28 בדצמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:38

נכתב על ידי Super User

כניסות: 206

בימים האחרונים לא קרה לי וגם לא לבני משפחתנו כלום. הננו קמים בכל יום, אוכלים, עושים דברים נחוצים בעין קנית דברי מאכל ועוד ועוד, וטרם עשות(י)נו איזה דבר ממשי, כבר עבר היום וצריכים כבר ללכת לשכב. כבר פעמים אחדות אמר אבי בהלצה, עתה עוד יותר טוב לנו מבביתנו בהג. שם עבדנו כל היום, זה בכה וזה בכה, ואכלנו. וכאן אין אנו עושים כלום והננו אוכלים גם כן. במבט הראשון נראה מצב כזה נח מאד לנו, אבל בהרחיקנו ובהעמיקנו סקירתנו נראה, שממצב אי־נורמלי זה אי־אפשר לצאת טוב. אמי מתאוננת כל היום שאנחנו, הַינו אחיותי ואני, הולכים בטלים כל היום. ולא זה בלבד עוקץ כה את אמי אלא עוד גבר אחר. אמי מטבעה אין לה חפץ בדברים יפים וחדשים, אבל כשאבי משׂתכר ולכלנו יש מה שצריך לנו, אז היא גם כן חסה על עצמה וקונה לה מה שצריכה לה. כך היה תמיד בין בזמן שמצבנו היה טוב בין בזמן שהיה לא כה טוב. אבל עתה כשאבי אינו משׂתכר עוד כלום, ־ במשך ארבעה חדשים או יותר לא באה אף פרוטה לביתנו – אין לה הכוח ללכת ולקנות לה הדברים הצריכים לה. עתה למשל צריכה לה שמלה וגם נעלים, אבל על ידי הסבה שכתבתי לעיל אינה חפצה או על ידי טבעה אינה יכולה ללכת לקנות אלה הדברים, אף על פי שאבי אומר בנגע(י)נו ב“מקרה” בדבר כזה לאמי: “סוס!! (פערד) מי מונע בידך!” אבל למרות אמירת אבי היא אינה יכולה לעשות זה. כשכאן היה הסוף של טרגדיה קטנה זו, לא היה עוד כה גרוע, אבל מן הצד השני היא מתלוננת על אבי מדוע אינו הולך לסחור. ואמי נותנת טעם לדבריה באמרה שכשאבי ילך לסחור אז לא נלך עוד בטל, כי ממילא תבא עבודה לנו אפילו שהעבודה תהיה רק קטנת ערך. ההתלוננות הזאת כבר בת חצי חדש או אולי עוד יותר היא, אבל אבי לא היה חפץ לעשות כדברי אמי כי יש סכנה גדולה לדבר. אבל סוף סוף הטה אבי אוזנו לדברי אמי, ומחר או באיזה ימים ילך לסחור. וממקום זה הנני מקוה לא יפגעהו שום רע והנני מתפלל לקב"ה שיעזרהו וישמרהו, בזכות המשפחה הגדולה שעליו לפרנס ובזכות לבו הטוב ובזכות הטובות שכבר עשה לאחרים.

היום בבקר נפל השלג הראשון בחרף זה וגם בפעם הראשונה קפא. באמת חושב אני שהקר היה כתשע מעלות מתחת לאפס. בצאתי מן הבית ללכת לקחת תפוחי אדמה – כארבעים קילוֹ⁸⁰ ־ הרגשתי את הקר, ופתאום, ביתר חזקה, חשבתי שוב בגורל אחַי בני עמי בארצות המזרח. תמיד הנני חושב בם, כל היום אינני שוכחם, אבל בשעה זו חשבתי עוד יותר בם. ואתפלל חרישי לישועה, שאינה חפצה לבא, ואקוה שכבר תבא, שתמהר יותר בביאתה, שירחם אלוקינו על עמו שהוא כה בצרה.

בשבועות האחרונים הרבו הרוסים לעשות התקפות על התקפות. כמעט בארך כל החזית עשו התקפות חזקות. ובימים האחרונים התחילו ביתר שאת ויתר עז בהתקפה חדשה בתחום שבין לו[וֹ]גה והדון. ואמנם ההצלחה עמדה על ידם. מה שלא קרה עוד במשך כל המלחמה הזאת קרה עתה. המפקדה הראשית של צבא גרמניה היתה מוכרחה להודות שעלה בידי הרוסים לעשות פרצה בחזית הגרמנית. וגם היה עוד כתוב בעתונים, שבמשך כל מלחמת רוסיה לא הוקצבו עוד כה הרבה חילים וכלי מלחמה רוסים במקום אחד כמו בפעם הזאת. בכל מקום שנפגש יהודי עם יהודי או אפילו גוי שונא גרמניה עם גוי אחר ממין זה, נשמעו המלים “הכל הולך טוב ברוסיה; הוא הולך ונסוג אחור משעה לשעה”. בשמעי את כל הדברים האלה חשבתי בלבי: אולי לא שכח עוד אלוקינו אותנו וברגע האחרון יושיענו מן הצרות הנוראות. אבל אחרי שימי אל לבי את מחשבתי זאת העמקתי יותר בה וחשבתי הלאה, ומה יהיה אז כשהישועה תבוא מצד רוסיה, היינו שרוסיה מנצח את גרמניה, אז נצא מן הצרות ו….המקום יהיה פנוי לצרות חדשות. כי אחרי עת קצרה שנֵרָגע מעט מכל התלאות שמצאונו, נרג[י]ש פתאום שעוד בגולה הננו וכל הדברים שקרו, היינו כל הצרות הנוראות שגדלן הוא עד השמים, היו לחנם; רק חלק משלשלת ארכּה של צרות עברנו עתה ולפנינו עוד שלשלת ארכּה עד מאד והסוף אינו נראה עוד. כך היה היה לוּ בא עתה נצחון רוסיה. ופתאום ראיתי שתקוה זאת שעל[ת]ה בקרבי איננה כלל וכלל תקוה. כמעט יש לאמור, אסורה להיות תקוה. ולמרות כל היאוש שעלה בלבי על ידי הקר שהזכרתיו למעלה, ולמרות השמחה שכבר שמחתי למפרע, ראיתי שאין עוד עת לשמוח. כי לפי הוכחתי המלחמה הזאת ז.א. הצרות שאנו סובלים בה, הן הסוף של גלותנו, כעין חבלי משיח. ואז לא לצד רוסיה צריכים להסתכל, וגם מאנגליה או אמריקה [לא] נוכל לצפות לישועה. הישועה תבא מצד אחר כלל וכלל. והנה שבתי לסברתי שהיתה לי עוד בהיותי בהג. הסברה הזאת היתה לי מקדם רק כעין רגש, אבל עתה היא הולכת ומתגשמת. הישועה תבא רק אז כשכבר יִוָּאֵש כל העולם מנצחון בעלי הברית, ובפרט כשכבר יוּאשו היהודים מנצחונם של אלה המקֻשרים, ואז תבא באמת הישועה. הגאולה השלמה תגאלנו אז ואור ה' עלינו יזרח. אז בקץ כל התקוות תבא הישועה האמתית. אז תרחם עלינו ישועת אלוקינו והיא תושיענו.

ולגאולה זו כבר ראיתי סמנים. הסמנים אינם כה ברורים אבל ישנם. לפני איזה ימים נרצח אדמירל דרלַן, האיש שהיה מקדם ראש המיניסטרים או אולי עוד למעלה מזה בצרפת, שלא היתה אז עוד מיושבת כּלה מן הגרמנים. אחר כך עבר לאמריקנים, ועזרם עזרה ממשית בענין צפון אפריקה. העתונים שמופיעים בארצות המיושבות⁸¹ מגרמניה כתבו שרצ[י]חת דרלן נעשתה על ידי האנגלים על דבר תחרותם עך האמריקנים. כבר לפני זמן רב התחילו העתונים הגרמנים לכתוב בדבר סכסוכים בין אנגליה לאמריקה. כתבו למשל שהאמריקנים חפצים להיות ליורשי אנגליה והקולוניים שלה. מקדם צחקתי על הדבר הזה וחשבתי בלבי שהאפשרות יותר גדולה שיבא סכסוך בין גרמניה ואיטליה, מאשר תבא סכסוך בין אנגליה ואמריקה. אבל עתה הנני רואה שבאמת יש טעם להסברתם של הגרמנים, כי בענין דרלן קשה מאד לתרץ הדבר אם לא נאמין במקור איזה סכסוך בין אנגליה ואמריקה. וזה שמקדם נראה לי מקור יאוש גדול, הנה נראה לי עתה לסמן הגאולה שקרבה לבא. אבל עד הישועה הגמורה כמה צרות עוד תעבורנה עלינו. כמה קרבנות עוד צריכים למות. ושוב אני מתפלל לאלוקינו אלוהי ישראל: אנא ד' הושיעה נא, הקרב נא הישועה לעמך שבו בחרת, שעתה הוא בצרה כה גדולה. הושיעה־נא!!!