פרשת קורח

פרשת קורח - הרב אריה קרן

פרשת קורח

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

וימתו האנשים מוצאי דיבת הארץ רעה...ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו (שלח יד,לז-לח)

וכבר נאמר: חיים והמוות ביד הלשון ומעשה שהיה: מחלה קשה פקדה את מלך פרס, מחלה שכילתה את בשרו וגרמה לו להיות כחוש וצמוק עד מאד. דרש המלך בטובים שברופאים, והללו קבעו: "תרופה אחת ויחידה יש למחלתך והיא: חלב לביאה. לכשתשתה מחלב זה תרפא ממחלתך הנדירה".

להשיג חלב לביאה, אין זה דבר של מה בכך, כלל ועיקר! הן הלביאה, נקבת האריה חיית טרף היא וכל הקרב אליה שם נפשו בכפו.

ואולם, ידע מלך פרס כי שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם, בודאי  ימצא דרך כלשהי לקרוב אל לביאה ולחלב ממנה את חלבה. על כן שיגר שליחים אל שלמה המלך, ובפיהם בקשה "השג נא בעבור מלכנו חלב לביאה". שליחיו שלמלך פרס הצטידו בממון רב, ידע המלך כי על מנת להשיג את החלב הנדיר יהיה בודאי צורך בתשלום הגון.

כשקבל המלך שלמה את הבקשה, קרא לבניהו בן יהוידע. "אותך אשלח להביא את החלב", כך אמר לו המלך.

"אך מנין אשיג חלב לביאה?" לא הבין בניהו. "עליך ליטול עמך עשר עיזים ואז תפתח בפניך הדרך להשיג את החלב", אמר המלך בחכמתו, והסביר לבניהו כיצד יעזרו לו העזים להשיג את חלב הלביאה.

עמוס בשר העיזים יצא בניהו לדרך, עד אשר הגיע אל גוב האריות. מרחוק ניצב וראה בין חיות הטרף לביאה אחת מניקה את גוריה. הביט בניהו לעבר הלביאה, וממקום עמדו במרחק גדול ממנה, השליך לעברה אחת מהעיזים שהביא עמו. הלביאה התנפלה על העז ואכלה את בשרה לתאבון.

ביום המחרת קרב בניהו קמעה לעבר הלביאה, ושוב כביום האתמול השליך לעברה עז נוספת. גם הפעם טרפה הלביאה את העז.

ביום השלישי קרב עוד ותר, וכך המשיך להתקרב עוד ועוד, בכל אחד מהימים הבאים. וכמובן, בכל יום ויום נהג להשליך עז לעבר הלביאה.

והלביאה התרגלה במשך הימים למיטיבה, המשליך לעברה מזון כה משובח. עד אשר ביום העשירי ניצב בניהו בן יהוידע לצד הלביאה, ואף השתעשע עמה. חית הטרף הביטה בהכרת טובה באיש שסיפק לה מזון במשך הימים הקודמים, וכשניגש אליה וחלב אותה כלל לא הראתה סימני התנגדות לכך!

שמח וטוב לב שב בניהו בן יהוידע אל המלך שלמה, והגיש לו את כד החלב. מיד נתן המלך את החלב לשליחו של מלך פרס, וזה מיהר לצאת לדרכו. הן המלך החולה ממתין בכליון עיניים לתרופה שתושיע!

ארוכה היתה הדרך אל פרס, ובלילות נאלץ השליח לחנות באכסניות. בלילה האחרון, עת ישן באכסניה, חלם חלום מוזר, בחלומו, התווכחו כל אבריו וכוח סוער.

אמרו הרגלים: "חשובות אנו מכל האיברים. אלמלא יצאנו לדרך כיצד היה מגיע חלב הלביאה?"

"לא!" טענו הידיים. "אנחנו חשובות מכן. בלעדינו לא היה השליח מצליח לחלוב את הלביאה!"

התערבו העיניים בויכוח וטענו בלהט: "אנחנו חשובות מכל האיברים. אלמלא הורנו לו, לשליח, את דרכו לא היה הולך, אף לא היה שב ועמו החלב".

"טעות עמכם", השמיע הלב את קולו, "כולכם טועים טעות חמורה. אני נתתי את העצה להביא למלך חלב  לביאה. לולא עצתי זו מה תועלת היתה בכל פעולותיכם?"

בזה הרגע השמיעה הלשון את קולה. "אני חשובה ומועילה מכולכם. אלמלא כוח הדיבור, מה היה כוחכם ומה היה פעלתכם?"

,שתקי, לשון!" קראו לעברה כל האיברים כולם, "כיצד מעיזה את לדמות עצמך אלינו? הן את יושבת במקום חשוך ואפל. ובכלל, את רכה, כולך בשר, ואין בך אפילו עצם קשה אחת, כפי שיש בנו! הישארי אפוא בתוך הפה, ואל תתערבי בויכוחנו!

אך הלשון לא שעתה לנזיפתם של האיברים, באומץ השמיעה קולה ברמה: "עוד היום תיווכחו, שאני הלשון שולטת בכולכם!" אמרה, ושבה אל מקומה אשר בפה.

עד מהרה נעור השליח משנתו. דבר החלום צף ועלה בזיכרונו, אך כיון שמיהר הוא אל המלך לא הירבה להרהר באותו  חלום מוזר.

לא ארכו השעות ורגלי השליח ניצבו בשערי עיר הבירה. עוד זמן קצר חלף, והאיש היה בארמון, לפני המלך.

"אדוני המלך", אמר השליח בקול נרגש, "הא לך חלב של כלבה שהבאתי בעבורך. שתה מן החלב, ומחלתך תעלם כלא היתה!"

מה הופתע השליח כשבמקום לשלוח את ידו אל כד החלב, קמץ המלך את אגרופו, והלם בשולחן בחמת זעם: " לך מפה!" זעק לעבר השליח המבולבל בעיניו. :קחוהו מכאן ותלו אותו מיד!" הורה המלך למשרתו.

והללו, נכונים למלא את מצות המלך, גררו עמם את השליח הרועד מפחד והוליכוהו לעבר עמוד התליה.

רעד האיש כעלה נידף, רעדו כל איבריו כאילו צינה עזה שוררת באויר. רק הלשון לא רעדה, היא הגחה ממקומה אשר בפה ופנתה אל האיברים הרועדים: "הן אמרתי לכם כי היום תיווכחו שאין בכם ממש. ראה תראו כי אני אציל את כולכם, ואז תודו כולכם כי אני, הלשון, שולטת עליכם!" וכל האברים ביקשו סליחה והתחננו שתציל אותם הלשון.

ובפנותה אל התליינים אמרה: "השיבו אותי אל המלך, כי רצוני  לומר לו דבר מה חשוב ביותר!"

נענו התליינים לבקשה, והחזירו את השליח אל המלך. אדוני המלך, מדוע ציווית לתלות אותי?" שאלה לשונו של השליח.

"מכיוון שהבאת לי חלב כלבה", השיב המלך. אדוני המלך השיבה הלשון מרוב התרגשות התבלבלתי זה חלב לביאה וזאת היתה כוונתי כעת תישתה מן החלב ויהיה לך רפואה שלמה, וכך היה הודו כל האיברים ללשון ואמרו כולם חיים והמוות ביד הלשון.

וישכמו בבוקר ויעלו וכו' אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח (שלח יד מ-מא)

 ומן התימה הרי בני ישראל היו מוכנים להכנס לארץ, וכמאמר הכתוב הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, אלא התורה באה ללמד אותנו שהיסוד הראשון לחזרה בתשובה שעל האדם ראשית כל להכיר במעשה החטא שהוא עשה, אחרת לא יוכל לחזור בתשובה, ולכן כאן אומרים בני ישראל הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, זאת אומרת רק ה' אמר כי חטאנו, ואילו אנחנו נקיים מעבירה, ואם אדם לא מודה בחטא אין מקום לתשובה, לכן אומר להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. וכעין שמצאנו בחטא העגל, כאשר עומד משה בתפילה על חטא חמור זה אומר משה בתפילתו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ועשו להם אליה זהב  ולכאורה במקום שמשה יקטין את החטא ויאמר להקב"ה שהיו שוגגים ולא ידעו את גודל החטא משה עושה בהיפך, אלא היא הנותנת, שהיסוד הראשון הוא להכיר בחטא, ולכן הם מכירים שעשו חטא גדול ועצום לפני בורא עולם, ולכן אמר לו הקב"ה סלחתי כדבריך, וכן מה שאומרים בתחנון וסלחת לעוני כי רב הוא, זאת אומרת דע אני שעשיתי מעשה חמור ורבף לכן כשאני מכיר בזה ראוי אני שתתקבל תשובתי, וכמו שאמרו חז"ל ומודה ועוזב ירוחם, שמי שמודה בחטא שעשה ראוי הוא לרחמים  ולתשובה, מה שאין כן במרגלים שלא הודו בחטאם אלא טענו שרק ה' אמר כי חטאנו, ועל זאת השיב להם משה מדוע אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. ובזה אפשר לפרש ולהסביר את דברי הנביא ירמיה (פרק ב') שאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, זאת אומרת שהקב''ה הקפיד יותר על זה שאדם מצדיק את עצמו ואומר לא חטאתי מאשר אדם המודה כי נכשל בעבירה ומבקש לחזור בתשובה על כך, וכמו שאמרו מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, וזה שאומר לא פעלתי און עונשו יותר גדול מאשר אדם מודה במעשיו הרעים ומבקש עליהם סליחה. (וידבר יוסף).

תורה אחת...יהיה לכם ולגר (שלח טו-טז)

הגרף פוטוצקי, אחד מנכבדי העיר וילנא, דבקה נפשו ביהדות, וליבו נמשך לחסות תחת כנפי השכינה. בכל שבוע, אם פרוס שבת קודש, היתה רוח התלהבות אופפת אותו, מבלי שיבין על מה ולמה. שעות על שעות היה מסתובב אנה ואנה, חסר מנוחה, ושואל וחוזר ושואל בלשון הפולנית: "צו טה סובוטה?" כלומר, שבת זו – מה טיבה?

כה גדולה היתה דבקותו בדת ישראל עד אשר קם והתגייר.

השמועה על הגרף שהתגייר עשתה לה כנפים בעולם הנוצרי שממנו בא, ועוררה בקרב ראשי הכנסיה הנוצרית זעם רב. החליטו הכמרים, כי עליהם ללכוד את הגרף פוטוצקי, ואז בוא יבוא על עונשו.

ואכן, מזימתם של ראשי הכניסה הצליחה: הם הצליחו להגיע אל הגרף שנתגייר, לכדו אותו והשליכוהו לבית האסורים. בכל כלי העינויים שעמדו לרשותם עינו בכלא את הגרף פוטוצקי למען יחזור לדת אבותיו. אך הגרף פוטוצקי, ששמו בישראל נקרא "אברהם בן אברהם", לא נשבר תחת עול העינויים. הוא קיבל את יסוריו באהבה. וכאשר נגזר עליו דין מוות, אמר: "שש אני להקריב את חיי על קדוש ה'!".

וכשהומת אברהם בן אברהם על קדוש ה' היה זה שלוש שנים מאז שהתגייר. והעידו בו צדיקי הדור, כי נשתלה בו נשמה עילאית, שירדה לעולם הזה להשלים את שחסר היה לאברהם אבינו בחייו. ומה חסר היה? נאמר "בן שלוש הכיר אברהם את בוראו". שלוש השנים שבהן חי אברהם בן אברהם כיהודי כנגד שלש שנים אלו באו.

ואמר ה"חפץ חיים" בשם אברהם בן אברהם, הלא הוא הגרף פוטוצקי, שמסר נשמתו על קדוש ה':

לפני מעמד הר סיני, כשחיזר הקב"ה אחר כל אומה ולשון ושאלן אם ירצו לקבל את התורה נמצאו בכל אומה מתי מעט, יחידי סגולה, שאכן השתוקקו לקבל את התורה. אך מכיון שרוב בני האומות סרבו לקבלה, הם שהכריעו את הכף, והאומות לא קיבלו את התורה.

ומה עלה בגורלם של אותם מעטים מבין האומות, שהשתוקקו לקבל את התורה? מהם יצאו נשמות הגרים שבכל דור ודור....

ולעומת זאת, נמצא בקרב עם ישראל מעוט של אנשים שסרבו לקבל את התורה. אך כאן הכריע הרוב, שחפץ בתורה ואמר "נעשה ונשמע". ומה גורל אותם שסרבו לקבל את התורה? ממעוט זה יצאו בכל דור ודור מושמדים מזרע ישראל...(מעשיהם של צדיקים)

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת (שלח טו-לב)

יש אומרים שענין זה של מקושש אירע בשנה השניה לצאת בנ"י ממצרים, מיד אחרי מעשה המרגלים. ולכן נאמר ויהיו בני ישראל במדבר. כלומר בעוד ישראל במדבר פארן ששם אירע ענין המרגלים, אירע גם מעשה מקושש.

ויש אומרים שמעשה מקושש אירע בשנה הראשונה לצאת בנ"י ממצרים מיד בשבת השניה אחרי שנצטוו ישראל על השבת. שבמרה נצטוו על השבת, מיד אחר שיצאו ממצרים, כמו שנתבאר בבשלח פ"ד. ולכן נאמר כאן ויהיו ישראל במדבר שרצה הכתוב לספר בגנותם של ישראל שלא שמרו אלא שבת אחת בלבד ובשניה בא זה וחיללה.

וכאן אומר הכתוב: וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, שהתרו בו ואמרו לו ראה ואל תקושש עצים כי שבת היום, וזה שאתה עושה אסור, שהעושה כן חייב מיתה. ובכל זאת לא שמע לקולם ולא הפסיק מלקושש עצים. ולכן חוזר הכתוב ואומר ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים, למה נאמר עוד הפעם מקושש עצים, אלא בא הכתוב להודיענו שגם אחרי שמצאוהו והתרו בו היה עדיין מקושש עצים .

ויקריבו אתו המצאי אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו (שלח טו,לג-לד)

ואע"פ שנאמר בפסוק מחלליה מות  יומת, אבל לא היו יודעים באיזה מיתה ימות, חנק או סקילה, שהכתוב אומר סתם מות יומת. ולכן הניחו אותו במשמר עד שיבקש מאת הקב"ה שיאמר לו באיזו מיתה ימות.

ויש אומרים שעונו של המקושש היה שהביא עצים מחוץ לתחום, וזו אחת מן המלאכות לא לצאת חוץ לתחום, ולא שקצץ עצים.

ויש אומרים שאדם זה שמצאוהו מקושש לא היה רשע, אלא אדם כשר והוא היה צלפחד בן חפר משבט יוסף, וכונתו היתה לשם שמים, שראה את ישראל והנה הם מתרשלים מאד במצות שבת ולא ידעו מה דינו של המחלל שבת. לכן העיז וחילל שבת כדי שידינוהו למיתה, ואז ידעו כולם שעונשו של מחלל שבת הוא סקילה, ועוד ששמע את ישראל אומרים מאחר שנגזרה עליהם למות במדבר, ולא יכנסו לארץ ישראל שוב אינם מחויבים במצות, ונעבור על עבירות שיזדמנו לידינו. לכן עשה עבירה זו שחילל את השבת שיהרגוהו. וילמדו ישראל.

ויש לכם לשאול אם צלפחד היה ישראל כשר שעשה כדי שילמדו ישראל, כיצד חילל את השבת שהיא עבירה חמורה שעונשה סקילה. והתשובה היא על פי הדין שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. כלומר אדם שעשה מלאכה בשבת אבל אין לו צורך באותה מלאכה, ועושה אותה למטרה אחרת, הוא פטור ממיתה. למשל החופר גומא ואין לו צורך בגומא אלא בעפר היוצא ממנה, אינו חייב סקילה על כך. וכאן קצץ צלפחד העצים לא מפני שהיה צריך להם, אלא מפני שרצה להוכיח לישראל שהמחלל שבת עונשו סקילה, לכן לא היה חייב מיתה. אבל מ"מ בין דין שאינם יודעים מה שבלבו של אדם, המיתוהו, אבל הוא לא עשה איסור חמור כל כך.

ויאמר ה' אל משה מות  יומת האיש רגום אתו באבנים כל העדה מחוץ למחנה ויוציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה (שלח טו,לה-לו)

כיצד היה סדר סקילה, כשהגיעו למרחק ד' אמות מבית הסקילה היו פושטים לו את בגדיו והניחוהו ערום, חוץ מהמכנסים. ואם היתה אשה היו משאירים לה הכתונת. ובית הסקילה היה גבוה כמו שתי קומות של אדם. והיו ב' העדים עולים עמו למעלה, והיו קושרים ידיו. ואחד מן העדים היה דוחפו מאחוריו והיה נופל למטה על פניו והיה מת. ובכך נקרא שעשו לו סקילה כיון שאנו רואים שנאמר בפרשת יתרו סקול יקל או ירה יירה וגו' משמע שדחיפה (ירה היא כמו סקילה, ואין הבדל בין אם זורקים עליו אבנים לבין זה שזורקים אותו על האבנים. ואם לא מת בדחיפה הזאת, היו באים שני העדים ולוקחים אבן גדולה שהיתה מוכנה שם לשם כך, ואי אפשר היה להרימה אלא ע"י שני אנשים מרוב כובדה. והעד השני שם אותה על לבו בבת אחת. ואם לא היה מת בזה היו באים כל ישראלי וסוקלים אותו באבנים. וזהו שאומר הכתוב בפרשת שופטים יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה. שבתחילה ב' העדים שראו את העבירה והתרו בו עושים את שני המעשים האלו שייהרג בפוקדת בית דין  ואם לא מת ע"י כך, יד כל העם באחרונה, לסוקלו באבנים עד שימות.

והמחלל שבת במזיד בזמן הזה, שהתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר פלוני בשבת מפני שזה עון, והוא חזר ועשה, הוא חייב נדוי או חרם עד שיפרוש מן האיסור. ואם היה זה בשוגג שלא ידע שעשה איסור, בזמן שבית המקדש היה קיים היה מביא קרבן.

ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לח)

 התורה לא השתנתה ולא תשתנה ועניין שמירת העיניים הינו הלכה ולא חומרה וחסידות. ואם היית יודע את גודל עניין "שמירת העיניים", היית מתפלל קודם יציאתך לרחוב, שה' יצילך מחטא ראית הנשים. לו היו פצצות ברחוב, היית מתפלל. על אחת כמה וכמה שצריך לזעוק ולהתפלל על הפצצות הרוחניות המסובבות את הנשמה.

נאמר במדבר טו: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שלא יסתכל האדם באשת איש ובשאר עריות פן ינקש  בם.

השומר עיניו זוכה לזכור תלמודו בא אדם אחד לגדול הדור לשאול עצה וסגולה לזיכרון. אמר לו הרב: הלא כתוב "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ולמען תזכרו" – למען יהיה לכם כח הזיכרון. אי אפשר להישמר ולהתגבר על אש יצר הראיה מבלי להפעיל אש נגדית, והיא אש התורה שנאמר "אש אוכלה" היצר בגימטריה 300 ואש בגימטריה 301 רמז לדבר שהתורה שנקרת אש גוברת על היצר.

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (שלח טו-לט)

חכמינו זכרונם לברכה כתבו שמלבד התאווה והיצר לעריות יש חלק גדול לעין, משום שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. בגמרא סוטה (י) אמרו: "גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות". ובירושלמי (פרק א' הלכה ב') אמרו: "לבא ועינא תרי סרסורי עברה הם".

גדולי ישראל נלחמו לא רק על יצר התאוה שלהם, אלא גם עבדו על היצר החיצוני של פגם העיניים, וכמו שמסופר בילקוט (פרשת ויחי) "מעשה היה ברבי מתיא בן חרש זכותו יגן עלינו אמן, שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיו פניו מאירות ומבהיקות. עבר השטן ונתקנא בו. הלך לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו: רבונו של עולם רבי מתיא מהו לפניך? אמר לו: צדיק גמור. ביקש השטן רשות לרדת ולנסות אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תוכל לו. אמר השטן אף על פי כן רוצה אני לנסות. נתן לו השם יתברך רשות והתחפש לאישה יפה, שלא הייתה כמותה מימות תובל אחות קין. כיון שראהו רבי מתיא הפך פניו, עבר השטן לפינה השניה ושוב הפך פניו, כיון שראה רבי מתיא שאינו מניח לו, ביקש מתלמידו אש ומסמר. לקח המסמר לבנו באש ונתנו בעיניו ונתעוור. כשראה זאת השטן נזדעזע ונפל לאחוריו. שלח הקדוש ברוך הוא את רפאל לרפאת את רבי מתיא. וסרב בטענה שמא לא יעמוד בנסיון  פעם אחרת, עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שיתבטל ממנו יצר הרע, ואז הסכים להתרפאת". עד כאן תוכן דבריו.

הדברים מבהילים ביותר, עד היכן כוחו של יצר העריות, שאפילו על גדולי ישראל הוא מסוגל להשפיע עד שעושים פעולה שעוקרת אותו משורשו, ואם בענקי הרוח, עיני העדה, וליבם של ישראל כך, על אחת כמה וכמה אנחנו הקטנים אזובי הקיר.

רבותינו כתבו שגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן, אך עריות חמורות יותר מן הגזל, משום שבממון הוא חומד דוקא כשרואה אך בעריות הוא חוטא וחומד בין כשרואה ובין כשאינו רואה. ועיין עוד בספר החינוך (מצוה ער"ב) ודרוש וחקור.

רבנו האלשיך הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, כותב שהתורה כתבה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אולם לכאורה היה צריך לצוות ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם, שכן הכל תלוי בעינים? ותרץ, שלמעשה על הראיה הראשונה אין עוון, אולם אם ראה והתפעל בלבד, הרי שהוא שוב חוזר לראות וחוטא ופוגם בדברים חמורים ביותר.

בגמרא סוטה (מז בהשמטות הצנזור) מופיע ספורו של רבי יהושע בן פרחיה, שהחרים את יש"ו (ימח שמו וזכרו) בגלל שאמר על בעלת האכסניה שעיניה טרוטות, משום שבזה גילה למפרע את אישיותו הקלוקלת להביט בנשים.  ולאורך כל המקורות בתורה בנביאים ובכתובים, בגמרא ובמדרשים, אנו רואים שכל גדולי  ישראל נזהרו רבות בשמירת עיניהם, וכמו שכתוב במדרש לגבי יוסף הצדיק זכותו יגן עלינו אמן, שנתברך בברכת "עלי עין" רק בזכות ששמר את עיניו בשעה שהרכיבוהו במרכבה בכל ארץ מצרים, וקראו לפניך "אברך". וכל בנות מצרים יצאו והסתכלו ביופיו. וכמו שכתוב: "בנות צעדה עלי שור". והוא עמד בנסיון ולא הרים את עיניו כדי שלא יכשל. ולכן זכה לברכה החשובה ביותר: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין". ודרשו חכמינו זכרונם לברכה "עולי עין". וכן בגמרא שבת (קיח) מסופר על רבותינו שהתפארו שלא ראו או לא הכירו את נשותיהם וכו'. ללמדך על היכן גודל השמירה.

גם צריך להיזהר מטומאת הוצאת זרע לבטלה, שעון זה פוגם בשכינה, ולכן אמר קמי שכינתא, ופירש רבי שמעון בן יוחאי שאין לך עון, שיטמא בו האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה. זה לשונו מתורגם מארמית לעברית.

בא וראה! בכל החטאים שאדם נטמא בהם בעוה"ז, אין חטא שיטמא את האדם כל כך כמו חטא זה, שמטמא אותו בעוה"ז ובשעוה"ב. והוא, מי ששופך זרעו במקום ריק ומוציא זרעו לבטלה, בין ביד ובין ברגל ונטמא בו. וכמו שאמר: "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע,, ומשום זה הוא אינו נכנס למחיצתו של הקב"ה, ואינו רואה פני עתיק יומין. וכמו שלמדנו: כתוב כאן "לא יגורך רע, וכתוב: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'" ער הוציא זרע לבטלה שפירושו  שאינו רואה פני ה', אף כאן אינו רואה פני ה'. וע"כ כתיב: "ידיכם דמים מלאו" היינו מי שמוציא זרעו לבטלה ביד, שהוא כשופך דמים, אשרי חלקו של אדם, הירא את ה', והוא נשמר מדרך הרע, ומטהר עצמו לעסוק ביראת רבונו.

ידוע שהקב"ה אמת ומי שרגיל בשקר מתרחק ממנו יתברך, שנאמר מדבר שקר תרחק השקר. השקר יוצר ריחוק רוחני ונאמר (תהילים יז-א-ב) תפילה לדוד שמע ה' צדק הקשיבה רינתו האזינה תפילת בלא שיפתי מירמה. מלפניך מישפט יצא עיניך תחזנה מישרים כלומר דוד המלך מתפלל לבורא עולם שיקדש אותו וישמע תפילתו בזכות שתפילתו אמיתית ללא שיפתי מירמה שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראו באמת", ולא סתם תפילה כמיצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת ידי חובה ממיצוות תפילה. התפילה שנאמרת ללא כוונה כאשר אדם מתפלל וחושב על אורח חייו כמו עניני עבודה, משפחה או חלילה אפילו תאוות תפילה כזאת אינה רצויה רחמנא ליצלן.

לכן מבקש דוד המלך להעיד על עצמו לפני בורא עולם שהוא אמיתי עמו שנאמר: "מלפניך מישפט יצא" ותיווכח "כשתחזנה מישרים" כלומר שאני עבד אמיתי עימך. ולכן אמר דוד המלך (תהילים טז) "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך. הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". כלומר מי שיזכה לגור בעולם הבא ויזכה לישכון בהר קדשך שזה בית המקדש השלישי שבמהרה יבנה ויכונן זה האדם האמיתי שואל צדק ודובר אמת גם בלבבו ולא אחד בפה ואחד בלב מכאן אנחנו מבחינים שהקב"ה אמת ואין נסתר מנגד עיניו והאדם רואה לעין וה' ללבב ישנם אנשים שמעמידי פנים של צדיקים יראי ה' אך מחשבותיהם ולבבם אינם טהורים כאשר עושים חסד עם הבריות ועם נשותיהם וילדיהם אינם סבלנים ויוצרים מריבות ומרחיקים את השכינה מבתיהם ידעו להם אותם אנשים שהקב"ה אינו אוהב צבועים. לכן ישתדלו לעבוד על מידותיהם ולשבור את כעסם שנאמר "העבר רעה מבשרך", ויעבדו את ה' באמת בשמחה ובטוב לבב כי כל העולם מלא נסיונות. אמר רבי נחמן מברסלב "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" לכן צריכים לשמור על קדושת העיניים והמחשבה כדי שנהיה אמיתיים עם הבורא יתברך, לכן צריכים להתרחק מחברה מקולקלת שכל שיחתה היא זימה וניאוף אנשים חיים עם נשיהם בשקר ואינם מסתפקים ומעריכים את נשותיהם מחשבותיהם אינם טהורות כי פוגמים בעיניהם ע"י טלויזיה ספרים חיצוניים או רחצה בים מעורב רחמנא ליצלן. ע,,י כך מגרים ומטמאים את היצר עד שהנשמה שטופת זימה ונכספת במחשבותיהם לתאוות עריות וזימה עד שזה יכול להגיע לידי מעשה רחמנא ליצלן. כיום שנת תשנס"א למינינם הנתונים מעידים כי 49 אחוז מהחברה מתגרשת בסופו של דבר בגלל חוסר ערכים, סיפוק, אהבה, אחווה, שלום, רעות הכל נהיה חומרני וגשמי. כולם מדמיינים להם אורח חיים שרק בסרטים אפשר לראות אך הלכה למעשה זה לעולם לא התקיים לכן אדם צריך לכפות על עצמו שמחה וללמוד תורה שהיא אורח חיים ושובע שמחות, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. שנאמר נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי ואם היהודי יקיים את סוף הפסוק נשבעתי ואקימה לשמור משפט צידקך הקב"ה לא יעזוב אותו ריקם כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים יאבד. הקב"ה וידאג לדורשיו הן בפרנסה שנאמר "טרף נתן ליראיו ישמור לעולם בריתו" והן בזוגיות שנאמר "שמח תשמח רעים אהוביך כשמחך יצירך מגן עדן מוקדם" כלומר עם הזוג ישרה שלום ביניהם הקב"ה ידאג לשמח אותם כמו את אדם וחווה שהיו בגן עדן מיקדם שהיו לבד בעולם בלי מקום לקינאה ותחרות הוא היה שלה והיא היתה שלו ועוד חווה ניבראה מצלעו כאשר אמר האדם הראשון "הפעם הזאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אישה" כלומר מכיוון שהיא יצא ממנו הוא חש ומרגיש את כאבה וזו אהבה בתכלית השלמות וכך כל יהודי צריך להרגיש בצער אשתו וכן להפך, כדי לשמר חיי טהרה ולב חומד צריכים להרגיש אחד את השני כי זוגיות קלוקלת היא שמביאה את החברה לאובדן ולגירושין ולחינוך ילדים מקולקל שמן הסתם גם עתידם אמור להיות דומה לחיי הוריהם, חיים ללא שכינה שנאמר לא שריא באתר פגם כלומר הקב"ה אינו שוכן במקום פגום ישמע חכם ויוסף לקח ויחזיק בתורה הקדושה ויקבע לו עיתים לתורה "עץ חיים למחזיקים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיהם שלום" ועוד נאמר "הדבוקים בחיי אלוקכם חיים כולכם היום". ומי היום? שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", שכרם בעולם האמת אז יוצא שמי שדבק בקב"ה בעולם הזה מרגיש חיים ונחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא אך מי שפורץ גדרים ומשתולל עם נפשו הבהמית והולך אחרי שרירות ליבו ודמיון שכלו הגס אינו חי לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי רשעים נקראים מת והחי יתן לליבו, לכן צריך להתרחק מחברה פרוצה ומקלקלת וזה מה שמפרשים בעלי מוסר על דברי דוד המלך (בתהילים יז-ט) "מפני רשעים זו דבונו בנפש יקיפו עלי". הרשעים שודדים נפשות ע"י שמקיפים את הנפש בזימה וניאוף ומלעיזים על הצדיקים. ראו את הציונים בקום המדינה ששחטו את נפשותיהם הרוחניות של אימותנו וסבנו הספרדים עד כדי כפירה וחילוניות צר לי עליהם שאבדו עדי כדי שמבישים את הפירמה של יהדות ספרד ויוצרים לעז לאבותם ובושה וכלימה בתור שורשים של צדיקים קדושים וחבל מאוד ועוד נאמר (שם יא-יב) אשרנו עתה סבבוני עיניהם ישיתו לינטות ארץ. דמיונו כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במיסתרים. כלומר החברה כל היום פוגמת בעיניהם ונחשלים בעריות שסובבים בעיניהם בכל הארץ פוגמים בעיניהם בגלל נשים אכזריות שרוצחות בידיעה או ללא ידיעה את החברה הישראלית ע"י שמתלבשות בפריצות וחושפות את גופן ומכשילות את עם ישראל ומסתובבות בים מעורב כמעט ללא בגדים ומפתות את יצרם של הגברים. שנאמר (שם יב) שדמיון היצר כמו "אריה שיכסוף לטרוף" כלומר אריה שניכסף מפרש רש"י מלשון חומד שנאמר (בבראשית  ל"א) "נכסוף נכספת" כמו אריה שמתגרה בטרף שלו עד כדי קירקורי קיבה ואכזרות "וככפיר יושב במיסתרים" אל תקרא כפיר אלא כופר או כפר ללא יוד בגימטריה גם 300 יצר בגימטריה זה 300 אך הכפירה ותאוות היצר נמצאת במיסתרים מבלי שחברה או האישה תבחין עד שזה מגיע לידו מעשה פירוד גירושין ופריקת עול רחמנא ליצלן והכל בגלל פגימה בעינים שמביאה ללב חומד.

ניסיונות

לעולם יתפלל אדם שלא יבוא לידי ניסיון. לא לידי ניסיון של יצר הרע, הבא להכשילו בעבירה ובתועבה, ח"ו כמו שנתנסה דהע"ה (סנדהדרין קז) ולא לידי ניסיון של ייסורים קשים ודקדוקי עניות. הסמיכו לכך בסידור התפילה "אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון" לומר לך, שמי שבא לידי ניסיון, סופו לבוא לידי ביזיון אם לא יעמוד בו. והצדיקים הקדושים שבכל הדורות חששו ופחדו כל ימיהם וברחו מניסיונות כאלה, כמו יוסף הצדיק, שכאשר נתנסה עם אשת פוטיפר, מיד "וינס ויצא החוצה" וכ"מ ביור"ד (סי' קנ) שמצוה להתרחק מדרך עבודה זרה ד' אמות. וכן צריך להרחיק משביל שיש בו חשש עבירה ותועבה, ח"ו. עד שאמרו חז"ל (ב"ב נז) שאם יש דרך אחרת לעבור בה ועבר דווקא בשבי שיש בו חשש פריצות, אפילו אם עוצם עיניו מראות ברע, נקרע רשע(!) שלא היה לו לקרב למקום ההוא ולהביא עצמו לידי ניסיון (ועיין "יחוה דעת" ח"ה סי' סג). לזה אמרו בברכות (ס): "אשרי אדם מפחד תמיד" בדברי תורה כתיב, שמפחד תמיד שלא יכשל בעבירה, ח"ו ומצינו (בקידושין פא) עד כמה נזהרו צדיקי עולם מאיסור יחוד עריות עד שאמרו: אמר ר' מאיר: היזהרו בי מפני בתי. אמר ר' טרפון: היזהרו בי מפני כלתי. ליגלג עליו אותו תלמיד, ולא היו ימים מועטים עד שנכשל אותו תלמיד בחמותו. מרן מלכא שליט,א, בספרו היקר "טהרת הבית" (ס"ס א) כותב: "ואני נוהג, כשמברך איזו אשר המבקשת ברכה, לתת ידי למעלה מראשה באויר, כדי לא לנגוע בשערות ראשה". ידוע ומפורסם שהאדמו"ר הקדושף רבנו ישראל אבוחצירא זיע"א לא היה מקבל נשים כלל  ועיקר. מרן רבנו הסטייפלר זצוק"ל היה מקפיד שלא לקרוא אפי' כתב של נשים! כלל גדול לימדונו רבותינו הקדושים להגדיל האמונה ולהקטין הניסיון.

כבר הזכרנו מה שביקש דהע"ה מהקב:"ה שינסהו ואומנם נתנסה ולא עמד בניסיון, כמבואר בסנהדרין (קז) כי אם הניסיון בא מצד הקב"ה, ישתבח שמו, הוא דואג לכך מלכתחילה שיהא לאדם הכוח להתגבר על  יצרו ולעמוד בניסיון, אם ירצה, שהרי הקב"ה כולו חסד ורחמים ולא יחפוץ במות המת, ח"ו, ומה שהזכרנו כבר ראוי להזכירו בשנית, שבזה ביארו בעלי המוסר (ב"שיחות מוסר" להגר"ח שמולביץ זצ"ל) מדוע לא עלה בידי שרה לעמוד בניסיון העקדה. שאעפ"י שיצחק כלל לא נשחט, הנה כבר פרחה נשמתה, זאת משום שהניסיון היה לאאע"ה ולא לשרה. והמתנסה ע"י בורא העולם, מקבל ממנו גם את הכוח הגדול לעמוד בניסיון ואם יתמסר להתגבר על הניסיון, אומנם יצליח. אבל שרה אמנו ע"ה, שלא אליה כוון ניסיון זה, ממילא לא קיבלה את הכוחות להתגבר, ומיד כששמעה על דבר האסון, שכביכול פקד את בנה, פרחה נשמתה ונפטרה לחיי העוה"ב. וכ"מ ב"בראשית רבה" (פרשה כה אות ג), שכשהקב"ה מנסה את הדורות, מביא את הרעב רק בדור שיכול לסבלו (יפה תואר שם).

כל תרי"ג המצוות גם הן ניסיונות לאדם, והן עומדות מולו מצד יצר הרע, והקב"ה נותן לו כוח, עזר וסיוע להתגבר על יצרו. וכמו שאמרו: "הבא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) הוכחה לכך מדין אשת יפת תואר, שהתירה אותה התורה ללוחם אף בטרם נתגיירה, כי אין מנסים אדם בניסיון שיודעים שאינו יכול לעמוד בו. ואחז"ל (בקידושין כא) "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא בשר תמותות נבלות". ר"ל, שידעה התוה"ק, שאם תיאסר יפת תואר במלחמה, או אם ייאסר בשר תמותות שחוטות, עתידים להיכשל מתוך שלא יעמדו בניסיון. לכן התורה התירה את מה שאין יכולת להתמודד אתו. מכאן משמע, שיתר המצוות והדינים שאסרה התורה, יש בכוח האדם להתגבר על יצרו הרע ולעמוד איתן כנגדם בהתמודדות עם אתגר הניסיון. כל מצווה ממצוות התורה היטא אתגר ליצר, כשהמטלה על האדם להתגרות ביצרו. אתגר מלשון התגרות. לצורך ההתמודדות עם האתגרים שהתורה הציבה, נתן לנו השי"ת יכולת וסיוע לעמוד בניסיון, אבל אדם המזמין על עצמו אתגרים, שאינם מן התחום שבורא העולם ייעד לו להתנסות בהם, כשיבוא לידי ניסיון, הוא כמעט בלתי אפשרי שיוכל לעמוד בו, כי מלכתחילה לא קיבל את כל הכלים להתמודדות חדשה מעין זו, שהוא המציא ושהוא הזמין את עצמו להתמודד עמה, כי לפעמים, מכוח תפילת האדם, מאפשר לו הקב"ה להתנסות בדברים שהוא מבקש. מסיבה זו, דהע"ה שביקש "בחנני" וכו', קשה היה לו הניסיון ונכשל.

בזה מיושב נוסח התפילה בברכות השחר: "ואל תביאני לידי חטא. ולא לידי עוון. ולא לילדי ניסיון". וקשה, כי הרי עיקר תפקיד האדם בעולמו הוא לעמוד בניסיון, וכמש"כ ה"מסילת ישרים" הנ"ל. יש לומרף שבתפילה זו אנו מבקשים שהקב"ה יצילנו מיסיונות מסוג זה שאנו מביאים על עצמנו, כגון: שמכניס את עצמו לחברה לא טובה, או שעובר במקום שיש בו חוסר צניעות וכד', על זה אנו מתפלליםף "ולא לידי ניסיון" שהקב"ה יעזרנו שלא נגרום לעצמנו ניסיונות מיותרים.

ואעפ"י שאמרו (בברכות לג) : "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כבר תירץ המהרש"א (בח"א ברכות יו"ד), שהמבקש רחמים על עצמו להינצל מיצה"ר, הרי הוא בכלל "בא ליטהר מסייעין אותו" (יומא לח) ויכול להתפלל כן. כי שערי תפילה לא ננעלו וכוח נתן ליראיו. רואים, שבכוח התפילה ניתן להוציא מידי שמים את מה שבידי שמים. (העורכים). וכן היה רגיל רבי חייא בר אשי להתפלל כל יום: "הרחמן יצילנו מיצה"ר (קידושין  פא).

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת (שלח טו-לח)

כתוב בתנא דבי אליהו רבה במידבר (כו, ו) כשהיו ישראל במדבר נאמר" "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר, שלח טו, לב) אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! מפני מה חילל זה שבת? אמר לפניו: ריבונו של עולם! איני יודע. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני אומר לך כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו הרעים, עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו, כן חילל זה את השבת. באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם (לגירסא אחרת: צא וברך להם) מצוה אחת שיהיו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, זה מצות ציצית, שנאמר: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם" (שם לח-לט), ע"כ.

המדרש אגדה (במדבר, שלח טו לב) מביא דברים מקבילים לתנא דבי אליהו בשינוי שטענה זו אמר משה רבנו כסנגוריה על המקושש, והקדוש ברוך הוא דחה זאת מפני שהתרו בו שהיום שבת. ובסוף מסיים: אני אצווה לבני במצות שחייב להתעטף בציצית בשבת, ואז יהא מזכיר מצות שבת, כמו שנאמר: "וזכרתם את כל מצות ה'" (שם לט) ע"כ. והמדרש לקח טוב כאן אומר, שאלו את המקושש מדוע חיללת שבת, לא שמעת "מחלליה מות יומת" (מות כי תשא לאף יד)? אמר להם: שמעתי ושכחתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: "ועשו להם ציצית" לשון סימן, לשון ציון, כדי שיהיו ישראל זוכרין את המצוות, ע"כ.

ממדרשים אלו משתמע שמצות ציצית שמטרתה זכירת כל מצוות ה' נבעה ממעשהו של המקושש וכביכול אם לא היה מעשה מקושש, לא היו בני ישראל מצווים על מצות ציצית וצריך להבין הרי ידוע שמיצות ציצית היא מתרי"ג המצוות שנתנו בהר סיני, לפני מעשה מקושש, אם כן מה כוונת המדרשים האלו שמהם משתמע שהמקושש גרם לנתינת מצות ציצית לעם ישראל? אמנם ישנה שיטה אחת האומרת שמקושש היה לפני מתן תורה, בשבת השנייה לאחר מרה, ששם ניתן להם חלק מהמצוות שיתעסקו בהם וביניהם שמירת שבת. אבל בפשטות מקושש היה לאחר מתן תורה. כי לפי המדרש הנ"ל מצות תפילין כבר ניתנה וזה ניתן במתן תורה. וראה בתוספות (בבא בתרא קיט ע"ב ד"ה אפילו) שמקושש היה לאחר חטא המרגלים.

פירוש התוספות על התורה (במדבר, שלח טו מ. מובא ב"ה דר זקנים" ) מביא מדרש האומר: כל ההולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, ע"כ. לפי מדרש זה, ישנו חיוב תמידי ללכת עם ציצית בארבע כנפות. ולכאורה צריך להבין, הרי הלכה ידועה היא שאדם חייב בציצית רק אם הוא לובש בגד בעל ארבע כנפות, כפי שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן י סעיף א) כמבואר בכתוב: "כעל ארבע כנפות כסותך" (דברים כי תצא כב, יב) ודורשים בספרי: "ארבע" ולא שלוש, ואם אדם לובש בגד פחות מארבע כנפות פטור מציצית. וכמו כן ידועה ההלכה (שולחן ערוך שם סימן יח, סעיף א) לילה לאו זמן ציצית הוא, כי נאמר מ"וראיתם אותו" (במדבר שלח טו, לט) ע"כ. ולפי דברי המדרש הנ"ל משווים מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית כמקושש בשבת, הרי לפי ההלכה לא חייבים ללכת תמיד בציצית.

המנהג שיהודי הולך עם כיסוי ראש כיפה אין לו מקור הלכתי. הוא נובע ממידת חסידות, כמו שנאמר בגמרא קידושין (לא  ע"א) רב הונא בריה דרב יהושע לא הלך בגילוי ראש, לפי  ששכינה למעלה מראשו, ע"כ. וכן הגמרא בשבת (קנו ע"ב) מביאה מעשה באמו של רב נחמן בר יצחק שאמרו לה החוזים בכוכבים שבנה יהיה גנב. ובכדי לשנות זאת, אמרה לבנה: כסה ראשך כדי שתהיה עליך יראת שמים, וביקשה רחמים שלא ישלוט בו יצר הרע. הבן לא ידע מדוע אמו מקפידה על כיסוי הראש. יום אחד ישב ולמד תחת הדקל, נפל הכיסוי מעל ראשו, הרים עיניו וראה את פירות הדקל, לא התגבר על יצרו ואכל מפירות הדקל שלא היו שלו, ע"כ.

אך למרות שחבישת הכיפה מקורה במנהג חסידות, וכביכול אין חובה לחבוש כיפה, נתקבל כיסוי הראש בעם ישראל כסמל החשוב ביותר של קבלת עול מלכות שמים. וכמו כן הכיפה מצילה מן העבירות, כי יהודי עם כיסוי ראש ימנע מהרבה עבירות אילולא כיסוי הראש. שהחיצוניות משפיע על הפנימיות אם כן רואים מהכיפה שלמרות שאינו מן הדין, נתקבל כיסוי הראש כמו הלכה. ולכן נתקבל שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש, כמובא לעיל. ישנם אנשים שחובשים כיפה וציצית ומחללים שם שמים, הכיפה והציצית אמורים להזכיר להם שהם בנים לה' יתברך. וברגע שאן הם מתיחסים למטרת המיצות לא רק שאין הם מקימים מיצוה אלא עברה חמורה של חילול השם שענאמר באבות המשתמש בתגא חלף.

כמו כן מצות ציצית. אמנם על פי הלכה אין כלל חיוב לקיימה אם אדם לא ילבש בגד בעל ארבע כנפות, וכן בלילה אין חיוב כלל. אך זהו עיקר הדין. וכך ניתנה המצוה בהר סיני במסגרת תרי"ג המצוות אבל לאחר מעשה מקושש בשבת, שלא היתה עליו שום מצוה שתזכיר לו את תרי"ג המצוות וזה גרם לו להיכשל, אומר הקדוש ברוך הוא למשה: צא וברור להם, כלומר מתוך תרי"ג המצוות שניתנו מצוה אחת שמזכירה את תרי"ג המצוות ותגן עליהם מן העבירה, ושאותה מצוה אפשר לעשות גם בשבת ובימים טובים. אותה מצוה היא ציצית, שניתנה כבר בהר סיני, אלא שלפי הדין מהר סיני אין חובה כלל לקיימה, כי אפשר לעוקפה על ידי שלא ילבשו בגד בעל ארבע כנפות. לפיכך מציע כביכול הקדוש ברוך הוא כסגולה ליראת שמים, שאדם יחייב עצמו בציצית וילבשה תמיד כדי שיזכור את כל מצוות ה' והיא תהוה הגנה מלהיכשל בדבר עבירה ולא רק זה אלא שכל שניה ושניה הוא מקיים מיצות עשה מין התורה ששכרה גדול בשמים ואם אפשר לקיים מיצות עשה עשרים וארבע שעות ביממה ללא שום קושי אז איך אפשר שלא לקימה.

לכן אומר המדרש שכל מי שהולך ארבע אמות בלא ציצית, כאילו מקושש בשבת, כשם שאותו מקושש בשבת לא ניצל מחילול שבת מפני שלא היתה לו את ההגנה של הציצית המזכירה את כל המצוות. לכן, מי שהולך ארבע אמות בלי  ציצית, הוא חשוף להיכשל בדבר עבירה, וזה מקביל לענין שלא ללכת ארבע אמות בלא כיסוי ראש ראה כיצד ציצית הצילה מדבר עבירה בגמרא מנחות מד ע"א. (מידרש אור חדש)

מעשה שהיה מנהג היה בביתו של רבי ישראל מרוזין זצ"ל: כשמלאו לתינוק שלשים יום התקינו לו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.

כשהיה רבי דוד משה מטשורטקוב בנו של רבי ישראל, תינוק רך, ארע יום אחד שהילד בכה בכי תמרורים ולא הפסיק אף לרגע. ניסתה אמו הצדקת להרגיעו ניסתה לשעשע אותו אך הפעוט הוסיף לבכות בלי הרף.

נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד במחלה קשה, חלילה וחס, ויש להזעיק את הרופא בדחיפות? נכנסה אל חדרו של בעלה הקדוש וסיפרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.

צחק רבי ישראל ואמר: "בודאי שכחו לעטפו בארבע כנפות עם הציצית!"

אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו ואכן, צדק הרבי הקדוש: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה'לה הפעוט את ארבע הכנפות שלו...מהרה אפוא ועטפה את התינוק המתיפח בארבע כנפות, וראה זה פלא, מיד פסק העולל מבכיו הממושך! מאז אותו מאורע כנוי אחיו הקדושים את אחיהם: "היהודי של הציצית" (מעשיהם של צדיקים).

מעשה שהיה באותה שנה היתה עצבות נסוכה על פניהם של יהודי וילנא בערב סוכות, ולא לשוא הקימו היהודים את סוכותיהם ורכשו ארבעה מינים בעוד עיניהם דומעות ופניהם קודרות הגאון רבי אליהו מוילנא, חלה במחלה אנושה!

כל ימיו סרב הגאון מוילנה להזדקק לעזרת רופא, בהיותו חולה. אך הפעם נענה להפצרותיהם של בני ביתו, כיון שלא יכול לראות בצערם, והסכים שרופא מומחה יבוא לבדקו.

בא הרופא וניגש לבדוק את החולה האנוש. הוא רכן מעל מיטת הגאון וקרב אזנו כדי לשמוע את קצב פעימות הלב ואת מצבם של איברי הנשימה. לאחר הבדיקה יצא הרופא אל החדר השני, שם הקיפוהו בני המשפחה ושאלו בדאגה: "מה מצבו" היכן הוא עומד?"

ענה הרופא: "הוא עומד במסכת כלים". לרגע לא הבינו בני המשפחה את דברי הרופא, והוא הסביר, כי בשעה שקרב את אזנו אל החולה, שמע אותו חוזר בקול חלוש, כמעט בלתי נשמע, על מסכת כלים. היה זה אחד מימיו האחרונים של הגאון מוילנה, מחלה קשה כרסמה בו וכמעט לא הותירה בו כוחות אך הוא המשיך בלמוד תורה עד הרגע האחרון!

כשהאיר היום, בבקרו של היום החמישי לסוכות, ביקש הגר"א לקיים מצות נטילת לולב. הגישו לו את ארבעת המינים, ברך עליהם הגאון בשמחה ולאחר הברכה המשיך להחזיקם בידיו וכך, כשהלולב והאתרוג בידיו הקדושות, עברו רגעיו האחרונים בעולם הזה.

דקות מעטות לפני פטירתו, נטל הגאון את ציציותיו בידיו, וכה אמר לבני ביתו שנצבו סביב מטתו: "כמה קשה להפרד מהעולם הזה! כמה יקר כל רגע בעולם הזה! הנה, על ידי ציצית, שמחירה פרוטות מעטות מקיים היהודי מצוה ומסוגל להגיע למדרגות עליונות, ואף לקבל את פני השכינה. היכן נוכל למצוא זאת בעולם הבא?!"

ובמילים אלו יצאה נשמתו בטהרה ועלתה אל גנזי מרומים (מעשיהם של צדיקים).

והיה לכם לציצית...ולא תתורו אחרי לבבכם (שלח טו-לט)

על פני היהודי, שנכנס אל חדרו של האדמו"ר רבי יהושע'לה מבלז, ניכר עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על ליבו התבררה הסיבה ליגונו.

"בני יחידי, אשר אהבתי: סיפר האיש בקול רוטט מבכי, "התחבר לאנשים ריקים ופוחזים והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי. ועתה..." אנחה שוברת לבבות בקעה מפיו של האיש, "עתה מתכון הוא לשאת אשה נוכריה! כה כעסתי כששמעתי זאת", האיש הרים את קולו "עד אשר גרשתי אותו מעל פני והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי: האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת!"

"אכן", נענה הצדיק, "לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו הנה אלי..."

שב האיש אל עירו ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו: אותו בן שכעזב את ביתו גאה והדור היה עתה מסכן ואומלל בגדיו הקרועים השתלשלו ברשלנות מעל גופו ומקום מגורים כלל לא היה לו! עשה אפוא האב כדברי הרבי ופנה אל הבן: "בוא הביתה", אמר. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא: אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים.

כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה. והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה. באחד הימים פנה האב אל הבן: " אני מתכוון לנסוע לבלז, התחפוץ להצטרך אלי?"

הבן, שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דברו על אודות נשואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארת של נחישות והוא אמר חד משמעית: "בענין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות את דעתי, גם הרבי שלך לא יצליח בכך!" "ומה בדבר בני משפחתה של אותה נוכריה?" שאל האב את בנו, "כיצד לא תחשש מהם, שמא רוצחים ושודדים הם?!" "הו אבא!" השיב הבן בבטול, "מדוע תחשוב כך? אנשים הגונים הם!"

בהגיעם לבלז נכנסו שניהם אצל הרבי. והרבי, פתח בשיחה מלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב. או אז הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת, לבנה כשלג. "לבש אותה מתחת לבגד", אמר הרבי לבן "אמור אתה להמצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה".

הבן שרחש אמון לרבי ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה הסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבלז, הגיע מועד נשואיו של הבן. ואותם נשואין אמורים היו להערך בהילולה וחינגא כדרכם של הנכרים.

על פי עצת הרבי מבלז, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד, ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים. בראש השולחן ישב בנו ה"חתן" והשתכר והתהולל כחבריו הגויים.

כטוב ליבו ביין חש הבן ה"חתן" בחום רב והסיר את בגדו העליון. למרות זאת יקד היין בקרבו והציף אותו בחום. ניסה אפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר: "טלית קטן" בצבע לבן!

"הביטו קרא אחד הנוכחים בתדהמה, "הן זהו בגד של יהודים! החתן לובש בגד של יהודים!" "החתן הוא יהודי!" ובחמת זעם התנפלו עליו. "מדוע אמרת שאתה גוי? כיצד העזת הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג ה"חתן" ולבסוף גורש מהחתונה ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו. או אז נזכר בדבר אביו על אודות משפחתה של הכלה הוא נוכח כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת גזענים אלימים. החבילה נתפרדה אפוא, והבן נעשה לבעל תשובה וחזר לצור מחצבתו. (מעשיהם של צדיקים).

ליקוטים מהחוברת ציצית מאת הרה"ג דוד יוסף שליט"א: ועשו להם ציצית

מצות עשה מן התורה להטיל ציצית בבגד שיש בו ארבע כנפות, שנאמר: גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", וכן נאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם" וכו'.

טלית קטן

ראוי ונכון מאוד שכל אדם החרד לדבר ה' ישתדל לקיים מצות ציצית וילבש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוות בכל עת ובכל שעה, וכמו שנאמר: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם".

נהוג אצל חכמי הקבלה משנעשה הקטן בן שלוש שנים, יעשה לו תכף טלית קטן ולא ימתין עוד.

מצות ציצית ושכרה

מצות ציצית יש בה סגולה גדולה לכמה ענינים ומצלת את האדם מן החטא ומשמרתו מכל רע. וכמו מזוזה לבית, כן ציצית לגוף (תפילה למשה) וכן אמרו, שכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה. (מנחות דף מג').

בזכות מצות ציצית

ציצית בגימטריא "צדקות" וגימטריא "נשרים: לומר שמי שהוא זהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני שכינה. דכתיב: "אני בצדק אחזה פניך". וזוכה למה שנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

הזהיר בציצית

אמר ריש לקיש: "כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשים לו שני אלפים ושמונה עשרה מאות עבדים בשמים, שנאמר: "כה אמר ד' צבאות בימים ההם יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם..."(שבת לב').

מצות ציצית כהקבלת פני שכינה

ציצית, פרשו חכמינו זכרונם לברכה, מלשון ציץ לשון הסתכלות "וראיתם אותם" אין כתיב כאן, אלא וראיתם אותו מגיד, שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה. (ירושלמי ברכות א).

אמרו חכמינו זכרונם לברכה במסכת מנחות: "וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצות ה' ציצית בגימטריא 600 ועוד 8 חוטים  ועוד 5 קשרים, הרי הם תרי"ג מצוות –613 מצוות

לפיכך נקרא שמה ציצית, מלשון הצה, כמו שכתוב: "מציץ מן החרכים" שמציץ בה ונזכר בכל המצוות. (ילקוט שמעוני).

מצות ציצית היא שקולה ככל המצות (נדרים כה, א) וזוהי פתח תקוה להשלמת רמ"ח איברים ושס"ה גידים נפשו רוחו ונשמתו. מאחר שאין אנחנו יכולים לקיים התרי"ג מצות, כשאנו מקימים מצות ציצית, חשוב כאילו קימנו התרי"ג מצות, אבל צריך לכון כן בפרוש, וטוב לומר קודם הנחת ציצית:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו שתקבל ברחמים וברצון מצות ציצית שאנחנו מקימין כאילו קימנו בכל פרטיה ותקוניה ודקדוקיה וכאילו קימנו כל תרי"ג מצות התלויות בה:

ולכן צריך להיזהר שלא יחסר מעליו טלית קטן, ויזהר בין בטלית גדול בין בטלית קטן, שיהא כשר כדינו וככל משפטו, שאם לא יזהר, נמצא שלא קים מצוה וההעדר טוב, שבהניחו בגד ארבע כנפות בציצית שאינו כשר, עברה היא בידו שמברך ברכה לבטלה, ושלובש בגד ארבע כנפות בלא ציצית וכן צריך לזהר לקיים בו זה אלי ואנוהו (שמות טו-ב) בטלית נאה, שאם מלובש בגדים נאים, והטלית שעל בגדיו יהיה קרוע בלוי, הלוא יבוש בעולם הזה ויכלם לעולם הבא וכדי בזיון וקצף.

ויזהר לעשות טלית, בין קטן בין גדול מצמר רחלים ולא משאר מינים, שאינו מקיים אלא מצוה דרבנן והרי זה דומה למי שיכול להרויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות:

וראוי לחנך את הקטנים במצוה זו ויהיה להם טלית קטן תחת בגדיהם תדיר, ובזה יקנו סדר קדושה ויהיה להם סיוע על התורה ועל העבודה. והפליגו בזהר הקדוש בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומכותר בתפילין, אשרי מי שיוכל לעשות זאת. (פלא יועץ).

דבר החסידות – פרשת קרח

ב"ה

דבר החסידות – פרשת קרח

 

למה על שם קרח?

 

ישנו סיפור עממי, שאדם נכנס פעם לבית הכנסת, וביקש מהרב שרוצה להיות כהן.

הרב כמובן סירב. הציע האיש סכום כסף עבור 'כיהונו', הסביר לו הרב שאי-אפשר להפוך מישהו לכהן. הציע האיש סכומים יותר ויותר גדולים.

עד שלבסוף שאל אותו הרב:

-         מה כל כך בוער לך להיות כהן?

-          

-         ענה האיש: פשוט אבא שלי היה כהן, וסבא שלי היה כהן, אז גם אני רוצה להיות כהן...

 

~~~

פרשתנו נקראת בתפוצות ישראל בשם "פרשת קרח".

ודרוש ביאור:

א)    מדוע בחרו לקרוא לפרשה על שמו של אדם רשע*, והרי ידועים דברי הגמרא (יומא לח, ב) "דלא מסקינן בשמייהו" [=שאין לקרוא בשמו של רשע], על יסוד הפסוק במשלי (י, ז) "שם רשעים ירקב"?

ב)    ביותר קשה הדבר, שהרי פרשיות רבות נקראות על שם התיבה הראשונה בפרשה, כמו וירא, ויצא, וישלח, ועוד (ולא נקראו בשם "פרשת יעקב" וכדו'), ואם כן מדוע כאן קראו לפרשה דווקא בשם "קרח", ולא "פרשת ויקח"**?

ויש לבאר ובהקדים:

על הפסוק "זאת עשו קחו לכם מחתות, קרח וכל עדתו" (טז, ז) אומר המדרש (הובא ברש"י) שמשה אמר להם: "אנו אין לנו אלא ה' אחד . . וכהן גדול אחד, ואתם מאתיים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך".

וקשה להבין: עומדים קבוצת אנשים שחולקים על כהונת אהרן ומבקשים לקחת אותה ממנו, איך יתכן שמשה רבינו כביכול משתתף איתם (אפילו בדיבור בעלמא) באומרו "אף אני רוצה בכך"? ובכלל לאיזו תועלת אמר משה משפט זה?

ונקודת הביאור בזה:

מחלוקת קרח ועדתו לא היתה, מיסודה, נגד בחירת הקב"ה באהרן, שהרי הם היו דור דעה, והם גם ראו את כל האותות והמופתים שעשו משה ואהרן, אלא שהם רצו כולם להיות כהנים (גדולים), כלשון הכתוב "ובקשתם גם כהונה"***, ומכך הגיעו לעוד סברא: שכמו שע"י תפלה אפשר לבטל גזירות (כפי שמשה ביטל גזירת כליה על חטא העגל) – כך, סבר קרח, אפשר לפעול שהקב"ה יבטל את מינויו של אהרן וימנה אותו כהן גדול במקומו.

[ובפרט, שהיה להם בסיס לטענה: אהרן הרי היתה לו שייכות כלשהי לחטא העגל, שחטא זה הוא הסיבה שהעבירו את העבודה מהבכורות לכהנים. בזמן ששבט לוי (שקרח בכללם) היו נקיים לגמרי מחטא זה, ואדרבה – "כל בני לוי" נלחמו עם אלה ש"פרעה אהרן לשמצה"]

ועניין זה – הרצון להיות כהן גדול, כשלעצמו זו שאיפה טובה, שרוצים להתעלות לדרגת הקדושה של "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים", ועל זהאמר משה "אף אני רוצה בכך" (והפסול הוא רק באופן הפעולה שנקטו, נגד רצונו של הקב"ה שאהרן יהיה כה"ג).

ולכן נקראת הפרשה בשם "קרח" ולא "ויקח"; כי "ויקח" מורה על העניין השלילי בפרשה – המחלוקת, כתרגום ויקח – ואתפלג, משא"כ "קרח" מסמל עניין חיובי – התשוקה להתעלות ולהיות קדוש ככהן גדול, שרצון זה ראוי שיהיה לכל אדם מישראל, על דרך מארז"ל (תדא"ר פכ"ה בתחילתו) שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יח, קרח שיחה א סעיף ז (עמ' 191, ובמתורגם ללה"ק עמ' 207). שיחת ש"פ  קרח, ג' תמוז ה'תשמ"ח ס"ג ואילך (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמ' 536 ואילך) ועיי"ש ההוראה בקשר לג' תמוז: שיש לקרב גם יהודי ש"בשם ישראל (רק) יכונה", ונראה לכאורה במצב של "קרח" ולמצוא הטוב והיפה שבו כו'. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רנג-ד.

 

______________

*)  שהרי רק בני קרח עשו תשובה (ראה סנהדרין קי, סע"א. תנחומא פרשתנו יא. זח"ג נו, ב. פרש"י פרשתנו טז, ז. פינחס כו, יא).

 

**)  ואכן הרס"ג (בסידורו) והרמב"ם (ב"סדר תפילות כל השנה") כותבים פרשת "ויקח קרח", אך המנהג הנפוץ הוא לכנותה "קרח" לבד.

[לכאורה היה אפשר לתרץ, שמחלוקת קרח על הכהונה היתה "ירידה לצורך עליה", שהרי בפרשת מתנות כהונה בהמשך הפרשה (יח, ח) כותב רש"י "לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו (לאהרן) כ"ד מתנות כהונה כו'", זאת אומרת שקרח גרם חיזוק ותוקף לעניין הכהונה.

אבל, קשה לבאר כן, כי מעלה זו (מתנות כהונה) היתה על ידי ביטול לגמרי של קרח; "ויאבדו מתוך הקהל", ולכן מסתבר לומר שיש מעלה גם בקרח עצמו, שלכן נקראת הפרשה על שמו.]

 

***)  בכתוב (טז, י) לא מפורש שבקשו כהונה גדולה, אבל כן מפורש בת"א ותיב"ע עה"פ. וכן משמע בתנחומא פרשתנו ה, במדב"ר פי"ח,ח. פרש"י טז, ז.

 

___________________________________

דבר החסידות – פרשת קרח

דבר החסידות – פרשת קרח

 

ראשיתם – לך נתתים...

 

סיפר המשפיע הרה"ח הרב שלמה שי' זרחי, משפיע בתומכי-תמימים המרכזית, ניו-יורק:

אחד מידידיי, שהיה שייך לזרם הליטאי, סיפר לי:

פעם, בחורף תשכ"ג, הייתי צריך להיפגש עם איזה חסיד חב"ד ולהעביר לו סכום כסף. קבענו להיפגש במרכז חב"ד 770 אשר בשכונת קראון-הייטס. ואכן נפגשנו שם בערב והבאתי לו 30,000 דולר.

ואז התברר, שאותו יום היה כ"ד טבת, בדיוק 150 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הזקן ולרגל המאורע החליט הרבי לערוך התוועדות.

הציע לי ידידי, שהיות שאנו כבר נמצאים כאן – אשאר איתו להתוועדות של הרבי. הסכמתי. וכך לראשונה בחיי זכיתי להשתתף בהתוועדות. לקראת הסיום, החל הרבי לדבר חזק על נתינת צדקה בקשר ליארצייט ולפתע הכריז: שכל אחד ירוקן את הכסף שיש לו בכיס וימסור לצדקה!

עמדתי לא הרחק מהחבר שלי, החב"ד'ניק, והצצתי לכיוונו; תהיתי מה הוא יעשה עכשיו? אני הלוא יודע שיש לו בכיס 30,000$ שקיבל זה עתה ממני, סכום לא-מבוטל כלל ועיקר, ובפרט באותם הימים...

אני מבחין איך הוא זע באי-נוחות, מעביר את הכסף מכיס אחד לשני, ואחרי זמן קצר אני רואה והנה הוא מניח את הכסף על השולחן ומעבירו לצדקה.

הייתי בכזו התפעלות, שאמרתי לעצמי – אם יש קהילה שבה אדם מן-השורה, בעל-עסק, מגיע לרמה כזו של מסירות-נפש עבור מילה של הרבי – אני רוצה להשתייך לתנועה זו!

וכך נהייתי לחסיד חב"ד...

(שמעתי מהגה"ח הרב מרדכי מישולבין, ראש ישיבת תות"ל ביתר עילית

וראה תורת מנחם חלק לו עמ' 56-7)

~~~

בפרשתנו (יח, יא ואילך) מצווה התורה על מתנות כהונה: להפריש לכהן תרומה וביכורים וכו'.

מצוות תרומה מוזכרת במשנה הראשונה בש"ס: "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

והרבי פעם הקשה – במהלך "הדרן על הש"ס" – דלכאורה, מדוע מקשרים את מצוות ק"ש עם מצוהנוספת, מצות תרומה? [ואמנם הגמרא מתרצת, ש"מילתא אגב אורחיה קמשמע לן" – שהמשנה רוצה ללמדנו בדרך-אגב דין בהלכות טבול יום. אבל עדיין קשה מדוע צריך להכניס את זה דווקא כאן,בתחילת מסכת ברכות ומצוות קריאת-שמע?]

מובא על כך בספר הון עשיר (לבעל משנת חסידים): שכשם שתרומה היא "ראשית", המבחר שבתבואה, כמ"ש (פרשתנו יח, יב) "כל חלב תירוש ויצהר ראשיתם גו'" – כך גם ק"ש, שעניינה קבלת עול מלכות שמים, היא היסוד והתחלה של הכל.

אבל, עדיין יש לדייק, מדוע נקטה המשנה את הלשון "לאכול בתרומתן" ולא כהלשון הרגיל בכל מקום "לאכול בתרומה"*?

מבאר הרבי ובהקדים:

שלכאורה, איזה סימן מביאים לזמן ק"ש של ערבית מאכילת תרומה? הרי מצוות ק"ש היא מן-התורה, ואכילת תרומה בזמן המשנה (ובכל ימי בית שני) היתה רק מדרבנן**, והרי "ספיקא דרבנן לקולא" וממילא מובן שאם הטבול-יום רוצה לאכול תרומה כבר משקיעת-החמה שהוא ספק לילה – מותר, משא"כ ק"ש שספיקה לחומרא – הוא יוכל דווקא מצאת-הכוכבים! ואיזה היקש הוא זה?

אלא, מחדש הרבי, שעל כרחך צריך לומר שאין כוונת המשנה "לאכול בתרומתן" לתרומה, אלאלביכורים, שדווקא היא נקראת 'תרומתן', כי ביכורים אינם כמו תרומה שהיא "של בעלים ליתנן לכל כהן שירצה" אלא הם תרומתן של הכהנים, כמ"ש הרמב"ם (הל' ביכורים רפ"ג) "הביכורים נותנין אותן לאנשי משמר והן מחלקין אותה ביניהן".

ועפ"ז ממשיך הרבי, מובן עוד יותר הקשר בין ק"ש ל'תרומתן' שפירושו ביכורים:

הרי ה'הון עשיר' ביאר ש"קריאת שמע היא הראשית המובחר מכל המצוות, דומיא דתרומה שהיא ראשית, המבחר שבתבואה" – אבל זה הרבה יותר מודגש בביכורים מבתרומה, כי בתרומה אמנם "מצוה לתרום מן היפה" אבל החיוב דתרומות הוא בשדה כחושה כמו בשדה שמנה.

משא"כ בביכורים – הרי כתב הרמב"ם "אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינין האמורים בשבח הארץ" ובהם גופא "לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים" רק מהכי מובחרים, וזהו הרמז לק"ש: שאינה 'ראשית' כמו תרומה גרידא, אלא כמו ביכורים שהיותם מן המובחר הוא לעיכובא – שלא רק שיהודי מתחיל את היום עם קריאת שמע, קבלת עומ"ש, אלא הוא גם נותן את הדברים הטובים והשמנים ביותר לענייני התורה ומצוותיה – "כל חֵלב להשם".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: התוועדות י"ט כסלו תשכ"א סעיף כח-לא (נד' בתו"מ חכ"ט עמ' 252 ואילך) – עיי"ש בעומק ואריכות ה'הדרן'. כאן הובא רק עניין אחד בקיצור [וראה עוד בעניין "כל חלב לה'" בדבר-החסידות 198 – פ' קרח אשתקד].

______________

*)  במלאכת שלמה (למשנה כאן) ביאר, שמה שנקט "בתרומתן" ולא "בתרומה", להודיענו שדווקא תרומת דגן ויצהר שדידהון היא (תרומתן, שנעשית נכסי כהן – ראה קידושין נח, א) הותרה להם בהערב שמש אע"פ שלא הביאו כפרתן, אבל לא תרומת הקדשים (ש"משולחן גבוה קא זכו" (ראה שם נב, ב) שכפרה מעכבתם.

אמנם, תירוץ זה אינו מחוור לגמרי, שהרי "לשון חכמים לעצמו" (ע"ז נח, ב), וכמעט בכל מקום הכוונה בלשון "תרומה" היא לתרומת דגן תירוש ויצהר ולא לתרומת הקדשים.

**) כמ"ש הרמב"ם (הל' תרומות סוף פ"א) "התרומה . . אפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן, שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבואו – ביאת כולכם".

דבר החסידות – פרשת קרח

ב"ה

ע"פ בקשת א' הנמענים שי' שמוסר שיעור כל שלישי בערב ונוהג למסור רעיון מ"דבר-החסידות" – אשתדל להקדים ולשלוח את הטור קרוב יותר לתחילת השבוע.

ולהעיר שהשבוע מתחילה השנה החמישית בע"ה ש"דבר-החסידות" נשלחת (ומגיעה, כיום, לכמה אלפים מישראל כ"י) מדי שבוע, וכאן המקום להביע יישר כח על ההשתתפות, על ההערות, על ההעברה הלאה ובעיקר על השימוש בסיכומים אלה.

א"ח

 

דבר החסידות – פרשת קרח

 

כל חלב לה'

בפרשתנו נאמרה פרשת מתנות כהונה. אומרת התורה (יח, יב) "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים. ביכורי כל אשר בארצם וגו'".

כלומר, שמתנות כהונה דורשים מן האדם שני דברים: א) שיש לתת את ראשיתפרי הארץ ואת ראשית גז הצאן לה'. ולא זו בלבד אלא  ב) יש לתת גם אתהמובחר – כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן.

הרמב"ם מלמדנו שכן הוא בכל המצוות, ובלשונו הזהב (בסוף הל' איסורי מזבח): "והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב; אם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מן הטוב והמתוק שבשלחנו, כסה ערום – יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'".

כשם שיש את ה'חלב' והמובחר במזון, לבוש ובית (שהם שלשת הסוגים שהרמב"ם מדבר עליהם) – כך יש גם את ה'חלב' בעניין הזמן: שהזמן הכי מובחר ורגוע שבכל יום הוא מיד לאחר הקימה, שאז רגוע המוח.

יש איפוא לדעת גם כאן ש"כל חלב לה'" – שזמן זה צריך לתת לקב"ה! ככתוב (לעיל טו, כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", ופירש כ"ק אדמו"ר הריי"צ: "ראשית עריסותיכם" – ראשית כשקמים מהעריסה, מהמיטה, כלומר את הזמן הראשון שלאחר הקימה – יש לתת תרומה לה'.

לפיכך, כשנדונו בארה"ב סדרי הלימודים בישיבות עמד על כך הרבי הריי"צ בתוקף שאך ורק לימודי הקודש יתקיימו בבוקר, ולימודי החול יתקיימו במחצית השניה של היום, שכן בבוקר כשהמוח רגוע – הוא הזמן המוצלח ביותר, ו"כל חלב להוי'".

וכן בעלי-עסקים, למרות שעיסוקם ב"עובדין דחול" – עליהם לדעת שהעיקר הוא תורה ותפילה, וראשית ומבחר הזמן של היום יש להקדיש לה': קודם צריך להתפלל, ואח"כ ללמוד – כמ"ש בהלכה (שו"ע סי' קנה ס"א) – שמבית הכנסת יש ללכת לבית המדרש, ורק אח"כ אפשר לעסוק בדברי הרשות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב, קרח (עמ' 326 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 31 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "מעייו חי" ח"ד עמ' 76 ואילך.

 

תיקון טעות: ב"דבר החסידות" שבוע שעבר (שלח) נכתב שהתוס' המביא את המדרש מקושש לש"ש נתכוין הוא בב"ב קיט, א, ויש לתקן קיט, ב. הטעות הזו מופיעה גם ב"פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קיט וגם שם יש לתקן כנ"ל.

כמו"כ בשיחה הנוכחית כתבו ב"מעיין חי" (ח"ד עמ' 78) ראשית עריסותיכם – כשקמים מֵהַמֵיטָב, וצ"ל מֵהַמִטָה, כבפנים.

 

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

דבר החסידות – פרשת קרח – ג' תמוז

 

רועה ישראל

השבת, ג' בתמוז חל יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר הרבי מליובאוויטש זי"ע, ולכן בחרתי לחרוג מהשגרה ולכתוב משהו שנחרת בזכרוני, כשהסתופפתי בחצר קדשו של הרבי:

בהיותי ילד לקח אותי אבא ז"ל מספר פעמים לתפילה בבית מדרשו. הרבי נהג לחלק מטבעות "ניקל" לצדקה לילדים שנקרו בדרכו בהיכנסו לבית הכנסת למנחה. אבא היה דוחף אותי להושיט יד ולקבל ניקל, אח"כ היה מרים אותי ושלשלתי את הניקל לקופה.

בגיל 16 כבר למדתי בישיבה בשכונת הרבי. ואז גיליתי שלרוב חברי היה אוסף של ניקלים מהרבי, הם היו 'פודים' את הניקל של הרבי ונותנים אחר לצדקה, ורק לי לא היה, והדבר הציק לי.

ביום שישי אחד בצהריים, בצאתי מביהכנ"ס לכיוון הרכבת לנסוע ל"מבצע-תפילין", הרבי בדיוק יצא ממשרדו לנסיעה ל"אהל" (=ציון חותנו, ומקום מנוחתו של הרבי כיום). בדרכו לרכב עמדו 3 ילדים, הרבי ביקש מהמזכיר מטבעות ונתן לשלושתם.

אני עמדתי מאחור וחשבתי 'כמה חבל שאין לי אף ניקל' (הרבי כידוע נותן ניקלים רק לילדים) ואז לפתע הרבי הסתובב לאחור, העיף בי מבט, ביקש מהמזכיר ניקל נוסף ונתן לי... הייתי בהלם! אז חשתי את המשמעות של רועה ישראל אמיתי.

כפי שהרבי מדגיש, "צדיקים רועי ישראל לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" ובוודאי גם היום הרבי משפיע כוחות וברכות לכל עם ישראל אותם אהב כל כך. ביום ההילולא, נתוועד יחדיו ונקבל את כל אותם השפעות והחלטות טובות בדרך אשר הורנו, ובקרוב ממש יוליכנו לגאולה השלמה – משאת נפשו.

שבת שלום!

דבר החסידות – פרשת קרח

בהודאה לה' שהגיענו ל'דבר-החסידות' מס' 100, מצו"ב הטור השבועי:

 

דבר החסידות – פרשת קרח

 

הביטול למשה רבינו

בפרשתנו מסופר איך שקרח ועדתו התלוננו על משה ואהרן "כי כל העדה כולם קדושים . . ומדוע תתנשאו על קהל ה'", ונשאלת השאלה, הרי הם עצמם גם היו "נשיאי עדה" וגם קרח ביקש כהונה גדולה לעצמו ואיך הם דורשים 'ומדוע תתנשאו'?

אלא, מסביר הרבי, ודאי שקרח הסכים שצריך מנהיג לאומה, טענתו היתה נגד נשיאותו של משה רבינו שהיה מלך (זבחים קב, א), שההגדרה של מלכות שונה מכל סוג של שררה; לדוגמה, ראש ישיבה המלמד תורה – הרי השפעתו מוגבלת לקהל יעד תורני. כמו"כ עסקן ציבורי המשתדל עבור קהילתו – הרי השפעתו תלויה ברמת הצורך וההתעניינות שלהם בתחום.

אבל מלכות פירושה שכל העם בטל למלך, כפי שמובא בגמרא (חגיגה ה, ב) שמי ש"מחוה במחוג" [=מצביע על מישהו] לפני המלך חייב מיתה, כי לפני המלך צריך ביטול גמור, וכל צרכיהם הרוחניים והגשמיים עוברים דרכו [כפי שמצינו, שכשבני ישראל ביקשו בשר ומשה אמר 'מאין לי בשר' – צוה הקב"ה "אספה לי שבעים איש גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך וגו'" שהשפעת הבשר צריכה לבוא דווקא מרוחו של משה!].

ולזה התנגד קרח: שיהיה צדיק בעם-ישראל שכולם מתבטלים אליו כמו למלך! אבל ע"פ הסוד זה באמת כך; שכל נשמות ישראל כלולות בנשמת הצדיק שבכל דור, כמבואר באריכות בספר התניא פ"ב.

ובנוגע לפועל: אנו מתקרבים ליום-ההילולא ה-20 של הרבי מליובאוויטש נשיא-דורנו. מקושרי הרבי ומחבבי תורתו מוזמנים לעצרת הענק ביום חמישי הקרוב בהיכל נוקיה (יד-אליהו) ת"א. לכרטיסים והסעה מסובסדים: 0506-737410.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד קרח (עמ' 1049 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 31). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קכג.

וורט לשבת – פרשת קרח

וורט לשבת – פרשת קרח
טענת קורח לאור החסידות
הרב אברהם חיים זילבר

איתא ב"סדר עולם" (הובא ברשב"ם ותוס' ב"ב קיט, א) שמחלוקת קרח פרצה לאחר מעשה המרגלים, כלומר אחרי תשעה באב בשנה השנית. וצריך להבין, הלוא משה ואהרן כבר כיהנו בפועל מאז חנוכת המשכן בר"ח ניסן, וגם מינויו של אליצפן בן עוזיאל לנשיא הקהתי כבר היה בחודש אייר, ומדוע זה המתין קרח עם תלונתו עד לאחר תשעה באב?

אלא הדבר יובן ע"פ הידוע (ראה וורט לשבת פרשת שלח) שטעות המרגלים היתה בכך שרצו להתנתק מהעולם ולהישאר במדבר וחששו מלהיכנס לארץ ולהתעסק עם ענינים גשמיים, ואז התברר שזה היה חטא כי התכלית היא דוקא קיום מצוות מעשיות בעולם  הגשמי ולא דביקות רוחנית לבד.

אחרי התובנה הזאת מפרשת המרגלים, התעורר פתאום קרח וטען: אם כן, שהעיקר הוא מצוות מעשיות – הרי בזה אין הבדל בין הנחת התפילין של משה רבינו ויהודי פשוט? כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו?!

וכאן היתה טעותו של קרח: אמנם המעשה הוא העיקר, אבל צריך גם את הקדושה והדביקות בתורה ומצוות. ולזה צריך סיוע מצדיק הדור, שיקשר את אנשי הדור לקב"ה. כפי שמצינו שכל ההשפעות הרוחניות והגשמיות הגיעו ע"י משה רבינו (שלכן גם כשבנ"י ביקשו בשר ומשה אמר "מאין לי בשר" צוה הקב"ה "אספה לי שבעים איש גו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך גו'", דהשפעת הבשר צ"ל מרוחו של משה דוקא).

ההוראה מפרשה זו שייכת במיוחד אלינו, בעמדנו בסמיכות לג' בתמוז, יום ההילולא של הרבי נשיא דורנו – להתחזק בהתקשרות לאילנא דחיי, ללכת בדרכיו אשר הורנו ולעסוק בתורתו מאירת עינינו, עדי יבוא מנחם לנחמינו בקרוב ממש.

 

שבת שלום!
נ.ב. לחביבותא דמילתא - צירפנו כמה תמונות מיוחדות של הרבי זי"ע. 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד' קרח, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה). הסיומת - שלי. 

 
 

מאמר על המחלוקת

מאמר על המחלוקת
מאת הרה"ג ש. ב. גנוט שליט"א
 
כשהגעתי להתגורר בעיר מסוימת, גיליתי מספר יהודים שנעשו צהובים זה לזה. ביררתי בעדינות כל זאת מדוע, והוברר לי שלפני מספר שנים התפללו להם שתי קבוצות בבית כנסת מרכזי אחד.  במקום התפילה התגלעו והתגלו חילוקי דעות מהותיות בנוסח וסגנון התפילה וסדריה והתפתחה לה מחלוקת גדולה, שבסיומה פרשו להם בני קבוצה אחת והקימו בית כנסת נפרד, פורח ומשגשג. מאז נעשו חלק מהם אויבים זה לזה (עד שהשלימו, לבסוף...). אני, שהגעתי כאורח ומשקיף מן הצד, לא הבנתי. לא הבנתי מדוע מלכתחילה לא נפתחו להם שני בתי כנסיות. שהרי באמת ובתמים שונים הם המתפללים בסגנונם ואורח חייהם. אלו מכוונים בתפילה איטית יותר והללו מכוונים יותר בתפילה מהירה יותר. אלו שומרים ברצינות על זמן קריאת שמע של הגר"א והגר"ז, ואלו מקפידים בכל מחיר לקרוא קריאת שמע בזמנו של ה"מגן אברהם". הללו מכבדים את השבת בשירת "לכה דודי" סוחפת ואלו מתמוגגים מחידוש נפלא, הנאמר בין "קבלת שבת" למעריב.  אם כן, איפה, מדוע לעשות מחלוקת כדי להקים שני בתי כנסיות, כשניתן להקים אותם, מפאת הבדלי הגישות, גם מבלי לריב?!
 
כאשר קוראים בתורה את פרשת קרח, מתעוררים כולם לדבר ולכתוב בגנות המחלוקת. פרשת קרח היא פרשה הנדרשת יפה וכמעט בכל דור ניתן לדבר בגנות המחלוקת המקומית, זאת שחייבים לברוח ממנה כמו מאש. מחלוקת היא דבר נורא ואיום, כמובן, אך בד בבד בל נשכח שלא כל המחלוקות אסורות. אדרבה, ישנן מחלוקות חשובות וטובות.  גדולי עולם ואראלי קודש נחלקו, לעיתים בחרב ובחנית, כנגד גדולי עולם אחרים. הרי ברור לכולם שגדולי עולם שנלחמו נגד הוצאת ספרי חלק מהראשונים ומגדולי האחרונים, לא היו, חלילה, בעלי מחלוקת. גדולי עולם שניהלו מלחמת חורמה נגד שיטות ותנועות, דעות ושיטות, לא היו ב"עדת קרח", חלילה, והנה אנו, כעבור שנות דור, מתייחסים בהדרת כבוד לגדולי התורה הללו ולגדולי התורה הללו, בחינת "אלו ואלו דברים אלוקים חיים". אם כן, כיצד צריך להתייחס למחלוקת?
 
---- "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (מסכת אבות פרק ה' משנה יז).
 
כאשר חז"ל אמרו ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", לא היתה כוונתם לשלום עם הרשעים. על שונאי ה' משתבח דוד המלך ואומר "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי". כאשר מדובר במחלוקת בין עוסקי התורה ומקיימי מצוותיה, אין מקום להבנה או  לגישור. כאן גם האנשים העדינים ביותר, הרחמנים ובעלי המידות הטובות, שלא פגעו מימיהם בשום אדם, ניצבים על ראש ההר, בחרב ובחנית, ונלחמים בכל העוצמה. 
 
גם מחלוקת, חלוקת דעות, שאינה עוסקת במרשיעי ברית או בשונאי הית"ש, אלא בהבדלי גישות ודרכים בעבודת ה', בתוככי הבית פנימה, מחלוקת מבורכת היא, מחדדת השקפות ומבליטה את מעלותיה של כל קבוצה, וזאת בתנאי שלא נפגע, נבטל או נשמיץ את הגישה השונה.  חז"ל הקדושים הדגישו לנו (ביבמות יד, ב) שלמרות שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשלל נושאים חמורים ביותר בהלכות קידושין, נישואין וגירושין, בכל זאת "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".   
 
כדי לעבור למסלול רוחני או לימודי שונה, לעבור למסגרת חדשה, להחליף  או לשנות כיוון, אין צורך  לבטל את המסגרת הישנה, צורת הלימוד הקודמת או הדרך השונה. אם מתחשק לנו בנפשנו פנימה לעזוב את הכולל בו אנו לומדים כעת, את בית הכנסת או אפילו את סגנון הלימוד או ההדגשים, אנו מוכיחים לעצמנו וגם לאחרים, שמה שהיה עד כה לוקה בחסר. אך האמת היא שאין בכך שום צורך. זכותו של כל יהודי לבחור לו דרך, מסגרת או מנהג בעבודת ה', על פי כללי השולחן ערוך, כשכוונתו לשם שמים וכאשר שקל את הדברים לעומקם, מבלי לזלזל ולפגוע בכבוד או בהבדלי הגישות והשיטות השונות. 
 
ה"שמירת סדרים" בכולל שלך לא מוצאת חן בעיניך? ישנם שתי קהילות ואתה בוחר באחת מהם? זוהי זכותך הלגיטימית. תעשה זאת מבלי לזלזל בצד השני, מבלי להמעיט בערכו או בחשיבותו וסגנונו.
 
מחלוקת בהלכה או בדרכי הנהגה וצורה בעבודת ה', אינה סתירה לחידוד ההשקפה וההשתייכות למקום הרוחני או למנהיג הרבני, ממנו אנו שואבים את קרבת האלוקים שלנו, בתורה ובעיונה, בתפילה ויראה, בטהרה ומידות טובות.
 
נכון מאד. אנו הולכים בדרך זו או אחרת בעבודת ה' יתברך. אך בד בבד אנו יכולים להבין שישנם דרכים נוספות וטובות בעבודת ה', מבלי לעזוב או להחליף את הדרך שלנו או את המנהיגים הרוחניים שלנו. שהרי לא מדובר כאן בויכוח עם קבוצות שלדעתנו עוקרות את התורה או לא מקיימות את כל מצוותיה כראוי, אלא על קבוצות המקיימות כמונו את התורה ומצוותיה. אלא מאי? הבדלי גישות, הבדלי התמקדויות ושינויי דרכים בעבודת ה'. אז מה?!
 
וכבר זעק על כך רבנו הנצי"ב מוולוז'ין זי"ע, בפתיחה לפירושו "העמק דבר" על ספר בראשית. ואלו דבריו, שנדמה שנכתבו ברוח הקודש על ימינו שלנו: "מה שהיה בבית שני שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין"...
 
והנצי"ב מסיים במילים כדורבנות: "...שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו"...
 
 
 
 

"ובני קרח לא מתו"

"ובני קרח לא מתו"

אם בני קרח לא מתו, היכן הם?! הרב ש. ב. גנוט משיב על שאלה זו, מתוך דבריהם של חכמינו וגדולי המפרשים.

אמרו "לא" למחלוקת

"ובני קרח לא מתו", כך קובעת התורה (במדבר כ"ו, י"א). מדוע? ואם כן, היכן הם כעת?

שלושה בנים היו לקרח, אסיר, אלקנה, ואביאסף. הילקוט שמעוני מספר לנו כי "בשעה שהיו ישראל יושבים אצל קרח אביהם, רואים את משה וכובשים את פניהם בקרקע. אמרו: "אם נעמוד בפני משה רבנו, ננהג בזיון באבינו. וכבר נצטווינו על כבוד אב ואם. ואם לא נעמוד, הרי כבר כתוב "מפני שיבה תקום". ואז החליטו השלושה ש"מוטב שנעמוד בפני משה רבנו, אע"פ שאנו נוהגים בזיון באבינו". באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה. עליהם אמר דוד "רחש ליבי דבר טוב".

לעומדת דברי הילקוט, שבני קרח שבו בתשובה, הרי שבמדרש תהילים (מ"ד) מספר שבני קרח התקשו, בגלל שהשאול היה פתוח לפניהם והאש מתלהטת סביבותיהם, לשוב בפיהם בתשובה, ולכן שבו בתשובה במחשבתם. נמצא שלדברי המדרש שבו הם בתשובה רק כשהקרקע החלה לבעור, תרתי משמע, תחת רגליהם. ומכאן מוכיח ה"אור זרוע" שניתן לשוב בתשובה אף בהרהור הלב, גם מבלי להתוודות בפה, שהרי בני קרח הרהרו בתשובה רק בלבבם.

היכן הם, הבנים?

בסנהדרין (ק"י, א') נאמר: "בני קרח לא מתו - תנא משום רבנו: אמרו מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה". ומהו "התקנת המקום בגיהנום"? מסביר רש"י: "התקין להם הקב"ה מקום גבוה, שלא העמיקו כל כך בגיהנום ולא מתו". לפי משמעות זו משמע שבני קרח אכן מתו, במובן הגשמי של המילה. רק שלא "העמיקו כל כך" בגיהנום מבחינת אובדן נצחי. אך לעומת זאת מדברי הגמרא במגילה (י"ד ב') נראה שבני קרח לא מתו כלל מיתה פיזית והם ישבו בגיהנום ואמרו שירה "שיר מזמור לבני קרח".

וכך כתב רש"י (תהילים מ"ב): "וכשנבלעו כל סביבותיהם ופתחה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ, ושם אמרו שירה, ושם יסדו את מזמורי התהילים הללו ועלו משם, ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגלויות ועל החורבן ועל מלכות בית דוד".

כך היא גם דעת הרשב"א (מגילה שם), שהסביר ש"ובהיבקע הארץ אשר תחתיהם הוא גיהנום שלהם, נתבצר להם מקום שם שישבו ולא נבלעו, ואלו ראויים היו להתבלע זולתי שיעשו תשובה, ונעשה להם נס ושאר תחתיהם קצת מקום מתוך הבקע שלא נפל, ועמדו עליו. ומפני שהרי ראוי ליפול, אלא שנשאר אותו הדום בתוך הבקע בהשגחה מאיתו יתברך להצלתם, אמרו כאן שעמדו ברומו של עולם".

ואמנם לדעת המדרש תהילים אנו רואים שבני קרח כלל לא ירדו לגיהנום, אלא "נמצאו בניו של קרח כתורן של ספינה, שנאמר "ויהיו לנס". רבי אומר: נקרעו כל סביבותיהן ואתו מקום שהיה תחתיהן לא נקרע. רבי שמואל בר נחמני אמר: לא היו שלשתן עומדים על מקום אחד, אלא כל אחד עומד בפני עצמו ודומים לשוש עמודים".

בני קרח לא מתו עד היום

הדרשנים אומרים ש"בני קרח לא מתו", עד היום הזה. מאז קרח ועד היום ישנם "בני קרח", כאלה הצועדים בדרכו, דרך המחלוקת. עד היום נלחמים יהודים שומרי תורה ומצוות זה בזה על מריבות עקובות מדם ואש ותמרות עשן, שרובם ככולם עוסקים בשאלה של "מי בראש". לא חבל??

 

אהרון והקטורת

אהרון  והקטורת

 שיר מאת: אהובה קליין ©

ישראל  מעלים חרון

כנגד משה ואהרון

דרור ללשונם  נותנים

במוות אותם מאשימים.

 

אלוקים צופה ומאזין

דברים בספר נכתבים

נחוש להענישם מהרה

חיש לנגפם במגפה!

 

מלאך המוות נזעק

פועל לְלֹא כְּחַל וּשְׂרַק

חרמש קוצרים מניף

בשר ודם מכחיד.

 

אהרון וקטורת בידו

רץ כאיל, כְּאֵב בליבו

בין המתים לחיים נעצר

כהרף עין הנגף  נגמר!

הערה: השיר בהשראת פרשת קורח [חומש במדבר]