פרשת פינחס

פרשת פנחס

פרשת פנחס

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

בקנאו את קנאתי בתוכם וכו (פנחס כה-יא)

 ואמרו חז"ל בקנאו את קנאתי שתי קנאות שהיו לפנחס, כאן במעשה זמרי, ומכיון שפנחס הוא אליהו, ובאליהו נאמר במעשה אחאב (מ"ב י"ט י’) ויאמר קנא קנאתי לה’ אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וכו’, וכבר אמרו חז"ל שאליהו נענש על אשר אמר כי עזבו בריתך בני ישראל, ואמר הקב"ה הפה שאמר עזבו בריתך הוא יבוא ויעיד שבני ישראל שומרים ומקיימים את הברית בינם לבין הקב"ה, כי אין הקב"ה חפץ שילמדו קטגוריה על בניו, וכבר אמרו חז"ל שהעונש בזה לאליהו היה שהוא צריך להתחלק לכמה ניצוצות של בחינת אליהו ולהיות נוכח בכל ברית וברית, ובשכר קנאה זו זכו בני ישראל לכפרה, שנאמר ויכפר על בני ישראל, כמובא בחז"ל שאמר לו אליהו להקב"ה כיצד אוכל ללכת ולהיות נוכח בכל ברית וברית, שמא יש שם אנשים דלא מעלי ואין אני יכול לסובלם בעוברם על דבר ה’, על זה אמר לו הקב"ה בשבילך אני מכפר להם, וזהו שאמר בקנאו את קנאתי ויכפר על בני ישראל, ובודאי שצריך לומר שהכפרה הזו מועילה כאשר האדם מתעורר בתשובה באותו מעמד, ואז יש כוח בהתעוררות זו לקבל את האדם בתשובה ולכפר על מעשיו הלא טובים שעשה. (וידבר יוסף).

וידבר ה’ אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פנחס כה ,י-יא)

לאחר שהיתה מגפה גדולה בישראל ונפלו כ"ד אלף מישראל,כפי שנתבאר למעלה,היו ישראל יכולים לטעון שבזה שהרג פנחס את זמרי לא הועיל כלום.וזה שיכך את חמתו של הקב"ה היה מותם של כ"ד אלף מישראל שנקם מהם על העברה שעשו. לכן אמר כאן: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני  ישראל בקנאתי. זה שנעצרה המגפה ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי היה רק בגלל מעשה פנחס,שאם לא הוא, לא היה נשאר שריד ופליט מישראל. משל למה הדבר דומה,למלך שהיה מהלך בדרך, ופגע בסיעה של בני אדם.בא אחד מהם וזלזל במלך. כעס המלך כעס גדול ובקש להרוג את כל בני הסיעה. עמד אחד מהם והרג את זה שזלזל במלך,וכשראה המלך כך שכך זעמו,כשראה שיש אחד מהם שחרה לו על שזלזל במלך ועשה מעשה.

כך היה פנחס,שהקב"ה היה מלא כעס על מעשה זמרי מה שהעיז לעשות, וחשב לעשות ח"ו כליה בישראל על ששתקו ולא מיחו,ולא היה מי שיעשה משפטו. אז עמד פנחס ומסר נפשו על קדושת שמו יתברך ועשה משפטו בזמרי. אמר הקב"ה די בזה לשכך את כעסי.

וכשראו השבטים אותו מעשה שעשה פנחס, התחיל: ומבזים אותו והיו אומרים הראיתם בן פוטי זה,בנו של מפטם, שפיטם עגלים לעבודה זרה, שאבי אמו הוא יתרון, ועכשיו בא והרג נשיא שבט מישראל.

והבאור הוא לפי הדין שאין גר יכול להיות דיין בישראל אא"כ היתה אמו מישראל, אבל מותר לו לדון גר אחר כמוהו. וזה מה שאמרו השבטים: מאחר שפנחס בא מגרים,שהרי אמו היתה בת יתרו,אם כן כיצד היה דן ישראל. ואם היה גר היה ניחא,אבל עכשיו שהוא ישראל, כיצד דן. לכן אומר כאן הכתוב: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. כלומר, מתי אינו יכול לדון, כשגם אביו גר, אבל כאן הרי בא מאלעזר בן אהרן הכהן,שהיה משלשלת היוחסין, ואין גדול ממנו, ועוד, בקנאו את קנאתי בתוך בנ"י, מתי אין גר דן, כשהענין תלוי בבית דין. אבל כאן, הרי זה בא מתוך קנאה,שכל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, וזה יכול לעשות כל אחד. ואין הכרח שיהיה ראוי לדיינות.

ועוד טעם לזה שאמר כאן הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שבשעה שבא ליכנס לאהלו של זמרי להורגו נתכנסו אלפי בני שבט שמעון ורצו להורגו, ומרוב פחד פרחה נשמתו, והקב"ה שלח באותה שעה את שתי הנשמות של נדב ואביהוא ונכנסו בגופו, ומאותה שעה זכה להיות כהן גדול, ועדיין לא היה כהן, כי בשעה שנמשהו אהרן ובניו כבר נולד פנחס, ולא הועיל שמן המשחה שנמשה בו אהרן,שלא הועיל אלא לזה שנולד אחרי כן ואם כן לא היה פנחס כן. ובמעשה זה של זמרי זכה בכהונה. ולפיכך אומר כאן הכתוב: פנחס אלעזר בן אהרן הכהן. ר"ל פנחס זה הוא גם בנו של אלעזר וגם בנו של אהרן, ששתי הנשמות של נדב ואביהו נכנסו בו.

ועוד טעם למה הוצרך הכתוב לומר בן מי היה ובן בנו של מי היה,אע"פ שהדר ידוע מקודם. וזה כדי ללמדו הגבורה וקדוש השם שעשה פנחס,שאילו היה זה איש מלחמה הרגיל בנשק,לא היה פלא כל כך, אבל הוא היה תלמיד חכם ובנו של אלעזר, שאף הוא היה תלמיד חכם והיה נכדו של אהרן,שאף הוא היה תלמיד חכם, ומהיכן למד אומנות זו להשתמש בנשק, שלקח רומח בידו, ולהרוג שני אריות כאלו. נשיא שבט שמעון וכוזבי בת צור בת מלך, ובוודאי דבר גדול הוא. ולפיכך אומר הכתוב: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ראו מי הוא פנחס ומה המעשה שעשה, האם אין זה ענין הראוי לשבח. ואע"פ שהקב"ה עשה את כל י"ב הניסים המפורטים במידרש תנחומא, אבל פנחס הוא שהתחיל במצות ומסר נפשו למיתה. ומאחר שהוא מסר נפשו על הדבר, סייעו לו מן השמים.וכן בכל מצוה, כיון שהתחיל אדם אע"פ שהוא ענין קשה,מסייעים לו מן השמים לגומרה.

לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום (פנחס  כה-יב)

כפי שאני נותן רוב שלום על פנחס ואני אומר לו חן חן על כך. ואני משלם לו שכר טוב על שמסר נפשו על כבוד,ומפני שהוא גרם להטיל שלום ביני ובין ישראל בעולם הזה,הוא עתיד להיות אליהו הנביא ולשים שלום ביני ובין ישראל. והוא יהיה השליח לביאת המשיח כי שאומר הכתוב: הנני שולח לכם את אליהו הנביא והשיב לב אבות על בנים. וכן אתן שלום בין ד’ יסודות גופו. שכן ד’ יסודות יש בו באדם,והם יסוד העפר,והאש,והאויר והמים. וכל זמן שאותם ד’ היסודות שרויים בשלוה,אין יסוד אחד מתגבר על חברו,הוא בריא ושלם. אבל אם אין אחדות ביניהם אלא מחלוקת,שהאחד רוצה להתגבר על חברו,אז נחלה האדם והוא עלול למות. וזהו שאומר הקב"ה לפנחס: הנני נותן לו את בריתי שלום,שאשכין שלום ואחדות בין יסודות גופו. ובכך לא ימות אלא יחיה לעולם. וכן היה,שנשאר בחיים לעולם,שפנחס הוא אליהו. ועוד אמר הקב"ה למשה: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו’,זה שביישוהו השבטים וקראו לו בן פוטי, בן זה שפיטם עגלים לע"ז, אני מייחס אותו שיהיה ראשון לשושלת כהנים גדולים. וכך היה,שרוב הכהנים הגדולים שהיו בבית ראשון ובבית השני יהיו מזרע של פנחס, בשכר זה שקנא את קנאת ה’ צבאות,וגרם לכך שנסלח עונם של ישראל, וכן היה עתיד להיות תמיד שמזרעו הוא הכהן הגדול יכפר על ישראל.

פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (פנחס  כה-יא)

פנחס לא ניקרא כהן כי נולד לפני שחילקו הכהונה אך אחרי קינאתו את קינאת ה’ זכה להיות כהן שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום. בזכות מסירות הנפש של פנחס שלא פחד שיהרג בידי שבט שמעון וידוע ששבט שמעון מוציאים לפועל כמו שהוציאו לפועל את ניקמת בעילת דינה בת יעקב.

ועוד נאמר לשיבחו של פינחס שלא ידע שמלאך ה’ יעזור לו ומסופר במידרש תנחומא שקרה לפינחס שני עשר ניסים עיין שם ונספר מיקצתם שהרומח לא נישבר בביטנם של זמרי וכוזבי בת צור והעלה אותם לממעלה כמו שיפוד באויר שזה דורש המון כח ולא  פרחה נישמתם מיד, כדי שפינחס לא יטמא למת. ולא טיפטפו טיפות של דם מבטנהם שלא יטמאו את פנחס הכהן ותלה אותם על ענף העץ שכולם יראו והענף לא נשבר.

שכל שבט שמעון רצה לפגוע בפנחס והמלאך עצר אותם כל זה ועוד עשה הקב"ה בשביל פנחס שחשב על שמו יתברך ובכדי להמחיש את גבורת פנחס המשיל משל ששמעתי מעשה במלך שהלך עם נער ליווי מחדר המלוכה לעיירה סמוכה ובדרך תקף אותם שודד. הנער הגן על המלך במסירות גדולה ונתן לו 100.000 זהובים.

כעבור כמה חודשים קרה את אותו סיפור רק עם שומר הראש האישי המובחר של המלך. וחיסל השומר ראש את השודדים. חשב השומר ראש בטח שנגיע לארמון מחכה לי מסיבות וזהובים וחיים מאושרים והנה עבר חודש חודשים וכלום לא קרה. שאל השומר את המלך ברמזים ולא הבין המלך עד שהשומר אגר אומץ ואמר למלך לנער עשית מסיבה ונתת לו זהובים ואילו אני הצלתי אותך משני שודדים ולי לא נתת כלום.

ענה לו המלך, יקירי זה התפקיד שלך לזה הוכשרת ונועדת ובשביל זה אתה מקבל משכורת ואילו אותו נער זה היה פלא פלאים איך מסר את נפשו למען שהוא לא היה חייב ולא היה לו ביטחון ואינו הוכשר למצבים הללו ועשה מעל המוטל עליו ואילו אתה עשית את המוטל עליך לכן אין אתה ראוי ליחס מיוחד. ע"כ בדיוק כך קרה עם פנחס שנאמר ויקום "מהעדה" מהי עדה? קם מעדת סנהדרין שפינחס היה שופט בתוך עדת סנדרין ומסר את נפשו על קידוש ה’ לקנאות את קינאתו בתפקיד שלא מוטל עליו ושלא הוכשר בשבילו,בשביל מה לו להתעסק עם עבריינים בשביל זה יש שופטים ושוטרים שיטפלו במצבים אלו. אלא זה היה  פלא שעשה פנחס מעל המוטל עליו ולכן אמר ה’ הנני נותן  לו את בריתי שלום

וידבר ה’ אל משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פנחס כה , י-יא).

ויהי כאשר בא דוד עד ראש הר הזיתים ויאמר דוד לאנשיו, בקשו לי אליל והבאתם לי, וילכו עבדי דוד לעשות את מצותו ויפגשם חושי חברו של דוד וישאלם לאמור, אנא תלכו? ויענו אותו לאמור, שלח שלחנו אדונינו המלך להביא לו אליל. וימהר חושי ויבוא אל דוד ויאמר לו, הלא תגד לי, אדוני המלך, מדוע צוית את עבדיך להביא אליך אליל? ויען דוד ויאמר, כי יביאהו הלום, והשתחויתי אליו. ויקרע חושי את כתנתו ויזרוק עפר על ראשו ויקרא, האיש כמוך ישתחוה לאליל מעשה ידי אדם?? ויען המלך את חושי ויאמר אתה ידעת כי גדול שמי בכל הארץ וכל שומעי שמעי יאמרו עלי, אין כדוד צדיק מושל ביראת אלהים, רב חסד ומרבה להיטיב, עושה צדקה ומשפט ירא ה’ ובמצותיו חפץ מאוד. והיה כי ישמע העם את אחריתי הרעה, כי קם עלי בני ויהרגני ואמרו, אך שוא עבוד אלהים, אין משפט ואין שופט על כן אמרתי אשתחוה לאליל וחללתי שמי, לבעבור יאמרו כל בני האדם:

אכן יש אלהים שופטים בארץ....

משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו... (אגדות ישראל).

ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (פנחס  כה-יד)

עכשיו מודיע לנו הכתוב מי היה האיש שבא על המדינית שהרגו פנחס. לי שלא הזכיר הכתוב בפרשה הקודמת מי היה. אלא נאמר סתם והנה איש מבני ישראל וגו’,אבל עכשיו שהזכיר הכתוב את פנחס לשבחו,על שקידש את השם,בא לגנות את הרשע, לאמר, נשיא בישראל לא נרתע מלעשות עון זה. ועוד בא הכתוב לומר שפנחס לא פגע בסתם אדם, אלא באיש חשוב שהיה נשיא שבט שלם,וכאילו הרג כל השבט,ומ"מ לא נרתע ממעשהו. וכן פירש הכתוב מי היתה האשה שהרג: הלא היא כזבי בת צור,היינו בתו של מלך,ועד כמה שנאו המדינים את ישראל שהפקירו בת מלכם לעשותה זונה ובלבד להחטיא את ישראל. ועוד בא הכתוב לשבח את פנחס שהרג בת מלך,והיינו כאילו הרג אומה שלמה, ומ"מ לא נרתע מלעשות כן.

ועוד בא הכתוב להודיענו בזה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו’ שבזה שנהרג האיש לא נתכפר לו עונו אלא את המדינית הוא נשאר דבוק בה גם בעולם הבא ושם יקבל עונשו. שכל הבועל ארמית הוא נדבק בה ככלב ולא נפטר ממנה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב (מעם לועז).

וע"י שקינא פינחס את קינאתה שהרג את זמרי בן סלוא והחדיר ללב כל ישראל את מידת הקנאות,שלא יוכלו לסבול בקרבם עוברי עבירה.

אך השבטים חשדו בו הרי מותר לקנאות קינאת ה’ רק כמו שהפסוק אומר: בקנאו את קינאתי שפינחס ליבו היה טהור והמעשה לשם שמים ולא לשם שכר וכבוד.

וחשדו בפינחס שליבו לא טהור ולא קנא את קינאתו כי היה בן פוטי שהיה עובד ע"ז וכנראה יש בו את מידת האכזריות של עובדי הע"ז ולחיתוך כך החליט לקום ולשפוך דם חברם.

צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין (פנחס כה, טז-יח)

והמחטיא את האדם גרוע מן ההורגו, שההורגו מאבד רק גופו, והמחטיאו מאבד גם נשמתו. ומאחר שהמדינים רצו לאבד אתכם מן העוה"ז  ומן העוה"ב, לכן אתם צריכים להשתדל ולהורגם, שהבא להורגך השכם והורגו.

ויש אומרים זה שצוה הקב"ה לצרור את המדינים ולא להתגרות במואב, מפני שעתידה היתה לצאת מהם רות המואביה זו המרגלית הטובה. ולכן אחרי שנולדה רות המואביה לחמו במואב.

אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו (פנחס כו-נה)

ויש אומרים שארץ ישראל נתחלקה בגורל לי"ב חלקים, שוים לי"ב שבטים, שלא היה לאחד שטחח גדול יותר מחברו. וזה שאומר הכתוב לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו, שמשמע מכאן שהיו מחלקים הארץ לפי מספר הנפשות שיש בכל שבט, מי הרבה ומי מעט. היינו לאחר שכבר נפל חלק לכל שבט היו באים הנשיאים ומחלקים אותו חלק לפי נפשותיו. שאם היה לשבט הרבה נפשות היו מחלקים אותה להרבה חלקים ואם היה מעט, חילקו למעט חלקים.

ויש אומרים שהגורל היה מודיע החלקים של כל שבט, והגורל הודיע שחלק פלוני יטול שבט פלוני, אבל לא אמר כמות המקום שיקח כל שבט. ולכן היה הכרח שיצוה הקב"ה את אלעזר עם הנשיאים שיראו לפי הנפשות של כל שבט שיתנו לי מדת השטח באותו תחום שקבע הגורל. שאם שבט יש לו הרבה אוכלוסים נתנו לו שטח גדול ולהיפך. וזהו שנאמר לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו וגו’.

ואלה פקודי הלוי למשפחתם לגרשון משפחת הגרשני לקחת משחת הקהתי וכו’ (פנחס, כו-נז)

בפרשה זו מודיע הכתוב מנינם של שבט לוי, מפני ששבט לוי נמנה לחוד לפי ששאר השבטים נמנו מבני עשרי שנה ולמעלה, ושבט לוי נמנה מבן חודש ומעלה. והטעם ששאר השבים נמנו מבני כ’ ומעלה ושבט לוי מבן חודש, כי אלו שהיו מבני כ’ ומעלה עתידי היו ליטול חלק בארץ ולכן נמנו כדי לדעת מספר האנשים שיטלו חלק בארץ, אבל שבט לוי לא לקח חלק בארץ לכן  נמנו מבן חודש ומעלה.

אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפנהם ואשר יוצאים ואשרי יביאם (בלק כז-יז)

"יצא לפניהם" ינהיג את העדה אחריו וירד לעם כדוד המלך שרקד עם עמו.

"ואשר יוציאם" מן השפלות והטומאה.

’’ואשר יביאם" ומכניסם אל הרוממות והקדושה.

אמר רבי ישראל מסלנט זצ"ל על מאמר חז"ל במסכת סוטה: "בעקבא דמשיחה פני הדור כפני הכלב" ויש להבין מה טיבו של משל זה?

טבעו של כלב שהוא רץ תמיד לפני אדוניו ומפעם לפעם הוא מפנה ראשו לאחוריו לראות לאן פני אדוניו מועדות ללכת שלא יברח לו.

בעיקבא דמשיחה יהיה "פני הדור" אלא שמתימרים להיות מנהיגיו של הדור הפנים (דוברי הדור) "כפני כלב" שהולכים לפני העם אמנם רשמי הם ראשי ממשלות אך בפועל הם שבוים בידי התקשורת העיתונות ומה שאומרים ברחוב ונתונים לסחטנות של מפלגות שמאיימות על הכסא שלהם ולכן לעולם הם לא יעשו מה שהם רוצים אלא מה שמכוון אותם הציבור. ולכן בשיטה זו אף פעם לא יהיה מנהיג אמיתי שינהיג את העם באמת שנאמר "ולא תהיה עדת ה’ כצאן אשר אין להם רועה כי המנהיגים של היום דומים לבובה עם חוטים. ישנם שתי סוגים של רועה צאן האחד רואה את הצאן ומטפל בו בצורה ניפלאה אך לא בגלל שאוהב את הצאן מכיוון שהצאן הוא מקור פרנסתו וממנו הרועה מתקיים כלומר את טובת עצמו הוא מבקש. זה כמו מנהיג שדואג לעם בדיקדוק לשם שישאר בכיסא המנהיג לשם כבוד ומעמד. ואילו יש רועה שרועה צאן בחינם בשדות של אחרים לא לשם פרנסתו אלא אך ורק לשם הצאן והבקר זה מנהיג אמיתי ולכן בחרו את יהושע בן נון שהוכיח את מנהיגותו שכרת ברית עם הגבעונים בשם הקב’’ה ולבסוף גילה שהם משבע האומות שאסור לכרות איתם ברית ולכן זאת שבועת שקר ושבועת שקר אפשר לבטל, אך יהושע בן נון לא הסכים שמע יאמרו הגוים שבני ישראל סתם נשבעים בשם של הקב"ה הוא היה מחושבי שמו יתברך העם יתרגז ואיים על כיסאו בתור מנהיג וזה לא מה שהדאיג את יהושע בן נון הסוף ידוע הקב"ה העמיד חמה מול לבנה שנאמר שמש בגיבעון דום וירח בעמק אילון אמר הקב"ה ליהושע בן נון אתה חשבת על שמי באמת עד כדי כך שפעלתה נגד ההלכה כדי ששם ה’ יתגדל בעולם אזי אני אדאג ששימך יזכר לדורות ע"י הנס הזה לצערי כיום אין מנהיגם שיקנאו את קינאת הקב"ה באמת, והרועה האמיתי של ישראל הוא ה’ יתברך כמו שאמר יעקב אבינו "האלוהים הרועה אותי’’ (בראשית יח-טו) וכפי שאמר דוד המלך "ה’ רועי לא אחסר: (תהילים כג-א).

צו גרוש כללי, חתום על ידי המנהיג המקומי הוציא ליהודי טהרן. תוך שבוע עליהם לעזוב את המקום  וללכת אל הבלתי נודע, גזרה נוראה זו נחתה על ראשם של היהודים בעת של מעשה זה:

יהודי אחד מתושבי המקום התאסלם איש לא ידע את נימוקיו ומניעיו. מומר זה לא הסתפק במעשהו, אלא חיפש דרכים לבסס מעמדו בקרב המוסלמים. הוא הרבה ללעוג ליהודים ולמנהיגיהם, ובכל הזדמנות הפגין את נאמנותו לדת האסלם.

יום אחד השתתף המומר בארוע שבו נכח גם המנהיג האיסלמי. המומר הוצג לפני המנהיג כאיש חכם שידע לבחור בדרך הנכונה, דרך האיסלם. כדי להעלות את מעמדו בעיני המנהיג, הפטיר המומר ואמר:

"היהדות היא דת בלתי נסבלת".

"מה כונתך"" התענין המנהיג האסלמי כשהוא קורן מנחת.

"היהודים אומרים תמיד טוב שבגוים הרוג!, הנשמע כדבר הזה? על ברכי פתגם זה הם מגדלים את ילדיהם. זוהי הסתה נוראה נגד המוסלמים".

המומר הבחין, כי הצליח במשימתו. פניו של המנהיג אדמו מכעס, נחיריו רטטו והוא בקש מן המומר לחזור בשנית על דבריו. לאחר שהתרשם מאמיתת האמרה, הוציא צו גרוש ליהודי טהרן.

בתוך שעות ספורות נפוצה הידיעה הנוראה.

מועד הגרוש נקבע לשבוע הבא. יהודי טהרן לא ידעו כיצד לנסות ולשכנע את המנהיג, שיחזור בו, וכיצה להרגיעו כשהמימרא "טוב שבגויים הרוג" גרמה לכך.

ימי צום ותענית נגזרו על בני הקהילה, תפילות ותהילים נשמעו בכל בתי הכנסיות. יהודי טהרן ציפו לנס.

לטהרן הגיע חכם מולא אג’בבא, איש צדיק וחכם ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר. תושביה טרם שמעו על הגזרה הנוראה שנגזרה על אחיהם בטהרן.

החכם הגיע לעיר הבירה, כדי לנסות להקל את עול המיסים של תושבי עירו.

כשהגיע חכם אג’בבא לטהרן, פגש קהילה אבלה ועצובה, המכינה עצמה לגלות.

לאחר ברורים נודע לו פשר הגזרה, והוא החליט ללכת למנהיג ולנסות לבטלה.

"אלך ואדבר עם המנהיג המוסלמי", הציע החכם לראשי היהודים בטהרן. הסכימו לדברי החכם, וברכוהו שיצליח במשימתו.

פנה החכם מולא אג’בבא לביתו של המנהיג המוסלמי, והודיע לו כי יש בידו הסבר נכון לפתגם היהודי, הסבר שבודאי יניח את דעתו של המנהיג המנהיג המוסלמי נאות לקבלו בלשכתו, והחכם קד קידה לעומתו ופתח בדבריו.

"כבודו יודע, כי ביהדות ובאסלם יש דברים רבים דומים. בתורתנו יש ימי צום, ואף לכם יש ימי צום. לנו יש מקום תפילה – בית הכנסת, וגם לכם יש מסגד ועוד...

המנהיג האזין לדברי החכם בקשב רב, הוא אהב את גישתו החיובית של החכם, המכבדת כאילו את דתו ומנהגיה.

החכם מולא אג’בבא המשיך.

אך יש דבר אחד מרכזי, שבו אנו שונים מכם, כשבית המקדש היה קיים היתה לנו הרשות לדון אנשים העוברים על דיני תורתנו לאחת מארבע מיתות בית דין  עד כדי כך, שאם אנשי עיר שלמה עברו עבירה היתה אפשרות להרוג את כל אנשי העיר  או לשרוף את כולה. כשאנשי עיר שלמה עבדו עבודה זרה, האסורה לנו, היהודים  היו צריכים לדון את העיר לשרפה, להרוג את כולם. אך עתה, משחרב בית המקדש שוב, אין לנו הרשות והסמכות לעשות כן, ולכן אנו מתקשים לא אחת לטפל בחוטאים, אבל אין בכחנו בשום און לגזור מות על איש וכמובן לא על עיר שלמה. לעומת זאת אצלכם הסמכות להרוג עדיין קיימת". לכן ישנה עליה חדה בחוטאים היהודים כי אין להם מימה להירתע בזמן שהם חוטאים.

המנהיג הנהן בראשו להסכמה וחכם אג’בבא סיים את דבריו, "זו אפוא כונת הפתגם ’’טוב שבגויים הרג’’ הטוב שבגויים כלומר  היתרון שלכם על העם היהודי הוא ב’הרג’ ברשות שיש לכם להרג רשות שניטלה מאתנו. (613 סיפורים על תרי"ג).

יהושע החרים את העיר יריחו, משום שהיתה בה טומאת עבודה זרה, יותר מכל עיר אחרת בארץ ישראל. ולכן היה לה דין של עיר הנידחת. יהושע גזר שלא תבנה יריחו עוד כדין עיר הנידחת.

לאחר שכבש יהושע בן נון את יריחו, הרס אותה לגמרי וקלל את מי שיבנה את העיר אי פעם כל בניו של האיש אשר יעז לבנות את העיר יריחו ימותו.

שר האוצר של המלך אחאב היה אחד מראשי עובדי הבעל  עובדי אלילים  ושמו חיאל.

יחד עם המלך חטא והחטיא את העם.

מכיון שלא האמין בה’ , לא האמין חיאל גם לדברי נביאי ה’. לא שם ליבו לדברים, ובעצת המלך אחאב ובעידודו, בנה את העיר יריחו. ואכן התקימה בו קללת הנביא. כשיצק את יסודות העיר מת בנו בכורו. אך הוא לא שם ליבו לכך, ולא ראה בכך סימן לקיום גזרת יהושע, וכשהציב את הדלת בפתחי הבתים מת הצעיר שבבנים.

קללתו של יהושע על בונה העיר התקימה (613 סיפורים על תרי"ג).

וידבר ה’ אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו (פנחס כח, א-ב)

בפרשיות אלו הודיע הקב"ה למשה איזה קרבנות יביאו בכל יום וביום השבת ובכל ר"ח והקרבנות של כל מועד כיצד יהיו בשעה שיכנסו לארץ ויבנה בית המקדש.

ולמה נסמכה פרשת הקרבנות  למותו של משה, להודיענו שכל זמן שהיה משה קיים לא היו ישראל צריכים לקרבנות, שהיה די בזכותו של משה להגן עליהם במקום הקרבנות, אבל עכשיו שהגיעה שעתו של משה להסתלק מן העולם, ולא ישאר מי שיגן עליהם, צוה הקב"ה למשה על הקרבנות שיגנו עליהם.

שהקב"ה ציוה לנו על הקרבנות מאהבתו שאוהב אותנו, ובפרט מצוה זו של קרבן תמיד שיהיה רפואה לעונותנו. ולכן כל מי שהיה דר בירושלים לא היה בידו עון, שתמיד של שחר היה מכפר על עונות של לילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שעשה אדם במשך היום.

ויש אומרים עוד רמז למה נסמכה פרשה זו לענין מותו של משה, שאמר הקב"ה למשה: למה אתה מבקש ממני שאמנה מנהיג על הציבור, צוה להם אתה. משל לאשת מלך שעמדה להסתלק מן העולם. בקשה מן המלך שינהוג עם בניה בטוב ולא יכאיבם בדברים קשים. אמר לה המלך וכי לי את צריכה לצות על כך. צווי על בניך שישמעו בקולי ובודאי אנהג בהם יפה. אף משה כשעמד להסתלק מן העולם ביקש מאת הקב’’ה יפקוד אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו’ שיעמיד עליהם פרנס טוב, אמר לו הקב"ה צו את בני ישראל וגו’ ר"ל, וכי לי אתה צריך לבקש על כך, אמור לבנ"י שיחלקו לי כבוד ואל יעבדו ע"ז וממילא אנהג בהם יפה (מעם לועז)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימם ושני עשרנים סלת מנחה בלולה בשמן ונסכו (פנחס, כח-ט)

כאן צוה לנו הקב"ה שמלבד קרבן התמיד שמביאים בשבת כמו שמביאים בכל יום, יש להקריב בו גם קרבן מוסף, שאחרי שמקריבים קרבן תמיד של בוקר, מקריבים עודג שני כבשים עם מנחתו ונסכו, כפי שמביאים עם קרבן התמיד, וזה נקרא קרבן מוסף.

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח לה’ (פנחס כח-טז)

אחרי שצונו הכתוב אודות הקרבנות של כל יום ושל שבת ושל ר"ח מודיענו כאן דיני קרבנות המועדים. ופתח בקרבנות הפסח, שהוא היום טוב הראשון שנצטוו עליו  ישראל.

ובחדש הראשון שהוא חודש ניסן בארבעה עשר יום לחודש פסח לה’ אז יש להקריב קרבן פסח כפי  ובחמישה עשר יום לחודש הזה וגו’, מלבד עלת הבקר וגו’. כל זה מלבד העולה שצריכים להקריב כל יום. וביום השביעי מקרא קדש וגו’, שהותר רק מלאכת אוכל נפש ובאמצע חול המועד.

דבר החסידות – פרשת פינחס

ב"ה   

 

דבר החסידות – פרשת פינחס

 

"ויהי בשמונים שנה"

 

השבוע, אתכבד להגיש לפניכם נקודה קצרה (מעובדת) על פרשת פינחס, מתוך רשימותיו הקדושות של הרבי, שרשם במחברתו לפני שמונים שנה בדיוק, בוישי שבצרפת.

 

אולם לפני כן, ניתן רקע קצר על 'תקופת וישי', בעיצומה של מלחמת העולם השניה, ואפתח בציטוט מתוך קונטרס שקיבלתי מידיו הק' של הרבי בעצמו בכ"ח סיון ה'תנש"א לרגל יובל שנים להצלתו 'איש וביתו' מעמק הבכא האירופאי ["קובץ כ"ח סיון – יובל שנים", ב"סקירה קצרה", עמ' 12-13]:

 

"בתחילת חודש סיון [ה'ת"ש] כבשו הנאצים ימ"ש את פאריז, והחלטתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א [הרבי שלנו] היתה נחושה: להתרחק מפאריז. גנרל בכיר בצבא צרפת פנה אז אל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהצעה לשהות, עד יעבור זעם, בטירתו ששכנה מחוץ לעיר. כוונתו של הגנרל – שנמנה עם הידידים – היתה לטובה, אך מסתבר כי הצעתו זו נבעה מן העובדה שהצרפתים עדיין לא יכלו לתאר לעצמם את טירוף הכיבוש הנאצי. אלא שכ"ק אדמו"ר שליט"א חזה את הנולד וסירב לקבל הצעה זו. הוא העדיף עליה את הבריחה – מעבר לגבול הכיבוש הנאצי – אל העיר ווישי.

"כמה ימים לפני חג השבועות עזבו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה את פאריז, באחת הרכבות האחרונות שהצליחו לצאת את העיר. רק לאחר שעלה בידם להבריח את הגבול, תוך סיכון עצמי גדול, הגיעו לעיר ווישי בערב חג השבועות.

"טרם צאתם את פאריז השמיע כ"ק אדמו"ר שליט"א דרשת פרידה בפני חוג שומעיו, בה עודד את הנשארים ועוררם על החיוניות בבטחון בה' ובעבודתו בכל התנאים. לקיום הדרישה האחרונה לא היה צורך להביא הוכחות שהדבר אפשרי: הנהגתו האישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א יכלה לשמש לשם כך דוגמא למופת. באותה עת כבר נפוצו עליו בין יהודי פאריז סיפורי מופת, בנוסף לידיעות על גאוותו היהודית שאין בה פשרות ועל מסירות-נפשו לקיום מצוות בכל ההידור האפשרי...

"בווישי שהו כ"ק אדמו"ר שליט"א והרבנית ע"ה במשך מספר חדשים..."

 (עד כאן מקובץ הנ"ל)

לכל אורך דרך הנדודים, במצבים הקשים ביותר של העדר מנוחת הנפש מחמת סכנות ורדיפות, כאשר מסביב משתוללת המלחמה העולמית, נוסף על המחסור בספרים, הוסיף רבנו וכתב עוד דף ועוד דף וצירפם למחברת רשימותיו, שנטלה והחזיקה אתו עמו – בבחינת "תלמודו בידו" – בכל מקום, דבר המדגיש את גודל החביבות של רשימות אלה – "תורתך שעשועי" (מתוך המבוא לספר "אוצר רשימות", ג' תמוז תשס"ח).

 

בחודש תמוז ת"ש, כששהה הרבי כאמור בוישי, נהג לכתוב מידי שבוע ביאורי נושאים מהפרשה, בלול מכל חלקי התורה. אחד הביאורים הוא בנושא הריגת זמרי ע"י פינחס, שנכתבה תחת הכותרת "בלק. ש"ת וישי." [=פרשת בלק שנת ה'ת"ש*, בוישי צרפת] ונקודות קצרות ממנה מוגשות כאן לפניכם, אחרי עיבוד ותימצות.

 

*) הרבי נמנע ככל הנראה מלכתוב ת"ש, שלא ישמע "תש כוחו" ר"ל. וכן בספרי המאמרים והשיחות של אדמו"ר הריי"צ מאותו שנה נדפס: ה'ש"ת.

 

~~~

למה דווקא פינחס?

 

פרשתנו פותחת (כה, יא) "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

 

וצריך להבין הטעם הפנימי לכך, שדווקא פינחס הוא זה שתיקן את מעשה פעור, הרי היו שם גדולים ממנו: משה רבינו ואלעזר הכהן.

 

ולכאורה אדרבה מצינו לגבי משה שבזכותו מתגברים על פעור, כמו שנאמר (ברכה לד, ו) "ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור" וארז"ל (תוס' סוטה יד, א – בשם מדבר אגדה) שכשפעור עולה ורוצה לקטרג רואה קבורת משה כו'?

 

ואין לומר שזהו מפני שפינחס הי' מבאי הארץ – כי א"כ מדוע לא נעשה ע"י אלעזר שגם הוא נכנס לארץ, ויתרה מזו: על ידו נתחלקה הארץ (מסעי לד, יז).

 

ויש לבאר בכמה אופנים:

 

על דרך הפשט:

 

טענת זמרי היתה "אם תאמר זו אסורה, בת יתרו מי התירה לך" (סנהדרין פב, א), וא"כ היה משה רבינו נוגע בדבר, ונראה הדבר כמו ש"עביד דינא לנפשיה" [=עושה דין לעצמו] (ראה ב"ק כז, ב). וגם אלעזר הרי נשא אשה מבנות פוטיאל (וארא ו, כה), שזהו יתרו שפיטם עגלים לע"ז (רש"י), והוא נוגע בדבר.

 

[ואין להקשות: א"כ הרי גם פינחס הוא נוגע בדבר, שהרי הוא נעשה חלל על ידי זה (שנשא אביו מבנות פוטיאל – ראה רמב"ם הל' איסו"ב פי"א ה"ה-ו) – כי בלאו הכי הרי לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי!]

 

על דרך ההלכה:

 

בהריגת זמרי ע"י כהן היה חשש שמא ימות זמרי מיד והכהן יבוא לידי טומאה, ולכן: אלעזר היה כהן גדול וכן משה היה כהן, כפי שדרשו רז"ל (זבחים קב, א) על הפסוק (דבה"י א כג, יד) "משה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי" – שלא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה (אבל משה כל ימיו כהן היה).

 

משא"כ פינחס הרי לא נתכהן עדיין, כנ"ל*.

 

ואף שמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (סוף פ' בלק) שנעשה נס ולא מת מיד – הרי אין סומכין על הנס (ראה פסחים סד, ב). ועוד דבסנהדרין (שם) מונה הגמרא את הניסים שנעשו לפינחס ולא מזכירה נס זה, משמע שמת זמרי**, וכן משמע קצת בדעת זקנים מבעלי התוספות פרשתנו (כה, יג).

 

על דרך החסידות:

 

דווקא מפני שפינחס היה "מבנות פוטיאל", שפיטם עגלים לע"ז – היה בכוחו לתקן את חטא הע"ז של פעור, כמאמר רז"ל (סנהדרין לט, ב) "מיניה וביה אבא לישדי ביה נרגא" [=מהיער עצמו לוקחים את ה"יד" לגרזן לכרות בו את היער] וכמבואר בתניא (פל"א) שיש לכפות את הסטרא אחרא "במינה ודוגמתה".

 

וכפי שמוצאים בהלכה ששלמות התשובה על חטא הוא כשנמצאים במקום ששייך שם חטא זה, כמארז"ל (יומא פו, ב) "באותו פרק באותה אשה באותו מקום", וכמו כשמתקנים כלי הרי צריך לירד למקום הכלי לקחתו ולתקנו (ולכן היה צריך פינחס לרדת "אל הקובה").

 

וכידוע הסיפור על אדמו"ר האמצעי (סה"מ קונטרסים ח"ב עמ' 712) שהיה באמצע קבלת אנשים ליחידות והפסיק. ואח"כ הסביר שכדי להשיב לשואל דבר תיקון על איזה פגם וכדו' – הוא צריך למצוא בעצמו מעין זה בדקות מן הדקות ואז מוצא עצה איך לתקן.

 

ומה שמצינו שמשה מכפר על מעשה פעור – הוא לסילוק הקטרוג (או הגנה שלא יבואו לידי חטא), אבל ענין התשובה ותיקון החטא – נעשה דווקא ע"י פינחס, שלא היה כהן, והיה מבנות פוטיאל ויכל לרדת לתקן כנ"ל.

 

צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוברת נ' (נד' בספר "רשימות" ח"ב (חוב' לח-קכו) עמ' 123 ואילך. וכן ב"אוצר רשימות" עמ' נא ואילך) סעיף ה' ואילך. העיבוד בסיוע ה'פיענוחים' וההערות של ועד הנחות בלה"ק.

 

______________

*)  ויש לברר הא דקנאים פוגעין בו, אם גם כהן מותר לפגוע בו (אף שיטמא עי"ז) אם לאו. וגם את"ל דמותר – י"ל שבכל זאת "נתעלמה הלכה", כדי שלא יטמא משה או אלעזר.

 

 

**)  אף די"ל דגם בלא נס אינו מוכרח שימות תיכף ומיד, קודם יציאת פנחס מן האהל.

 

דבר החסידות – פרשת פינחס (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת פינחס  (עיוני)

 

הסבר טענת בנות צלפחד

 

לרגל י"ב-י"ג תמוז, חג גאולתו של אדמו"ר הריי"צ [רבי יוסף יצחק]:

מסופר, שפעם חזר הרבי (הריי"צ) מאחת מנסיעותיו לחו"ל, והביא לאחת מבנותיו שעון במתנה. הילדה רצה בכל החצר להראות לכולם את השעון החדש, ומרוב התלהבות נפל השעון ונשבר.

היא פרצה בבכי מר ולא הצליחו להרגיע אותה, עד שחששו לשלומה והלכו להודיע לרבי על כך.

הרבי ביקש למסור לה, שאם תירגע – הוא יאמר לה משהו.

לאחר שנרגעה, נכנסה הילדה לאביה. והרבי אמר לה:

-         את בטח יודעת שאנחנו צאצאיו של אדמו"ר הזקן...

-         בוודאי, ענתה הילדה.

-         ובכן, מקובל אצלינו: שאדמו"ר הזקן ביקש מהקב"ה לפני הסתלקותו שכל צאצאיו יהיו שומרי תורה ומצוות, אבל לא קיבלו למעלה בקשה זו.

ואז המשיך וביקש, שלפחות הם יאַבדו את ה"טוב-טעם" בתענוגי עולם הזה – ועל זה הסכימו לו.

לכן, כאשר אַת כל כך התלהבת מהשעון – זה חרג מהמידה שמותר לנו ליהנות מעולם הזה, וההבטחה שקיבל הרבי פעלה שהשעון ישבר...

(מפי חסידים. שמעתי אמש בהתוועדות מפי הרב אלתר אלי' הכהן פרידמאן, פעיה"ק צפת [ויש אומרים שהיה זה הסבא, הרבי הרש"ב, שהרגיע את הילדה])

 

~~~

בפרשתנו, בבקשת בנות צלפחד (כז, ג), הן פתחו ואמרו: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח". מפרש  רש"י: "לפי שהיו באות לומר "בחטאו מת" – נזקקו לומר: לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קורח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא אחרים עמו. רבי עקיבא אומר: מקושש עצים היה; ורבי שמעון אומר: מן המעפילים היה".

ויש להקשות:

א)    מדוע היו בנות צלפחד צריכות לפרט החטאים שאביהם לא השתתף בהם, ולא היה מספיק לומר "בחטאו מת"*?

ב)    מדוע בכלל היו צריכות להזכיר ש"בחטאו מת" – כיצד זה מחזק את טענתן לקבל חלק בארץ?

ג)     מכיון שבנות צלפחד לא פירטו באיזה חטא מת אביהן, מהיכן לומד רש"י ב"פשוטו של מקרא" שהוא היה המקושש או מן המעפילים היה?

אלא מבאר הרבי, שיש כאן קושי במהות התביעה של בנות צלפחד:

מה היתה טענתן "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן", הרי גם אם היה לו בן – לא היה מקבל חלק בגלל אביו צלפחד אלא בזכות עצמו, שהרי "לבאי הארץ נתחלקה הארץ" (רש"י לעיל כו, נה), וצלפחד אינו נמנה על "באי הארץ", ומדוע דרשו הבנות את חלק צלפחד?

וההסבר הוא:

הקב"ה הבטיח לבני ישראל לפני צאתם ממצרים (וארא ו, ו-ח) "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים . . והבאתי אתכם אל הארץ . . ונתתי אותה לכם מורשה". ומדוע איפה לא קיבלו יוצאי מצרים את הארץ על סמך הבטחה זו? אלא התשובה מופיעה בכתוב (שלח כח, ל): שמכיון שבחטא המרגלים הם התלוננו "ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" – אמר להם הקב"ה (מדה כנגד מדה): "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם – אם אתם תבואו אל הארץ".

לכן טענו בנות צלפחד, שהבטחת הארץ במקורה היתה ליוצאי מצרים, אלא שהופקעה מהם בגלל שהם עצמם מאסו בה. אבל אביהם, שלא מאס בארץ ישראל – אין זה מן הדין שיאבד את חלקו בארץ ישראל.

וזהו מה שהקדימו שלא היה "לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה":

א)    חטא המתלוננים – הכוונה חטא המרגלים** שעליהם נאמר "וילונו על משה ואהרן . . ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת" (כנ"ל) – שלכן הפסידו את חלקם בארץ.

ב)    עדת קרח – שבה התלוננו דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (קרח טז, יד) והיצו את אחרים עמהם. ולכן איבדו ג"כ את זכותם בארץ.

אלא, שאם היו בנות צלפחד מסתפקות בכך – היה קשה להאמין להם, שהרי בפרשת המרגלים נאמר "וילונו על משה ואהרן כל בני ישראל", לכן הוסיפו ש"בחטאו מת" – שמיתתו היתה בסיבתחטא מסויים, השולל את השתתפותו בחטא המתלוננים, ואיזה חטא הוא זה? על כך מביא רש"י שתי אפשרויות:

א)    "מקושש עצים היה" – מאורע שהתרחש שנה לפני חטא המרגלים [כפי שרש"י מביא (שלח טו, לב) שזה קרה בשבת הראשונה לשהותם של בנ"י במדבר].

ב)    "מן המעפילים היה" – שאמנם התרחש אחרי חטא המרגלים, אבל בפעולתם הוכיחו המעפילים שהם חוזרים בתשובה מתלונתם על א"י והם חפצים להיכנס לארץ (עד כדי כך שמסרו נפשם עבורה).

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, פינחס שיחה ב סעיף ג ואילך (עמ' 171 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 175 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תמה-ח. בהמשך השיחה מבואר ג"כ מדוע מפרט את שמות התנאים (רבי עקיבא ורבי שמעון), שאין דרכו בכך, עיי"ש ותמצא טוב.

 

______________

*)  ברא"ם וגו"א כאן מפרשים שכוונתן היתה "בחטאו לבדו ולא החטיא את אחרים עמו". אבל קשה לקבל הסבר זה, כי:  א) אין אנו מוצאים בשום מקום שלמחטיא את אחרים לא היה חלק בארץ.  ב) מכך שרש"י אינו מדגיש מיד "בחטאו לבדו" אלא מקדים "שלא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח" משמע שיש כאן דבר נוסף (ולא רק שלילת החטאת אחרים עמו), והוא כל-כך פשוט עד אשר רש"י אינו צריך לפרשו כלל, כדלקמן בפנים.

 

**)  שזוהי כוונת רש"י ב"מתלוננים"* [ולא למתלוננים שאחר מעשה קרח, שהרי (א) תלונה זו אינה שייכת לא"י (ב) לפ"ז הוצרכו להקדים "בעדת קרח" לפני בתוך העדה גו']. ובפרט שגם במתלוננים אלו (משא"כ במתלונניםשאחר מעשה קרח) נאמר (שלח יד, לה) – (ע"ד הלשון בפרשתנו כאן) "העדה גו' הנועדים עלי" ("על ה'").

______________

*) ברמב"ן כאן הועתק מפירש"י הלשון מתאוננים באל"ף. אבל לפענ"ד נראה שזהו טה"ד כי – נוסף על שאין כל הסברה לומר שהכוונה להמתאוננים שבפ' בהעלותך (יא, א) – ברמב"ן עצמו הועתק תומ"י מתלוננים בלמ"ד, וכ"ה הלשון בב"ב קיח, ב ובספרי ("מלינים").

 

דבר החסידות – פרשת פינחס

דבר החסידות – פרשת פינחס

 

והייתם נקיים...

בפרשתנו (כז, ה) כאשר בנות צלפחד הגיעו למשה וביקשו נחלה, נאמר "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". מפרש רש"י "נתעלמה הלכה ממנו".

יש מקרה נוסף – בסוף פרשה קודמת, כשהביא זמרי את המדיינית לפני משה ושאל "זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?" נתעלמה ממנו הלכה ואז נזכר פינחס בהלכה ש"קנאין פוגעין בו" וכו'.

וצריך להבין מדוע דווקא בשני מקרים אלו נתעלמה הלכה ממשה רבינו?

יש דין בגמרא (יבמות עז, א – ע"פ פירוש התוס') שתלמיד חכם שרואה מעשה ופוסק הלכה, הרי אם הוא עצמו נוגע בדבר [=יש לו טובת הנאה מכך] – אין שומעין לו, אלא אם כן כבר פסק הלכה זו בעבר, לפני שהיה צד בעניין.

אומר הרבי, רואים כאן דבר מופלא! בשני המקרים הנ"ל היה משה נוגע בדבר:

א) בסיפור זמרי והמדיינית, הרי זמרי התקיף את משה באופן אישי: "בת יתרו מי התירה לך" ואף שמשה לקח את צפורה בהיתר כיון שזה היה קודם מ"ת וכו' – הרי הוא כבר היה "נוגע בדבר" ולכן לא יכל לפסוק הלכה.

ב) גם בפרשתינו, הרי בנות צלפחד אמרו "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח", כלומר, כבר היה פה איזה 'שוחד' כלפי משה רבינו: שאבינו לא היה מאלו שחלקו עליך, וממילא נהיה משה נוגע בדבר ולכן כבר לא היה מתאים שמשה יפסוק את משפטן*!

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יג פינחס שיחה א סעיף ד ואילך, (עמ' 96 ואילך. השיחה בלה"ק במקור) הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קלה.

 

*) וזה שבסופו של דבר כשהביא את משפטן בשם הקב"ה הי' נאמן – הוא מפני כמה טעמים:

      א) להסוברים דבת"ח שמורה הלכה ובא וכו' לא חיישינן דמשקר אלא שאומר בדדמי )ראה דעות בזה בשו"ת צ"צ חאהע"ז סי' סו) הרי מכיון שאמר לו הקב"ה ההלכה בפירוש בנוגע לבנות צלפחד נסתלק החשש שאומר בדדמי.

      ב) לכל הדעות נאמן במילתא דעבידא לגלויי (פרש"י יבמות שם ד"ה דהא, ט"ז יו"ד סוס"י רמב. שו"ת צ"צ שם) והרי כאן עבידא לגלויי כשתכתב ס"ת למטה*.

      ג) מכיון שבפ' זו נאמר גם "ואם אין לו בת וגו'" ה"ז "מעשה אחרינא בהדה" שאז נאמן (יבמות צח, א).

____________________

*( ואין לומר דכיון דגם כתיבת ס"ת למאה הוא ע"י משה לא יהי' נאמן גם בכתיבתו הואיל והוא נוגע בדבר,

דפשוט דאין החשוד להטות משפט נחלת בנות צלפחד, חשוד שישלול (ע"י שיכתוב זה בתשב"כ) ולעולםהמציאות דס"ת כשירה וכל הדינים הקשורים בזה.

דבר החסידות – פרשת פינחס

דבר החסידות – פרשת פינחס
 
 
 
בין 'וידבר' ל'ויאמר'
 
השבת אנו קוראים את "פרשת המועדות". גם בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדות, אבל ישנו הבדל מהותי ביניהם:
 
בפרשת אמור – עוסקת התורה בעיקר באיסור עשיית מלאכה בשבת ובחג, וכן במצוות החגים השונים; מצה, סוכה, ארבעת המינים ועוד.
 
בפרשת פינחס – עוסקת התורה בעיקר בקרבנות הקרבים בשבת ובחג, וכפי שהיא נקראת גם כן "פרשת הקרבנות".
 
גם בסיום הפרשיות מופיע שינוי קל: בפרשת אמור מסיים הכתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ואילו כאן מסיים "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' גו'". מה הטעם לשינוי זה?
 
אומר הרבי: את פרשת המועדות שבפרשת אמור ניתן לקיים בכל הזמנים; גם כשאין לנו בית מקדש אנו שובתים ממלאכה ומקיימים מצוות מצה, סוכה וכו' – לכן נאמר דיבור – לשון חוזק, כיון שהדברים תקפים לכל הזמנים.
 
לעומת זאת, פרשת הקרבנות שבפרשתנו – מיועדת לזמן שבית המקדש קיים, ואילו בימינו ניתן לקיימה רק באמירה; כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. לכן מובן מדוע היא נאמרת בלשון רכה, 'ויאמר', כי הקב"ה מתחנן אלינו שלמרות שאנחנו בגלות ואין לנו בית מקדש נקרא את פסוקי הקרבנות, כפי שאנו עושים בתפילות כל יום, ובזכות העיסוק בתורת המקדש והקרבנות נזכה בקרוב ממש להקריבם בבית המקדש השלישי.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י פינחס סוף שיחה ב (עמ' 340 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 369). העיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ד עמ' 124.
 
 

וורט לשבת פרשת פינחס

וורט לשבת פרשת פינחס
 
הרב אברהם חיים זילבר
 
 
מעשה ומניעיו
 
על הפסוק "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" מפרש רש"י: "לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
 
וצריך להבין, א) ממה נפשך: אם ידעו השבטים את הדין ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" הרי עשה דבר מותר, ואם לא ידעו –  מה זה קשור לסבא שלו? הוא עצמו היה רוצח לדעתם!  ב) הלא יתרו עבד כל עבודה זרה שבעולם (רש"י יתרו יח, יא) ולמה הסתפקו בכך שסבו פיטם עגלים - שהיא הכנה לע"ז בלבד?
 
מבאר הרבי, הלוא זמרי הביא את המדינית לעיני כל ישראל ואף אחד לא עשה דבר, גם לא משה שלימד את הדין ("מקובלני ממך") של "הבועל ארמית", רק פינחס היה היחיד שקינא קנאת ה', לכן סברו השבטים שזהו זלזול בכבודן של ישראל ובכבודו של משה!
 
אלא, טענו השבטים, כנראה שהמעשה שלו לא נבע מקינאת ה' אלא מהאכזריות שטבועה בדמו! שהרי סבו פיטם עגלים לע"ז: לפטם בהמה ואח"כ לשחוט אותה זו אכזריות גדולה (ראה רש"י בהעלתך יא, כב)! ועל כך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, שכידוע היה "אוהב שלום . .אוהב את הבריות" ללמדנו שהוא דוקא עשה את זה מתוך אהבת ישראל של 'נכד אהרן'.
 
ההוראה מכך: לפעמים אדם עושה משהו טוב ומרננים אחריו שהוא עושה את זה ממניעים של כבוד וכדו', אבל באמת "ה' יראה ללבב" רק הוא יודע מחשבות והאדם יראה לעינים – אנו צריכים לשבח כל מעשה טוב!
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מקור: לקוטי שיחות חלק ח' פינחס שיחה א'. (הבאנו תמצית מהשיחה בקיצור נמרץ. ושם כו"כ דיוקים נוספים בפירש"י שמתיישבים 'כפתור ופרח' ע"י ביאור זה).

פרשת פנחס - מי היו הנותרים מדור המדבר? מאת: אהובה קליין . פרשה זו מתארת לנו את מפקד בני ישראל –יוצאי מצרים- מבן עשרים שנה ומעלה –המפקד נערך בערבות מואב סמוך לירדן יריחו - מקום בו חנו בני ישראל , טרם חצו את הירדן. כך הכתוב מתאר: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־

פרשת פנחס - מי היו הנותרים מדור המדבר?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו מתארת לנו את  מפקד בני ישראל –יוצאי מצרים- מבן עשרים שנה  ומעלה –המפקד נערך בערבות מואב סמוך לירדן יריחו - מקום    בו חנו בני ישראל , טרם חצו את הירדן.

כך הכתוב מתאר: "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃ שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּֽאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה ה' אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם..."[במדבר כ"ו, ב-ו]

בהמשך - התורה  מתארת בפרטי פרטים את מניינם במדבר ובסופו של דבר הכתוב מציין:

" וּבְאֵ֨לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּֽקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן"  במדבר כ"ו, ס"ב- ס"ה]

השאלות הן:

א] מדוע היה צורך במפקד זה?

ב] מי היו האנשים שניצלו מדור המדבר?

תשובות:

מטרת המפקד:

דעת מקרא מביא  את  תשובת רש"י

רש"י מסביר בשני אופנים:

א] "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא  מונה אותם לידע מניין הנותרות,"

ב] "כשיצאו ממצרים  ונמסרו למשה, נמסרו לו במניין, עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו, מחזירן במניין" [מקור דברי רש"י במדרש תנחומא לפסוק: "ויהי אחר המגפה.."]

דעת מקרא מביא עוד נימוקים:

א] מטרה צבאית : טרם יכנסו בני ישראל לארץ – מוטל עליהם לכובשה- לכן יש צורך למנות אותם. וכל זה בדומה למפקד במדבר סיני- כלומר עריכת מפקד של יוצאי צבא, אשר יוטל עליהם לכבוש את עבר הירדן המערבי ובנוסף הייתה גם מטרה צבאית מידית - להילחם כנגד מדיין ,כמו  שהכתוב מתאר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם"  [שם  כ"ה, י"ז].

אברבנאל סובר: דרך המלכים שימנו חייליהם לבוא למלחמה"- כלומר המלכים דואגים למנות את חייליהם לפני כניסתם  למלחמה.

ב] חלוקת  הארץ  כפי שנאמר  אחרי המפקד, אותה מתארת התורה:

"לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה.." [כ"ו, נ"ג]

עוד מוסיף "דעת מקרא": לא ניתנו  פרטים מדויקים כיצד לבצע את המפקד -כפי שניתנו באחד לחודש בשנה השנית לצאתם ממצרים ,אלא התורה מתארת את המפקד באופן כללי ,אך ישנו דמיון למפקד הקודם בכך: שגם פה נפקדו בני ישראל בנפרד ושבט לוי נמנה באופן נפרד.

רש"ר הרב שמשון   רפאל הירש סבור: התורה מלמדת אותנו- כי אחר המגפה שהתרחשה בעקבות  כל הנצמדים לבעל פעור- שזו הייתה עבודה זרה, מעתה נפתח  פרק חדש וטהור בחיי עם ישראל, לאחר שמתו כל החוטאים בעבירה חמורה זו, יכלו ישראל כעת להפיץ אור בטהרת ענייני האישות הטבועה בהם ועברה אליהם בירושה מאבותיהם. בצורה  שראה  בלעם לפני הפיתוי של פעור.  עצם העניין - שכל אחד ואחד היה יכול להימנות לבית אביו – כפי שהתרחש  קודם, ארבעים שנה במדבר לאחר יציאת מצרים - הוכיחה שלא  ייתכן ספק מי הוא אביו של כל ילד בישראל וכל מה שהתרחש  בחטא פעור- היה משהו חד פעמי.

האנשים שניצלו מדור המדבר.

יהושע בן נון -  וכלב בן יפונה:

יהושע - זכה להגדלת שמו על ידי משה, לפי  שתחילה  נקרא בשם: "הושע"- אבל הוא נטל שכר –עשרת המרגלים שנתווסף לשמו האות- יוד- בגימטריא- עשר. והאות יוד מהיכן הגיעה  אליו? מאשת אברהם, לפי שתחילה נקראה בשם: "שרי" והיות והיא קראה תיגר [התרעמה והתלוננה]. וכך האות יוד עברה להושע- שנהפך ליהושע! והוכחה לכך- כפי שכתוב:

"וִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁע"ַ. [במדבר י"ג, ט"ז]- אמר לו : "יה יושיעך מעצת המרגלים!

יהושע – מצטייר כאדם בעל אמונה חזקה בבורא עולם ומסור למשה, משום כך נבחר להנהיג את העם בהמשך, ולא בניו של משה, אומנם גם הם  התאימו לתפקיד ,אך יהושע התעלה עליהם.

ההנהגה שונה ממלכות וגם מכהונה, בעוד שכהונה עוברת בתורשה וגם מלכות עוברת בדרך כלל מאב  לבנו, הרי יש כתר מיוחד – כתר תורה - יכול לזכות בו רק כל מי שעוסק - ועמל בתורה ואכן כזה היה יהושע, הוא היה מרבה  לעסוק  בתורה ולא היה מבזבז  זמנו לריק.

כמו שנאמר במסכת אבות :"רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה....ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך..." [אבות ו, א] מכאן שאדם שעמל בתורה כדוגמת יהושע – זוכה לתבונה מיוחדת ומתמצא גם  בדברים של הנהגה.

אכן , הגמרא מעידה על יהושע, שכאשר  משה עלה  להר סיני  לקבל את התורה- יהושע היה נוטה לו אהל לרגלי ההר- וכל זה על מנת לקבל את פני רבו  ראשון- למען יספוג ממנו דברי תורה  וירווה מהמצוות והחידושים.

כמו כן ,היה משרת אותו, היה מסדר את הספסלים במקום התכנסות  תורה-  על מנת ללמוד.

נאמר: "וזרח השמש ובא השמש: [קהלת א, ה]כל עוד לא שקעה שמשו של משה- [לפני שירד משה מגדולתו כמנהיג]הייתה זורחת שמשו של יהושע.

בנוסף יהושע היה איש רוח - הכוונה מנהיג המבין את הלך הרוח שלכל אחד ואחד, כמו שאמר הקב"ה  למשה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" [במדבר כ"ז, י"ח]

יהושע היה: "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" אדם בעל הבנה ורגישות מיוחדת ,המצליח למצוא שפה משותפת עם  כל המגזרים. נאמר עליו: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".[שמות ל"ג, י"א]- יהושע מוכן לבטל את כל עצמיותו -על מנת לקבל את התורה הקדושה וגם משמש כנער  משרת את משה- יהושע הוא נער התורה ולכן אדם בדרגתו ראוי להנהיג את עם ישראל!

כלב בן יפונה-   רש"י  מסביר: כאשר המרגלים  עלו   לארץ, נאמר: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן", [במדבר י"ג, כ"ב]

מסתבר, שכלב לבדו עלה והשתטח על קברי אבות ונשא תפילה לה' –כדי שלא יהיה שותף לעצתם של יתר חבריו המרגלים- אשר  עתידים לדבר בגנות הארץ.

ניתן לומר עליו: כי הוא שחה כנגד הזרם, הוא לא נגרר למוציאי הדיבה על ארץ ישראל ,אלא אמר את דעתו בנחרצות:

"וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".

 רבינו בחיי אומר רעיון מעניין: הרי נאמר בפרשה:

"וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִֽיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן" וכאן מדגיש רבינו בחיי: כי ה' הקדים את כלב ליהושע, כי כך גם ה' יקדים אותו ראשון כי הוא הקדיש עצמו יותר מיהושע בקנאתו של הקב"ה בעניין המרגלים כמו שכתוב:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ" [במדבר י"ג, י]

תגובותיהם להוצאת  הדיבה של המרגלים הייתה: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת-הָאָרֶץ--קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם.  וַיֹּאמְרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ--טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד.  אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה--וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  אַךְ בַּיהוָה, אַל-תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם".

 תגובת העדה הייתה:

"וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל".[במדבר י"ד, ו - י']

כלב בן יפונה מקבל את התואר: "עבדי"-

וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי--וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה" . [במדבר י"ד ,כ"ד]

אבל משה מקדים את יהושע לעולם ,לפני  כלב וזה  בגלל מעלת החכמה.

 ומה שנאמר: על דור המדבר:

"וְלֹֽא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ.."- על כך דרשו: רז"ל איש ולא אישה! מכאן שלא הנשים בגזירת המדבר ולכן מטעם זה נסמכה פרשת בנות צלופחד- באו לתבוע ירושה על הארץ, וכמו שנאמר  במדרש: האנשים היו שונאים את הארץ וההוכחה שאמרו: "וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", אבל הנשים מחבבות את הארץ  ודורשות:" תנה  לנו אחוזה".

זו גם דעתו של רש"י.

לסיכום, לאור האמור לעיל, לומדים אנו: כי מדור המדבר  שמתו בעבור שלקחו חלק בהוצאת דיבת הארץ. נשארו הנשים שלא חטאו והייתה להן אהבה לארץ ישראל וכן יהושע בן נון וכלב בן יפונה -  שעמדו כסלע איתן כנגד  דיבת המרגלים והיו בדעתם של משה ואהרון: כי הארץ טובה ויש לעלות ולרשת אותה.

על יהושע נאמר:

" נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד". [משלי כ"ז, י"ח]

 

 

 

 

 

יהושע וכלב בן יפונה.

יהושע וכלב בן יפונה.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

יהושע משרת משה

לצדו כלב בן יפונה

אישים רמי מעלה

כקטורת דעתם  נעלה.

 

 

חוסמים זרם איתן

נאמנים לריבון עולם

אהבתם לארץ  חמדה

עולה , עורגת ערגה.

 

דור המדבר לא שרד

עבור לשונו  החד

הוציא  מילות דיבה

חיש על חטאו נתבע.

 

מותו מצא בישימון

מציאות ולא חלום

יהושע וכלב שרדו

הנשים לנחלה זכו!

 הערה: השיר בהשראת פרשת פנחס [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

פרשת פנחס -מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

פרשת פנחס -מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו: משה דורש מאלוקים- מנהיג לעם ישראל וזאת לאחר שהשלים עם העונש שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל.

 וכך פונה משה אל אלוקים: "יִפְקֹד ה', אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". [במדבר כ"ז, ט"ו- י"ח]

תשובת אלוקים אל משה: "קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה':  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ--וְכָל-הָעֵדָה". [שם כ"ז, י"ח- כ"ב]

משה ממלא את ציווי ה':

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה.  וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה". [שם, כ"ז, כ"ב-כ"ג]

השאלות הן:

א] איזה מנהיג - ביקש משה  מאלוקים?

ב] מדוע לא נבחרו בני משה למנהיגים?

תשובות.

מנהיג על פי דרישת משה.

 רש"י סובר: ראוי היה שכאן תוזכר תפילתו של משה - בדבר רצונו להיכנס לארץ ישראל - להנחיל אותה לעם ,כפי שתפילתו  מוזכרת בחומש דברים

[ ג, כ"ג- כ"ח]

היות ששמע מפי ה' להעניק  נחלה בארץ לבנות צלפחד, אמר משה: הגיע הזמן שאבקש גם אני את זכויותיי על הארץ ושבניי ירשו את גדולתי, אמר לו אלוקים: לא כך אני חושב, אלא מי שיירש את מנהיגותך: הוא יהושע לפי שהיה משמש אותך ולא מש מהאוהל שלך ועל כך אמר החכם באדם - שלמה המלך:

"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד". [משלי ,כ"ז, י"ח]

הכוונה לפי דברי הרלב"ג: כמו אדם השומר את התאנה –זוכה  לאכול את הפרי בעצמו ולא אחרים, כך זה השומר על אדוניו -יאכל הוא ממנו את הפרי הראוי לו וסובר הרלב"ג- כי יש  כאן רמז לאדם המשליט את שיכלו על גופו ולא מאפשר לשאר כוחות הנפש לשלוט עליו -  במצב זה - יזכה לכבוד ולחכמה.

כוונתו של משה במילים: "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר": להגיד לה': ריבונו של עולם כמו שאתה מכיר ויודע- דעתו של כל פרט ופרט, ואין דומים האנשים זה לזה, מנה  להם מנהיג  שיגלה סבלנות לכל אדם ואדם ודעותיו.

המנהיג חייב להיות פעיל ולא אחד שיושב בבית ושולח את הלוחמים לבדם למלחמה! ואכן כך נהג משה שנלחם כנגד סיחון ועוג מלך הבשן וכך נהג  גם יהושע כפי שמסופר- שבמהלך המלחמה בא אליו מלאך , כנאמר:

"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ". [יהושע ,ד, י"ג]. וכן נאמר גם על דוד המלך שלא ישב בעת מלחמה בביתו.

"וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם". [שמואל-א' ,י"ז, ט"ז]- כלומר יוצא בראש העם ונכנס בראש העם לשטח האויב.

פירוש נוסף: אומר משה לאלוקים: אני מבקש, שלא תעשה לך-כדרך שאתה עושה לי שאיני זוכה להכניס את העם לארץ.

הרב אביגדור הלוי נבנצל  מסביר: "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"   - משה מבקש מנהיג שיוכל ללכת כנגד הרוחות המגוונות בעם ישראל, שיהיה לו היכולת למצוא שפה משותפת עם לומדי התורה, בעלי מלאכה חיילים  וכדומה ואחד שהוא גם מפקד ויצא בראש העם ואומר בעת מלחמה לחייליו: "אחריי!  במצב זה המנהיג נקרא בשם: "נגיד" על העם- הכוונה שמושך אחריו את העם. הוא חייב להיות גם בעל  מעלה רוחנית, יוכל להוציא את העם בעת הצורך למלחמה  לא רק על ידי כישוריו בתכסיסי מלחמה, אלא בכוח זכויותיו הרוחניות. ואם קורה חלילה שהצבא נקלע למארב קשה,  אזי יהיה המנהיג מסוגל לחלצו בזכות מצוותיו ותורתו , המצב צריך להיות כה טוב שלא  תיווצר אווירה בה:

"וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".

 שואל כאן הרב אביגדור נבנצל: מדוע  לא נאמר: כצאן ללא רֹעֶה"?  זאת משום שאומנם יתכן  מצב שלעם  יש רועה , אך בפועל בכל זאת אין להם רועה! היות והוא חושב על עצמו ועל טובתו!

 דעת מקרא מסביר: משה מזכיר את התכונה:

"אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"   הזכיר משה את התכונה הזו של אלוקים היות ומדובר כאן במינוי מנהיג על עם ישראל והוא צריך להיות בעל שאר רוח כפי שנאמר על יהושע: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"- הקב"ה היודע רוחם של בני אדם –שהם בשר ודם- יבחר איש אשר רוח בו.

מדוע בני משה לא נבחרו למנהיגים.

הרב אביגדור נבנצל [בספרו – "שיחות לספר במדבר"  שואל: וכי משה שידע לבקש מהקב"ה מנהיג מתאים לעם ישראל עם תכונות מתאימות וחשב שבניו –יורשיו יוכלו להתאים לתפקיד מכובד זה- טעה? ויבקש מנהיג שאין לו את הסגולות שהזכיר? אלא ניתן לשער שמשה ראה ברוח הנבואה וברוח החכמה  שבניו ראויים לתפקיד, ואם לא שניהם, לפחות אחד מהם. ומלבד זאת בניו היו ראויים למנהיגות- שהרי כל התפקידים לרוב- עוברים מאב לבן.

דין זה חל על הכוהן הגדול וכן על המלך ועל משרת שר.- או הממונה על שואבי המים.

הרמב"ם פוסק: "כל השררות וכל המינויים  שבישראל -ירושה  לבנו ולבן- בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא  מקום אבותיו בחכמה וביראה" [מלבד כוהן משוח - מלחמה, שדינו יוצא מן הכלל- הלכות מלכים א', ז]

למרות הבחנתו של משה-כי בניו ראויים לרשת את מנהיגותו- בקשתו נדחתה על ידי אלוקים. הייתכן שמשה –גדול הנביאים טעה באבחנתו?

האמת היא: משה צדק, בניו בהחלט היו ברמה גבוהה והתאימו להנהיג את עם ישראל, אלא, למעשה, נמצא, מישהו מתאים יותר, אלוקים אומנם ראה שבניו של משה  בעלי כישורים של מנהיגות ,אך ישנו מישהו עולה עליהם בכישוריו והוא יהושע- הוא מסוגל להצליח יותר בתפקיד כה תובעני – יש לו כישורים מעולים במיוחד..

מלכות- אדם יכול לרשת מדוד המלך, מהטעם: "שבשעה  שפוסקים גדולה לאדם-פוסקים לו ולזרעו עד סוף הדורות" [זבחים קב.]

כהונה- האדם יכול לרשת מאהרון, פינחס,

נחלה וממון- אדם יורש מקרובו.

אך, תורה- לא ניתן  לרשת - אלא לעמול ולרכוש לבד! ומטעם זה נבחר יהושע, כנאמר במסכת אבות: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,..."

רש"י מסביר: "שלא רצה למוסרה, אלא  למי שהיה ממית עצמו מנעוריו באוהלי חכמה".

לפיכך, יהושע נחשב למקבל התורה הגדול ביותר והיות ועם ישראל מונהג על פי התורה - אין זה הגיוני שבני משה, גרשום ואליעזר יבחרו למנהיגים- בזמן שישנו אדם שקיבל תורה יותר מהם.

יהושע היה: "אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ" אדם בעל הבנה ורגישות מיוחדת ,המצליח למצוא שפה משותפת עם  כל המגזרים. נאמר עליו: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".[שמות ל"ג, י"א]- יהושע מוכן לבטל את כל עצמיותו -על מנת לקבל את התורה הקדושה וגם משמש כנער  משרת את משה- יהושע הוא נער התורה ולכן אדם בדרגתו ראוי להנהיג את עם ישראל!

הוא מתאים כמנהיג- הן בגלל תכונותיו הרוחניות והן בניהול המלחמה ,כי יודע להוביל את עצמו באוהלה של תורה- אחד כזה ידע ללכת גם בראש העם והם אחריו.

לסיכום, לאור האמור לעיל, משה המשמש דוגמא   כמנהיג הראוי לעם ישראל במדבר, מבקש  כעת מאלוקים מנהיג שילך בראש העם ,אומנם בני משה התאימו לשמש מנהיגים, אך אלוקים קבע כי יהושע  הוא ירש את משה וימשיך להנהיג את עם ישראל וינחיל להם את הארץ-  וכל זה  מפאת כישוריו המיוחדים - כדבר ה':

"קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"

 

 

תפילה להשגת מנהיג.

תפילה להשגת מנהיג.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

משה ניצב על הסלעים

נושא תפילה לאלוקים:

יפקוד ה' אלוקי הרוחות

מנהיג  לעדה -עתיר רגשות.

 

כבגד המותאם לגוף

יעטפם ברוֹךְ - ובצוף

על אף היותם שונים

בשרביטו חיש מתאחדים.

 

יאזין ויקשיב לעם

ירד לעומק דעתם

רוחו   פועמת בליבו

כאבם זורם בדמו.

 

בראשם יצא  ויבוא

כרועה נאמן לעדרו

אהבה ירעיף כמים

יזכה לברכת שמים.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת פנחס [חומש במדבר]