדם עשיר מאד, פעם נסע לעסקיו מחוץ לעיר, והשאיר את בתו לבדה לנהל את החנות. אז יצא עליה רנון.

כאשר התבגרה לא רצו להשתדך עמה בשל כך. וכבר היתה מאד מבוגרת וטרם נמצא לה זיווג. אביה התייסר מאד ודאג לעתיד בתו. ואז הגיע למסקנה, כי אין לו בררה אלא למצוא לה שידוך פשוט. כדי שלא תשב עד שילבינו שערותיה.

בעיר מגוריו היה בחור שקראו לו "אהרון שמיסער", מפני שעבד כעוזר לאחד מבעלי העגלות ושימש לו מצליף לסוסו. וכמובן שהיה בחור פשוט עד מאד.

בשברון לב קרא האב לבתו ואמר לה: הרי רואה את מה המצב, לא נותרה בררה אלא שתנשאי לאותו אהרון אם רק יסכים להשתדך אתך. בלית בררה נתנה את הסכמתה ואז הלך אביה לעגלון והציע לו את השידוך. אך המצב היה, שאפילו הוא אמר שעליו לחשוב על כך. אבל בסופו של דבר הסכים וקבעו זמן לחתונה.

בעומדה מתחת לחופה אמרה הכלה: ריבונו של עולם אתה הלא יודע את האמת, שכל הרינון שיצא עלי אינו אלא מעשה רשעות של אנשים, הוצאת שם רע עלי  אנשים שהתקנאו בעשרו של אבי, והאמת היא שאני טהורה לגמרי, ולכן מבקשת אני ממך, ריבונו של עולם שאם נתפשרתי והסכמתי לשידוך כזה, תיתן לי בזכות זאת, בנים צדיקים ותלמידי חכמים.

ואכן זכתה לארבעה בנים גדולי ישראל וחתנין רבנן  רבי יחיאל רבה של סובלק, רבי ישראל, רבה של נוביסלץ, רבי מאיר מו"ץ בוילנא ורבי יהושע מחבר הספר "מעוז הדת". (שאל אביך ויגדך)

מעשה בשני יהודים ישבו זה בסמוך לזה ברכבת הנוסעת לראדין: האחד מהם ידוע ומפורסם בקרב העולם היהודי היה זה מרן ה"חפץ חיים", אשר שב אל ביתו שבראדין. ואולם, היהודי שישב לצידו, כלל לא הכיר את מראה פניו של ה"חפץ חיים", כיוון שהתגורר בעיר מרוחקת.

כדרכם של נוסעים. היושבים זה לצד חברו משך שעות רבות, נקשרה שיחה בין השנים. ובמהלך השיחה סח אותו יהודי לשכנו: "היודע אתה, נוסע אני לראיין להתברך מפי פאר דורנו, ה’חפץ חיים’!"

שכנו לספסל לא הגיב על כך.

אך הדובר המשיך: "אתה, כתושב ראדין, בודאי שמעת על הצדיק המופלא הזה, הלא כן? ואולי זכית לראותו אי פעם"...

מה הופתע האיש, בשמעו את שכנו אומר: "אין הוא צדיק כלל...הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".

אחוז כעס קם השכן ממקומו וקרא: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה?"

"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים", "מכיר אני היטב את ה’חפץ חיים’", הוסיף.

התשובה הזו זעזעה לחלוטין את היהודי. "חצוף שכמוך!" קרא לעבר שכנו, הלא הוא ה"חפץ חיים". ואל שאר הנוסעים בקרון הפטיר: "הראיתם מימיכם אדם עלוב שכמוהו? מעז הוא לזלזל בפאר הדור, ב’חפץ חיים’! לא, איני מסוגל לשבת ליד אדם שכזה!" קרא בשאט נפש ועזב את הקרון.

כשהגיעה הרכבת ליעדה ועצרה בבית הנתיבות אשר בראדין, מיהר האיש לרדת מהקרון בו עשה את שארית הדרך. ’אינני חפץ להתקל שוב באותו יהודי עלוב, המעז פנים נגד ה’חפץ חיים!, הרהר, ועל כן חמק חיש מהר, עזב את שטח התחנה ופנה לעבר ביתו של מרן ה"חפץ חיים".

"אבינו איננו בבית", אמרו לו בני משפחתו של ה"חפץ חיים", כשהגיע אל הבית, "הואל נא להמתין, ר’ יהודי, עוד מעט מן הסתם הוא יגיע הביתה".

נרגש וקצר רוח המתין האורח לבוא בעל הבית.

בהתרגשות הרבה לא יכול לשבת על מקומו, והלך אנה ואנה בחדר. הן עוד מעט יפגוש פנים אל פנים את גדול הדור...ליבו החיש את פעימותיו. וכשנפתחה דלת הבית ונשמע קולו של מרן ה"חפץ חיים" הלם ליבו של האיש הממתין בכל עוז...עוד רגע, עוד רגע קט ויראה את ה"חפץ חיים"...

והנה הרואות עיניו נכונה? ההוזה הוא בהקיץ? אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו יהודי שישב לצידו ברכבת בראשית הנסיעה, אותו יהודי שבעטיו נאלץ לעבור לקרון אחר...ויהודי זה אינו אלא בעל הבית, ה"חפץ חיים"!

ליבו של האיש החסיר פעימה. פניו חורו ולשונו דבקה לחיכו. חלפו רגעים אחדים עד אשר התאושש. או אז קרב אל ה"חפץ חיים", השפיל מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים שטענתי נגדך!"

"אל תבקש ממני מחילה", נשמע קולו של ה"חפץ חיים", "נהפוך הוא: אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיון שהדברים שאמרתי לך צערו אותך. ובאותה שעה למדתי דבר חשוב: ליהודי אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו""... (מעשיהם של צדיקים).

שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

היצר הרע הוא כמו דייג ישנם שתי שיטות לדוג אחת ברשת ושניה בחכה, כך גם היצר הרע פועל ומכשיל אותנו בכמויות כמו "ברשת". ישנם אנשים שהיצר הרע לא יכול לתפוס אותם ניכשלים בכמויות כגון: אברכים שלומדים תורה לא נופלים בפח כל כך מהר כי חרדים לדבר השם. אז מה עושה היצר הרע צד אותם בחכה. אחד אחד כמו שהדג בא לחכה והדייג רואה שהחכה זזה אז הוא מושך את החכה ותופס אותו בלשונו. היצר הרע מגרה את האדם וכשהיצר מבחין שהוא אינו יכול להכשיל את האברך בעבירות ברשת שזו כמות גדולה הוא תופס אותו בלשון (בלשון הרע) ודג אותו עד כדי כך שקשה מאד להינצל מלשון הרע שאומרת הגמרא שאין אחד שניצל מלשון הרע ולכל הפחות מאבק לשון הרע.

אמרו חז"ל שלשון הרע הוא יותר חמור מכל העבירות, הקב’’ה סולח ביום הכיפורים למי שעושה תשובה על עבירות של אדם למקום אך לא על עבירות של בן אדם לחברו, אלה האדם חייב לפייס את חברו. והראיה לחומרת העונש מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ ונענשו במיתה שהתולעים אכלו אותם מלשונם ועד הטבור כלומר מידה כנגד מידה. כשם שנכשלו בלשון הרע התולעים אכלו את לשונם ומה אנחנו נאמר אם זה מה שקרה שהוציאו דיבה על הארץ שהיא חולות ואבנים דומם אז אם אנחנו נוציא דיבה על בן עליון נדבר לשון הרע על יהודי שהוא לא ארץ ישראל (דומם) הוא חלק אלוהך מימעל ממש אז עונשו הרבה יותר חמור.

הגה"צ ר’ משה אהרון שטרן שליט"א, משגיח דישיבת קמניץ בירושלים, סיפר לי מעשה מהחפץ חיים זיע"א, אותו שמע בבחרותו בארה"ב, במהלך שיעור מפי הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל.

פעם יצאו החפץ זיע"א ואדם גדול נוסף (ויודע אני מי היה אדם גדול זה), לנסיעה ארוכה בענין דחוף של מצוה, הדרך ארכה להם כמה ימי נסיעה, כי המקום שאליו נצרכו להגיע רחוק היה. בהגיעם לאחד המקומות, שמו מיד פניהם לתור להם מקום אכסניה למען יוכלו להשיב את נפשם מעמל הדרך ולהשביע רעבונם.

והנה, לאחר שמצאו אכסניה אצל שולחנה של בעלת בית יראת שמים, שהידורי הכשרות אצלה ענו על הדרישות המיוחדות של החפץ חיים וחברו למסע, ישבו שניהם וסעדו נפשם בתבשיל שהוגש להם. בתוך סעודתם נכנסה בעלת הבית ושאלה אותם האם האוכל ערב לחיכם. החפץ חיים ענה מיד: האוכל טוב מאד, ואילו אותו אדם גדול שחבר למסע אמר: כן, האוכל טוב למדי, אם כי חסר היה קצת מלח, אבל באופן כללי היה טוב מאד...

שמעה האשה ויצאה מהחדר, אבל מיד בצאתה מהחדר תפס החפץ חיים בידיו את זקנו וראשו ואנחת שבר בקעה מגרונו באומרו: אוי ואבוי, כל ימי נזהרתי בעצמי מלדבר ומלשמוע לשון הרע, ועתה נכשלתי פה ממש ששמעתי וקיבלתי לשון הרע, ואני מתחרט כבר על שנסעתי אתכם, ובודאי לא היתה מצווה בנסיעתי אתכם...

כשראה אותו אדם גדול כיצד התעטף החפץ חיים ביגון, נאחז חרדה ותדהמה, אך גם תמה תמיהה מסויימת: מה לו כי נזעק ונסער כל כך? ואולם מכיון שבחפץ חיים מדובר, פתח ושאל: מה כבר אמרתי, רבי ישראל מאיר, איזו לשון הרע היתה פה?...

ענהו החפץ חיים: כלום אין לשון הרע במה שאמרתם לבעלת הבית שהתבשיל חסר קצת מלח? הן לא היה שבישלה את האוכל כי אם המבשלת שהיא מעסיקה, וזו  אישה אלמנה, ומיד כששמעה את הטענה מפיכם על המלח, הלכה למטבח ופתחה בטענות על המבשלת המסכנה: למה לא שמת מלח בתבשיל, והמבשלת ענתה, כמובן, כי כן שמה מלח, ואז כבר הרעימה בעלת הבית את קולה וגערה בה באומרה לה: הלא הרבנים הסועדים על שולחני ואוכלים את התבשילים שבישלת אומרים שלא שמת מלח, וכיצד זה את אומרת אחרת? כך התווכחו השתיים, כשהמבשלת אומרת בביטחה ששמה מלח ובעלת הבית מטיחה בה וצועקת עליה שהיא שקרנית, שכן אם הרבנים אומרים שהאוכל חסר מלח, בודאי שהיא משקרת, והאלמנה התכעסה ואמרה ברוגז: בטוחה אני ששמתי מלח בתבשיל, ושומעה כך, אמרה לה בעלת הבית: אם את כה מעיזה פנים לומר על הרבנים שהם שקרנים, הרי את מפוטרת ממשרתך ואיני רוצה בך  יותר כמבשלת!...

חברו למסע של החפץ חיים, שכאמור אדם גדול היה, יושב ושומע בהקשבה מרובה לדברי החפץ חיים ופליאתו גוברת מרגע לרגע על דמיונו המופלג: מנין לו כל זה? איך הוא בונה מדיבור כל כך פעוט מגדלים באויר? ובגמר פליאתו הוא אומר: רבי ישראל מאיר, הנכם מגזימים!...

ענה לו החפץ חיים: אם כן, אם ברצונכם להיווכח שצדקתי, הבה ניכנס שנינו למטבח ונראה מה מתרחש שם...

קמו שניהם ונכנסו למטבח, ומצאו איך שתי הנשים נרגזות ונרגשות ומוחות דמעה מעיניהן, וכל זאת לאחר דיון ודיבור קולני ופוגע ולאחר שבעלת הבית הודיעה למבשלת שהיא מפוטרת, הכל כפי שתיאר החפץ חיים קודם לכן.

כשראה אותו אדם גדול מה שקרה, השתדל, כמובן, בכל כוחו לשנות את הדבר, הוא שילם טבין ותקילין עבור האלמנה כדי שתוכל לחזור למשרתה וכדי שישררו ביניהם השלום והשלוה!..(שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה הרה"ק רבי משה מפשעווארסק זצ"ל היה מפורסם בעולם החסידות כאחד הצדיקים הגדולים וכבעל רוח הקודש. במיוחד נודע כסופר סת"ם, שכל מה שכתב היה בקדושה ובטהרה ובכל הכוונות הדרושות. סיפרו עליו, כי פעם אחת קנה אצלו אחד מהצדיקים המפורסמים ספר תורה ונתן אותו למגיהים שיגיהו אותו, בהבטיחו להם שעבור כל טעות שימצאו, יתן להם עשרים רובל.

אחד מן המגיהים הללו היה אדם מרושע והחליט למצוא טעות בכל מחיר, מה עשה? הלך וביצע מעשה זדון, בעוותו במו ידיו את המילה "נגע", ואחר כך רץ לרבי והודיע לו שמצא טעות. הלך הרי לצדיק רבי משה מפשעווארסק וסיפר לו שמצאו טעות במלה "נגע".

נענה רבי משה ואמר: אותו מגיה הוא שקרן ורשע, מפני שאני אפילו זוכר את הכוונות שכיוונתי בשעה שכתבתי מלה זו, ובגלל מעשה זדון זה שעשה, יבוא עליו הנגע.

ואמנם, אותו מגיה נענש ונעשה מצורע. (שאל אביך ויגדך).

דבר ידוע הוא, כי בעת שפוקדת צרה אל ישראל, מתחילות הבריות לפשפש במעשיהן ולחפש אחר עוונות וחטאים.

כך ארע בשנת תר"ח, כאשר מגפת חולירע פרצה בעיר וילנה ובסביבתה. המחלה הקשה הפילה חללים רבים, והבריות פשפשו איש איש במעשיו ויש ששביררו אף במעשי הזולת כדי לחשוף את החטאים שגרמו למגפה הקשה.

אחד מאותם אנשים, שחיפשו חטאים לא רק בחדרי ליבם אלא גם אצל זולתם, הופיע בביתו של רבי ישראל מסלנט ולחש באזני הרב על אודות מעשיו הגרועים של פלוני. "בודאי עקב מעשיו הרעים פקדה אותנו המגפה הקשה", סיים האיש בהתרגשות.

כדרכו, האזין רבי ישראל בסבלנות לדברי האיש. ומשהשתתק הלה, אמר לו: "כידוע, ציותה התורה לשלוח את המצורע אל מחוץ לשלושת המחנות. ומדוע הורחק המצורע עד כדי כך? חכמינו זכרונם לברכה אמרו (במסכת ערכין ט"ז, ע"א), כי מחלת הצרעת באה על האדם בגלל עוון לשון הרע. יש אנשים הסבורים, כי איסור לשון הרע הינו מילה נרדפת להפצת דברי שקר. אך אין הדבר כן איסור לשון הרע כולל גם חיפוש חטאים ופגמים אצל הזולת! ועל כן אומרים לו, לבעל הלשון הרע: אם חושב אתה את עצמך למומחה במציאת חטאים ועוונות צא נא אל מחוץ למחנה. ושם, לכשתתבודד עם עצמך ימים רבים לא תוכל לחשוף את חטאי זולתך, אך תוכל בהחלט לחשוף ולגלות את כל העוונות שלך". (מעשיהם של צדיקים).

זאת תהיה תורת המצרע (מצורע יד-ב).

מצורע נוטריקון מוציא רע וידוע הפסוק החיים והמוות ביד הלשון.

הכוח האצור בלשוננו גדול הרבה יותר מכל מה שנוכל לתאר לעצמנו. על האדם לדעת שתוצאותיו של דיבור אסור הן הרות אסון.

כדי להבין מדוע התורה מדגישה כל כך את כוח הדיבור, די להעיף מבט חטוף בהשפעתה של המילה על הסביבה. לדוגמא, אדם יכול להיכנס לחדר, לומר כמה מילים המביעות כעס, וכבר הצליח להרגיז את כל הנוכחים במקום וכתוצאה מכך יכול אח"כ להיגרם חורבן ממשפט אחד.

משפחות רבות נהרסו בגלל משפטים בלתי שקולים של איש אל אשתו וכן להיפך. מילה שנאמרת שלא במקומה לא ניתן לקחתה בחזרה גם אם נבקש אלף סליחות.

גם כאשר אדם אומר משפט קשה על רעהו אע"פ שהתנצל וביקש את סליחתו בכל אופן הפצע נשאר פתוח ולא במהרה הוא מגליד.

כאשר אנו שולטים בכוח הדיבור בצורה הנכונה אנו שולטים גם בחיינו. הקב"ה נתן לנו הוראות מפורשות כיצד לשמור על לשוננו, עשה לנו מחסום עליון ותחתון בפה כדי שלא נתיר רסן לשוננו במהרה כי התוצאות הן חמורות, ואין פלא שכאשר האדם משחרר רסן לשונו הוא אינו יכול לראות את הנזק החמור העלול להיווצר ממשפט אחד.

הנה דוגמא נפלאה שהובאה בספר "אמרי שפר":

מעשה בשליח תלמיד חכם מצפון הארץ שהגיע לארגנטינה לשם גביית כספים לישיבה מסויימת.

בשבת עלה אותו תלמיד חכם לתיבה ודרש דברי אלוקים חיים, כשפיו מפיק מרגליות. הציבור שתה בצמא את דבריו הנלהבים, והתרשם מאוד מדברי תורתו.

בסעודה שלישית שוב דרש הרב והחליט כי כעת כבר הקרקע מוכשרת לעריכת מגבית ופנה לעשות כן... והנה הוא רואה שחלה תפנית דרסטית בציבור, ואותם אנשים שהיו מקודם רתוקים למוצא פיו, החלו לפתע להזעיף לו פנים ולשלוח לעברו מבטי בוז מוסתרים. הוא גם ראה שהמגבית נתקלת בקשיים.

הרב פנה אליהם ושאל בתמיהה "וכי מה קרה כעת ומדוע נשתנו פניכם אלי?"

קם הגבאי ושאל "האם כבוד הרב גם סופר סת"ם?"

הרב המופתע השיב "כן".

פני כולם חוורו. הנה אמת נכון הדבר...

הרב ביקש לשמוע במה העניין, ואז אמר הגבאי "אם כבוד הרב מבקש אספר לו זה עתה נודע לנו כי כבודו לוקח בעירו את ספרי התורה כביכול להגהה, ואחר כך מוכר אותם בגניבה, ובא לחוץ לארץ עד יעבור זעם ומעמיד פני חסיד... וכך מנהגך הרע תמיד..!"

הרב תפס עת עצמו לבל יאבד עשתונותיו ושאל את הגבאי באיפוק מאיפה הוא יודע את זה.

הגבאי השיב שפלוני אמר את זה. שאלו את פלוני היושב שם והוא הכחיש והשיב שלא אמר שהרב גונב תמיד ספר תורה, אלא ש"הרב גנב פעם אחת ספר תורה".

"האם ראית אותי גונב ספר תורה?" ממשיך הרב ללחוץ.

"לא..." משפיל האיש את עיניו "אבל פלוני אמר שהוא ראה".

ניגשים לפלוני "אתה ראית את הרב בגניבת ספר או ספרי תורה?"

"לא" משיב האיש "אמרתי שהרב גנב ספר. לא אמרתי ספר תורה".

"ומנין אתה יודע שגנבתי ספר?" שואל הרב.

"אה", משיב האיש בנימה בטוחה ומצביע על איש למדן וחכם שהיה בקהל "הוא אמר כך בפירוש!"

החכם הלמדן משתומם "אני אמרתי שהרב גנב ספר?! אני בסך הכל שמעתי את הדרשה היפה של הרב וליקקתי את השפתים כמו כולם, ואמרתי שדרשה כזאת יפה מסתמא הרב לא חיבר לבד אלא גנב אותה מאיזה ספר..."

כך נראה פטפוט מיותר...

הפה הוא הכלי העיקרי שבו האדם מגשים את ייעודו ע"י לימוד תורה וקיום מצוות שונות הנעשות על ידו.

כל השומר את לשונו פיו הופך להיות כאחד מכלי השרת במקדש. כאשר הפה משמש להגשמת היעודים שנקבעו לו על ידי ה’, הריהו מתעלה למעמד של כלי קודש.

ומנגד אותו כלי שרת, הפה, יכול להיטמא ובכך נפגמת יכולתו למלא את תפקידו.

המילים הן כחותם בחותמו של הקב"ה שבו הוא חותם את גזר דינו ביום הכיפורים. כך מעניקות המילים גושפנקא סופית למחשבותינו.

הגר"א זצ"ל כותב באחת מאגרותיו, ששום מילה אינה הולכת לאיבוד והכל נרשם. מלאכי שמים נשלחים לכל אדם כדי לרשום כל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו ולעולם אין הם נפרדים ממנו כמ"ש "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, ב).

עלינו אם כן לזכור כי לשון הרע הוא נשק המיוצר כולו אך ורק ממילים, ובכל זאת רואה בו התורה כוח הרסני מאין כמוהו.

ה"חפץ חיים" כותב, ששמירת הלשון משביחה את כוח תפילתנו, נותנת תוקף ללימוד התורה שלנו, מזכה אותנו בהשגחה אלוקית ומשפיעה עלינו את השפע הטוב שהקב"ה בחסדו הגדול מוכן להרעיף עלינו.

לפיכך הדיבור הוא כל כך חשוב ומשמעותי בחיינו ועליו אומר דוד המלך ע"ה "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע וגו’" (תהילים לד, יד) ולא רק זאת אלא האיש החפץ בחיים נצחיים חיי העוה"ב וגם אוהב ימים "לראות טוב", דהיינו שיראה כל ימיו טובים.

אם כן, מדוע נאבד סגולה נפלאה זו של חיים מאושרים בעוה"ז ובעוה"ב וזאת רק אם נשכיל לדעת כי החיים והמוות – ביד הלשון. (אור דניאל)

זאת תהיה תורת המצרע (מצורע יד- ב)

לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה

בתנא דבי אליהו מובא, שלשון הרע שבני אדם מספרים עולה עד כסא הכבוד, שנאמר "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהילים עג, ט) מבהיל!!! כמה צריך האדם להזדעזע ולחשוש כאשר יזכור שעוונותיו הגיעו עד כסא הכבוד.

כידוע, גדול עוונו של המדבר לשון הרע ונחשב לחמור יותר מכל העבירות, כלשון התוספתא המובאת בפירוש המשניות להרמב"ם "ולשון הרע כנגד כולם".

במשנה באבות (א, יז) שמעון (בנו של רשב"ג) אומר "כל ימיי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

הרמב"ם (הלכות דעות ב, ד) כותב "לעולם ירבה אדם בשתיקה. ולא ידבר אלא או בדבר חוכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו".

אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו וזו היא שיחת רוב כל אדם. ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים. ועל זה ציוו חכמים ואמרו "כל המרבה דברים מביא חטא". ואמרו "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים, והוא שציוו חכמים ואמרו "לעולם ישנה אדם לתלמדיו דרך קצרה".

כלומר, אפילו בלימוד התורה אשר כל עיסוקה אינו אלא בפה, כאשר כינוה חז"ל "עמל פה" (סנהדין צט) ואינה נקנית אלא בפה, כמו שאמרו "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא" (עירובין נד) ’אל תיקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה’, ואעפ"כ, על הלומד לפקח היטב על פיו ולנהלו בזהירות.

ועניין השתיקה אומנות גדולה היא!

עד כמה חשוב לאדם לשמור על פיו אף עם אשתו, כתיב "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד, יד) דרשו רז"ל (חגיגה ה) אמר רב: אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה.

בספר "תנועת המוסר" ח"ד מסופר:

כדי להמחיש ערכן של מילים, היה מרן בעל ה"חפץ חיים" נותן משלים שונים. פעם נפגש בעיר מוסקבה עם אחד הנדיבים הידועים ונכנס איתו בשיחה בעניינים שונים.

חתנו רבי צבי שליווה אותו, ניס באותו זמן מברק דחוף וכרגיל עשה כל המאמצים לצמצם במספר המילים כדי לחסוך בהוצאות התשלום.

תוך השיחה עם הנדיב, הרגיש הח"ח שעלולים לבוא לידי דיבור שיש בו משום לשון הרע, והעיר מיד "ראו נא כמה מדקדקים האנשים בניסוח מברק וסופרים כל מילה ומילה, ולמה? משום שהם יודעים שכל מילה עולה להם בכסף. ואם בעניינים הנוגעים לענייני כסף בלבד מדקדקים כך הבריות, כמה יש לדקדק ולספור כל מילה אם זה נוגע לאיסורים חמורים ופוגע גם בהפסדי ממונות וגם בדיני נפשות וכו’..."

ובספר "חסדי דוד" הביא מעשה הממחיש את חומרת העניין.

בתחילת שנת תשנ"ה איש אחד מעובדי חברא קדישא מעיר הקודש ירושלים ת"ו, כשהגיע לביתו לאחר שעסק בקבורת נפטרת ראה שאבד לו ארנקו ובו סכום כסף גדול.

היה לו חשש אולי הכסף נפל לתוך הקבר, וכיוון שהיה זה לפני החגים הוא היה מאוד לחוץ מזה.

נתייעץ עם איזה רב גדול אחד אם יכול לפתוח את הקבר ולהוציא את הארנק כיוון שבטוח הוא שנפל שם. הורה לו הרב שיכול לפתוח את הקבר ולא יתעכב בזה.

כשפתח את הקבר ראה את הארנק שם אך הגופה של הנפטרת איננה! אולם היו שם שני נחשים גדולים. כשהוציא את הארנק הוכש ע"י אחד הנחשים.

הלכו לברר על הנפטרת מה הייתה עושה בחיים ונודע שהייתה רגילה לספר לשון הרע...

 

החפץ חיים מבאר זאת במשל לאדם שנכנס לבית חרושת גדול ובתוכו שלל של מכונות. הגישה היתה חופשית לכל אזור המפעל פרט למכונה קטנה שניצבה בקצה האולם, לצידה ניצב שומר שהתיר את הכניסה לשטחה רק לאנשים העונדים תג זיהוי.

תמה אותו אדם על כך ושאל "מה שונה מכונה קטנה זו משאר המכונות שאליהן הגישה חופשית?"

השיבוהו "שוטה שכמותך! מכונה קטנה זו היא מרכז הבקרה של כל המפעל. מה ערך לכל המפעל עם המכונות הגדולות בשעה שמכונה קטנה זו תיפגע".

הנמשל בגופנו 248 איברים, ואבר קטן – הפה. ובו אפשר להגיע להרבה תפילות, מצוות וגמילות חסדים, ואפשר חלילה בדיבור אחד קטן להרוס הכל! משום שהדיבור אינו סתם מילים מתגלגלות. זהו כוח הבא מהנשמה, לכל מילה יש משמעות והשלכות על ההווה ועל העתיד.

כשאדם משחרר את רסן לשונו הריהו בהכרח מאבד את השליטה על הדיבור, ומכאן ועד להדרדרות לשפל המדרגה הדרך קצרה ביותר.

ידועים דברי הגר"א באגרתו "בכל רגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לעמוד".

חז"ל דימו את הלשון לחרב, רומח וחץ. ולשון הרע גרועה מן החרב. ונמשלה לחץ כיוון שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו והוא מתחנן לו ומבקש רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו אבל החץ כיוון שנורה אפילו מבקש להחזירו איננו יכול.

במדרש רבה (ויקרא ד) נאמר, שכל מצוותיו וחובותיו אינו מספיק לאדם למה שמוציא מפיו.

הדרך לשמירת הלשון היא שהאדם יקבע בתודעתו שחטאי לשון הרע ורכילות הם אומנם מאוד חמורים, עד שחז"ל אומרים שכתוב בפרשה חמש פעמים "זאת תהיה תורת המצורע" כדי לרמוז לנו שמי שמדבר לשון הרע נחשב כמי שעבר על חמישה חומשי תורה, ולעיתים הוא נחשב ע"י חז"ל כמי שעבר על עבירה החמורה מעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

עונשו של המצורע הוא "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". טמונה בעניין זה תועלת מעשית גדולה ביותר האדם נוטה לדבר על הזולת במקום להתבונן בנפשו פנימה. אילו האדם היה מורגל למבט פנימי הוא היה חש שגם אצלו יש הרבה מה לתקן וממילא ביקורתו על אחרי הייתה נחלשת ואולי אפילו נעלמת.

זאת תהיה תורת המצורע (מצורע יד-ב)

המצורע – המוציא שם רע (מדרש רבה).

רצה רבי (רבי יהודה הנשיא בן רבן שמעון בן גמליאל) ללמד את תלמידיו להקפיד על דבוריהם. הזמינם לסעודה, וציוה להניח לפניהם על השולחן לשונות מבושלות. חלק מהלשונות – רכות היו, כי התבשלו די צרכן. אך אחרות היו קשות, שכן לא התבשלו די הצורך.

גם רבי עצמו השתתף בסעודה, וכמארח הפציר בתלמידיו לאכול מהלשונות. והנה, שם ליבו לכך שאיש מבין התלמידים לא נטל לצלחתו מן הלשונות הקשות. רק הלשונות הרכות, המשובחות, הובאו אל פי התלמידים.

התבונן רבי במעשי תלמידיו ואמר להם: "תנו דעתכם למעשיכם: הנה, כולכם בחרתם בלשונות הרכות, ואת הקשות הנחתם בצד. נהגו כך תמיד: כאשר מדברים אתם איש עם רעהו, בחרו בלשון רכה, דברו בנחת, ואת הלשון הקשה את דברי הכעס הניחו בצד!"

לכן נאמר כל העולם כולו מתקיים בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו שלשונם רכה שנאמר "לשון רכה תשבר גרם" ’תשבר גרם’ ראשי תבות תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועף ארז ושני תולעת ואזוב (ויקרא  יד-ד)

"טהרות פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" ישנו  תולעת ואזוב ישפיל את עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י).

בתקופת גלותו שכר הגר"א עגלון יהודי עם עגלתו, על מנת לנסוע בה מעיירה אחת לשניה. בדרכו סטה הסוס לצידי הדרך הכבושה, ובפרסות רגליו דרך על ערוגות גינה הגובלת עם הדרך ופגע בהן. כאשר הבחין הנכרי בעל הגינה בנזק שנגרם לערוגותיו, מיהר אל העגלה ועצר אותה. העגלון מיהר להסתלק, והנכרי בכעסו פגע באדם היושב בה, הוא הגר"א, על שלא השגיח על הסוס ולא עצר בו, שלא לנטות מן הדרך הכבושה.

הגר’’א יכול היה לענות לו: "לא אני אשם אלא העגלון, שלא כיוון את סוסו בדרך הישרה", אך בכל זאת החליט להמנע מכל תשובה. הנכרי, שתבע שישלמו לו דמי נזיקין, הוסיף להרביץ בו, והגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה.

לאחר זמן הסביר הגר"א כי לא פתח את פיו להצטדק בפני הנכרי, בעל הגינה, שכן אילו היה נכנס עמו בדברים ומטיל את האשמה על העגלון, היה רואה עצמו כמלשין על יהודי בפני נכרי, שהוא עוון גדול מאד. ("הגאון החסיד מוילנא").

מעשה ברבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", שהלך בחוץ לארץ בליווי תלמידו. הלכו אחריהם גויים פולניים והשמיעו דברי לעג על חשבונם. לא רצה הצעיר להישאר בעל חוב, והשיב להם מנה אפיים. הוכיחו החזון איש: אינך בן תורה! תמה התלמיד: וכיצד ובאיזו צורה משיב בן תורה? ענה החזון איש: בן תורה אינו משיב כלל! ("פאר הדור" לוקטו ממורשת אבות).

בדרך כלל מדברי הלשון הרע הם אנשים ביקורתיים שלא נוטים לדון כל אדם לכף זכות וזה נובע מגאווה וכבוד שראייתם היא רק בקלון הדיבור ולא משפילים עצמם כענוים ומשתלטים על תאוותם לדבר לשון הרע וכדי להינצל ממידה זו צריכים ללמוד הרבה תורה.

וציוו הכהן ולקח למטהר שתי צפרים םחיות טהורות ועץ אחז ושני תולעת ואזוב (מצורע יד-ד)

המאמין בה’ יתברך לעולם לא ידבר לשון הרע ואף אם הפסיד ממון רב בגלל הזולת, שהרי אמרו רבותינו במדרש (במדבר רבה כב, ח) זוזים למה נקרא שמם כן על שזזים מזה וניתנים לזה. העולם הזה כגלגל המזל יכול להתהפך על האדם ולעשותו לעני. ומי שמדבר על תלמידי חכמים גדול עוונו מנשוא וכבר אמר התנא באבות "הזהר בגחלתן שלא תיכוה" משום שזכות התורה מגנת בעדו. ואף אם הוא נראה אדם פשוט ביותר צריך זהירות יתירה שלא לדבר עליו.

מרן הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר שעדיף לאדם לעבוד בביוב שזו עבודה בזויה ביותר ולא לדבר על תלמידי  חכמים, שהרי אמרו בתלמוד במסכת עירובין כל המדבר על תלמיד חכם נידון בצואה רותחת. במקום שידבר דברי תורה,  יצר הרע מסיתו לדבר דברי איסור והוא עומד מהצד וצוחק עליו, כי עבור סיבות פעוטות ביותר נופל האדם לבאר שחת חס ושלום.

מכאן ילמד אדם לקח עבורו לשנן הלכות לשון הרע שחיבר מרן החפץ חיים זצ"ל, עוד בתקופתו של החפץ חיים היה חי רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל וכתב לבני עירו שמהשמים נתנו מקום לחפץ חיים שליט"א להתגדר בו והרבה לספר בשבחו.

ופעם בא יהודי אל החפץ חיים על מנת לרכוש את חיבוריו, אמר את כל הספרים אני מוכן לקנות, חוץ מספר שמירת הלשון, משום שאני סוחר, ובחברת הסוחרים לא שייך שלא לדבר לשון הרע לצורך עסק הסחורה, ועדיף להיות שוגג ולא מזיד. אמר לו החפץ חיים זצ"ל דע לך שלפני שהוצאתי ספר זה לאור התיעצתי עם רבי ישראל מסלנט ושאלתיו: אולי לא כדאי לפרסם הספר הזה שעדיף, שיהיו שוגגים ולא מזידים? אמר לי הרב: אפילו אם יקימו הלכה אחת מכל הספר הזה כבר היה שווה לכתוב את הספר אף אתה אני אומר לך כן: אף אם תקיים הלכה אחת מהספר הזה כדאי לך לקנות הספר הזה.

וזאת משום שעבירה זו חמורה ושקולה כנגד ג’ עבירות, גלוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה, שעליהם אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור, שהרי בעוון עבודה זרה בחטא העגל כתוב (שמות לב, לא) "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה" לשון יחיד, וכן בגלוי עריות כתוב לגבי אשר פוטיפר כשהתגרתה ביוסף הצדיק (בראשית לט ט)"ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת" בלשון יחיד  וכן בשפיכות דמים כתוב אצל קין (בראשית ד יג) "גדול עוני מנשוא", ואילו על דבור לשון הרע כתוב (בתהילים) "לשון מדברת גדולות" לשון רבים, לומר ששקול עוון לשון הרע כנגד כולם. אם כן לא לחינם לדאבונינו מצוי מאד שמדברים לשון הרע על תלמידי חכמים כי אם כבר נוטלים עוונות הזולת כבר עדיף שיטלו עווונות הצדיקים. וכמה יקר מה שכתב הרמב"ן באגרתו: "וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך" (לבוש יוסף).

מאמר לפרשת תזריע-מצורע מתוך מעיינה של תורה

  מתוך: מעיינה של תורה, לפרשת מצורע 

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (יג-ב)

כאשר ברא השם יתברך את העולם זרחה האלוקות מן הבריאה כולה. כל אדם מסוגל היה לראות ולחוש את היוצר מתוך יצירתו, ועדיין לא התקיים כוח הרע אשר יסתיר ויעלים את הכוח האלוקי. אולם אחרי חטאו של אדם הראשון נסתתרה האלוקות בפנימיותו של העולם הטבעי. הטבע נעשה יותר עכור וגס, עד שהוא מכסה ומסתיר מעיני האדם את הכוח האלוקי הפנימי והאמיתי, הנותן חיים וקיום לבריאה כולה. כפי שאומר הכתוב: "ויעש ד' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור" – הכל נתכסה במלבוש של עור, המעלים את פנימיותו של הטבע כשם שהעור מכסה על פנימיותו של גוף האדם. (אותיות "עור" הן כאותיות "עיור" מלשון סומא...)

ברם, גם ה"עור" אינו אלא הסתר שטחי. כשם שעורו של אדם יש בו לפי המדע – נקבוביות זעירות, בתי נראות, שבעדן נכנס אויר לגוף ובעדן יוצאת הזיעה מן הגוף – כך גם ב"עור" הבריאה, בהסתר של הטבע החיצוני, ישנם ה"חלונות" וה"חרכים", שבעדם אפשר לראות, אם אך יש רצון לכך, את קרינת ההשגחה מן הטבע, את כוח היוצר ביצירתו. האלוקות עשויה לקרון מבעד ל"עור" ולהתגלות לעיני האדם העמל ושוקד על כך שה"עור" יהפוך ל"אור"... אבל אם הנקבוביות הזעירות של ה"עור" הינן סתומות ואטומות, כך שהאדם אינו מבחין כלל בקרינת העוח האלוקי הפנימי שבטבע וסבור הוא שהכל אינו אלא מקרה טבעי ללא כל הנהגה והשגחה עליונה, חלילה הרי הוא זה "נגע צרעת בעור בשרו" העור לקה מלמעלה בנגע צרעת, החוצץ לחלוטין בין החיצוניות והפנימיות שמתחת ל"עור"... אדם כזה אמנם טמא" הוא ועליו לבוא אל הכהן, אל גדול הדור שתפקידו ללמד דעת אלוקים ולנטוע אמונה בלבבות, למען ירפאהו ויפקח שוב את עיניו לראות משהו מתחת ל"עור"... 
(שפת אמת).

מובא בספרים שאותיות "נגע" בהיפוך סדר הן "ענג" – מילה הקשורה עם שבת קודש, ("וקראת לשבת ענג"): ואותיות "צרעת" בהיפוך סדר הן: "עצרת" מילה הקשורה עם יום טוב. ("עצרת תהיה לכם"). 

שבת ויום טוב הם איפוא ההיפך של נגע צרעת: שכן אם נגע צרעת מסמל את ההסתר של האלוקות, את גסותו של עולם הטבע המכסה על פנימיותה של הבריאה הרי שבת ויום טוב הינם ההיפך המוחלט מזה, שהם פוקחים את עיני האדם ופותחים את לבו לראות ולחוש את יוצר בראשית מתוך יצירתו, קורעים את ה"עור" המכסה על הפנימיות ומפיקים את האור הגנוז מתוך הטבע.
(ספרים).

יציאת הכהן אל המצורע

יציאת הכהן  אל המצורע

 שיר מאת: אהובה קליין ©

  הכהן ממלא  חובתו

  לצרוע בעת בדידותו

  מחיש  תנועתו כאייל

  עַל כָּל צַעַד ושַעַל.

 

 עטור בגדי כהונה

 מלווה ברוח  השכינה

 מחוץ למחנות פוסע

 דבק באחריותו כסלע.

 

 לפתע יבחין באיש

חמלה עליו ירגיש

מניח שהתרפא מהנגע

ממתין לחירותו הרגע.

 

נושא תפילה לאלוקים

מתוך עמקי מעמקים

 לבל יצליח בשליחותו

 וישיב האיש לביתו.

הערה: השיר בהשראת פרשת: מצורע [חומש ויקרא]

פרשת מצורע - הנזקים הגשמיים והרוחניים - של המצורע?

פרשת מצורע - הנזקים הגשמיים והרוחניים - של המצורע?

מאת: אהובה קליין

 פרשה זו  העוסקת במצורע היא המשך של הפרשה שלפניה - [פרשת תזריע].

כפי שהכתוב מתאר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. [ויקרא י"ד, א'-ה]

השאלות הן:

א]   במה ייחודה  של מחלת הצרעת?

ב]  מה המיוחד בכהן לאבחן  את הנגע?

תשובות

מחלת הצרעת וייחודה.

כידוע מחלה נוראה זו, הייתה באה על יהודי שלא נזהר בלשונו שהרי כבר אמר שלמה המלך:  "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ".[משלי י"ח, כ"א]

והיא נכללת באותה קטגוריה עם העבירות החמורות ביותר:

עבודה זרה,

גילוי עריות.

שפיכות דמים.

המדבר לשון הרע- מטמא את פיו וגם אם אומר דברי תורה—הם נטמאים ונופלים לתוך כוחות הטומאה.

דוד המלך מזהיר:

"נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;    וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.  סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב;    בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".  [תהלים ל"ד,- י"ט-ט"ו]

מכאן: שאין ערך לעשיית מעשים טובים- אם בו בזמן עוסקים בלשון הרע באופן זה, אין הטוב מגיע למקום המתאים. אך מהרגע שהמצורע חוזר בתשובה ונטהר, רק אז דברי התורה, או המעשים הטובים שעשה בעבר- באים על תיקונם- נזקפים כעת לזכותו.

"אור החיים"  אומר על  בעל – לשון הרע: "מה תקנתו? יעסוק בתורה ויתרפא". המשמעות היא: רק  באותה עת- ביום טהרתו-  לימוד התורה שלו  יכול לגרום לרפואתו.

ב"חובת הלבבות" [לרבינו בחיי] כתוב: בזמן שאדם מדבר לשון הרע על חברו - ניטלות ממנו כל הזכויות שצבר על עשיית המצוות במשך חייו והדבר נזקף לטובת אותו אדם  שהוא מרכל עליו!

בספר החינוך נאמר:

"משרשי המצווה, לקבוע בנפשותינו –כי השגחת ה'  היא פרטית על כל אחד ואחד מבני האדם וכי עיניו [של הקב"ה] פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב:  "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה". [איוב ל"ד, כ"א] לכן עלינו לדעת שמחלה זו נגרמה כתוצאה  מהחטא שחטאנו.

מעניין, כי הנגע בעור ,או בשיער מקבל  גוון לבן, הרי הלבן בדרך כלל מסמל טהרה, כמו שכתוב:

"אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינו -  אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיו"ּ.[ישעיהו א', ח']

וביום הכיפורים הכהן השתמש בלשון של זהורית:    שהיא- רצועת צמר מתמשכת הצבועה בצבע אדום המופק מתולעת .

הכהן היה קושר את לשון הזהורית על קרני השעיר וכולם היו מצפים ומייחלים ללשון הזאת- שתלבין ואז ישמש להם הדבר הוכחה שנמחלו החטאים.

אם כן מדוע הנגע בעור, או בשיער - דווקא לבן?

התשובה לשאלה זו: שגם אם אדם עושה מעשים טובים ומצוות והוא נחשב  בגדר של לבן- קדוש וטהור- והכל עושה בקדושה למען אלוקים, אבל באותו זמן הוא פוגע בזולת כגון: שמדבר דברים רעים על חברו- מכיוון שכך, הרי כל הלובן במעשיו חסרי ערך הם  והוא יקרא: טמא! ["באר הפרשה"- מאת: רבי אברהם אלימלך בידרמן שליט"א]

רבי שמעון בן יוחאי אומר:

"אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש לפני ה' שיברא לאדם  שני פיות, אחד שיהא עמל בתורה ואחד שיעשה לו בכל צרכיו, חזר ואמר רשב"י: ומה שיש לאדם פה אחד, אין העולם יכול לעמוד ממלשינות שלו, אילו היו שניים, על אחת כמה וכמה- שאין העולם יכול לעמוד בכך" [ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א]

כוחו  המיוחד של הכהן.

רבי ישראל מאיר מראדין  בעל "החפץ חיים" טוען: כי תמוה הדבר שמצורע אינו ניגש לרופא שיבחין את סוג הנגע.  אלא טהרתו תלויה בכהן !

מתברר כי טהרתו של המצורע  תלויה במוצא פיו של הכהן, כפי שכתוב במסכת נגעים[ג, א]:" הוא [הכהן]  אומר: "טמא" והוא אומר: "טהור" ומה הטעם לכך? על כך אומרים  חז"ל : כי  הנגעים באים על האדם בעבור שחטא בלשונו ברכילות- מסיבה זו גם הריפוי של הצרעת בא מכוח דיבורו של הכהן- וכל זה  מהטעם: של מידה כנגד  מידה.

 נאמר [ערכין ט"ו] כי הצרעת אינה באה על האדם במקרה, אלא  על פי רוב-בעבור עבירת לשון הרע. לכן  ישנו צורך לבוא אל הכהן שהוא העומד לכפרת החוטאים וברגע שהמצורע יתבונן במכפר -היינו בכהן- עשוי להגיע להרהורי תשובה ואף יפשפש במעשיו, אך יש וייסגר פעמים מחוץ למחנה- שמא  הרהר בתשובה, אלא שזו לא הייתה מטרה של עשיית  תשובה שלמה לגמרי.

על דרך משל, ניתן להסביר שאדם חשב להשיב מחצית מכסף שגזל מרעהו ואז אלוקים יחדש לו כמה סימנים ועקב כך - יוסגר בשנית למען ישלים  את תשובתו ויהיה טהור לגמרי.

מסופר על מנהג מעניין של בית הלוי:

היה ברשותו קופסת טבק ובכל עת היה מתבונן על קופסא זו, משנשאל לפשר העניין? הראה לשואלים- שחקוקות אותיות על המכסה: "שמו ,שמנ" , ר"ת   הכוונה למילים: "שומר פיו ולשונו- שומר מצרות נפשו" ,הוא כתב את הסימן הזה- על מנת שיזכור בכל רגע ורגע לנצור את  לשונו.

החפץ חיים כתב [שער הזכירה פ"ו]: שאומנם בימינו כבר לא קיימת מחלת הצרעת- אך במקומה קיימת עניות נוראה.

על פי "אהל יעקב": המצורע הנבדק אצל הכהן, נוכח לדעת כמה משקל יש למילים- שהרי מילה אחת בפי הכהן עשויה להכריע  את גורלו, כי כל עוד הכהן אינו אומר את המילה: "טמא"- הוא איננו טמא ולמרות שהנגע בולט לעין, כל עוד הכהן אינו אומר את המילה: "טהור" הוא  לא נחשב לטהור וזאת שלמראית עין - נרפא הנגע. מעוצמת מילותיו של הכהן ילמד בעל לשון הרע- כמה כוח יש לדיבור והדבר ישפיע עליו לא להגיד מילים  שאינן טובות.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי החיים והמוות בידי הלשון ובחכמה ינהג האדם אם יחשוב היטב- טרם יוציא מילה מפיו.

 

צרעת בבית

צרעת בבית

שיר מאת: אהובה קליין©

גסות רוח הייתה דרכו

דרור נתן ללשונו

התהלך בגאווה ויהירות

התנשא תמיד על הבריות.

 

התעלם מיד ההשגחה

החזיק ברכושו בתאווה

לפתע הבחין בנגעים

את כתלי ביתו מכסים.

 

 הכהן מביט ומצביע

על הצרעת מתריע

בעל הבית בוש ונכלם

חש שעליו חרב העולם.

 הערה: השיר בהשראת פרשת מצורע [חומש ויקרא]

פרשת מצורע- החוטא בלשון הרע- עובר על חמשת חומשי תורה-האמנם?

פרשת מצורע- החוטא בלשון הרע-  עובר על חמשת חומשי תורה-האמנם?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת מצורע פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה לאמור: זאת תהיה תורת המצורע  ביום טהרתו והובא אל  הכהן" [ויקרא  י"ד, א]

התורה מזכירה מיני צרעת ונגעים ואת דרכי הטהרה- כשהכהן תופש תפקיד נכבד בכל ענייני הבדיקה וההיטהרות.

בין סוגי הצרעת, התורה מתארת גם את הצרעת בקירות הבית: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור: כי תבואו אל ארץ כנען, אשר  אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" במקרה זה הכהן מצווה: לפנות הבית,  לאחר פינוי הבית הכהן בא לבדוק מקרוב את הנגעים שעל קירות  הבית.

השאלות הן:

א] מאין כי החוטא בלשון הרע על חברו - עובר על כל חמשת חומשי תורה?

ב] מדוע טהרתו של  המצורע תלויה  בכהן ולא ברופא?

ג]  מהו הגורם לנגעים בבית?

 תשובות.

החוטא בלשון הרע.

נאמר במדרש ויקרא רבה [ט"ו, ו]  :"חמש "תורות" כתובות במצורע: "זאת תורת נגע צרעת"[ויקרא י"ג, נ"ט]:"זאת תורת אשר בו נגע צרעת"[י"ד, ל"ב]:"זאת התורה לכל נגע הצרעת"[י"ד, נ"ד]:"זאת תורת הצרעת" [י"ד, נ"ז]:והקיף [-וכלל]:"זאת תהיה תורת המצורע"- תורת המוציא שם רע[ הכוונה למספר לשון הרע] ללמדך, שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי  תורה.

חז"ל שואלים: הרי  אפשר היה להסתפק באזכרה אחת של: "תורה" לגבי המצורע וגם אז ניתן היה להסיק- כי העוסק בלשון הרע על חברו- עובר על כל התורה כולה ! אלא שעניין לשון הרע מופיע בכל אחד מחמשה חומשי התורה- בין באופן ברור, בין בדרך הרמז:

א] בחומש בראשית- מסופר על חטאו של הנחש ועונשו, על כך אומרים חז"ל: כי הנחש דיבר לשון הרע על הבורא באומרו: "מן העץ אכל וברא את העולם"

לכן נענש באופן קשה, ארור הוא מכל הבהמה וחיית השדה, על גחונו ילך כל ימי חייו עפר יאכל, אין לו בעיות פרנסה, כי בעיני ה'  תפילתו אינה רצויה ועוד נאמר עליו: "ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" [בראשית  ג, ט"ו]

ב] בחומש שמות  ,פרק ג'- מסופר על שני העברים הניצים, שמשה נתקל בהם ולפי החכמים הקדמונים, אנשים  אלה היו דתן ואבירם, שהלשינו על משה על שהרג את המצרי, ומתי נענשו על כך? במחלוקת קורח  ועדתו - באו על עונשם. כפי שהכתוב מתאר: "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש: וירדו הם וכל אשר להם שאולה ותכס הארץ ויאבדו מתוך הקהל" [במדבר ט"ז. ל"א- ל"ד]

ג] בחומש ויקרא נאמר באופן ברור :"לא  תלך רכיל בעמך" [י"ט, ט"ז]

ד] בחומש במדבר מסופר על מרים שחטאה בלשון הרע על משה ונענשה בצרעת, כנאמר: " והנה מרים מצורעת כשלג" [י"ב, י]

ה] בחומש  דברים: משה מזהיר את בני ישראל: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים" [דברים כ"ד, ט]

מתוך קריאת הפסוקים בחמשת חומשי התורה- אנו לומדים: שבכל הספרים ישנה אזהרה לעם ישראל באופן מפורש וגם במרומז- לא להיכשל בחטא איסור לשון הרע.

מכאן המסקנה: כי אדם העוסק ברכילות על חברו- כאילו עבר על כל התורה כולה.

טהרת המצורע בידי הכהן.

רבי ישראל מאיר מראדין  בעל "החפץ חיים" טוען: כי תמוה הדבר שמצורע אינו ניגש לרופא שיבחין את סוג הנגע.  אלא טהרתו תלויה בכהן !

מתברר כי טהרתו של המצורע  תלויה במוצא פיו של הכהן, כפי שכתוב במסכת נגעים[ג, א]:" הוא [הכהן]  אומר: "טמא" והוא אומר: "טהור" ומה הטעם לכך? על כך אומרים  חז"ל : כי  הנגעים באים על האדם בעבור שחטא בלשונו ברכילות- מסיבה זו גם הריפוי של הצרעת בא מכוח דיבורו של הכהן- וכל זה  מהטעם: של מידה כנגד  מידה.  

 

 

הטעם לנגעים בבית.    

על פי חז"ל : רוב חטאי האדם הם: לשון הרע, גסות רוח, מדנים, צרות עין ועוד.

העונש בא בשלבים: תחילה נגע בבית, אחר כך בבגד , הדבר בא להזהיר את החוטא כדי שלא יבטח יותר מידי בנכסיו ולא יתנשא על הבריות ,שיתרחק מהרכילות שהיא מזיקה מאד.  חז"ל מדגישים: כי הנגע בבית נובע מצרות עין.

הנצי"ב  בהעמק דבר מסביר: כי כנען הייתה מסמלת את חיי המסחר ולשון הרע היה תמיד מושרש בחיי הסוחרים,  חז"ל אומרים [מסכת ערכין ]שהנגעים באים רק על לשון הרע, לשון הרע שאינה מזיקה, יש לה כפרה על ידי מעילו של הכהן הגדול. לשון הרע שהיא מזיקה – נפוצה רק  אצל תגרנים, אך אינה נפוצה בקרב עובדי אדמה, לכן התורה אומרת בהדגשה: "כי תבואו אל ארץ כנען" ללמדך שנגעי הבתים נפוצים אצל התגרנים שבם - הרחוקים מעבודת האדמה. ויתכן שהתורה רוצה ללמד: להפסיק  לרדוף אחרי מותרות על ידי  תגרנות , אלא לחיות באופן  טבעי עם אדמתו  בדרך של קדושה וטהרה. תפקיד הצרעת להזהיר את האדם על הסיכון המוסרי בכך שהוא מתמסר לנוחיות מוגזמת. כי אז  אבני ביתו הן עדי חמס ויעידו לרעתו לכן הצרעת בבתים- תפקידה לנקות  את העם מגזל , אונאה- כלומר ממעשים שבחוסר תום לב וחוסר צדק, ולהביא את העם  להתרגל לחיות בצניעות - חיים ללא מרמה, לשון הרע וגזל, הימנעות מדרך רעה זו תגרום לעם  להינצל מכל הנגעים..

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן ללמוד: כי איסור  רכילות ולשון הרע הוא כל כך  מזיק- עד כי  העוסק בעבירה זו -  נאמר עליו : שעבר על כל התורה כולה.

 מי ייתן ונלמד  לשמור על איסור לשון הרע ויפים דבריו של רבי שמעון בן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה"

 

 

 

 

המצורע - שיר מאת: אהובה קליין©

המצורע - שיר מאת: אהובה קליין©

הוא לא נצר את פיו

קיץ חורף סתיו ואביב

נטול מצפון ואחריות

הפיץ שקרים ורכילות.

 

לפתע מהנגעים  נדהם

חש בנפשו בוש ונכלם

בחיל ורעדה פוסע

בפני הכוהן מופיע.

 

הכוהן יאיר לו פנים

בזהירות יבחן הנגעים

יציב בפניו פתרון

נוסך  בנפשו ביטחון.

 

הערה:השיר בהשראת פרשת [תזריע –מצורע, חומש ויקרא]

 

פרשת מצורע- מהי נקודת האור הגנוזה בנגע כותלי הבית?

פרשת מצורע- מהי נקודת האור הגנוזה בנגע כותלי הבית?
מאת: אהובה קליין.
[המאמר לעילוי נשמת אימי ז"ל-חיה בת בן –ציון.]

פרשה זו היא המשך לפרשת תזריע, דנה רבות בסוגי נגע הצרעת ובמלאכותיו של הכהן שתפקידו להביא למצב של טהרה, בכל המצבים:
לדוגמא: נגע בביתו של האדם, וכך התורה מתארת זאת: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור: כי תבואו אל-ארץ כנען אשר אני  נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם: לאמור כנגע נראה לי בבית: וציווה הכוהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכוהן לראות את הנגע ולא יטמא כל –אשר בבית ואחר כן יבוא הכוהן לראות את- הבית: וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר.."[ויקרא י"ד, ל"ג-ל"ז]
השאלות הן:
א] מדוע התורה מדגישה את הצרעת בבתים דווקא בארץ ישראל?
ב] מהי נקודת האור בהבטחה האלוקית:
"ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם?
ג] מהו תפקיד הכוהן במקרה של נגע בבית?
התשובה לשאלה א]
על כך עונה הרמב"ן:כי הצרעת  פוגעת בעם ישראל -נבחר ה'  היושב בארץ ישראל שהיא נחלת ה'.
ואלו הם דבריו: "זה העניין אינו בטבע כלל, ולא היה בעולם ,וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה', רוח ה' עליהם תמיד להעמיד גופם, בגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות ,כי סר ה' מעליו, לכן אומר הכתוב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"
עונש זה של נגעים בבית נוהג אך ורק בארץ ישראל-מהטעם : "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ":[דברים י"א,י"ב]
 כלומר-ארץ ישראל היא קדושה, לכן אם האדם היושב בה וחוטא- באים עליו הנגעים.
נאמר: בראשונים,במדרש ,תדשא: כי ארץ ישראל מודגשת בנושא  נגעי הבתים ,לפי שבמדבר היו גרים באוהלים ושם לא היו נגעים,
אלא רק בארץ המובטחת.
חז"ל בערכין ט"ז אומרים: כי הסיבה להיווצרות הנגעים בבתים בארץ ישראל היא: עניין צרות העין, כאשר אדם חושב שביתו ונכסיו שייכים אך ורק לו ואין הוא מקיים מצוות הכנסת אורחים בביתו ובאותה דרך שוכח כי הארץ  -כולל הנכסים-הם בבעלות הקב"ה. ולכן אין להפגין כלפי הזולת צרות עין ובעלות מוחלטת על הרכוש.
כי במצב בו האדם חושב: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",
ה' יכול להוציאו  מביתו על ידי הבאת נגעים.
התשובה לשאלה ב]
על כך עונה רש"י: דווקא בנגעים ישנה בשורה טובה לעם ישראל,
לפי  שהאמוראים הטמינו מטמוניות של זהב בקירות בתיהם במשך  ארבעים שנה -כאשר בני ישראל התהלכו במדבר, עם כניסת  בני ישראל לארץ,  בראותם את הנגע שמופיע בבתים היו חייבים לנתץ את הקירות וכך התגלו האוצרות. ובכך התממשה ההבטחה האלוקית לעם ישראל: "ובתים מלאים כל טוב"[דברים ו,י"א] לכן נאמר בלשון עתיד: "ונתתי נגע צרעת"-שהיא לשון בשורה והבטחה לישראל.
הכלי יקר אומר: כי הבשורה הטובה בנגעים היא: שנאמר: "כילה ה' את -חמתו  שפך חרון אפו ויצת אש בציון.."[איכה ד,י"א]הכוונה- שהקב"ה ,כך מכלה את כעסו בדומם-בעצים ובאבנים ואינו נוגע ישר בגופות, כך בשורה זו חלה בנושא: נגע הבתים, לכן נאמר: " כנגע נראה לי בבית "- כלומר בדמיון נראה לי  ,כעין נגע ,ראיתי בבית וראוי לבוא אלי לבדוק זאת.
רבינו בחיי מביא מדרש: לפיו כל עניין הנגע בבית, אינו אלא משל:
"ובא אשר לו הבית"-זה הקב"ה.
"והגיד לכוהן"- זה הנביא ירמיהו.
"כנגע נראה לי בבית"- זה הצלם שהעמיד מנשה בהיכל.
תשובה לשאלה ג]
במקרה וישנו נגע בביתו של אדם, הוא מספר זאת לכהן ,הכהן מצווה לפנות את הבית בטרם יבוא לבדוק-כי כל עוד הכהן לא פסק: "טמא"  אין הבית טמא-כך מסביר רש"י.
ראשית ,היה צורך לפנות את כלי החרס-לפי שאם נטמאו –אין להם טהרה ומותר להשתמש בהם רק לצורך חולין כשאינו מקפיד על טהרתם, ובמקרה וכלים אלה נטמאו יש לשבור אותם כדי שלא יטמאו תרומה ,או קודשים.
יש לפנות גם את "כלי השטף"-אלו כלים שאם נטמאו ניתן לטהרם.
ומדוע יש לפנות את כל מה שיש בבית ,בטרם הכהן יבוא?
שאם אכן יש נגע בקירות הבית ולא רוקנו את הבית-כל מה שבבית נטמא וייסגר . במידה ויש "כלי  שטף"- אם נטמא ניתן לטבול ולטהר ואם מדובר באוכל ומשקה-יאכל אותם בימי טומאתו, אין התורה חסה ,אלא על כלי חרס שאם נטמא ולא הוציאו מהבית בזמן- ינותץ.
אחרי זה הכהן מגיע ורואה את הנגע-אם הוא נראה שקוע בקיר-בגוון ירקרק, או אדמדם- יוצא הכוהן אל פתח הבית ומסגיר אותו לשבעה ימים ואם אחרי זה ראה שהנגע התפשט, באותו מקום יוציא את האבנים.
ואת הטיח של הבית יש לקלף, ולהשליכו מחוץ לעיר במקום טמא. ויתבצע טיח חדש, אם אחרי כל תהליכים אלה הנגע שוב חזר בבית ,יש להרוס את כל הבית ולהוציא את ההריסות מחוץ לעיר במקום טמא., ומי ששהה בבית בזמן שהבית היה סגור, יהיה טמא עד הערב ואם ישן שם-יכבס את בגדיו, אם הנגע לא התפשט בקירות הבית ,הכהן יכול לטהרו-כי נרפא הנגע.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק שכל נושא הנגע בבתים בארץ ישראל לא  תמיד היה שלילי  והיה בו גם מצב של בשורה טובה - גילוי אוצרות.
מכל מקום, פרשנים רבים טוענים שנגעי הבתים היו בשורה לטובים ומנגד -אזהרה לרשעים.
 
 
 
 
 
 
 
 

נגע בכותלי הבית/שיר מאת: אהובה קליין ©

נגע בכותלי הבית/שיר מאת: אהובה קליין ©
 
ההלך חסר אונים
כותלי ביתו נגועים
חש כעלה נידף
מעל גלי הים צף.
 
מנסה לדלות זיכרונות
היכן עבר עבירות
הלבין חברו ברבים
לשונו שלף כסכין?
 
בחיל ורעדה פוסע
צרתו לכהן מודיע
בטרם ייגש לביתו
יפקוד חיש לרוקנו.
הערה: השיר בהשראת פרשת מצורע,[חומש ויקרא.]