פרשת ניצבים

פרשת נצבים וילך - השירה הזאת – מהי ?

פרשת נצבים וילך - השירה הזאת – מהי ?

 

מאת: אהובה קליין.

אנו בעיצומו של חודש אלול - קרובים מאד  לראש השנה החדשה- תשפ"א ההולכת וקרבה  אלינו. עד מהרה יפתחו השערים לשנה  זו שכולנו מייחלים שתהיה שנה טובה .

בל נשכח, כי עדיין אנו בשנת תש"פ ומגפת הקורונה שנגזרה עלינו בראש  השנה שעברה ,נחתה עלינו ביום בהיר ועד מהרה התפשטה בארצנו ובכל תבל, דבר שאיש לא חזה מראש. מגפה קשה- המזכירה לנו גם מגיפות מן העבר המוזכרות בתורה הקדושה.

כגון מגפת הנחשים במדבר והפתרון לסילוקה היה: להתבונן על נחש הנחושת שהיה מוצב בראש עמוד למעלה בכוון השמים- כדי ללמדנו: כי עלינו לשוב לתורה הקדושה ולבטוח באלוקים המנהיג היחידי בכל העולם!

אכן, בימים אלה המגפה גורמת לבלבול ובהלה בקרב  התושבים, והדבר רמוז בדברי דוד המלך:

"שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". [תהלים פ"א ,ו] -"שְׂפַת"- בחילופי  אותיות-תש"פ.    "לֹא יָדַעְתִּי " - ישנה אי וודאות- מה הלאה?

הימים ימי רחמים וסליחות ואנו מתחזקים ביראת שמים לקראת יום הדין בו אנו  נידונים לפני הקב"ה- הבוחן כליות  ולב לאורך כל ימי חיינו.

אומר הנביא  "אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א " [עמוס ג, ח]

על כך ראיתי הסבר יפה בחוברת של הרב אברהם אלימלך בידרמן שליטא:  הוא שואל: מדוע נאמר על האריה "שָׁאָ֖ג"- בלשון עבר ולא בלשון הווה? עונה הרב חיים קנייבסקי שליט"א: האריה רמוז  בראשי תיבות: ראש השנה, יוה"כ, הושענא רבא, שאלו ימים שבהם- מי לא ירא?

כאשר אנחנו מסובבים לאחור את ראשנו אל עבר ראשית השנה הזאת. מבינים כי כל מה שקורה בזמן זה -נגזר כבר בראש השנה תש"פ- בזמן שהאריה שאג!  וכעת שוב אנו קרבים לשנה חדשה- אז-" מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א"?

נאמר בתחילת פרשת נצבים:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.  לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹקִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם"

 [דברים כ"ט, ט-ט"ו]

בפרשת וילך נאמר:

"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כִּי- אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל- אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.  וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.." [דברים  ל"א, י"ט- כ"ג]

השאלות הן:

א] מה  הכוונה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" ?

ב] מהי השירה הזאת ?

תשובות.

"אַתֶּם נִצָּבִים.."

רש"י מסביר: משה רבינו כינס את כל עם ישראל ביום מותו להכניסם בברית –"החשוב חשוב - קודם , אחר כך כל איש ישראל".

"נועם  מגדים" מפרש: במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.." עם ישראל, הקיום שלכם בעולם הזה - בדומה ליום בסדר הבריאה, כמו שבסדר היממה- החשכה קודמת לאורה "ויהי ערב ויהי בבוקר"- כך גם עם ישראל תחילה עוברים ייסורים וגלויות ואחר כך מגיעה הגאולה והישועה, כפי שסברו חז"ל: "צדיקים תחילתן ייסורים סופן שלווה".

דעת מקרא מסביר:- אתם נצבים היום כולכם- כל ישראל באו והתאספו לאחר שמשה קרא להם להתאסף והמילה: "ִנצָּבִים"- לשון כבוד.

כמו שנאמר: בחלום סולם יעקב: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹקֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". [בראשית  כ"ח, י"ג] שכן עם ישראל עומדים לפני משה – סדורים לפי חשיבותם  "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל". 

ההתאספות כללה גם את הנשים והילדים - שהרי ברית זו - כרותה גם לדורות הבאים.

 מה הכוונה למשפט: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה,עִמָּנוּ הַיּוֹם"?

על כך אמרו רבותינו ז"ל : מכאן שכל הנפשות היו במעמד הר סיני, אלא שהגוף שלהם עדיין לא נברא . [על פי תנחומא , נצבים ח,]

 הסבר יפה ראיתי בספר "זהרה של תורה-הנפש אשר באדם" [מאת: יצחק שוקרון] נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", הדגש הוא- על המילה: "כֻּלְּכֶם"- מילה המבטאת את האחדות השלמה בעם ואינה מחסירה איש - מטרת אחדות זאת: להמליך על כולם את בורא עולם. שהרי אין מלך ללא עם, וכאשר כולם מתאחדים, אז תהיה ניכרת מלכות ה'-אשר מושלת  בכל. עם ישראל הנחשב  לעם הנבחר- דווקא ממנו נדרשת אחדות יותר מכל עם אחר שאין לו סיבה להיות  מאוחד. שעל ידי אחדותם- של ישראל יתפרסם שמו של ה' בעיני עם ישראל ובעיני כל באי עולם.

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מביא את דברי מדרש תנחומא ששם מבארים חז"ל: מה המשמעות של המילה: "ניצבים"  ומדוע לא נאמר עומדים?

ההסבר הוא: שלמרות שעם ישראל עברו ייסורים רבים וגלויות הם עדיין "נצבים" –עומדים איתנים וזקופי קומה וכל הייסורים יעברו מעל ראשיהם והם יכלו את כולם. מעניין הדבר כי דווקא הייסורים מבטיחים את קיומם הנצחי של עם ישראל- לפי שגורמים להיטיב את דרכיהם.

מוסיף ואומר רש"ר: לאורך כל הדורות המנהיגים מתחלפים אבל האומה הישראלית היא בת אלמוות- נצחית וקיימת לעד.- האומה היא המצבה- העמוד הנצחי של תורת ה'.

השירה הזאת.

רש"י סבור : כי מטרת השירה היא: התראה לחוטאים שיבואו על עונשם אם לא ישנו את דרכיהם לטובה.

הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" אומר: השירה תשמש עדות בין הקב"ה לעם ישראל – ברית נצחית שלא תופר לעולם.

כמו שכתוב: "וענתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו" יש כאן הבטחה כי התורה לא תשכח לעולם ויהיו תמיד יהודים שיעבירו אותה  מדור לדור.

מצד אחד, יש בשירה התראה על פורענות, במידה ולא יקיימו את התורה, אך מצד שני ישנה הבטחה - שהתורה לא תשכח וגם בסופו של דבר יהיה סוף לפורענות ותבוא הגאולה.

רש"ר מסביר: השירה- רצון ה'  לראות בשירה תשובה לעם ישראל על התלונות שבפיהם בכל פעם שייסורים וצרות -  פוקדים אותם. כל זה מתוך התחושה המוטעית ,שכביכול,אלוקים  אינו מגן עליהם.

דוגמת טענתם: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".  [דברים ל"א, י"ז]  לכן ניתן הציווי: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת.." תפקידה של השירה להוות עדות - בבני ישראל. היא משמשת תשובה לתרעומת של בני ישראל הבוקעת ועולה בעת צרה.

חז"ל אומרים: [במסכת נדרים ל"ח] כי מצוות: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת" אינה נוהגת רק בשירה עצמה, אלא  היא מצווה עלינו לכתוב את כל התורה כולה אשר השירה חותמת את דבריה.

הר"ן [רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי] ביאר: השירה רק מוודאת את ההכרה הכללית שעליות של עם ישראל, או לחילופין הירידות - תלויות באופן ישיר על פי התנהגותם!

לכן , בכך  שאנו מקיימים  את מצוות ה' שציוונו –המטרה-לדעת מה תפקידנו  עלינו לדעת את כל התורה כולה!

השירה נאמרה על כל התורה שבכתב כפי שנאמר:

"לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". [דברים ל"א, כ"ו] ומהציווי :"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת"    לומדים חז"ל:[סנהדרין כ"א] "שאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה- מצווה לכתוב משלו"

לסיכום, לאור האמור לעיל: כאשר יבואו על עם ישראל צרות רבות -תשפיע התורה הנישאת על כנפי שירה את ההשפעה החיובית על האומה. ואז בהשפעת השירה הזו - לא יאשים העם את אלוקים עוד, ויסיק את המסקנה המתבקשת:

"וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".

 יהי רצון שדברי הנביא ישעיהו יתגשמו במהרה:

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו י"א, ט]

דבר החסידות – פרשת נצבים

דבר החסידות – פרשת נצבים

 

ברגשי גיל ותודה לה' הנני שמח להגיש את "דבר החסידות" טור ה-400 (כן ירבו...)

לטורים הקודמים של פ' נצבים - ר"ה ניתן ללחוץ על קישור זה:

 https://drive.google.com/file/d/1KJaJlyhXd-8FPLQqF9x6JvwSGjKbFcgK/view?usp=sharing

 

לקבלת חוברת "דבר החסידות - חודש תשרי" (44 עמ') בדואר - נא שילחו לנו כתובתכם ונשלח אי"ה בדואר בעלות של 18 ש"ח.

[בצפת - ניתן לרכוש אצלינו בעלות של 10 ש"ח].

 

ובעת רצון זה הנני פונה בבקשה נפשית לכב' הקוראים שיחיו שנהנים מטור זה - אנא העבירו את "דבר החסידות", כולו או חלקו, למכריכם וידידיכם. ותזכו להיות מכלל "מצדיקי הרבים ככוכבים".

בברכת כוח"ט לשנה טובה ומתוקה,

א"ח

 

*** 

מהי תשובה?

 

פעם דיבר אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) אודות עניין התשובה, ואמר "התשובה האמיתית היא כמו הגוי מויטבסק".

וההסבר:

הנהר העובר בויטבסק חוצה את העיר לשני חלקים. באותן שנים עדיין לא נבנה גשר על גבי הנהר, וכשרצו לעבור מגדה אחת לחברתה היו שטים בסירה קטנה.

פעם, ביום של סער, רצה אחד הגויים לעבור את הנהר בסירתו ולא שעה לקולם של הסובבים אותו שהזהירוהו מפני הסכנה. הפליג בסירתו וטבע בנהר.

אמר אדמו"ר הזקן: באותו רגע שלפני טביעתו הסופית כמה חרה לו אז על שלא שמע לקולם של אלה שהזהירו אותו.

-         וכך צריכה להיראות תשובה אמיתית!

 ("לשמע אזן" (הרש"ז דוכמאן) עמ' כח – בהוצאת תש"נ. וב"המשך וככה תרל"ז" לאדמו"ר מהר"ש עמ' קיג: "וכמשל האדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ כו'". וראה תו"מ חלק מא עמ' 55)

 

~~~

שתי דעות במצוות התשובה

בפרשתנו (ל, ב) נאמר הפסוק: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

והנה, נחלקו הדעות בכוונת פסוק זה:

דעת הסמ"ג: שמפסוק זה למדים שהתשובה מצווה, והוא אכן מונה אותה בתרי"ג המצוות (סמ"ק מצוה נג). וכן כתב הרמב"ן (כאן)"ושבת עד ה' אלקיך – מצוה, שיצווה אותנו לעשות כן".

דעת הרמב"ם: שפסוק זה הוא 'סיפור דברים' בלבד, וז"ל (הל' תשובה פ"ז ה"ה): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר . . ושבת עד ה' אלקיך". וכן סובר המנחת חינוך (מצוה שסד) שהמצווה מן התורה היא רק וידוי (בדיבור) שנאמר (נשא ה, ז) "והתוודו את חטאתם גו'" ולא התשובה (בלב).

[ובאמת יש חילוקי דעות האם לדעת הרמב"ם התשובה בלב היא ג"כ מצווה*, או שאינה מצווה כלל רק הוידוי, כדברי המנ"ח הנ"ל].

 

ויש לבאר את טעם שתי הדעות, האם התשובה היא מצווה או לא [כי הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין יג, ב)], על פי תורת החסידות:

 

ידועים דברי רז"ל** שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים של האדם.

ולכן, כאשר האדם שלם בשמירת כל תרי"ג המצוות, אז "הוא תמים ושלם בכל אברי הנפש . . משא"כ אם חיסר מצוה אחת או פגם בה – הרי נעשה מחוסר אבר" (לקוטי תורה פרשתנו ד"ה כי המצוה).

וכדי לתקן את הפגם הזה מועלת התשובה, כי התשובה מגיע ממקום עליון יותר מכל המצוות, כי היא מעומקא דלבא, עצם הנפש, שהוא מקור החיות של כל האברים. לכן גם אם פגמו באחד האברים – ממשיכים חיות חדשה לאותו האבר ע"י התשובה.

-         זה מסביר את השיטה שתשובה אינה מצווה בפני עצמה (ואינה נמנית במניין המצוות) – כי כל המצוות הם אברים פרטיים של הנשמה, ותשובה היא מצווה כוללת [על דרך שמבואר ההבדל בין תורה למצוות, שהמצוות הם אברים, והתורה היא בדוגמת הדם הממשיך חיות לכל האברים – לקו"ת במדבר יג, א-ב].

 

אבל לאידך גיסא, מבואר בכמה מקומות בפירוש לשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים" – שעל ידי התשובה נעשים מעשי האדם "מעשים טובים ומאירים" (לקו"ת שמע"צ פה, א ועוד), וזוהי התכלית והמטרה של התשובה – להביא את האדם לתוספת חיות בקיום התורה והמצוות.

כלומר: תכונת התשובה יכולה לגרום לאדם לרצות 'לברוח' מהעולם הזה, כי אחרי שהוא מכיר את גודל פחיתותו שנכשל ברע שבעולם – הוא נוטה להתנתק מהעולם שהוא מוות ורע, כפי שמוצאים בסיפור רבי אלעזר בן דורדייא (ע"א יז, א) ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו", היינו שכל כך התחרט על מעשי הרע שלו שנתעורר בתשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז עד שיצאה נשמתו...

ומכיון שזו לא התכלית*** להיות בתנועה של 'ניתוק' אלא הכוונה היא דווקא להישאר בעוה"ז ולהוסיף במעשים טובים ומאירים

-         על זה באה השיטה שתשובה היא כן מצוה פרטית בפני עצמה (ונמנית במניין המצוות) – להדגיש, שאף שעצם עניינה של התשובה הוא למעלה מכל המצוות, לא צריכה התשובה להישאר 'למעלה' מהמצוות, כלומר רק התלהבות לשוב אל ה' בלבד, כי אם שתביא את האדם לידי תוספת חיות בקיום מצוות פרטיות (ועי"ז לתקן הפגם שבאברי הנפש), "תשובה ומעשים טובים" דוקא.

 

שבת שלום!

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לח, נשא שיחה א (עמ' 18 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שפא-ב. ומי שעתותיו בידו יפתח הלקו"ש ויראה את פרטי שלושת השיטות במצוות וידוי ותשובה, עם ניתוחו הנפלא של הרבי לכל אחד מהם.

 

______________

*) כן הוכיח הקרית ספר (למבי"ט, על הרמב"ם ריש הל' תשובה) ומוכיח כן מכותרת הרמב"ם להל' תשובה: "מצות עשה אחת והיא: שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". וכן נקט אדמו"ר הזקן באגרת התשובה (פ"א): "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" וקאי שם לשיטת הרמב"ם כמוכח מהמשך דבריו "ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה . . רק הוידוי כו'".

ומה שמדייק המנ"ח מדברי הרמב"ם (ריש הל' תשובה) "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא . . וידוי זה מצות עשה" ד"מבואר בדבריו דאין התשובה מ"ע" – קשה, כי מכותרת הרמב"ם הנ"ל מוכח שגם לרמב"ם מצוה לשוב מחטאו.

 

**)  רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איברים: מכות כג, סע"ב. הובא ברמב"ם בסוף הקדמת סהמ"צ וכן בהקדמת ספר היד. שס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים: זהר ח"א קע, ב.

 

***)  וגם בנוגע לתשובת ר"א בן דורדייא, ידוע מ"ש האריז"ל (ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל תהלים מזמור לב) "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים האיך בא לעולם הבא . . במה יתכסה שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהיה לו לבוש הנעשה ממעשים טובים? . . אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי . . הלבוש שעשה יוחנן כ"ג בכל המע"ט אשר סיגל פ' שנים לקחו ר' אלעזר" – הרי שרגש התשובה לבד אין בכחו להכניס את האדם לעוה"ב, וצריכים דוקא מעשים טובים.

 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

פרשת ניצבים

פרשת ניצבים

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (נצבים  כט-ט)

לאחר ששמעו ישראל ק’ קללות חסר ב’, שנמנו בפרשת כי תבא חוץ ממ"ט קללות שנמנו בפרשת בחקתי, נפחדו ופניהם נהפכו לירקון מרוב פחד. ואמרו מי יכול לעמוד בכל אלו הקללות, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם בדברים ואמר להם אתם נצבים היום כולכם. לא זו בלבד שלא תפלו אלא יהיה לכם יציבות וקיום, שנכנסתם בברית. שכן לא כאומות העולם עם ישראל. שכן אומות העולם בשעה שבאים עליהם יסורים הם מבעטים ואינם מזכירים שמו של הקב"ה, כמו שנאמר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו (תהלים עט). ואילו ישראל כשיסורים באים עליהם הם נכנעים. שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא. היינו כשהקב"ה עושה לי ישועה ואני מרים את הכוס הישועה אני קורא בשם ה’, וגם צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא. גם להיפך ח"ו אם פורענות באות עלי, אני קורא בשם ה’ ית’. וכך אמר משה לישראל, הקללות, היינו היסורים, הם מעמידים אתכם ונותנים לכם קיום. כמו שנאמר למען נסותך להטיבך באחריתך. וכבר אמרו חז"ל נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית ביסורים, מה מלח מקיים את הבשר שלא יסריח, כך היסורים מקיימים את ישראל. וזהו שאמר להם "אתם", רק לכם יש תקומה ולא לעכו"ם. משל למה הדבר דומה לאבן גדולה שהיתה מוטלת בתוך הרחוב. וכל מי שהיה רואה עצמו גבור היה בא ומתגושש עמה. וסופה שהיתה נופלת עליו והורגת אותו והאבן עומדת במקומה. כך הגוים משעבדים את ישראל והם קיימים לעולם, שנאמר אשים את ירושלים אבן מעמסה (זכריה יב).

ועוד אמרו חז"ל משל לשתי תמונות, האחת היתה עשויה שעוה והשניה עשויה זהב. ולמראית עין היו שתיהן דומתו זו לזו. וכיצד נתברר איזו של שעוה ואי זו של זהב, שהציתו בהם אש. זו שהיתה של שעוה אבדה מיד ואותה שהיתה של זהב נתקיימה. אף כאן אומר משה רבינו מפי הגבורה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם. אע"פ שאתם לפני ה’ אלהיכם שהוא אש אוכלה, אתם נצבים וקיימים. אבל אומות העולם כשעוה הם ואינם יכולים לעמוד בפני הקב"ה. ולכן נאמר לשון נצבים ולא עומדים, כי לשון נצבים מורה על הצבה וקיום, וזכו ישראל לכך רק עכשיו, שכן במעמד הר סיני היו גם הערב רב, אבל עכשיו לאחר שעברו מ’ שנה ומתו כולם במגפה, בתבערה ובמסה ובקברות התאוה, נשארו ישראל לבדם והיו להם יציבות וקיום. וזהו שאומר משה לישראל, אתם נצבים היום כלכם, שאין בכם שום ערבוב. ראשיכם שבטיכם וגו’ כל איש ישראל, כלכם שייכים לישראל.

ועוד שתהיו נצבים ומושרשים בארץ. לפי שנאמר קודם ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. ודרשו חז"ל ושמרתם זה לימוד ועשיתם זה מעשה. ואמרו חז"ל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזים אותו ממקומו. וזהו שאמר הכתוב אע"פ שנצתויתם על לימוד ומעשה, המעשה גדול שמצוה גוררת מצוה, ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון, ואם יהיו מעשיכם מרובים אז תהיו נצבים כאילן ששרשיו מרובים. ועוד אמר להם משה מתי תזכו להיות נצבים ועומדים, כשתהיו אגודה אחת. וזהו שנאמר "כולכם".

מעשה היה בזקן אחד שהיה נוטה למות, קרא לכל בניו ואמר להם: הביאו לי אגודה של קנים לחים. הביאו לו האגודה. נתן את האגודה לכל אחד מהם ואמר להם האם אתם יכולים לשבור הקנים האלו. נטל כל אחד מהם האגודה והתאמץ בכל כוחו לשברה ולא היה יכול, אמר להם אביהם הזקן, ועכשיו תראו כיצד אני שוברה. תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה. אמר להם הזקן: מזה תלמדו לקח. כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם. אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת, תישברו אחד אחד.

וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד אין אחד יכול לשלוט בכם. וכן מצינו בנביאים שאין ישראל נגאלים עד שיהיו באגודה אחת, שנאמר: ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו יחדו מארץ צפון (מיכה ו), שאם יצטרפו יחד יהודה וישראל ולא יהיה פירוד ביניהם, אז יזכו לבוא יחדו מארץ צפון. (מעם לועז)

שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם.  בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה. ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...

והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה!!! (סידור איש מצליח)

"מי שלא בוכה בהתחלה, בוכה בסוף"

במדינת פולין העמיד המושל העריץ בגבול מדינתו שומרים רבים, כדי שלא ינסו להבריח שום סחורה אל מעבר לגבלות מדינתו. כל סחורה היתה בכלל האיסור, מלבד מתים לקבורה. אך הסוחרים הממולחים ידעו לעקוף את החוק, וכל כמה ימים היו מקיימים הלוית מת "מדומה" אל חוץ למדינה. השומרים לא ידעו כי הלא הלויה אמיתית היא, אלא... הברחת סחורה מתחת לתכריכים הלבנים... חלפו הימים, וקבוצת הסוחרים כבר התרגלה לעובדה כי פעם בשבוע מביאים הם מת לקבורה - - - ואז זה קרה...: ארבעה סוחרים אחזו במיטה והשאר צוחקים ומדברים בעניני פוליטיקה וכד’. השומרים הבולשים בשבע עיניים, חשו שהלויה זו משונה: אין קולות בכי, אין עצבות, ללכת אל בית הקברות כך?! הדבר עורר את חשדם והם פנו לבדוק את הענין... הסוחרים כמובן ניסו למונעם משום "כבוד הנפטר", אך שום דבר לא הועיל, השומרים נגשו אל המיטה והרימו את התכריכים. ומיד גילו את כל הסחורה המוברחת... תוך רגעים ספורים נכבלו ידיהם של הסוחרים והם הובלו אחר כבוד אל הכלא... מיד הבינו הסוחרים את רוע גורלם ופרצו בבכי מר כשדמעות זולגות מעיניהם. הביט בהם המפקד הראשי בבת שחוק על פניו ואמר להם: אילו הייתם בוכים בהתחלה, לא הייתם צריכים לבכות עכשיו בסוף!!!
והנמשל
: אם בני ישראל בוכים בתחילה בראשית השנה ביום הדין והמשפט, אזי לא יצטרכו לבכות אח"כ במהלך השנה כיון שבודאי יכתבו לחיים טובים ולשלום. אך מי שלא בוכה בהתחלה, חבל עליו שסופו שיבכה בסוף! וזהו שאמרו רבותינו: כל שנה שישראל עושים עצמם כרשים (עניים( בתחילתה - מתעשרים הם בסופה. (סידור איש מצליח) 

הרב נסים יגן זצ"ל המשיל את הדברים באופן נפלא: אדם רוצה להגיע לחיפה ובטעות הוא עלה על האוטובוס הנוסע לאילת. ככל שהוא יקדים לגלות את טעותו ולהבין שהוא נוסע לאיזור הדרום במקום לאיזור הצפון, התיקון יהיה קטן יותר, אך אם הוא יגיע לקצה הדרך תקשה עליו מאוד החזרה. וזאת חייב כל אדם לדעת: גם אם הוא טעה ישנה דרך חזרה אך הדרך חזרה יכולה להיות קצרה ככל שהאדם יגלה מהר יותר את טעותו. ויש אנשים המכירים היטב את הדרך, צריך רק לשאול, אך היצר הרע מסמא את עיניהם של האנשים ולא נותן לשאול לחפש את דרך האמת. וביום הכיפורים אפשר לראות את כולם, זה גם עצת היצר לבוא רק פעם אחת בשנה בתקוה שה’ יכפר, טעות גדולה בידיהם ומזלנו שהיצר הרע לא מקטרג ביום כיפור.

אתם ניצבים לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (תבוא  כט-ט)

יש לדקדק מדוע צריך הכתוב להוסיף ולומר "ראשיכם שבטיכם" הלא לאחר שאמר "כולכם" אני מבין שכלל את כולם?
ברם כוונת משה רבינו היתה להכניס את כל עם ישראל בערבות זה לזה כדי שישתדל כל אחד בעד חבירו שחלילה לא יעבור אף אחד מישראל על ציווי ה’ יתברך, שאם אחד יחטא הרי כולם יהיו נתפסים בחטאו, לכן בתחילה כלל כולם יחד "אתם נצבים היום כולכם"

וכמו שאמרו רבותינו בתלמוד (שבת נד.) כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על אנשי ביתו, וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס על אנשי עירו, ומי שיש בידו למחות בכל העולם כולו נתפס בעוון כל העולם כולו.  ועל כן פירט הכתוב לאחר מכן "ראשיכם שבטיכם" וכו’ שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו: "ראשיכם" הם הגדולים שבכולם שיכולים למחות בכל ישראל - יתחייבו על כולם, "שבטיכם" - כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם - כל זקן יתחייב על משפחתו, "כל איש ישראל" הם שאר העם כל אחד יתחייב על בני ביתו. ואחר שאמר כל איש ישראל אמר טפכם נשיכם וגרך בנפרד. כי הם לא נתפסים בעוון אחרים, משום שקטנים אינם בני דיעה, ונשים וגרים אינם יכולים לשלוט על ישראל. (אור החיים הקדוש) פרשת נצבים תמיד סמוכה לראש הנה שהוא יום הדין יום שכולנו נצבים לפני ה’ ביום הקדוש הזה. ומי יוכל להיות שקט ושאנן מאימת יום הדין הנורא (בשם החתם סופר). ולכן על כל איש מישראל להתעורר לשוב בתשובה וכפי שהסמיך לזה הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג,ד) עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.

וסגולה לזכות ביום הדין, כתב הרש"ש זצ"ל (בהקדמה לספר נהר שלום), שמי שיקבל עליו ביום הדין אפילו קבלה אחת, הוא ערב שהקבלה הזאת תהיה לו למליץ יושר. ולכן אם אדם יקבל על עצמו למשל לברך ברכת המזון מתוך הסידור, הרי זו וכיוצא בזה קבלה מעולה לזכות ליום הדין כי בדוק ומנוסה שברכת המזון מתוך הסידור היא יותר בכוונה, וסגולה היא לבטל גזירות קשות ורעות. (הגרא"מ ש"ך זצוק"ל בשיחה לאברכים) ובכדי לכוון בברכות, לימד אותנו מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל (ראש ישיבת פורת יוסף גאולה) עצה, לחלק את הברכה לשלושה חלקים, דהיינו: ברוך אתה ה’, אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו. בכך יבוא לידי כוונה. וכך היה רגיל הרב לומר: כשאדם תופר חליפה הוא רגיל לשאול את בני ביתו כיצד החליפה עומדת עלי? ולמה לא ישאל כיצד הברכה שברכתי, הטובה היא אם רעה?

צריך כל אדם לעשות חשבון נפש לעצמו באיזו מצווה הוא חלש, ויתחזק בה, ובכך יקנה לו זכויות ליום הדין. אך צריך להיות זהיר לבל יקבל על עצמו הרבה קבלות בבת אחת, שמא לא יוכל להתמודד אתם.

משל לסוחר שמעביר סחורה של בדים לחנויות. אמרו לו מכיריו, הזהר מבעל חנות אלמוני שפשט את הרגל. כי אם תקבל ממנו צ’ק עבור סחורתך, דע לך שאין לו כיסוי כי הוא לא אחראי למכור את הסחורה. כשבעל החנות בא לבקש סחורה, אמר לו הסוחר: איני יכול ליתן לך סחורה, כי שמעתי שאין כיסוי לצ’קים שלך. וכל תחינותיו ובקשותיו היו לריק.
עבר שם עובר אורח וראה את הפצרותיו של בעל החנות. אמר לו: אחרי הכל, הסוחר הזה צודק, למה לך לקחת סחורה מרובה? תיקח ממנו סחורה מועטת ותמכור, וכשיראה הסוחר כי הנך אחראי למכור את הסחורה בודאי שיעביר לך אף סחורה מרובה.
הנמשל
 הוא שכאשר עומד האדם בסוף השנה יש לו הרבה בקשות מהקדוש ברוך הוא, ורוצה הוא שהשנה החדשה לא תהיה כשנה שעברה, אבל הבעיה היא שאין כיסוי לכל הבקשות הללו. ולכן אם יקבל אדם על עצמו הרבה קבלות ולא יוכל לקיימן, אז חלילה לא יקבל גם משאלה אחת מהקדוש ברוך הוא, אבל כשתהיה עקביות אפילו בקבלה אחת בודאי שהקדוש ברוך הוא ישפיע שפע של ברכות והצלחות. (המגיד מדובנא, לוקט מלבוש יוסף)

אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל, טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחוטב עציך עד שואב מימיך. (ניצבים  כט-ט)

שבת ניצבים היא השבת האחרונה של השנה, על-פי רוב, ופרשת נצבים נקראת תמיד קודם יום הדין, ובתחילת הפרשה הכתוב מזכיר לנו שבעוד ימים ספורים אנו עומדים ביום הדין לפני ה’, כולם בלי הבדלי מעמד, גיל, השקפה, עדה וכדומה, אלא כל איש ישראל.  טבעי הדבר מאד, שגם מי שלא התעורר עד עכשיו יקום ויתנער וישוב בתשובה שלימה אל השם יתברך. משום שהתשובה כוחה גדול מאוד, מתי שיחזור להשם יתברך יקבלו באהבה וברצון, כי: "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה". והתשובה היא אחת מתרי"ג מצוות. וכמו שנאמר: "ושבת עד ה’ אלקיך ושמעת בקולו". והנביאים בכל הדורות זעקו על התשובה, וכמו שנאמר: "שובה ישראל עד ה’ אלקיך". "שובו אלי ואשובה אליכם" וכו’, וידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, שאף-על-פי שאתמול היה אותו אדם שנוי, מתועב ומשוקץ, הרי זה היום אהוב יקר ונחמד.

ראיתי משל נפלא על דבר זה: מעשה היה באדם אחד רצה לעבור באיזה גשר מסוכן, ומאוד פחד מחמת הסכנות האיומות המרחפות על ראשו. עמד לפני הגשר והתחיל לבכות: "רבונו של עולם, יודע אני שחיים ומות בידך, אנא תן לי הצלחה, ותשמור עלי שאעבור בשלום, ואם תעבירני בשלום אקום בכל בוקר למנין בנץ החמה, אקבע עתים לתורה, אניח תפילין, אשמור שבת" וכו’. ואחרי הכל שם מטבע לצדקה והתחיל ללכת בזהירות על הגשר. הפחד הלך והצטמצם. והנה באמצע הגשר התחיל להרהר בלבו: "הרי זה לא כל כך מסוכן ומפחיד, ומדוע לי לקבל בשביל זה קבלות כל כך גדולות? מספיק להניח תפילין גם בצהרים, אקבע עתים לתורה בשבת בלבד" וכו’, והנה תוך כדי הוא מהרהר, הגשר התחיל להתנועע, והאדם הזה התחיל להטלטל מצד לצד, וכפסע בינו לבין המות. התחיל צועק אל השם יתברך: "ריבונו של עולם, אשמור הכל, אקים יותר, רק תציל אותי" והשם יתברך עזר לו והצילו מן המוות. מה גרם לו לבעוט? הוי אומר: המצב הטוב שנכנס אליו. ומה גרם לו לבכות ולהתחנן? האיתותים למות. כל אחד ואחד מאתנו צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל. בכל מקום וזמן, ולא לשכוח חס וחלילה, שהכל מסובב מאתו יתברך, ובאופן כזה אדם זוכה להכיר את בורא עולם תמיד, ואינו מגיע לזמנים רעים בהם שולחים לו תזכורות חס וחלילה.

"היכון לקראת אלקיך ישראל" אצל עם ישראל חשובה ההכנה. לפני התפילה אומרים:  ה’ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" באים ומכינים עצמינו קודם התפילה, ידועה האימרה:  "מי שטרח בערב שבת אכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת? הכנה חשובה צריכה בחודש אלול ובימים הנוראים, ובפרט בכל צעד ושעל ששיך למצות, על הכל צריכים הכנה גדולה מאוד. (כתונת פסים)

בימים אלו עלינו להתמלאות ביראת שמים ולכפות על עצמנו תשובה אמיתית כי רחמנא ליבא בעי שיוכל לדון אותנו לטובה בראש השנה. אפשר להגיע ליראת שמים ע"י לימוד מוסר וסיפורי צדיקים וצריך כל אדם לומר לעצמו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי.

כותב בספר מטה יהודה: הרבה אנשים חושבים שהנה ב"ה מרובים זכויותיהם ואכן הם בסדר, ולא נותנים ליבם להתבונן כמה חטאות ועוונות הם עושים בכל יום, ולעומת זאת את המצוות המועטות שעשו הם זוכרים ומתפארים בהם וחושבים עצמם כאחד מצדיקי הדור.

ומעשה באיכר סבל שהעמיס על עגלתו את יבול שדהו, ערמות אלומות לאין מספר. וביקש להכניסן לגרנו. פתח את דלתות המחסן ומשך ברסן סוסיו. הסוסים נכנסו פנימה אבל העגלה נתקעה. היא היתה טעונה תבואה בגובה עצום, ופתח הגורן היה נמוך מדי בשבילה.  הכה האיכר הסכל בסוסים ללא הפסק, אבל העגלה לא הצליחה להכנס. עבר שם לץ אחד ואמר: למה תכה את סוסיך לשוא, האינך רואה שהמטען גדול מן הפתח? השיבו האיכר:  ומה אעשה? השיבו הלץ: קנה ממני בסכום הגון משקפת המגדילה כל דבר לאין ערוך, הבט בה על הפתח - והוא יהיה גבוה, כך תוכל להכניס את העגלה ללא כל מאמץ. האיכר שמח שמחה גדולה וקנה במחיר גבוה את משקפת הפלא, והלץ פנה והלך לדרכו.
הביט האיכר בפתח מבעד למשקפת, ואכן הפתח גבה פלאים. מך האיכר ברסן בסוסים כשהוא מביט במשקפת, אך הם לא משו ממקומם. הכה אותם ולשוא... תמה והשתומם הלא הפתח גדול, ומדוע א"כ העגלה אינה זזה החל לצעוק בקול גדול אל הלץ הנוכל המתרחק: ענהו הנוכל: שוטה הלא תבין, הפתח אמנם גדל, אבל אם תביט באותה משקפת גם על העגלה והתבואה תראה שגם הם גדלו בהתאם. הביט האיכר במשקפת על התבואה, וראה שאמנם כן הוא, הפתח גבה אך גם התבואה גדלה והכל נשאר כשהיה. צעק לנוכל ואמר: א"כ לא הועלת לי מאומה, קח את המשקפת והשב לי את כספי. צעק אליו הנוכל בתשובה: לא כך, כשאתה מביט בתבואה עליך להפוך את המשקפת לצד המקטין שלה, והכל יבא על מקומו בשלום. הוא המתין רגע, עד שהפך האיכר את המשקפת והביט בתבואה - ואכן היא קטנה לגודל מזערי. פניו של האיכר קרנו, והנוכל המשיך בדרכו ונעלם מן העין.
הביט האיכר בריכוז בעד המשקפת המקטינה על מטען התבואה, ומשך ברסן הסוסים. הם משכו בעולם - ולשוא, הרים עליהם את שוטו והצליף בהם - ומאומה. עד האיכר אובד עצות, ולא הבין מה ארע כאן הוא מביט בתבואה בצד האחד של המשקפת והיא קטנה עד מאוד, הופך את המשקפת ומביט בפתח - והוא גדול עד מאוד, הפתח גדול והתבואה קטנה במשקפת, א"כ פלא הוא מדוע התבואה אינה נכנסת... ואין את מי לשאול, כי הנוכל שמכר לו את משקפת הפלאים נעלם.
עבר אדם פיקח, וראהו מסתכל כך ומתבונן כך, ומצליף בשוטו בלא תכלית. אמר לו: הוי שוטה נבער, הפסק! הלא תבין שהמשקפת לא תשנה את המציאות. הלא תבין שאי אפשר להסתכל על הפתח מצד זה ועל התבואה מצד אחר. אמר האיכר: ומה אעשה? ענהו הפיקח:  אין פשוט מזה, הסר מן התבואה עד לגובה הפתח ואז תכנס העגלה בקלות.
והנמשל אנו שלווי נפש, על אף התודעה שבמוחינו שהנה באים אנו ליום הדין עם עגלה מלאה עוונות למעלה ראש, באיזו זכות ובאיזה טיעון סבורים אנו שנוכל להכנסת בשערי הרחמים והרצון? והתשובה היא שיצר הרע מכר לנו משקפת פלאים, מצד אחד היא מגביהה לאין שיעור את שערי הרחמים והסליחות, ומן הצד השני היא מקטינה ומזעירה את עוונותינו עד שכמעט הם נעלמים מן העין, באופן כזה אין כל סיבה מדוע העגלה לא תעבור בקלות. וכמובן שזוהי תרמית עצמית. יש לנו איפוא לזנוח את משקפת התרמית ולהסתכל נכונה, ולהבין שעד שלא נסיר את הר העוונות מן העגלה ע"י תפילה תשובה וצדקה - אין העגלה יכולה לעבור. (מסידור איש מצליח)

נספר סיפור  נוסף  ביהודי אחד שעלה לשמים ליום הדין. היהודי בעולם הזה לא שמר תורה ומצוות ואת מרבית חייו בזבז בעבודה אכילה, שתייה וצפייה בטלויזיה. והיהודי עלה לעולם הבא ונכנס לבית דין של מעלה ובאותו זמן התחיל משפט של איזה יהודי דתי שנפטר יחד איתו מאותו עיר שבו התגורר.
היהודי מאד פחד ואמר או ואוי הדתיים האלו צדקו יש בורא לעולם. מה יהיה אתי? כך ערער לעצמו, והקשיב בקשב רב למשפט. הדיין שואל את היהודי הדתי שאלות על מעשיו בעולם העשיה. ואמר לו הדתי אני בן שמונים שנה, שלושים וחמש שנים ישנתי נטו. עשר שנים ביליתי עם אשתי ואכלתי, שלושים שנה עבדתי נטו, וחמש שנים למדתי תורה נטו.  וזה הדוח המפורט שהציג לדיין. אמר לו הדיין חזק וברוך יהודי כשר על האוכל שאכלת אני יתן לך אלף שנים גן עדן על השינה שישנת אתן לך עוד אלף שנה גן עדן על האכילה שאכלת אני אתן לך עשר אלף שנים בגן עדן ועל הלימוד תורה שלמדת תהנה ממנו עד ביאת המשיח אך לפני הכל יש לך כמה עברות שעליך לנקותם כמה ימים בגהנום ותחזור לגן עדן לקבל שכרך. שמח הדתי וצהל בריקוד ובירך את הקב"ה.
שמע היהודי הלא דתי את המשפט ושמח שמחה גדולה, ואמר לעצמו: כל כך הרבה שכר מקבלים על אכילה ושתיה ושינה, מה חצי מהחיים שלי ישנתי והחצי השני עבדתי ואכלתי עד שמילאו שיפתותי מלומר די ונכנס בבטחון למשפט ובצורה גאותנית נתן את פירוט מעשיו בעולם העשיה ודיין פסק לו הרבה שנים בגהנום. היהודי הלא דתי רעם וצעק: "מה זה הפליות. מה יש פרוטקציה לדתים פה, למה להיהודי הדתי נתנה שכר על אכילה שתיה ושינה ולי נתת עונש על כל זה".  אמר לו הדיין בנחת כי האכילה שינה והעבודה שלו היתה לשם שמים לשם שיהיה לו כח ללמוד תורה, ולהשכים לבית הכנסת ולברך על אכילתו, שנתו ופרנסתו על מנת שיביא בנים ובני בנים שגדולים בתורה ומצוות ואתה ישנת ואכלת ועבדת בשביל עוד פעם לישון ולאכול ובשביל חיי העולם הגשמי ולא לשם עבודת השם ולכן האכילה והשתיה והשינה לא נחשבת לך כמצווה. הדיין הוריד אותו לעולם הזה כדי להראות לו מעשה. והראה לו יהודי שקנה אגוזים וכל אגוז עלה לו שני שקלים הבחין היהודי שכל האנשים שקונים הרבה אגוזים בשני שקלים, ומפצחים את הקליפות וזורקים אותם ואת הגרעין אוכלים.
קפץ היהודי בשמחה ועלה לו רעיון. אם האגוז עולה שני שקלים שכולל קליפות וגרעין אני יאסוף את הקליפות וימכור אותם בחצי שקל וכך עשה.
במהרה התקהלו סביבו אנשים והתחילו לצחוק כשצעק קליפות בחצי שקל... קליפות בחצי שקל.  אחר כמה שעות הבחין בו חברו שכולם צוחקים עליו וקרא לחברו הצידה לשיחה ואמר:  תאמר לי מה אתה עושה צחוק מעצמך. והיהודי סיפר לו את רעיונו. ענה לו חברו טיפש שכמותך הקליפות נועדו כדי לשמור את הגרעין שלא ינזק ויהיה טרי ואכיל ואין בהם שום טעם אחרי שאוכלים את הגרעין. ע"כ המשל. והנמשל כבר ידוע כל האכילה והשתייה והעבודה משולים לקליפות שעוזרות לנו לשמור על גרעין המשול לנשמה שנוכל להיות מספיק חזקים וערנים שנוכל לפרנס את משפחתנו על מנת שנעבוד את השם ונקבל שכר על המצוות בעולם הבא. הנשמה היא הגרעין שיוצאת מקליפות הגוף לתת דין וחשבון בעולם האמת ששם אין אנו צריכים יותר לעבוד לישון ולאכול כי את הגוף שלנו אוכלים תולעים בקבר כמו שאת הקליפות של האגוז אנו זורקים לפח לכן חשוב מאוד להחשיב את העולם הזה כפרוזדור שדרכו נכנסים לסלון לעולם הבא ואם כבר נאכל אז נאכל על מנת לשבוע ולא לתאוה ולא נרבה שינה ועבודה אלא לצורך עבודת השם בלבד. ואז אותם קליפת יהפכו למצוות שנקבל עליהם שכר ואם ההפך ח"ו נרד שאול תחתית בעולם הגהנם במקרה הטוב וכבר נאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". ונאמר על דוד המלך "חצות הלילה אקום להודות"... ונתלה הכל בבורא עולם ומה שיש לנו לעשות זה רק השתדלות פשוטה שנאמר:  "שלח יהבך על המים והשם יכלכלך". והנשמה ששמרה תורה ומצוות היא זאת שתהנה מזיו השכינה בעולם האמת

הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (ניצבים  כט-כח)

כתב רבינו החיד"א (בשם הרב יהוסף קונקי ז"ל) יש ללמוד מהכתוב על דרך דרש כהסבר לדברי חז"ל במדרש שאמרו לא נכתב בתורה שכרן של המצוות למעט כיבוד אב ואם שהיא חמורה, ומצות שילוח הקן שהיא קלה. ובשתיהן נאמר, "למען ייטב לך והארכת ימים".

וזהו שאמר הכתוב, "הנסתרות לה’ אלהינו", כי הוא יודע שכרן של מצות. "והנגלות לנו ולבנינו", אולם גילו לנו מתן שכרן של שתי מצוות, האחת, נוגעת לנו, שהיא מצוות שילוח הקן, והאחרת לבנינו, שהיא מצוות כיבוד אב ואם, ושתיהן, הקלה שבקלות והחמורה שבחמורות עלינו לקיים בשלימות.

והטעם לכך מפורש אף הוא בדברי הפסוק "לעשות את כל דברי התורה הזאת", למען נעשה את כל המצוות ואל נבחר לנו את המצוות שמתן שכרן מרובה כי איננו יודעים מה שכרם של מיצוות בעולם הבא ולפי הדוגמא שלנו רואים שמיצווה קלה כמו שילוח הקן יש לה את אותו שכר כמו מיצווה קשה ככיבוד אב ואם לכן עלינו לדקדק בכל המיצוות שלא יהיה האדם סוחר גרוע ויצא מופסד ומתוך לא לישמא יבוא לישמא.

ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבך ובכל נפשך (ניצבים ל-ב)

יש לבאר את הכתוב בהקדים מה שאמרו רבותינו בתלמוד (ברכות לד:) "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" שנאמר (ישעיה נז), "שלום שלום לרחוק ולקרוב", בתחילה כתוב לרחוק ואחר כך לקרוב, נמצא שבעלי התשובה שהיו רחוקים ונתקרבו ליהדות חשובים מכולם. ומצינו ברמב"ם (הל’ תשובה פ"ב הל’ ב’) שהתשובה האמתית היא רק כאשר ה’ יתברך יוכל להעיד על בעל התשובה הזה כי שוב לא יחזור עוד לזה החטא.

וזהו רמוז בפסוק "ושבת" תשוב בקבלה אמיתית ובהחלטה פנימית כה איתנה, "עד ה’ אלהיך" עד שה’ יתברך יוכל להעיד עליך (עד- מלשון עדות( כי לא תחזור עוד לסורך, היינו שאם יזדמן לידך אותה עבירה ובאותו מקום ולא תעשנה זוהי התשובה המעולה  (נחל קדומים)

ומל ד’ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך (ניצבים  ל-ו)

בפרשת עקב (י-טז) נאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" - היינו, שעל האדם עצמו מוטל לעשות זאת, ואילו כאן נאמר שהשם יתברך יעשה זאת?

ברם, ההתחלה אמנם מוטלת על האדם, שצריך הוא להסיר את ה"ערלה" האוטמת את לבו, למען יהא ראוי לקלוט בקרבו את דבר-השם, ולכן נאמר שם: "ערלת לבבכם" אולם שהלב גופו ישתנה לחלוטין ויהפך מרע לטוב, דבר זה אינו נתון בידי האדם כי אם זקוק הוא לעזרת השם יתברך, ולכן נאמר כאן: "ומל ד’ את לבבך" ולא "את ערלת לבבך"... (אהל תורה בשם הרבי מקוצק זצ"ל )

 הלא התורה מדברת כאן לכל אדם מישראל שבכל דור ודור, אם-כן למה צריך הכתוב לומר: "ואת לבב זרעך", והרי "לבבך" מוסב ממילא גם על הבנים?
ברם, כשאדם חוזר בתשובה הריהו זוכה לידי כך, שגם בניו ילכו בדרך הטוב ולא תהא להם ערלת לב. אם "ומל ד’ אלהיך את לבבך" הרי ממילא "ואת לבב זרעך"... (שפת אמת לוקט ממעינה של תורה)

אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ ומישם יקחך (ניצבים  ל-ד)

בעצם צריך היה הכתוב לומר: "בקצה הארץ", וכי אפשר לאדם להיות נידח השמימה?

ברם, ידועה היא המלצתו של הבעש"ט ז"ל על ישראל, שאפילו בעשותם לפעמים מעשי עוול ואונאה בעניני עסק ומסחר, הרי סוף כל סוף יש להם בכך גם כוונה כשרה כלשהי, שכן רוצים הם להרוויח יותר ממון על מנת לתת צדקה, לשלם שכר לימוד עבור הבנים, לענג את השבת וכדומה.

זוהי איפוא הכוונה שבפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים" – אם בנידחך, היינו בחטאיך, יש בסוף קצה המחשבה איזו כוונה לשם שמים אזי "משם יקבצך ה’ אלהיך" – מניצוץ יחיד ופעוט זה שבעבירה ישיב השם יתברך אליו. מחשבה קטנה ונסתרת זו של לשם שמים, מצילה את האדם לבל ישקע בתהום החטא אלא יתעורר סוף סוף לתשובה...(מעינה של תורה).

בעיקבא דמשיחה "אם יהיה נידחך" הכוונה במקום נידח אך המקום הוא מקום רוחני שנאמר "בקצה השמים", ששמים זה רוח ומכאן מבינים שהפסוק מתייחס לנשמה שהיא רחוקה, ומי שם יקחך, והביאך אל  הארץ שירשו אבותיך כשיקומו לתחיה שנאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא לעולם ירשו ארץ (זה תחית המתים).

לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה...

ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו...

כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו (ניצבים ל,יב-יד)

בתנא-דבי-אליהו מסופר על צייד אחד שהתנצל לפני אליהו הנביא,כי לא נתנו לו מן השמים בינה ודעת ללמוד תורה,השיב לו אליהו ואמר: "ליטול פשתן ולטוותו ולארוג מצודות ולצוד דגים ועופות,נתנו לך בינה ודעת מן השמים – לדברי תורה, שנאמר בהם: "’כי קרוב אליך הדבר מאד’ לא נתנו לך בינה ודעת?"

ורצה לומר בזה: הן לא יצאת צייד מרחם אמך,כי אם ההכרח לפרנס את עצמך הוא אשר לימדך לתפוס במלאכת הצייד,הרי אילו היית מרגיש צורך והכרח כזה ללמוד תורה,שהיית זקוק לתורה כמו שאתה זקוק לפרנסה וטורח היית להשיגה,ודאי יודע היית ללמוד תורה כשם שאתה יודע לצוד. (אהל תורה).

אם אמנם חפץ אתה בכל לבבך להידבק בתורה,עד כי אפילו אם היתה התורה בשמים או מעבר לים, גם כן מוכן היית ללכת אחריה ולעשות הכל כדי להשיגה – אזי באמת קרובה היא אליך...(חדושי הרי"ם ז"ל).

ועוד לא בשמים היא שכבר הובא המעשה של ר’ אליעזר וחכמים שנחלקו בהלכה אחת בענין תנור של פרקים אם מטמא וא"ר אליעזר מן השמים יוכיחו ויצתה בת קול ואמרה הלכה כר’ אליעזר, עמד ר’ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. שאין אנו משגיחין בבת קול,שכבר כתבת בתורה אחרי רבים להטות. ומצא ר’ נתן את אליהו אמר לו מה עשה הקב"ה באותה שעה,אמר לו חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני.

בעירו של בעל התניא היה מגיד מישרים שהיה אומר דברי כיבושין לציבור ומוכיחם למען ילכו בדרך טובים. פעם אחת קרא לו בעל התניא ואמר לו: "הנה לכולם אתה אומר דברי תוכחה ולי אין מי שיאמר, הנני מבקש ממך לומר גם לי דברי מוסר".

המגיד שהיה מופתע מאד מהבקשה נקלע למצב קשה. כיצד יהין להרהיב עוז בנפשו להוכיח את הענק שלפניו שהיה גדול ממנו לאין ערוך בתורה וביראה. מאידך גיסא, אין זה מן הראוי לסרב,שכן אין מסרבין לגדול.

הרהורים אלה גופא העלה המגיד בפני בעל התניא,ובזה השכיל לצאת ידי חובת כל הצדדים. וכך אמר: "מה אומר ומה אדבר בפני הדרת גאונו, הרי כל מה שאני יודע גם כבוד תורתו יודע. ומה שכבוד תורתו אינו יודע גם אני איני יודע. מה היא באמת הנפקא מינה בין שנינו,מה שאני אינני יודע וכבוד הרב יודע. אך בכל זאת ההבדל בין מה שאני יודע לבין מה שבעל התניא יודע, הוא הרבה יותר קטן מן ההבדל שבין מה שכבודו יודע לבין מה שהוא עדיין אינו יודע".

לשמע דברים אלו פרץ בעל התניא בבכי גדול... (מורשת אבות).

דבר החסידות – פרשת נצבים

דבר החסידות – פרשת נצבים

 

ברגשי גיל ותודה לה' הנני שמח להגיש את "דבר החסידות" טור ה-400 (כן ירבו...)

לטורים הקודמים של פ' נצבים - ר"ה ניתן ללחוץ על קישור זה:

 https://drive.google.com/file/d/1KJaJlyhXd-8FPLQqF9x6JvwSGjKbFcgK/view?usp=sharing

 

לקבלת חוברת "דבר החסידות - חודש תשרי" (44 עמ') בדואר - נא שילחו לנו כתובתכם ונשלח אי"ה בדואר בעלות של 18 ש"ח.

[בצפת - ניתן לרכוש אצלינו בעלות של 10 ש"ח].

 

ובעת רצון זה הנני פונה בבקשה נפשית לכב' הקוראים שיחיו שנהנים מטור זה - אנא העבירו את "דבר החסידות", כולו או חלקו, למכריכם וידידיכם. ותזכו להיות מכלל "מצדיקי הרבים ככוכבים".

בברכת כוח"ט לשנה טובה ומתוקה,

א"ח

 

*** 

מהי תשובה?

 

פעם דיבר אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשו"ע) אודות עניין התשובה, ואמר "התשובה האמיתית היא כמו הגוי מויטבסק".

וההסבר:

הנהר העובר בויטבסק חוצה את העיר לשני חלקים. באותן שנים עדיין לא נבנה גשר על גבי הנהר, וכשרצו לעבור מגדה אחת לחברתה היו שטים בסירה קטנה.

פעם, ביום של סער, רצה אחד הגויים לעבור את הנהר בסירתו ולא שעה לקולם של הסובבים אותו שהזהירוהו מפני הסכנה. הפליג בסירתו וטבע בנהר.

אמר אדמו"ר הזקן: באותו רגע שלפני טביעתו הסופית כמה חרה לו אז על שלא שמע לקולם של אלה שהזהירו אותו.

-         וכך צריכה להיראות תשובה אמיתית!

 ("לשמע אזן" (הרש"ז דוכמאן) עמ' כח – בהוצאת תש"נ. וב"המשך וככה תרל"ז" לאדמו"ר מהר"ש עמ' קיג: "וכמשל האדם שרוחץ בנהר והתחיל לטבוע כו' שמתחרט למה הלך לרחוץ כו'". וראה תו"מ חלק מא עמ' 55)

 

~~~

שתי דעות במצוות התשובה

בפרשתנו (ל, ב) נאמר הפסוק: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו".

והנה, נחלקו הדעות בכוונת פסוק זה:

דעת הסמ"ג: שמפסוק זה למדים שהתשובה מצווה, והוא אכן מונה אותה בתרי"ג המצוות (סמ"ק מצוה נג). וכן כתב הרמב"ן (כאן)"ושבת עד ה' אלקיך – מצוה, שיצווה אותנו לעשות כן".

דעת הרמב"ם: שפסוק זה הוא 'סיפור דברים' בלבד, וז"ל (הל' תשובה פ"ז ה"ה): "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר . . ושבת עד ה' אלקיך". וכן סובר המנחת חינוך (מצוה שסד) שהמצווה מן התורה היא רק וידוי (בדיבור) שנאמר (נשא ה, ז) "והתוודו את חטאתם גו'" ולא התשובה (בלב).

[ובאמת יש חילוקי דעות האם לדעת הרמב"ם התשובה בלב היא ג"כ מצווה*, או שאינה מצווה כלל רק הוידוי, כדברי המנ"ח הנ"ל].

 

ויש לבאר את טעם שתי הדעות, האם התשובה היא מצווה או לא [כי הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (עירובין יג, ב)], על פי תורת החסידות:

 

ידועים דברי רז"ל** שרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים של האדם.

ולכן, כאשר האדם שלם בשמירת כל תרי"ג המצוות, אז "הוא תמים ושלם בכל אברי הנפש . . משא"כ אם חיסר מצוה אחת או פגם בה – הרי נעשה מחוסר אבר" (לקוטי תורה פרשתנו ד"ה כי המצוה).

וכדי לתקן את הפגם הזה מועלת התשובה, כי התשובה מגיע ממקום עליון יותר מכל המצוות, כי היא מעומקא דלבא, עצם הנפש, שהוא מקור החיות של כל האברים. לכן גם אם פגמו באחד האברים – ממשיכים חיות חדשה לאותו האבר ע"י התשובה.

-         זה מסביר את השיטה שתשובה אינה מצווה בפני עצמה (ואינה נמנית במניין המצוות) – כי כל המצוות הם אברים פרטיים של הנשמה, ותשובה היא מצווה כוללת [על דרך שמבואר ההבדל בין תורה למצוות, שהמצוות הם אברים, והתורה היא בדוגמת הדם הממשיך חיות לכל האברים – לקו"ת במדבר יג, א-ב].

 

אבל לאידך גיסא, מבואר בכמה מקומות בפירוש לשון חז"ל "תשובה ומעשים טובים" – שעל ידי התשובה נעשים מעשי האדם "מעשים טובים ומאירים" (לקו"ת שמע"צ פה, א ועוד), וזוהי התכלית והמטרה של התשובה – להביא את האדם לתוספת חיות בקיום התורה והמצוות.

כלומר: תכונת התשובה יכולה לגרום לאדם לרצות 'לברוח' מהעולם הזה, כי אחרי שהוא מכיר את גודל פחיתותו שנכשל ברע שבעולם – הוא נוטה להתנתק מהעולם שהוא מוות ורע, כפי שמוצאים בסיפור רבי אלעזר בן דורדייא (ע"א יז, א) ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו", היינו שכל כך התחרט על מעשי הרע שלו שנתעורר בתשוקה להפרד מהרע שבעוה"ז עד שיצאה נשמתו...

ומכיון שזו לא התכלית*** להיות בתנועה של 'ניתוק' אלא הכוונה היא דווקא להישאר בעוה"ז ולהוסיף במעשים טובים ומאירים

-         על זה באה השיטה שתשובה היא כן מצוה פרטית בפני עצמה (ונמנית במניין המצוות) – להדגיש, שאף שעצם עניינה של התשובה הוא למעלה מכל המצוות, לא צריכה התשובה להישאר 'למעלה' מהמצוות, כלומר רק התלהבות לשוב אל ה' בלבד, כי אם שתביא את האדם לידי תוספת חיות בקיום מצוות פרטיות (ועי"ז לתקן הפגם שבאברי הנפש), "תשובה ומעשים טובים" דוקא.

 

שבת שלום!

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לח, נשא שיחה א (עמ' 18 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שפא-ב. ומי שעתותיו בידו יפתח הלקו"ש ויראה את פרטי שלושת השיטות במצוות וידוי ותשובה, עם ניתוחו הנפלא של הרבי לכל אחד מהם.

 

______________

*) כן הוכיח הקרית ספר (למבי"ט, על הרמב"ם ריש הל' תשובה) ומוכיח כן מכותרת הרמב"ם להל' תשובה: "מצות עשה אחת והיא: שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". וכן נקט אדמו"ר הזקן באגרת התשובה (פ"א): "מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" וקאי שם לשיטת הרמב"ם כמוכח מהמשך דבריו "ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה . . רק הוידוי כו'".

ומה שמדייק המנ"ח מדברי הרמב"ם (ריש הל' תשובה) "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא . . וידוי זה מצות עשה" ד"מבואר בדבריו דאין התשובה מ"ע" – קשה, כי מכותרת הרמב"ם הנ"ל מוכח שגם לרמב"ם מצוה לשוב מחטאו.

 

**)  רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח איברים: מכות כג, סע"ב. הובא ברמב"ם בסוף הקדמת סהמ"צ וכן בהקדמת ספר היד. שס"ה מל"ת כנגד שס"ה גידים: זהר ח"א קע, ב.

 

***)  וגם בנוגע לתשובת ר"א בן דורדייא, ידוע מ"ש האריז"ל (ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל תהלים מזמור לב) "וקשה אחר שלא סיגל מעשים טובים האיך בא לעולם הבא . . במה יתכסה שאין אדם יכול ליכנס שמה אם לא יהיה לו לבוש הנעשה ממעשים טובים? . . אלא זהו גלגול יוחנן כהן גדול ששימש פ' שנה בכה"ג ולבסוף נעשה צדוקי . . הלבוש שעשה יוחנן כ"ג בכל המע"ט אשר סיגל פ' שנים לקחו ר' אלעזר" – הרי שרגש התשובה לבד אין בכחו להכניס את האדם לעוה"ב, וצריכים דוקא מעשים טובים.

 

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

דבר החסידות – פרשת נצבים

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נצבים

 

כאשר נצבים לפני ה'

 

הרבי הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, השישי בשושלת חב"ד] היה צריך לבחור פעם בין שני מועמדים למשרת שליח ציבור לימים נוראים.

הרבי בחר באחד מהם.

בא המועמד השני לרבי ושאל: ילמדנו רבינו, מה ראה הרבי לבחור במתחרה שלי...?

אמר לו הרבי: הוא מזיל דמעה בעת תפלתו!

אמר החסיד: רבי! גם אני בוכה.

אמר לו הרבי: נכון. אבל אתה בוכה באמירת "מי יחיה ומי ימות". הוא בוכה ב"ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים" . . .

(שמעתי מהרה"ח הרא"א הכהן פרידמן, פעיה"ק צפת)

 

~~~

פרשתינו פותחת: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם . . מחוטב עציך עד שואב מימיך"*.

ולכאורה נראים הדברים כסותרים זה את זה: מצד אחד אומרת התורה "אתם נצבים היום כולכם" – משמע כולם כאחד, ללא הבדלי מעמדות. ומצד שני היא מחלקת ומפרטת בין "ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך עד שואב מימיך" – דבר המדגיש לכאורה את השוני וההבדל בין איש לרעהו?

ויש לומר, שההסבר לכך נעוץ במילים "לפני ה' אלקיכם", כדלקמן:

בנהוג שבעולם, שכאשר קבוצת אנשים מתארגנת, בין אם זה לצורך עיסקי, לצבירת ידע, או לכל מטרה אחרת – הרי הם מתאחדים לתקופה מסויימת, כאשר כל אחד מהם תורם את חלקו לצורך המטרה. אולם אחדות זו היא זמנית וחלקית:

זמנית – מכיון שהאחדות היא להשגת מטרה מסויימת, הרי ברגע שהושגה המטרה מסתיימת ההתכנסות שלהם.

וחלקית – מכיון שהם מאוחדים רק לצורך עניין מסויים, מתאחדים רק אותם חלקים באדם שגוייסו למטרה המשותפת אבל לא שאר חלקי האדם.

בשונה מכך היא ההתייצבות וההתכנסות של בנ"י, שהיא "לפני ה' אלקיכם" ומטרתה "לעברך בברית ה' אלקיך", שממילא יוצא שהאחדות היא מושלמת, מכיון ש: (א) הברית עם הקב"ה היא נצחית, שאינה מוגבלת בזמן. וכמו"כ (ב) היא מקיפה את האדם כולו ולא רק פרטים או כוחות מסויימים שבו.

ולכן מובן שאין זה בסתירה לחילוקי הדרגות של בנ"י, מכיון שהברית היא עם ה' אלקיך – הרי היא מאחדת את כל סוגי בנ"י, למרות תכונותיהם השונות ותפקידיהם הנפרדים, להיות לאחדים.

מההוראות בעבודת ה' בפסוקים אלה:

רש"י מפרש (כט, י): "מחוטב עציך וגו' – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה . . ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים".

ומבאר אדמו"ר הזקן שיש כאן שני לימודים בעבודת האדם:

"חוטב עציך" פירושו: שעל האדם 'לחטוב' ולעקור מלבו את כל ה'עצות' ('עציך' מלשון עצה) והמחשבות ("רבות מחשבות בלב איש") המבלבלות לעבודת הבורא.

ו"שואב מימיך" – שעליו 'לשאוב' ולהסיר מלבו את התאוות והתענוגים (הרמוזים במים, כי "המים מצמיחים כל מיני תענוג" – תניא פ"א).

אולם יכול האדם לחשוב, שבמה דברים אמורים – ב"יושב אהל", שה'עצות' והמחשבות של עוה"ז מהווים סתירה לעסקו ומחשבתו בתורה. משא"כ בעל עסק יכול לטעון, שעליו להשקיע את כל מחשבתו בעסק, וכן אם ישקיע גם את התענוג שלו "בכל אשר תעשה" הרי הוא יצליח יותר לכאורה.

על כך אומר רש"י "מלמד שבאו כנענים . . ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים", היינו שגם "כנעני", מלשון סוחר*, צריך להיות "חוטב עצים" ו"שואב מים" – שעליו להסיר את מחשבות עוה"ז ותאוות התענוגים.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: מכתב כללי ימי הסליחות ה'תשל"א (נדפס בלקוטי שיחות חלק ט עמ' 462-6 ובתרגום ללה"ק ב"אגרות מלך" ח"א עמ' עה ואילך). הקטע השני ע"פ "היום יום" י"ט אלול, לקוטי שיחות חלק יד נצבים שיחה ב סעיף ג (עמ' 117. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' שעב-ה.

 

______________

*)  שפרשה זו קורין לעולם קודם ר"ה – טושו"ע או"ח סי' תכח. וכידוע ש"היום" בפסוק זה רומז על ר"ה וכמ"ש (איוב א, ז) "ויהי היום" ותרגומו "והוה יום דינא רבא", ו"אתם נצבים" קיימים ועומדים – היינו שזוכים בדין ("היום יום" כה אלול. וראה בכ"ז לקו"ת ר"פ נצבים).

 

**)  פרש"י וישב לח, ב. ישעי' כג, ח: "כנעניה נכבדי ארץ". הושע יב, ח: "כנען בידו מאזני מרמה". זכריה יד, כא: "ולא יהיה עוד כנעני בבית ה' צבאות". וראה תורה אור ר"פ וישב.

 

[לחביבותא דמילתא מצורפים איזה תמונות מכ"ק אדמו"ר בעמדו "לפני ה' אלקיכם" ובעת קריאת פ"נים על הציון הק'.]

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת נצבים וילך

דבר החסידות – פרשת נצבים וילך
 
 
 
נצבים וגם הולכים 
 
בזהר נאמר שישנם 'ג"ן סדרים דאורייתא' ונשאלת השאלה: הלוא כשסופרים מוצאים אנו 54 פרשיות! ומתרץ החיד"א (ניצוצי אור לזח"ב רו, ב): שפרשיות נצבים וילך הם בעצם פרשה אחת, וכפי שכותב רבי סעדיה גאון שיש ג"ן פרשיות התורה ומהם אחת המתחלקת לשתים, אם יש צורך בכך, והיא נצבים וילך!
 
על פי זה יש לתמוה, השמות נצבים וילך הם הרי דבר והיפוכו: נצבים מורה על עמידה בתוקף, ככתוב (מ"א כב, מח) "נצב מלך", לעומת זאת וילך מורה על תנועה והתקדמות כנאמר (תהלים פד, ח) "ילכו מחיל אל חיל", ואיך מתחברים שני ההפכים הללו לפרשה אחת? כלומר, מהו המסר; עמידה בתוקף במקום או הליכה והתקדמות?
 
אלא מובן, ששני המצבים הללו לא רק שאינם סותרים זה לזה אלא אף משלימים זה את זה, כי מצד אחד התורה דורשת להיות עקרוניים ועקביים; "לא תוסיפו . . ולא תגרעו" (ואתחנן ד, ב), ומצד שני יש דרישה "להעלות בקודש" (ברכות כח, א) וכדעת בית הלל: (שבת כא, ב) "מוסיף והולך"!
 
כלומר, בחייו של יהודי ישנם פרטים שהם קבועים ובלתי מתחדשים כמו נוסח התפילה, שחוזרים עליה בכל יום מחדש, ובזה כולם שוים ("נצבים כולכם") ולאידך יש דברים שמשתנים ודורשים חידוש, וכמו בתפילה עצמה שהיא "עבודה שבלב" ובזה כל אחד שונה מחבירו כי "אין דעותיהן שוות" וגם כל יום שונה מחבירו, ודורש שינוי לפי המצב והרגש של אותו יום ("וילך").
 
כאשר מתחילה שנה חדשה נדרשת מסירות-נפש מיהודי הן על העבודה הקבועה לקונו והן על התחדשות והליכה מחיל אל חיל!
 
 
 
שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!
 
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כט, נצו"י (עמ' 174 ואילך). חלק כד בהוספות עמ' 636. הפתיחה מחלק יט עמ' 298 הע' 3.

פרשות נצבים-וילך

בס"ד אלול תשע"ד                                 פרשות נצבים-וילך

יהא השיעור להצלחת והצלת עם ישראל /לרפואת פצועי וחולי עם ישראל וביניהם יהודה יצחק בן איריס (הישראלי)/לע"נ שלושת החטופים:אייל בן אורי,גיל-עד מיכאל בן אופיר,יעקב נפתלי בן אביהי"ד /לע"נ החיילים הגיבורים שלחמו באומץ,במסירות ובאמונה ולהרבות בעם ישראל אמונה ובטחון/אהבה ואחוה ושלום ורעות

                                                 שיבה עד ה'  או שיבה אל ה'?!

חודש אלול הוא חודש של "אני לדודי ודודי לי" (שיה"ש ו',3).אני פונה ל-ה' (="אני לדודי") בתפילות ובקשות,עושה חשבון נפש ויוצר לעצמי מעין דו"ח שנתי ומאזן על כל שאירע לי במהלך השנה ומקווה שהיחס הוא הדדי ושגם "ודודי לי" ושאני ראוי/ה ש-ה' ירצה את מחשבותי ותפילותי ("יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי,לפניך ה' צורי וגואלי",תהלים י"ט,15).בדומה לכך בני ישראלנקראים על ידי ה' "שובו אלי (=אתם תתחילו את המהלך,תביעו רצון להתקרב אלי ואז גם אני אבוא לקראתכם) ואשובה אליכם"(זכריה א',3) אך יש אפשרות נוספת של "דודי לי" (=ה' הוא זה שמתחיל את המהלך ועוזר לעם להתקרב אליו) ואז גם "ואני לו" (=העם שב ל-ה'-שיה"ש ב',16) כפי שבני ישראל מבקשים מ-ה' "השיבנו ה' אליך ונשובה,חדש ימינו כקדם"(איכה ה',21 ).בפסוקים אלה כתוב שהשיבה היא אל ה',אך יש בתנ"ך פסוקים בהם כתוב שהשיבה היא עד ה',גם בפרשת נצבים יש פסוקים שכתוב "לשוב אל" ויש פסוקים בהם כתוב "לשוב עד". לדוגמא:"והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה,אשר נתתי לפניך,והשבֹת אל לבבך...ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו"(דברים ל,1-2) ורק לאחר מכן נכתב:"כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמור מצוֹתיו וחקֹתיו הכתובה בספר התורה הזה,כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך"(שם,10)

שאלה למחשבה:מדוע לעתים נאמר "לשוב אל ה'" ולעתים נאמר "לשוב עדה'"?

הצעות לתשובות:

      *תרגום יונתן תרגם "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל, 2 ):אשריכם הצדיקים בעלי התשובה,שבשעה שאתם חוטאים ו(אח"כ)חוזרים בתשובה-תשובתכםמגעת עד כסא הכבוד (הוא תרגם את התורה לארמית,אך הבאתי את תרגום דבריו לעברית) הוא התבסס על הכתוב ביומא פ"ו, ע"א:"אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" ואת הכתוב:"כי תשוב אל ה'" (שם,10) תרגם:כי תשובו ליראת ה' אלוקיכם.נראה לי שחלה באדם (שחזר בתשובה) התקדמות.בתחילה האדם הכיר בחטאו,הצטער על מעשהו וחזר בתשובהשהגיעה עד ה',זה מהלך חשוב מאוד,האדם עובר תהליך לא פשוט בעת חזרתו בתשובה.קשה לאדם להודות שעשה דבר מה לא כשורה,קשה לשנות הרגלים והתנהגויות,אך זה אפשרי וחשוב.על האדם לשאול את עצמו "אייכה"?! ולענות לעצמו תשובה אמיתית,שייתכן שתדרוש שינויים באורחות חייו.לאחר מכן התהליך הפנימי נמשך בתוך לבו של האדם והוא ממשיך ומתקדם עוד ועוד והופך את התובנה למעשים ומתנהג כנדרש ממנו ומקיים מצוות,בגלל יראת ה' (=יראת הרוממות,הערכה רבה ל-ה',כבוד גדול ל-ה' על כל אשר יצר ועל דרך הנהגתו את העולם) שיש בו.

ניתן לדמות את האדם ששב עד ה' לאדם שהולך לבית ,שבמקרה זה הוא ארמון המלך. בתחילה האדם מגיע רק עד הבית אך לא נכנס אל הבית ואילו בשלב הבא האדם מתקדם כבר ואז "הביאני המלך חדריו"(שיה"ש א',4) האדם מורשה ואף מוזמן על ידי המלך להיות בתוך הארמון,האדםהשב אל ה' הוא אוהב את ה' וגם אהוב על ידו,הוא נכנס אל הבית,אל הארמון.

 

*הרב ד"ר מאיר גרוזמן בספרו:על פרשת השבוע,בדבריו לפרשת נצבים (כרך ב',עמ' 28) מסביר שכאשר נאמר "לשוב עד ה'" זהו צעד ראשוני,התחלתי בלבד ועדיין איננו תשובה שלימה.הוא מהווה צעד ביניים בין ההתרחקות מן החטא לבין השיבה אל ה',אך עדיין ללא יצירת קשר,ללא דבקות,ללא התמזגות.

פרשנים נוספים (הכתב והקבלה ועוד) פירשו שבתחילה,כשלב ראשון, האדם שב עד ה' זו תשובה מיראת (=פחד) העונש (האדם חושב על העונש שעלול להגיע לו בגלל חטא מסוים שחטא),אך עם התקדמותו של האדם,(ייתכן על ידי לימוד תורה בכתב ובעל-פה,הלכות,אגדות,ועוד דברים מארון הספרים היהודי/האזנה לשיעורים/חשיבה מעמיקה על החיים/לימוד בחברותא/שיחות עם אנשים שונים ועוד דרכים שונות)הוא מצליח לשוב-תשובה מאהבה- שבה הוא מגיע אל ה'.

ניתן להחיל הסברים אלו על כל הפסוקים שעוסקים בעניין זה.הנביאים מזהים את מצב העם בתקופתם וחשים שהעם אינו מוכן (וחבל) לשוב עדה' או יתרה מכך- לשוב אל ה'. הנביא עמוס חוזר על המלים "ולא שבתםעדי"(ד,6 ועוד) חרף הצרות שארעו לעם ועל אף ההסלמה בחומרת הצרות.הנביא הושע אמר (ז',10 ):"ולא שבו אל ה' אלקיהם ולא בקשהו בכל זאת" (=בכל המצבים הקשים שקרו להם),הנביא מתאר את החטאים הרבים של העם ואת המצב המדיני,החברתי והדתי ששררו באותה עת ומצר על כך שהעם לא מתעורר כדי לשוב בתשובה ולתקן את המצב בכל התחומים. בהמשך דבריו קורא הנביא הושע לעם:"שובה ישראל עד ה' אלוקיך,כי כשלת בעוֹנֶך" (י"ד,2) זה השלב הראשון שנדרש מהם בעת חזרתם בתשובה.על בני העם להבין שחטאו (כי אם האדם לא מבין שעשה דבר לא טוב,הרי שלא יחשוב שעליו לשנות את התנהגותו) ולעזוב את דרך החטא.לאחר מכן אומר הנביא:"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע י"ד,3)

כך גם בדברי הנביא יואל.תחילה הוא אומר:"וגם עתה נאום ה',שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד" (ב',12) העם חטא ועליו להפסיק לחטוא ולהתחרט על התנהגותם

ורק לאחר מכן הוא דורש צעד נוסף: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם,ושובו אל ה' אלוקיכם" (ב',13)

בנושא זה כתבה חמוטל בן זאב, לפני שנה, שיר בשם אב הרחמים

http://youtu.be/NXajvziZ4MY

יהי רצון מלפניך, אב הרחמים  שעמך כולו, יחזור אליך / השיבנו אליך השוכן במרומים, עשה למען שמך 
 
אב הרחמים ריבון העולמים   תפילותינו הן שירה לך  / אב הרחמן הנה הגיע זמן   שוב אלינובמהרה

יהי רצון מלפניך אב הרחמים  שעמך כולו יחזור אליך / בלב שלם בנפש חפצה  וטוב יהיה לאוהביך 
 
אב הרחמים ריבון העולמים   תפילותינו הן שירה לך  / אב הרחמן הנה הגיע זמן   שוב אלינובמהרה.

שבת שלום. שנה טובה ומבורכת. כתיבה וחתימה טובה. עדנה ויג      This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרשת נצבים וילך - השירה הזאת – מהי ?

פרשת נצבים וילך - השירה הזאת – מהי ?

 

מאת: אהובה קליין.

אנו בעיצומו של חודש אלול - קרובים מאד  לראש השנה החדשה- תשפ"א ההולכת וקרבה  אלינו. עד מהרה יפתחו השערים לשנה  זו שכולנו מייחלים שתהיה שנה טובה .

בל נשכח, כי עדיין אנו בשנת תש"פ ומגפת הקורונה שנגזרה עלינו בראש  השנה שעברה ,נחתה עלינו ביום בהיר ועד מהרה התפשטה בארצנו ובכל תבל, דבר שאיש לא חזה מראש. מגפה קשה- המזכירה לנו גם מגיפות מן העבר המוזכרות בתורה הקדושה.

כגון מגפת הנחשים במדבר והפתרון לסילוקה היה: להתבונן על נחש הנחושת שהיה מוצב בראש עמוד למעלה בכוון השמים- כדי ללמדנו: כי עלינו לשוב לתורה הקדושה ולבטוח באלוקים המנהיג היחידי בכל העולם!

אכן, בימים אלה המגפה גורמת לבלבול ובהלה בקרב  התושבים, והדבר רמוז בדברי דוד המלך:

"שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע". [תהלים פ"א ,ו] -"שְׂפַת"- בחילופי  אותיות-תש"פ.    "לֹא יָדַעְתִּי " - ישנה אי וודאות- מה הלאה?

הימים ימי רחמים וסליחות ואנו מתחזקים ביראת שמים לקראת יום הדין בו אנו נידונים לפני הקב"ה- הבוחן כליות  ולב לאורך כל ימי חיינו.

אומר הנביא  "אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א " [עמוס ג, ח]

על כך ראיתי הסבר יפה בחוברת של הרב אברהם אלימלך בידרמן שליטא:  הוא שואל: מדוע נאמר על האריה "שָׁאָ֖ג"- בלשון עבר ולא בלשון הווה? עונה הרב חיים קנייבסקי  שליט"א: האריה רמוז  בראשי תיבות: ראש השנה, יוה"כ, הושענא רבא, שאלו ימים שבהם- מי לא ירא?

כאשר אנחנו מסובבים לאחור את ראשנו אל עבר ראשית השנה הזאת. מבינים כי כל מה שקורה בזמן זה -נגזר כבר בראש השנה תש"פ- בזמן שהאריה שאג!  וכעת שוב אנו קרבים לשנה חדשה- אז-" מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א"?

נאמר בתחילת פרשת נצבים:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.  לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.  לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹקִים--כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, ה' אֱלֹקֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם"

 [דברים כ"ט, ט-ט"ו]

בפרשת וילך נאמר:

"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  כִּי- אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל- אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי.  וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.  וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.." [דברים  ל"א, י"ט- כ"ג]

השאלות הן:

א] מה  הכוונה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" ?

ב] מהי השירה הזאת ?

תשובות.

"אַתֶּם נִצָּבִים.."

רש"י מסביר: משה רבינו כינס את כל עם ישראל ביום מותו להכניסם בברית –"החשוב חשוב - קודם , אחר כך כל איש ישראל".

"נועם  מגדים" מפרש: במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.." עם ישראל, הקיום שלכם בעולם הזה - בדומה ליום בסדר הבריאה, כמו שבסדר היממה- החשכה קודמת לאורה "ויהי  ערב ויהי בבוקר"- כך גם עם ישראל תחילה עוברים ייסורים וגלויות ואחר כך מגיעה הגאולה והישועה, כפי שסברו חז"ל: "צדיקים תחילתן ייסורים סופן שלווה".

דעת מקרא מסביר:- אתם נצבים היום כולכם- כל ישראל באו והתאספו לאחר שמשה קרא להם להתאסף והמילה: "ִנצָּבִים"- לשון כבוד.

כמו שנאמר: בחלום סולם יעקב: "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹקֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ". [בראשית כ"ח, י"ג] שכן  עם ישראל עומדים לפני משה – סדורים לפי חשיבותם  "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל". 

ההתאספות כללה גם את הנשים והילדים - שהרי ברית זו - כרותה גם לדורות הבאים.

 מה הכוונה למשפט: "וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם--אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת-הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם"?

על כך אמרו רבותינו ז"ל : מכאן שכל הנפשות היו במעמד הר סיני, אלא שהגוף שלהם עדיין לא נברא . [על פי תנחומא , נצבים ח,]

 הסבר יפה ראיתי בספר "זהרה של תורה-הנפש אשר באדם" [מאת: יצחק שוקרון] נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם", הדגש הוא- על המילה: "כֻּלְּכֶם"- מילה המבטאת את האחדות השלמה בעם ואינה מחסירה איש - מטרת אחדות זאת: להמליך על כולם את בורא עולם. שהרי אין מלך ללא עם, וכאשר כולם מתאחדים, אז תהיה ניכרת מלכות ה'-אשר מושלת  בכל. עם ישראל הנחשב  לעם הנבחר- דווקא ממנו נדרשת אחדות יותר מכל עם אחר שאין לו סיבה להיות  מאוחד. שעל ידי אחדותם- של ישראל יתפרסם שמו של ה' בעיני עם ישראל ובעיני כל באי עולם.

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מביא את דברי מדרש תנחומא ששם מבארים חז"ל: מה המשמעות של המילה: "ניצבים"  ומדוע לא נאמר עומדים?

ההסבר הוא: שלמרות שעם ישראל עברו ייסורים רבים וגלויות הם עדיין "נצבים" –עומדים איתנים וזקופי קומה וכל הייסורים יעברו מעל ראשיהם והם יכלו את כולם. מעניין הדבר כי דווקא הייסורים מבטיחים את קיומם הנצחי של עם ישראל- לפי שגורמים להיטיב את דרכיהם.

מוסיף ואומר רש"ר: לאורך כל הדורות המנהיגים מתחלפים אבל האומה הישראלית היא בת אלמוות- נצחית וקיימת לעד.- האומה היא המצבה- העמוד הנצחי של תורת ה'.

השירה הזאת.

רש"י סבור : כי מטרת השירה היא: התראה לחוטאים שיבואו על עונשם אם לא ישנו את דרכיהם לטובה.

הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" אומר: השירה תשמש עדות בין הקב"ה לעם ישראל – ברית נצחית שלא תופר לעולם.

כמו שכתוב: "וענתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו" יש כאן הבטחה כי התורה לא תשכח לעולם ויהיו תמיד יהודים שיעבירו אותה  מדור לדור.

מצד אחד, יש בשירה התראה על פורענות, במידה ולא יקיימו את התורה, אך מצד שני ישנה הבטחה - שהתורה לא תשכח וגם בסופו של דבר יהיה סוף לפורענות ותבוא הגאולה.

רש"ר מסביר: השירה- רצון ה'  לראות בשירה תשובה לעם ישראל על התלונות שבפיהם בכל פעם שייסורים וצרות -  פוקדים אותם. כל זה מתוך התחושה המוטעית ,שכביכול,אלוקים  אינו מגן עליהם.

דוגמת טענתם: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".  [דברים ל"א, י"ז]  לכן ניתן הציווי: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת.." תפקידה של השירה להוות עדות - בבני ישראל. היא משמשת תשובה לתרעומת של בני ישראל הבוקעת ועולה בעת צרה.

חז"ל אומרים: [במסכת נדרים ל"ח] כי מצוות: "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת" אינה נוהגת רק בשירה עצמה, אלא  היא מצווה עלינו לכתוב את כל התורה כולה אשר השירה חותמת את דבריה.

הר"ן [רבי נסים בן ר' ראובן גִירוֹנְדִי] ביאר: השירה רק מוודאת את ההכרה הכללית שעליות של עם ישראל, או לחילופין הירידות - תלויות באופן ישיר על פי התנהגותם!

לכן , בכך  שאנו מקיימים  את מצוות ה' שציוונו –המטרה-לדעת מה תפקידנו  עלינו לדעת את כל התורה כולה!

השירה נאמרה על כל התורה שבכתב כפי שנאמר:

"לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". [דברים ל"א, כ"ו] ומהציווי :"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת"    לומדים חז"ל:[סנהדרין כ"א] "שאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה- מצווה לכתוב משלו"

לסיכום, לאור האמור לעיל: כאשר יבואו על עם ישראל צרות רבות -תשפיע התורה הנישאת על כנפי שירה את ההשפעה החיובית על האומה. ואז בהשפעת השירה הזו - לא יאשים העם את אלוקים עוד, ויסיק את המסקנה המתבקשת:

"וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה".

 יהי רצון שדברי הנביא ישעיהו יתגשמו במהרה:

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו י"א, ט]

פרשת נצבים – מאין כי אין ה' נוטש את עמו ישראל ?

פרשת נצבים – מאין כי אין ה' נוטש את עמו ישראל ?

 

מאת: אהובה קליין.

 

השבת הקרובה היינו אמורים לברך את חודש תשרי במסגרת: "שבת מברכים" אלא שאין מברכים את חודש תשרי מהטעמים כדלהלן :

 

א] אין אנו מברכים חודש זה, כדי לבלבל את השטן שהוא חפץ לקטרג על עם ישראל, כדי שלא ידע אימתי חל ראש השנה ואנו מוצאים רמז לכך בפסוק הבא הנקרא בראש השנה:

 

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ". [תהלים פ"א, ד]- המשמעות: שראש השנה יהיה מכוסה ולא יפורסם ברבים.

 

ב] חודש תשרי הוא החודש  הראשון לשנה החדשה [כמקובל החל מימי המשנה] אלוקים בכבודו ובעצמו מברך חודש זה בשבת שלפני ראש השנה-ומתוך ברכתו ישראל שואבים כוח ומברכים את שאר חודשי השנה ,היינו, י"א פעמים במהלך השנה ובשנה מעוברת – מברכים י"ב פעמים. [ע"פ רבי בעל שם- טוב- מייסד תנועת החסידות]

 

הפרשה פותחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם...."  [דברים כ"ט, ט]

 

במקום נוסף בפרשה נאמר:

 

"וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹקיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ.  וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ, שָׁמָּה.   אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ.  וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ--וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ.  וְנָתַן ה' אֱלֹקיךָ, אֵת כָּל-הָאָלוֹת הָאֵלֶּה, עַל-אֹיְבֶיךָ וְעַל-שֹׂנְאֶיךָ, אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.  וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה; וְעָשִׂיתָ, אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם.  וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ--לְטֹבָה:  כִּי יָשׁוּב יְהוָה, לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב, כַּאֲשֶׁר-שָׂשׂ, עַל-אֲבֹתֶיךָ.  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹקיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה:  כִּי תָשׁוּב אֶל-ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ..". [דברים  ל, ב-י]

 

השאלות הן:

 

א] מה המשמעות: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.."?

 

ב] מאין כי אין ה' נוטש את עמו ישראל לעד?

 

תשובות

 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.."

 

רש"י מפרש: [דברים כ"ט, י"ב] על פי דברי תנחומא: מדוע  נסמכה פרשת "נצבים" לקללות שבפרשת "כי תבוא"?

 

התשובה: היות ובני ישראל שמעו את הקללות - מאה קללות חסר שתיים- [תשעים ושמונה קללות] חוץ ממ"ט שבתורת כהנים [מלבד ארבעים ותשע הקללות  שבפרשת: "בחוקותיי" [ויקרא כ"ו, י"ד- מ"ג] נהיו חיוורים מתוך יראה גדולה ואמרו: מי יכול לעמוד בכל הקללות האלו? מיד התחיל משה לפייס אותם במילים:

 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.."  אתם הרבה פעמים הכעסתם את אלוקים ולמרות זאת לא כילה אתכם והרי אתם קיימים לפניו גם היום בלא פגע. נשאלת השאלה, מדוע הזדעזעו בני ישראל ונעשו חיוורים כששמעו את הקללות בפרשת "כי תבוא" ולא הגיבו באופן דומה כששמעו את הקללות שנאמרו בפרשת "בחוקותיי"?

 

הפרשן רבי גרשון אשכנזי מסביר בספרו "עבודת הגרשוני":  ההבדל בין שני המקורות, בפרשת "בחוקותיי"- נאמרו הקללות בלשון- רבים, על כך אמרו- חז"ל   [ב', י"ד] בדברים רבה: "כל צרה שהיא של יחיד- צרה: וכל צרה שאינה של יחיד[אלא מכוונת אל הרבים]- אינה צרה" לכן בפרשת "בחוקותיי" לא הייתה השפעה כה חזקה על ישראל  מהתוכחה, מהטעם שאמרו: כנראה קללות אלה אינן מכוונות עלינו, אלא כלפי אחרים. ,לעומת זאת בפרשת "כי תבוא"  ששם הקללות נאמרות בלשון יחיד- כל אחד ואחד מרגיש שהתוכחה מופנית אליו באופן אישי. ולכן נאמר שם  "הוריקו פניהם"- נהיו חיוורים. והביעו בפני משה המנהיג את היראה והפחד מפני הפורענות העתידית.

 

לכן תשובתו של משה הייתה לישראל: כמו היום שחוזר ומאיר לאחר החושך- כך האיר לכם ה' בעבר וכך עתיד להאיר לכם בעתיד והקללות והייסורים – תפקידם לחזק אתכם.[דברי רש"י שם]

 

אלשיך מפרש: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.." 

 

משה היה תמיד פונה אל הנשיאים ואחר כך אל עם ישראל ואילו כאן בפרשתנו משה פונה אל כל עם ישראל במישרין וכוונתו של משה לשדר לעם ישראל: דעו לכם, אין  הבדל בינכם לבין הנשיאים כאשר אתם נצבים לפני ה' אין אנחנו יכולים להבדיל מי מבין העם יותר חשוב ,יתכן מצב שמישהו מסוים נראה  בעיננו לאדם חשוב מאד: ראש ונשיא, אך דווקא בעיני שמים- הוא  פחות חשוב מזה שבעיננו ,כי בשמים קיימים חשבונות אחרים לחלוטין ויתכן באמת: "עליונים למטה ותחתונים למעלה"

 

 לכן בזמן שעם ישראל נצבים לפני ה' הם שווים כולם זה לזה- "כל איש ישראל"..

 

"נועם  מגדים" מפרש:

 

במילים "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם.." עם ישראל, הקיום שלכם בעולם הזה בדומה ליום בסדר הבריאה, כמו שבסדר היממה- החשכה קודמת לאורה "ויהי  ערב ויהי בבוקר"- כך גם עם ישראל תחילה עוברים ייסורים וגלויות ואחר כך מגיעה הגאולה והישועה, כפי שסברו חז"ל: "צדיקים תחילתן ייסורים סופן שלווה.

 

אלוקים אינו נוטש את ישראל.

 

רבי שמעון בן יוחאי מסביר: בואו ותראו כמה חביבים עם ישראל  לפני ה', לפי שבכל מקום ששהו בגלות -השכינה הייתה עימם וגם כאשר הם עתידים להיגאל השכינה מלווה אותם לפי שנאמר: "ושב ה' אֱלֹקיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ";  מכאן לומדים: גם אלוקים שב  עימם מהגלות !

 

רבינו בחיי מביא את דברי הרמב"ן: האומר: כאשר  ישובו   בני ישראל  אל ה' וישמעו בקולו  ,אז ישיבם ה' אותם אל ארצם ונאמר:

 

"וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ"- ה' יסיר מעליהם את עורלת הלב, כי כל התאוות  שייכות לעורלת הלב ואותו אדם החומד והנוטה לתאוות נקרא: ערל, כפי שאומר הנביא ירמיהו:

 

"..וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי- לֵב" וכל מי שאינו חומד ואינו מתאווה- נקרא מול לב. ולכן בזמן שהאדם ישליט את השכל על הלב אז ישוב האדם למצב טרם חטאו.

 

 כפי שאמר הנביא ירמיהו:

 

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת- אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [ירמיהו ל, ל-ל"א]

 

זאת ברית שה' יכרות  עם בני ישראל ואז ייתן להם את התורה בקרבם ויכתוב אותה על ליבם ויש בזה משום ביטול יצר הרע והסרת התאוות שהיא מילת הלב.

 

התוצאה תהיה שעם ישראל יקיימו הלכה למעשה את המצוות המופיעות בתורה.

 

ה"כלי יקר" מסביר: את המילים:

 

"וּמָל ה' אֱלֹקיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ.."

 

שהקב"ה ייתן לעם ישראל בליבו לעבוד את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה- לפי שהעובד את ה' מתוך אהבה- עושה זאת מתוך שמחה ואז כל הקללות יעברו לאויבים של עם ישראל, כתוצאה מכך, העם   יהיה בטוח שלא יבואו עוד כנגדו –כפי שנאמר "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם.."

 

בעקבות זאת, עם ישראל יהיה משוחרר מדאגות-  ויהיה מוכן לקיים את מצוות ה' בפועל  וממילא  לא יהיה זקוק לזכות אבותיו, אלא ייהנה מהזכויות שלו  ובכך ישתווה לרמת אבותיו ,כי את כל הטוב יקבל מה'  אשר ישוש עליו כמו ששש על האבות ויזכה לכל הברכות כפי הבטחת הכתוב.

 

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק שאין הקב"ה נוטש את בניו –לעד גם בגלויות.

 

ויפים דברי דוד המלך:

 

"כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". [תהלים צ"ד, י"ד]

 

 

 

 

 

עם הנצח

עם  הנצח

 שיר מאת: אהובה קליין ©

עם עתיק יומין

שורד גלויות וייסורים

משתבח עם הזמנים

כיין גפנים  ופרי הילולים.

 

גם אם טעה בדרכיו

ישוב באהבה לאלוקיו

עם הנצח לא ישקר

ישרוד מהמורות לעד יישאר.

 

כאייל העורג למים

יערוג לאבינו שבשמים

אז יתברך כמרחבי הים

כהרף עין מתאושש וקם.

הערה , השיר בהשראת פרשת נצבים [חומש דברים]