פרשת וילך

פרשת וילך

פרשת וילך

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)

וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר

ויאמר משה או וידבר משה אלא מובן מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין שלטון ביום

המות קל וחומר ממשה רבנו עליו

השלום רבן של כל ישראל ואבי הנביאים כשהגיע יום

פטירתו של האדם אומרים לו וילך. וזה מראה לנו קודם יום הכיפורים מוסר גדול, מה אנחנו מה חיינו רימה תולעה בחיים חיותנו וכל שכן אחר מותנו אל יפתה היצר הרע את האדם שהעולם הפקר או טבע ולא כאותם הטפשים האומרים מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר כי אחר שהוא מת ישליכוהו לאשפה, אבל כשהגיע שעת גסיסתו כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונות שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל ועל זה אומר לנו הושע הנביא קחו עמכם דברים ושוב אל השם. כלומר על עצמכם ושובו בתשובה מכיון שהגיע יום הכיפורים ואין אדם יודע מה יהיה דינו ובשביל זה מרעישה התורה הרבה על יום ראש השנה ויום הכיפורים שכל אחד יתקן מעשיו ויחזור בתשובה ולא תאבד שום נפש מישראל חס ושלום, והמגיד מדובנא עליו השלום הביא משל קטן שיום הכיפורים הוא יום תשלום המלאכה. משל למלך אחד שהביא כמה פועלים ונתן להם סחורה יקרה וסיכם אתם שיעשו לו רהיטים ממינים אלו ואלו וציוה כמה פעמים שישגיחו על העבודה שלא יקלקלו את  סחורה ולא תלך לאיבוד, אחרי שמסר להם את הסחורה ופטרם מלפניו שלח פקידים גבוהים להזהירם שיש להם זמן שנה אחת כדי לגמור את העבודה ושיפקחו עיניהם ביותר על העבודה מפני שבגמר המלאכה, המלך בעצמו יבוא ויבדוק ואם חס ושלום יהיה איזה קלקול קטן דמם בראשם. וכן שלח פקידים יותר קטנים כמה וכמה פעמים עד שהגיע היום המוגבל הוא היום האחרון של השנה ובבוקר בא המלך עם הפקידים הגבוהים לבדוק את הסחורה שהיא הנשמה היקרה עם הגוף יחד וסוף סוף אנחנו בני אדם ולא יצדק לפניך כל חי. וכבר קיבלנו התורה בהר-סיני ואחרי כן שלח לנו הקדוש ברוך הוא את הנביאים והזהירונו חכמינו ז"ל גם כן הנמשלים לפקידים הנאמנים לשם, על זה אומר הנביא הושע "קחו עמכם דברים ושובו אל השם יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", וידוע שרוב העברות באים מתוך הפרנסה, מה נאמר ומה נדבר ומה שוה התפילה והצדקה מאחר

שהמשא ומתן הוא ברמאות ותחילת דינו של אדם הוא על משא ומתן באמונה ועל זה התחילה הפרשה במילה וילך לומר לך שאין שלטון ביום המות וקל וחומר ממשה רבנו כמו שכתוב ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.

וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא והלא הכתוב אומר לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כחו? אלא מרמז לישראל שכשהגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם לא ממתינים לו ואין שלטון ביום המות, לכן ימהר האדם לחזור בתשובה, ולפעמים היצר הרע מפתה את האדם שהוא רשע גדול ומלא עונות וסוגר לו כל הדלתות עד שחס ושלום מתיאש האדם אומר כאשר אבדתי אבדתי וזה איסור גדול כי אין יאוש לישראל חס ושלום ואף שחטא ישראל הוא ואם במקרה חטא וחזר וחטא לא יתיאש מרחמי שמים ושמעתי מפי רבי בן ציון חזן זכר צדיק לברכה משל יפה על זה למלך אחד שהיה לו מרשאל מלחמה והיה עובד באמונה ומנצח תמיד וכמה פעמים נפצע ונתרפא ובכל זאת היה נאמן והיה חוזר ונלחם עד שכל גופו נעשה ככברה ובכל זאת היה נאמן למלך. אבל סוף סוף נמצא יצר הרע בעולם והנה פעם אחת מרד במלך ויצא דינו לתליה, וילך המארשל לעורך-דין שלו להתיעץ עמו. ויאמר לו העורך דין: אל תפחד כי קודם שיהרגוהו יאמרו לו שיבקש בקשה אחת והם ימלאו את בקשתו, ואמר לו שלא ישאל שום דבר אלא רק יבקש לראות את פני המלך, וכשיבוא לפני המלך יסיר את כל בגדיו ויראה לו את כל גופו המלא חבורות ופצעים ויבכה ויתחנן לפניו ויאמר לו אדוני המלך הגוף הזה נעשה כבר ככברה והכל בעבורך, כי מסרתי את עצמי כמה פעמים למיתה ולהריגה משונה בעבורך וכיוצא מאלו הדברים, המלך בעצמו רחמן ובודאי ימחול לו, וכן עשה המארשל, והמלך נתן לו חנינה. אבל לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו ויאמרו כל הפקידים שבפעם זו בודאי המארשל הזה יהרג וישמחו על זה שמחה גדולה. ושוב הלך להתיעץ עם העורך-דין שלו, ושאל ממנו האם יש לך תמונת אביך בבית? אמר לו כן, אמר לו אם כך, הרי זה טוב מאוד כי אביך היה איש נאמן למלך עד יום מותו ולכן זאת עשה קח את תמונת אביך ולך לפני המלך ותבכה ותתחנן לפניו ותאמר לו עשה למען אבי, אשר הלך באמונה עמך במשך כל-ימיו, עשה למען אבי כי אני הייתי שיכור ולא ידעתי מה שעשיתי וכן עשה המארשל והמלך שראה את תמונת אביו והזכיר את שמו של אביו כמה פעמים ריחם עליו בזכות אביו ונתן לו חנינה. אבל עוד לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו כי היצר הרע נתגבר ואפילו שהוא מכניס עצמו בסכנה כי כך דרכו של היצר הרע רחמנא ליצלן, ובפעם זו אמרו כולם שבודאי יהרג ולא תנתן לו עוד חנינה. אבל העורך דין נתן לו עצה ואמר לו: מחר בבוקר תשלח את אשתך ובניך הקטנים לפני המלך והם יבכו ויצעקו לפני המלך, וכן עשה המארשל וכאשר באו האשה והילדים לפני המלך והתחילו לצעוק ולבכות הקטנים יאמרו: "אדוני המלך אנחנו רוצים את אבא אנחנו רוצים את אבא וצעקו ובכו בקול גדול, ואמרו לו רחם עלינו כי מלך רחמן אתה, ואשתו התחילה לצעוק אדוני המלך עבדך חטא ומתחרט חרטה גמורה ועוד לא ישוב לכסלה", ועוד דברה דברים המרככים לבו של אדם, ושוב חנן אותו המלך וניצל ממות.

וזה שאנחנו אומרים בסליחות אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו כי שמך נקרא עלינו וגופנו רצוץ ושבור מפני שאנחנו ישראל כי מדוע כולם שונאים אותנו והורגים בנו, מפני ששמך נקרא עלינו ופעם אנחנו אומרים עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכן מזכירים את כל הצדיקים ופעם אנחנו אומרים עשה למען תינוקות של בית-רבן שלא חטאו ופעם אנחנו אומרים עשה למען יתומים ואלמנות וכיוצא בזה לכן אין יאוש בעולם יאוש מראה על קטני אמנה ובטחון בשם יתברך. (אהבת חיים)

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך  לא-א)

הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז’) "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).

ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל).  מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?

אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).

כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.

וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל’ ד’), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)

כדי להתעורר לתשובה יש להרהר על יום המיתה שכבר אמר שלמה המלך "טוב ללכת לבית האבל מאשר ללכת לבית המשתה והחי יתן אל לבו".

שאל האדמו"ר רבי ישראל מרוז’ין זצ"ל: אנו אומרים בתפילת יוה"כ ובברכות ההפטרה "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח לעוונותינו" וכו’. ולכאורה צריך ביאור: איך אנו חותמים ברכה זו עם שם ה’, והרי יש חשש שמא ח"ו לא יסלח בורא עולם על העוונות, וא"כ נמצא שברכנו ברכה לבטלה? והשיב, הא למה הדבר דומה? לאב שיש לו בן חביב עליו מאוד ויש לאב תענוג להשתעשע עם הבן, והיה ביד האב תפוח גדול ויפה והיה מציע את התפוח לבן, וכשהיה הבן מושיט ידו לקחת את התפוח, חוזר בו האב ומשיב ידו. ככה עשה האב כמה פעמים, כדי להשתעשע עם בנו. אך הבן שהיה פיקח קם ובירך: ברוך את ה’ וכו’

בורא פרי העץ!! ואז היה האב מוכרח לתת לו את התפוח, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.  כמו כן אנחנו מברכים ביוה"כ "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח" וכו’, כדי שהשם יתברך ודאי שימחול לנו על עוונותינו, כדי שלא יהיה חשש ברכה לבטלה... (טעמי המנהגים עמ’ של"ה לוקט מסידור איש מצליח)

בספר "הצדיק ר’ שלמה" שנכתב על רבי שלמה בלוך, תלמיד החפץ חיים מובא בשם החפץ חיים משל נפלא להמחיש את פחד יום הדין.  המשל הוא על מעשה אמיתי שאירע בעת מלחמת העולם הראשונה בבחור ישיבה שנתפס ע"י השוטרים. גזרו עליו עונש מות. השוטרים כיוונו כנגדו מכונת יריה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, אירעה תקלה במכונת היריה, ובמשך רבע שעה ניסו לירות בו ולא הצליחו.  בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרוב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו שערותיו.

אמר על כך החפץ חיים שסיפור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחוד מיום הדין, ולהמחיש בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם. (מורשת אבות)

וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו’ (וילך לא-א)

ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם  עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות  והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה’ עובר לפניך, פירושו שה’ מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).

וילך משה וידבר את הדברים אל כל ישראל, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך  לא-ב)

רבותינו מביאים שהלך משה רבנו מפתח לפתח, ומבית לבית, ואמר להם ’’ראו זקנתי ומה יש בכוחי לעשות עתה, ורק תורה מצות ומעשי טובים שעשיתי הם עומדים לי" (הובא בספר "אמרי פי" הנד"מ להגאון המקובל רבי אליהו לופס זכותו יגן עלינו אמן). ומכאן למדו כמה חשוב שיוכיח אדם את חברו בדברי טובים ומועילים, שיש בהם טעם. והיא מצוה מפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", וידוע שכל ישראל הם ערבים זה לזה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שמי שרואה את חברו עובר עברה, ואינו מוכיחו על  פניו, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשאה, והוא נענש תחילה.

מצינו בחורבן בית המקדש שלא הוכיחו זה את זה ונקנסה עליהם מיתה, ואף על פי שקימו את כל התורה מאלף ועד תי"ו, אף על פי כן לא עמדה להם זכות התורה להגן עליהם. וידוע הדבר שכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו, ולא מוחה, הרי זה נתפס בעון עירו, ואם בדורו נתפס בעון דורו.

בימינו גברה מידת החנופה חס וחלילה, ואדם "מתביש" לומר לחברו מדוע הוא עובר על מצות המלך, מלכו שעולם? והוא עושה את עצמו כמי שלא רואה וכמי שלא שומע, אוי לנו מיום הדין, או לנו מיום התוכחה. וכשיבוא אדם זה במשפט ישאלוהו, על כבודך מחית!!!! מדוע על כבוש שמים לא מחית? ואז מה נענה ביום פקודה? או שיש מי שמפחד שמא יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? או יאמרו לו: טול קורה מבין עיניך!!! ועל כך כתב "הפלא יועץ" שצריך להזהר שלא להוכיח מי ששוגג באופן שיודע בברור שלא ישמע, אך אם יודע שהדבר אסור והוא עובר עליו, לא יפחד אלא יוכיחו על פניו אולי ישוב מדרכו הרעה.

הקהל את העם האנשים והנשים והטף (וילך  לא-יב)

מסופר בתלמוד  מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר ל הם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה (כלומר שהוא דרש בשבת זו), חזר ושאל אותם ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל שאל אותם ומה דרש בה? אמרו לו הוא דרש בפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ושאל אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם רבי יהושע מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני? (חגיגה ג).

יש להבין, מדוע רבי יהושע התפעל כל כך מהמאמר הזה, עד שאמר להם מרגלית טובה ביקשתם לאבד ממני?

הענין  יתבאר על פי דברי הירושלמי (יבמות סוף פרק ראשון) שמסופר שם על אמו של רבי יהושע שהיתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש, כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה.

לכן התפעל רבי יהושע ממאמר זה "לתת שכר למביאיהם", כיון שגם אמו נהגה בו כך והביאתו לבית המדרש כדי שייכנסו דברי תורה באזניו...(משך חכמה לבוש יוסף).

מפסוק זה למדים על מידות הקהל שעולים לרגל ליראות את גדול הדור שישפוך את שיחו לליבנו  ויחדיר בנו יראת השמים. טהורה ולא כאותם משכילים שבאים עם לב קר כדי להתחכם ולסתור את דברי התורה.

לפי האמור לעיל, בגדר כתיבת ספר תורה ישנם שני מצוות. מצוה ראשונה מצד עצם הכתיבה, והמצוה השניה מצד לימוד תורה. הנפקא מינה ביניהם הוא, לרכוש ספר תורה בשוק. מצד המצוה הראשונה כתיבה, אינו יוצא ידי חובת המצוה, וכן פסק הרמ"א (שו"ע יורה דעה, סימן ער סעיף א) לקח ספר תורה מן השוק, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה. ע"כ. אבל מצד המצוה השניה לימוד תורה, הוא יוצא ידי חובה, וכן מפרש רש"י (מנחות ל ע"א ד"ה כחוטף מצוה) ומצוה עבד. אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי, ע"כ. כלומר, מצוה מן המובחר היא לכתוב, אך אם קנה יצא ידי חובה (וכן פסק הגר"א בשולחן ערוך שם אות ג). נפקא מינה נוספת אם לאחר שכתב ספר תורה נגנב הספר. מצד מצות כתיבה יצא, אבל מצד מצות לימוד תורה לא יצא, כי אין לו ממה ללמוד.

לרמב"ם ישנם שתי מצוות בגדר מצות כתיבת ספר תורה, שהם מעכבות אחת את השניה. שכן בהלכות ספר תורה (פרק ז הלכה א) הרמב"ם אינו מביא כלל אפשרות של קניית ספר תורה. אלא, או שכותב האדם בעצמו, ואם אינו יודע, אחרים כותבים לו. כלומר, שישנה מצוה של כתיבה ממש. ובהלכות מלכים (פרק ג הלכה א) כתב כשנאבד ספר תורה (למלך) צריך לכתוב אחר.

לשיטת רש"י, אם קנה ספר תורה בשוק, יצא ידי חובה, אלא שנקרא כחוטף מצוה. אבל אם כתב, אז מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. ננסה להבין, מהו ההבדל הגדול בין מי שקונה ספר צורה שחשב לחוטף מצוה, ובין הכותבה, שנחשב שכאילו קיבלה מהר סיני. ולא עוד, אלא שלשיטת הרמ"א חוטף המצוה אינו יוצא ידי חובה.

אמרו חז"ל בגמרא (נדרים לח ע"א) אמר רבי יוסף ברבי חנינא לא ניתנה תורה, אלא למשה ולזרעו, שנאמר "כתב לך" (שמות כי תשא לד, כז) "פסל לך" מה פסולתן שלך אף כתבן שלך ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב ט). מקשה על זה רב חסדא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" משמע שתורה שניתנה גם לישראל? מתרצת הגמרא: זה נאמר רק על השירה עצמה. ממשיכה הגמרא ושואלת הרי נאמר בהמשך "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"? ומסביר רש"י: שילמדו כל התורה וילמדו אותה, כלומר, שלישראל גם ניתנה. מתרצת הגמרא: משה קיבל את פילפולא בעלמא. מסביר רש"י להבין דבר מתוך דבר הוא שניתן למשה, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ע"כ. אומר על זה פירוש הרא"ש: "פלפלא בעלמא" הבנה וחריפות, והיינו "כתבן שלך" כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות ע"כ.

ננסה  להבין, בזכות מה זכה משה רבנו להבין דבר מתוך דבר? התשובה לכך היא: יגיעת התורה. מי שיגע בה, זוכה לחכמתה. וכך אמרו בירושלמי (הוריות ג ה) אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר סיני, היה למד תורה ומשכחה, ובסוף נתנה לו במתנה. כל כך למה? בשביל להחזיר את הטיפשים. ע"כ. אם משה שוכח מיד, לשם מה הלימוד מחדש כל יום? אלא עצם יגיעת הלימוד היא אשר מקנה את חכמת התורה.

רה"י זצ"ל בספר "אסופת מערכות" (מילי דאבות עמוד קמח) אומר על הכתוב "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט) נאמר במדרש קהלת רבה (ב, ט) אמר רבי אחא אמר שלמה, תורה שלמדתי באף, נתקיימה בי בזקנותי, ע"כ. כלומר, כדי זכות בחכמה, צריך לעבור דרכי קנינים של יסורים ויגיעה. יגיעת התורה וה"אף" שהושקעו בתורה, הם המקנים את קנין החכמה. ע"כ.

יסוד חשוב בדרך ללמוד תורה היא היגיעה. לכן במצות כתיבת ספר תורה יש אמנם את המצוה של הלימוד עצמו. אבל כדי לזכות לקנין תורה, ישנה גם המצוה השניה, והיא: היגיעה. וזה בא לידי ביטוי בהבדל הסמלי אם אדם כותב  בעצמו את ספר התורה, ששם הוא רץ ומשקיע הרבה זמן עבור הקלף, העריכה הדיו וכתיבתו משקיע בעצם כתיבת הספר, ובין הקונה ספר תורה מוכן בשוק, שאז אין לו את היגיעה בכתיבה. לכן אומרת הגמרא מי שכותב בעצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, וזוכה למתנת משה רבנו בהר סיני שמבין דבר מתוך דבר. אבל מי שקונה, בלא יגיעה, הוא משול כחוטף, שזכה למצוה (כדעת ר"י למעלה) מבלי להתאמץ (אור חדש).

וקראת אתכם הרעה באחרית הימים וכו’ (וילך  לא-כט)

על האדם לדעת שאפילו במצבים הקשים ביותר לעם ישראל ובתקופות הקשות והנוראות וגזרות משונות ובעקבתא דמשיחא צריכים הרבה השתדלות להיות באהבה כאיש אחד בלב אחד, שיש בכח האחדות והאהבה בעם ישראל לעמוד כנגד כל הדברים הרעים והמצבים הקשים בעם ישראל, ועל זה בא הרמז וקראת א-תכם ה-רעה ב-אחרית ה-ימים שהם ר"ת אהבה, כי באהבה מתגברים על כל הרעות (וידבר יוסף)

דבר החסידות – פרשת וילך

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וילך

 

לאן הלך משה?

 

מספר הרב פייוויש שפירא, מחשובי קהילת בעלזא באנטוורפן:

בתחילת שנות הלמ"דים (ה-70) הגעתי פעם לניו יורק במסגרת עסקיי ונשארתי שם לפורים, ואז החלטתי לבקר בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. הרבי ישב עם הקהל והתוועד עד השעות הקטנות של הלילה. בסיום, כשהרבי צעד לכיוון היציאה ניגשתי לתת 'שלום עליכם', הגבאים הדפו אותי שאין זה הזמן המתאים, אך הרבי קלט אותי, הושיט לי את ידו וכך בעודו מחזיק בידי צעד איתי עד לחדרו, שם הכניס אותי והושיב אותי על כסא.

הרבי פתח מגירה נעולה בחדרו, הוציא משם מכתב והגיש לי. במכתב כותבת אשה בגיל 36 שגילו אצלה מחלה ממאירה ל"ע וימיה ספורים. "אני כבר השלמתי עם הגזירה", כותבת האשה, "אבל מה יהיה עם 12 ילדיי? בבקשה רבי, אני לא מכירה אותך, אבל אנא תתפלל עליהם שיגדלו ילדים בריאים ושמחים וימשיכו ללכת בדרך התורה והיראה..." חותמת האשה ששמה "רעכיל".

רעדתי כולי. רעכיל הזו היא אמי. התייתמתי ממנה לפני יותר מעשור, והנה נגלה מול עיני מכתב מימיה האחרונים, בו היא מבקשת עבורינו, ילדיה. התייפחתי בבכי. לבסוף הרמתי את עיני ואמרתי "רבי! יש לי בקשה אחת. האם אוכל לקחת את המכתב הזה עמי?". הרבי הנהן בשלילה "לא. המכתב הזה צריך להישאר פה. מידי שנה ביום כיפור, אני לא יורד לבית הכנסת ל'כל נדרי' לפני שאני קורא את המכתב הזה".

יצאתי משם ברגשות סוערים, מבלי שהספקתי אפילו לשאול את הרבי מאיפה הוא ידע שאני אחד הבנים של אמא, הרי אפילו את שמי לא אמרתי לו?

מה שאני כן יכול לומר: שכל אחד משבעת הבנים וחמשת הבנות של אמי גדלו לתפארת והקימו בתים מפוארים של תורה ומצוות, ממש כפי שביקשה.

 

(שמעתי מהמרצה הדגול הרה"ח רי"י יעקבסון, ששמע את הסיפור מבעל המעשה, במוצאי שבת סליחות השנה)

 

~~~

פרשתינו פותחת: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל".

בכתוב (וגם בפירש"י) לא מפורש להיכן הלך משה, כי גם לפני זה עמד מול כל ישראל ("אתם נצבים") ודיבר אליהם [וכדברי ה"כלי יקר": "כל המפרשים נדחקו בהליכה זו, כי לא פורש להיכן הלך"]? ובמפרשים ביארו באופנים שונים.

והנה, בתרגום יונתן בן עוזיאל מפרש: "ואזל משה למשכן בית אולפנא", היינו שקודם שמשה דיבר לבני ישראל נכנס לבית המדרש ("אולפנא" מלשון לימוד) והסתכל בתורה.

ויש כאן לימוד גדול לכל אחד ואחד מישראל:

משה רבינו היה אז בתכלית השלמות, כמו שנאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", ופירש"י "היום מלאו ימי ושנותי". ובפרט ע"פ המבואר בחסידות* (מיוסד על דברי הזהר) שביום ההסתלקות מאירים אצל הצדיק כל תורתו ועבודתו שעבד כל ימי חייו.

[וגם היה מושלל אצלו עניין השכחה, עד שאפילו תלמידו יהושע זכר הכל, כדברי הגמרא (תמורה טז, א) "בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך. אמר לו, רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר?" וממשיך שם שגם אצל כל בנ"י לא היה אז עניין השכחה, ורק בימי אבלו של משה נשתכחו כו']

ואף על פי כן, כשהיה צריך ללמד תורה את בני ישראל – הלך לבית המדרש, ("וילך משה", "למשכן בית אולפנא") להסתכל בתורה תחילה. וזאת למרות שכבר היה במעמד כל ישראל – עזב את מעמדו ומצבו הקודם ונכנס לביהמ"ד לעיין בתורה.

וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד: שכאשר מתעוררת איזו שאלה – אין לו לסמוך על מה שזוכר כבר, אף שלמד עניין זה כמה וכמה פעמים, אלא עליו ללכת ולעיין בשו"ע מחדש!

וכן בנוגע למה שצריכים ללמוד לפני כל יו"ט את פרטי הדינים השייכים אליו, כמו הלכות ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ וסוכות – שאין לסמוך על מה שלמדו כבר בשנים הקודמות, אלא יש לחזור וללמוד עוד הפעם.

ומכיון שהתורה היא בלי גבול, הרי גם כאשר לומדים כמה וכמה פעמים – מתווסף כל פעם בהבנה והשגה. וזהו גם הענין של "וילך", כמבואר בחסידות ש'הליכה' מורה על עליה באופן של בלי גבול – כי היהודי הלומד תופס את ה"בלי גבול" והעצמיות שבתורה.

 

שבת שלום וחתימה וגמ"ח טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי ה'תשכ"ה סעיף ז-י (נדפס בתו"מ חלק מא עמ' 35 ואילך וכן ב"דבר מלכות" השבועי עמ' לח-מ). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תה.

 

______________

*)  תניא אגה"ק סימן ז"ך וכ"ח. סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך.

 

לחביבותא דמילתא, מצו"ב 2 תמונות של הרבי "בצאתו בשלום מן הקודש", מוצאי יוהכ"פ.

 

דבר החסידות – פרשת וילך (עיוני)

דבר החסידות – פרשת וילך  (עיוני)

 

איך מקיימים מצוות כתיבת ס"ת?

המצווה האחרונה שבני ישראל נצטוו ע"י משה רבינו לפני פטירתו היא כתיבת ספר תורה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (לא, יט) שמכאן למדים ש"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו" (רמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"א).

והציווי היה מיידי – "ועתה כתבו לכם" – כהכנה לכניסה לארץ, כפי שממשיך בכתוב "כי אביאנו אל האדמה וגו' וענתה השירה הזאת גו'" שמזה מובן שכל יהודי היה צריך מיד לכתוב ס"ת לעצמו.

ותמוה, איך זה שלא מצינו בשום מקום שבני ישראל החלו לכתובששים רבוא ספרי תורה לפני כניסתם לארץ כפי שנצטוו, או לפחות החלו לעבד עורות כהכנה לכתיבה? ורק על משה רבינו מסופר (דב"ר פרשתנו פ"ט, ט) שכתב י"ג ספרי תורה: 12 עבור י"ב שבטים ואחת בארון!

שאלה זו נשאלת על כל הדורות: כיון שמצות עשה על כל אחד לכתוב ס"ת לעצמו, מדוע לא נהוג שמיד כשיהודי מתחייב במצוות יתחיל לכתוב (או יכתבו עבורו) ספר תורה?

לכאורה אפשר ליישב זאת ע"פ דברי הרא"ש שהובאו להלכה (שו"ע יו"ד סי' ער) שבימינו שלא לומדים מתוך הס"ת (אלא קוראים בה ברבים) – המצווה היא לקנות חומשים ומשנה וגמרא ופירושיה, כדי שילמד וידע המצוות, כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, וכפי שכותב הש"ך שם: "האידנא . . מ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת".

אבל עדיין קשה:

א) מדוע לא מצינו חיוב שכל יהודי (מגיל מצוות) יכתוב או יקנה ספרים, כמו רמב"ם, שולחן ערוך, שעל ידי זה "תהיה השירה הזאת לעד" – שיוכל ללמוד את כל המצוות עם פירושן (וידע מהו "והפר")?

ב) לפי כמה וכמה פוסקים (כולל הט"ז) אין כוונת הרא"ש לבטל את מצוות כתיבת ס"ת כפשוטה, אלא כוונתו ש'האידנא' התווסףעוד חיוב לכתוב חומש ומשנה וגמרא ופירושיה.

וממילא, התמיהה במקומה עומדת, מדוע לא הידרו גדולי ישראל לקיים את מצוות כתיבת ס"ת (בעצמם, או ע"י שליח) כדי לצאת ידי הפוסקים הנ"ל שמצווה לכתוב ס"ת כפשוטו?

ויש לומר הביאור בזה:

נהוג בכל תפוצות ישראל שבכל קהילה יש ספר תורה השייך לציבור, ולכן גם מי שלא כתב ס"ת הרי יש לו חלק בס"ת של הקהילה ששייך אליה.

[ואף שבנוגע לס"ת של שותפין יש דעה באחרונים שלא יוצאים י"ח ­­­(ראה חי' רעק"א ופתחי תשובה יו"ד שם) – הרי כמו שבאתרוג הדין הוא שלא יוצאים י"ח באתרוג הנקנה בשותפות (שו"ע או"ח סי' תרנח ס"ז) ובכל זאת יוצאים באתרוג של הקהל, והטעם כי כיון שקנאוהו עבור הציבור הוי כאילו פירשו שכל הקהל נותנים חלקם לזה שנוטלו לצאת בו ע"מ שיחזירהו להם – על דרך זה גם בנידון-דידן: שמכיון שאין ביכולת כ"א מהקהל לכתוב או לקנות ס"ת הוי כאילו פירשו שכל הקהל מוסר לכאו"א את הבעלות על הס"ת שיצא י"ח :כתבו לכם גו' ולמדה גו'", ובסגנון הגמרא: "לב בית דין מתנה עליהן" להקנות את הס"ת לכל אחד מהציבור.]

ועפ"ז מובן גם בנוגע לבנ"י במדבר, שבזה שמשה רבינו כתב י"ב ספרי תורה ומסרם לי"ב השבטים הרי הוא זיכה את ספר התורה לכל בני השבט כאילו כאו"א מהם כתבם לעצמו!

ומזה מובן גם בימינו גודל העניין של רכישת אות בס"ת הכללי*, שבנוסף לכך שס"ת זה נכתב מלכתחילה בכוונה עבור כל עם-ישראל – הרי כשקונים אות יש בכך גם את המעלה של מעשה בפועל (בממונו) בכתיבת התורה, שעל כך נאמר "כאילו קיבלה מהר סיני" (מנחות ל, א).

וע"י שלכאו"א יהיה אות בס"ת, שמצוות כתיבת ס"ת היא הסיום של תרי"ג מצוות – נזכה בקרוב ממש לסיום הגלות, ע"י משיח צדקנו שהוא יכתוב את "משנה התורה הזאת" וילמד בה את כל בני ישראל.

 

שבת שלום וחתימה וגמר חתימה טובה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד, וילך שיחה ב (עמ' 207 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 245 ואילך) ניסינו לתמצת שיחה עמוקה זו והערותיה, המורכבת מעשרות מ"מ של שיטות ראשונים ואחרונים בסוגיית מצוות כתיבת ס"ת, אופן כתיבת י"ג ס"ת ע"י משה רבינו, ועוד. והרוצה לעמוד על בוריין של דברים – מומלץ לעיין במקור וירווה צמאונו במעיין אשר מבית ה' יצא.

______________

*)  ניתן לרכוש אות בספר תורה הכללי (לכל יהודי ויהודיה בכל גיל), שנוסד ע"פ הוראת הרבי, בטל. 04-873-8124 או במיילThis e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.1

בנוסף, מצד עניין החינוך ועוד, חשוב ביותר לרכוש אות לילדים (עד גיל בר/בר מצוה) בספר התורה של ילדי ישראל, שייסד הרבי בשנת תשמ"א*, הנכתבת בירושלים עיה"ק עיר שחוברה לה יחדיו לפנים מן החומה, בטל. 03-9607613 (מענה בימים א-ה שעה 9-13) או בכל שעה באתרwww.kidstorah.org

----------

*) לאחרונה סיימו את כתיבת ס"ת השישי לילדי ישראל, ועכשיו החלו בכתיבת ס"ת השביעי – אחדות נפלאה של למעלה מ-2 מיליון ילדי ישראל (!) 'הבל שאין בו חטא'.

פרשת וילך - כתיבת השירה לשם מה?

פרשת וילך -  כתיבת השירה לשם מה?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במילים:

"וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".[דברים ל"א, א-ג]

ובהמשך נאמר:

"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית ה'; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל". [דברים ל"א, ט]

ה' מודיע למשה את התחזית לעתיד עם ישראל ומוסיף ואומר: "עתה  כיתבו לכם את- השירה.." [ל"א, י"ט]      בהמשך נאמר : "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל.." [דברים ל"א, כ"ב]

בפעם נוספת כתוב: "ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם...."  [שם, ל"א, כ"ד]

 השאלות הן:

 א]  לאן הלך משה ומדוע?

 ב]  מה כתב משה?

 תשובות.

 משה ומטרת הליכתו.

רש"י שואל: האם יתכן שתש כוחו של משה? הרי נאמר בהמשך: שלא כהתה עינו ולא נס לחה? על כך מביא רש"י שני פירושים:

א] כוונת משה הייתה: לא אוכל- איני רשאי, לפי שניטלה ממני הרשות והועברה ליהושע.

ב] "לצאת ולבוא"- הכוונה לדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה.

רבי יעקב יוסף מפולנאה מעיר: בדרך כלל טיבם של צדיקים לעלות ממדרגה למדרגה בחוכמתם וכוונת הכתוב היא : כי ביום מותו של משה  ,עלייתו פסקה ואין באפשרותו להמשיך לעלות  עוד. לכן אמר לבני ישראל: "לא אוכל  לעלות הלאה ומכאן שיום מותי  קרב והסתיימה מנהיגותי.

על פי המדרש ניתן להסביר על הפסוק: "ואין שלטון ביום המוות".  אוהלו של משה היה מחוץ למחנה ומרוחק ממחנה ישראל, וכל אשר רצה לבקש את ה' הולך אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה, בזמן שמשה הוצרך לדבר אל עם ישראל היו מחצצרים בשתי חצוצרות עשויות כסף  כדי לקרוא לעם.

כפי שנאמר:

"וְתָקְעוּ, בָּהֵן--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". [בספר במדבר י', ג]

ביום מיתתו של משה נלקח ממנו שלטונו והועבר ליהושע ולכן לא היה למשה רשות לצוות לבני אהרון לתקוע בחצוצרות למקרא העדה אליו - אל מחוץ למחנה.

היות ומטרת משה הייתה לדבר אל העם דברים אחרונים לברך ולהיפרד מהם, נאלץ ללכת מאוהל מועד שהיה מחוץ למחנה - ולבוא אל מחנה ישראל לדבר אליהם, אך ודאי אם בני ישראל היו יודעים כי משה מעוניין לדבר אליהם, היו הולכים אליו, אבל היות ולא חזו את הדבר, הוכרח משה  לגשת אליהם.  [על פי גדולי המפרשים על החומש]

משה אומר לעם:

"ַויאמֶר אֲלֵיהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַה' אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.." [ ל"א, ב]

על פי פשוטו: משה מעורר את לבבות עם ישראל לפני הימים הנוראים- שלא יסמכו על תפילת הצדיק שהם חוסים בצלו - שיתפלל עליהם  ושלא יסמכו על איזו מצווה מסוימת שעשו בעבר, אלא  כל אחד  ידע שהדבר תלוי בו ויוכל לשוב בתשובה שלמה ולהרבות בתחנונים אל בורא עולם שהוא מוכן תמיד לפשוט יד ימינו לקראת אלה השבים אליו.

על כך משל מעניין [במדרש בראשית רבה ע"ח, ו]

מעשה באריה – מלך החיות שקצף על הבהמות והחיות, כולם פחדו ממנו ולא ידעו כיצד יבואו לפניו ויתחננו שיסיר את כעסו מעליהם.

השועל שנחשב פיקח בחיות נענה לעשות את המלאכה ,פנה אל החיות והבהמות ואמר: אני אלך לפייס את המלך בעד  כולכם. לפי  שאני יכול  לפייסו באמצעות שלוש מאות משלים שברשותי. הם סמכו עליו ובטחו בו.

 השועל הלך בראש והם בעקבותיו, כשהלך לפניהם פרסה, לפתע היפנה פניו אליהם ואמר: תדעו לכם ששכחתי מאה משלים.

אמרו לו: לא נורא, נסתפק גם במאתיים משלים. המשיך השועל בצעדיו קדימה ואז שוב סובב את ראשו אליהם ואמר: שכחתי עוד מאה משלים.

 השיבו לו החיות כי יסתפקו גם במאה משלים, היות והגיע כבר קרוב לחצר המלך, פנה אליהם ואמר: שכחתי את  כל המשלים שלי. לכן מעתה כל אחד יפנה באופן  עצמאי ויתחנן על נפשו לפני המלך. אולי ירחם על המבקשים.

הנמשל: כך משה רבינו שבמהלך כל חייו היה מתחנן ומתפלל על  העם לפני ה' בסוף אמר להם: שלא יבטחו עוד- בו שיתפלל בעדם ,אלא  כל אחד יתפלל בעד עצמו ויתחנן לפני בורא עולם שירחם עליו וזה הדבר שרצה לרמוז להם, שמעתה הוא עצמו לא יוכל "לָצֵאת וְלָבוֹא" אלא עליהם בעצמם לבקש רחמים  מה'.

כתיבתו של משה.

רש"ר סבור: שנאמר כבר בספר שמות [ כ"ד ,ו, ל"ד, כ"ו] שמשה כתב חלקים של תורת ה' אבל עכשיו לאחר  שכתב את כל אשר אירע מאז ועד עתה ובהנחה שכתיבת התורה הסתיימה- משה מסר  אותה לכוהנים והוסיף את המצווה הקשורה אליה לקרוא את התורה אחת לשבע שנים לפני העם הנאסף בחג הסוכות ,אך המצווה לכתוב את השירה, להוסיף אותה  לתורה   שבכתב ובכך לסיים את כתיבת התורה ניתנה למשה מאוחר  יותר.

בהקשר למילים: "ועתה כתבו לכם את השירה.."

 חז"ל מדייקים ומדגישים שמהות כתיבת השירה כוונתה לא רק בשירה שבסוף החומש- אלא כתיבת כל התורה כולה!

רבינו ניסים ביאר: אין הציווי של הכתיבה מתייחס בלבד לשירה החותמת את התורה, שהרי איזו עדות יש כאן? השירה  מבססת את ההכרה הכללית שעלייתנו, או לחילופין- ירידתנו תלויות במידת קיום המצוות הלכה ולמעשה. אך מה בדיוק כולל תפקיד זה? את זאת ניתן ללמוד רק על ידי ידיעת כל התורה כולה!

 חז"ל לומדים מהציווי :

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

"שאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצווה לכתוב ספר תורה משלו, לפי שנאמר:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה.."

רבינו בחיי מסביר: כי לדעתו, מדובר  ב"שירת האזינו"  המופיעה בפרשה הבאה, והיא נקראת בשם: שירה: היות והיא נאמרת  תמיד בשירה וזימרה והיא גם כתובה- כפי שנוהגים לכתוב שירה ועל כך דרשו  רז"ל בספרי : גדולתה של השירה היא בכך- שיש בה, עבר, הווה ויש בה - העולם הזה והעולם הבא.

לסיכום, לאור האמור לעיל, משה מבין את  חשיבות כתיבת התורה- שתפקידה  להנחיל את התורה לדורות הבאים והיא גם שירת  החיים:

יפים דברי דוד המלך: "מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ--    כִּי-נִפְלָאוֹת עָשָׂה; הוֹשִׁיעָה-לּוֹ יְמִינוֹ,    וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ". [תהלים צ"ח, א]

 

משה כותב שירה

משה כותב שירה

 שיר מאת אהובה קליין ©

משה כותב שירה

כתיבה  זכה טהורה

מילים חרוטות לעד

על קלף עתיק מיוחד.

 

שזורות עבר ועתיד

שליחותן לעורר  ולהגיד

כי התורה שירת חיים

מפי מלך מלכי המלכים.

 

עדות לעולמי עולמים

מענה לכל השואלים

לגבי צרות ואירועים

בעת הסתרת פנים.

 

משה בימיו האחרונים

חרד לדורות הבאים

מייחל ומתפלל בליבו

לבל תשכח התורה מזרעו.

 הערה: השיר  בהשראת פרשת  וילך [חומש דברים]

 

 

 

 

 

 

 

 

שירת החיים

שירת החיים

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 

שירת החיים בהישג יד

לרחוק ולקרוב כאחד

צופנת מיני ניגונים

במיתרי הנפש מתנגנים.

 

בכל עת בכל זמן

אל יתבטל האדם

יטעם  ממימיה הזכים

מתוקה  מפירות מגדים.

 

כדבש וחלב תחת לשונו

ישביע ליבו ונשמתו

ימצא מענה לשאלותיו

ינשום קדושתה לריאותיו.

 

טובה היא מכסף וזהב

טומנת  במילותיה ערך רב

כמעיין  נובע ומתגבר

מחכמתה תמיד נתעשר.

 הערה: השיר  בהשראת פרשת וילך [חומש דברים]

 

 

 

 

 

פרשת וילך- מהי שירת החיים של האדם?

פרשת וילך- מהי שירת החיים של האדם?

 מאמר מאת: אהובה קליין .

המתבונן  בפסוקי הפרשה – מבחין בפסוקים ,כביכול -מנוגדים- זה לזה:

בתחילה נאמר:"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל" [דברים ל"א, ט]

 ומנגד   נאמר:

וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וְאָכַל וְשָׂבַע, וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבָדוּם, וְנִאֲצוּנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ:  כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי".

[דברים  ל"א, י"ט-כ"ב]

 ובהמשך שוב נאמר:

"וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה, לִכְתֹּב אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת--עַל-סֵפֶר:  עַד, תֻּמָּם..."

 [ שם ל"א, כ"ד]

 השאלות הן:

 א] מי כתב את השירה הזאת באמת?

 ב] מהי שירת החיים?

תשובות.

 כותב השירה ומטרתה.

 רש"י מסביר: כי   השירה היא –היא  התורה כולה: משה כתב את כל התורה  כולה.

 ומטרת השירה: הזו תהיה לעד ובעתיד כאשר עם ישראל יעבור תקופה של ייסורים ולא יבינו מדוע?- תבוא שירה  זו ותענה להם- את הטעם לייסורים אלה: ומדוע שירה זו תוכל להעיד על עם ישראל? התשובה לכך: היות והיא נצחית.

 הרמב"ן סבור: שעל דרך הפשט- נאמר למשה ויהושע שיכתבו את  התורה.

 כי המטרה הייתה  לעשות את יהושע נביאו בחיי משה.

אך למעשה, משה כתב ואילו יהושע עומד לידו  קורא ומראה לעם. כי משה הוא העיקר ולכן  ממנו שומעים ולומדים  ובכל זאת- גם יהושע היה מלמד עם משה- כמו שנאמר:

 

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת--בְּאָזְנֵי הָעָם:  הוּא, וְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן".[דברים ל"ב, י"ט].

אומר רש"ר: כי  מדייקים מדברי חז"ל [מסכת נדרים] שמצוות: " כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת"   הכוונה:  לכתוב את כל התורה כולה אשר השירה חותמת את דבריה שהרי הר"ן ,שואל אם   הציווי מתייחס רק לשירה- איזו עדות יש בה? תפקיד השירה לוודא את הכרתנו  שכל העליות והמורדות שלנו  תלויים בתפקיד שה' הציב לנו, אך לדעת את התפקיד טוב- ניתן רק על ידי לימוד התורה כולה. ולכן הוא סבור שהשירה כוללת את כל התורה שבכתב  כפי שכתוב :"לקח את ספר התורה הזה... והיה שם לעד"

הרב סורוצקין בספרו:"אוזניים לתורה" אומר:השירה תשמש עדות בין הקב"ה לעם ישראל – ברית נצחית שלא תופר לעולם.

כמו שכתוב: "וענתה השירה הזאת לעד כי לא תשכח מפי זרעו" יש כאן הבטחה כי התורה לא תשכח לעולם ויהיו תמיד יהודים שיעבירו אותה  מדור לדור.

מצד אחד יש גם בשירה התראה על פורענות, במידה ולא יקיימו את התורה, אך מצד שני ישנה הבטחה- שהתורה לא תשכח וגם בסופו של דבר יהיה סוף לפורענות ותבוא הגאולה.

 רבינו בחיי מסביר: כי לדעתו, מדובר  ב"שירת האזינו" הבאה בפרשה הבאה, והיא נקראת בשם: שירה: היות והיא נאמרת  תמיד בשירה וזימרה והיא גם כתובה- כפי שנוהגים לכתוב שירה ועל כך דרשו  רז"ל בספרי: גדולתה של השירה היא בכך- שיש בה, עבר, הווה ויש בה- העולם הזה והעולם הבא.

ומדרש תנחומא שואל: מפני מה כתובה  כל השירה- המדברת על העבר -בלשון נקבה ואילו השירה לעתיד - נאמרת בלשון זכר?

 התשובה לכך: לומר לך: כשם שנקבה  מתעברת, חוזרת ומתעברת כך גם הגאולה שהייתה בעבר -נגאלים וחוזרים וגולים. אבל בעתיד כאשר נגאלים, שוב אינם שבים יותר לגלות לכן החלק העתידי בשירה- נאמר בלשון זכר. כמו שנאמר:

"בַּיּוֹם הַהוּא, יוּשַׁר הַשִּׁיר-הַזֶּה בְּאֶרֶץ יְהוּדָה; עִיר עָז-לָנוּ, יְשׁוּעָה יָשִׁית חוֹמוֹת וָחֵל"[ישעיהו  כ"ו, א]

 ועוד  כתוב: "מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ--    כִּי-נִפְלָאוֹת עָשָׂה;

הוֹשִׁיעָה-לּוֹ יְמִינוֹ,    וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ". [תהלים צ"ח, א]

שירת החיים.

נאמר בגמרא: "ואמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין שנאמר: "אתה באתי" [ מסכת מגילה  ג] ומה הכוונה?

 לפי שכתוב:

"וַיְהִי, בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-ל ְצָרֵינו? ּ וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-יְהוָה--עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ" [יהושע ה, י"ג- י"ד]

 ענה לו: אמש ביטלתם [קורבן] תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, שאל אותו יהושע: ועל איזה מהם באת? ענה לו : עכשיו לילה הייתם צריכים לעסוק בתורה- לפי שאינכם נלחמים בלילה.[הסבר לפי רש"]

אמר הרב  [כהנמן זצ"ל] ישנן שתי בחינות בתורה:

א] "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". [דברים ל"ג, ד]

ב] "וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת",

ובעניין כתיבת התורה- הרי התורה היא שירת החיים של האדם  מישראל הרגשות העמוקות של האדם נובעים מתוך העיסוק בתורה, לכן אדם יבטא בתורה את כל ליבו ונשמתו. התורה נוגעת במיתרים העדינים ביותר של נפש האדם וזה  מתבטא במילים:

"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת.." לכן מה שמתואר בספר יהושע- התכוון המלאך שהוא הופיע  במטרה לומר: שמצד הבחינה: "תורה ציווה לנו משה"- מצד עניין מצוות תלמוד תורה כשלעצמה- היו יכולים בני ישראל- לפטור  את עצמם- כי היו עסוקים במהלך היום במלחמה- לכן לא על זה בא המלאך להוכיחם כאשר חרבו שלופה בידו, אבל בעניין השירה שבתורה- אין שום הגבלות ואין פטורים היות ושירת התורה- תפקידה למלא את כל ליבו של האדם ולכן כשיש מעט זמן פנוי יש לעסוק בתורה.

והאר"י מלמד  על הפסוק:

"וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּתוֹךְ הָעֵמֶק".[יהושע ח, י"ג] - שיהושע לן בעומקה של הלכה. – לא לימוד גרידא- אלא לינה בעומק ההלכה כי השירה של התורה נובעת מעומקה של ההלכה וזאת כאשר האדם משקיע את כל כולו בתורה הקדושה.[ על פי "לקח טוב"]

 לאור האמור לעיל: המסקנה היא: כי התורה- היא שירת החיים, ואדם חייב לנצל כל זמן פנוי ללמוד- בליבו ונשמתו את התורה.

 הכוללת בתוכה את כל הזמנים, עבר,  הווה ועתיד.

 ויפה אמר דוד המלך:

"טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". [תהלים קי"ט]

 

השירה הזאת

השירה הזאת

 שיר מאת: אהובה קליין©

 

שירה מגוללת במגילה

אותיותיה רמות מעלה

בידי  משה המנהיג

נכתבה כדי להעיד.

 

 תפריך פי המתלוננים

 על טרדות ועונשים

 למען יחקרו מעשיהם

 שמא סטו מדרכיהם.

 

עתה משה מגיש ללוויים

את ספר הספרים

למען ינצרו בארון הברית

ציווי אלוקי  לשמירה נצחית.

 הערה: השיר בהשראת פרשת וילך [חומש דברים]

 

 

פרשת וילך- מדוע יהושע היה ראוי להנהיג את עם ישראל?

פרשת וילך- מדוע יהושע היה ראוי להנהיג את עם ישראל?

מאת: אהובה קליין .

פרשה זו נקראת ב"שבת שובה"- השבת טרם יום הכיפורים- על שום ההפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך" [הושע י"ד, ב]והדבר מתקשר מעצם היות השבת הזו בתוך עשרת ימי  תשובה.

שבת זו משמשת הכנה ליום הגדול והקדוש - יום צום הכיפורים ובשבת זו מתכנסים רוב אנשי ישראל בשעות אחרי  צהריים בבתי הכנסיות- על מנת להקשיב לדברי הרבנים על ענייני מוסר ותשובה.

ופסק  הרמב"ם: "אף על- פי שהתשובה והצעקה [תפילה לקב"ה] יפה לעולם [מועילה וטובה בשאר ימות השנה] בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהימצאו" [ בזמן שה' נמצא בקרבת העם ומצפה לתשובתם] [מתוך הלכות תשובה, פרק ב]

בפרשה זו משה נפרד מעם ישראל כאשר הוא בן מאה ועשרים שנה, הוא קורא ליהושע כדי להעביר לו את המשך ההנהגה – לעיני כל ישראל, כפי שהכתוב מציין: "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את- העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותה: וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא  תחת" [דברים ל"א, ז'-ט']

 השאלות הן:

א] מדוע יהושע נבחר להיות ממשיכו של משה?

ב] מה יעץ משה ליהושע בזמן העברת התפקיד לידו?

 תשובות

יהושע נבחר ליורשו של משה.

יהושע שמש את משה לאורך כל הדרך  ומילא אחר ציוויו כפי שמצוין במלחמת עמלק , " וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹקים, בְּיָדִי.וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר- לוֹ מֹשֶׁה-- לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ--וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ - אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי. טז וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר. (שמות, י"ז, ח')

על פי פסוקים אלו ,ניכרת השתתפותו הפעילה של יהושע במלחמת עמלק- כפי שציווה משה.

גם בפסוק הבא- מתואר יהושע בתפקיד- משרת משה: "..יהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל.(א, ל"ח)

 המילים: "העומד לפניך" מדגישים את יהושע בתור  משרת משה.

יהושע יחד עם כלב בן יפונה מתגלים בהתנהגותם כאנשים נחושים  ושונים לעומת יתר המרגלים. כאשר נשלחו המרגלים לרגל את ארץ ישראל על ידי משה, יהושע היה אחד מהם, הכתוב מציין : כי במקור שמו היה: הושע: אך משה משנה את שמו: "ויקרא משה להושע בן- נון יהושע"[במדבר  י"ג, ט"ז]

 על פי רש"י: משה התפלל עליו: "יה יושיעך  מעצת המרגלים"

בשובם של שנים עשר המרגלים- עשרה מתוכם הוציאו דיבה רעה על ארץ הקודש, פרט ליהושע בן נון וכלב בן יפונה- התנהגותם הייתה שונה ומרוב צער   חטא המרגלים – הם קרעו את בגדיהם ואף שבחו את טובה של הארץ: "ויאמרו אל- כל עדת בני- ישראל לאמור: הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד ,מאד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו  אל—הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר- היא זבת חלב ודבש: אך בה' אל תמרודו.."[במדבר י"ד ז-ט]

בעוד שמשה היה משול לחמה- הרי יהושע היה משול ללבנה, במה דברים אמורים?

כאשר משה ירד מהר סיני עם הלוחות, הכתוב מציין : כי פני משה קרנו. וכעת משה מתבקש להשפיע מהודו  זה על יהושע,  מכאן שיהושע משול ללבנה המקבלת את אורה מהחמה[ ממשה].לכן לאור כל מסירותו ונאמנותו של יהושע למשה, לעם ישראל ולארץ הנבחרת- מן הראוי היה שהוא ימשיך את ההנהגה.

עצות משה אל יהושע.

הכתוב מתאר את דברי משה אל יהושע לעיני כל העם: "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו  לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר  נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה  תנחילנה אותם, וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת" [דברים ל"א, ז-ט]

על פי רש"י: משה  מייעץ ליהושע לשתף את הזקנים בהנהגתו את העם, אך הקב"ה חולק  על משה ואומר  לו להגיד ליהושע: אתה לבדך  תנהיג את העם. לכן נאמר: "אתה תבוא" ולא נאמר: "אתה  תביא"

בעל "משך חכמה" מסביר: מלך ישראל חייב להימנע מגאווה ומנגד עליו  להתנהג עם הרבה  אהבה ואחווה כלפי כל אחד מישראל, אך בשעה  שהוא ממלא את תפקידו לעיני כל העם הוא חייב לנהוג בתקיפות וביד רמה,  מהטעם: "מלך שמחל על כבודו- אין כבודו מחול" [מסכת כתובות י"ז, ע"א]זוהי עצתו של משה ליהושע: עליך להיות "חזק ואמץ" – לגלות תקיפות ונחרצות לפני העם - התוצאה שהעם יכבד וישמע בקולו.

 לסיכום, לאור האמור לעיל:  יהושע היה ראוי להמשיך את הנהגת משה ולהנחיל לעם ישראל את ארץ ישראל-  בשל נאמנותו ומסירותו למשה, לעם ולארץ ישראל והעצות והברכות שקיבל ממשה הועילו לו לביצוע שליחותו.

 

 

.

משה ויהושע/ שיר מאת: אהובה קליין ©

משה ויהושע/ שיר  מאת: אהובה קליין ©

ויהי היום ומשה תש כוחו

 לא יוכל עוד לצאת ולבוא

 בן מאה ועשרים שנה

 זוהר פניו  כפני  חמה.

 

 ויקרא ליהושע תלמידו

 מלווהו כצל יד ימינו

 פניו כפני הלבנה

ישרתהו ביד נאמנה.

 

יברכהו במטר ברכות

 יציידהו בטנא עצות

 מועילות ומחכימות לחיים

באמצעותם יצליח בצוק העיתים.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת וילך [חומש דברים]