רחמים

לפני זמן מה ישבתי ב… ובלית ברירה התחלתי לחשוב. כעבור רבע שעה הייתי צריך ללכת אל מורה אחד והרהרתי במה שאומר לו בהיכנסי אליו. כמובן, קודם אתן לו שלום ואחר כך אשאל אותו איך עברו עליו ימי חופשתו. אבל תהיה זאת רק פתיחה, כמובן, וכדי לתת לפתיחה הזאת צורה שונה מזו של פטפוטן של שכנות, יהיה צורך שיבוא בעקבותיה משהו “טוב יותר”, משהו “נשגב יותר”. אז נזכרתי פתאום בהפצצות האיומות על האמבורג. כן, הייתי שואל את דעתו על כך, ידעתי שהוא אנטי־גרמני, ואפילו מטעמים אידיאולוגיים. אבל לא יוכל לבוא בטענות נגדי במקרה שהייתי עומד לצדם של הנפגעים, כי בכך הייתי מגלה שנמצא בי עוד קורטוב של רחמים, ואף־על־פי שהערך של המושג המופשט הזה כבר ירד בהרבה ואפילו אפשר לפגוש באנשים שרואים לנכון לבוז למושג זה – בכל זאת אינני יכול לתאר לעצמי שהוא שייך לסוג זה של אנשים. ובלי משים הגעתי לנושא שכדאי היה להתבונן בו מקרוב יותר. ואחר שחשבתי על העניין כחמישה רגעים באתי לידי התוצאות האלה: יצאתי מההנחה שמורי היה שואל אותי: “ובכן, מה הם רחמים, למעשה”? ואז הייתי עונה לו כלקמן: כדי להבין זאת, מוטב להתבונן היטב בדוגמאות שלהלן:

נניח שאתה הולך ברחוב והנך רואה ילד כבן ארבע הסופג מכות מילד אחר, גדול ממנו במקצת, מכות נאמנות הן אלה. הקטן, הנפגע, עינו נפוחה, דם זב מאפו, נגרמו לו כמה חבורות וכיוצא באלה. אתה, המסתכל מן הצד, טבעי הדבר שהיית מעמיד את עצמך מייד לצדו של הנפגע ממעשה זה, כמובן, בגלל הסיבה הפשוטה שאתה מרחם עליו. זהו מקרה א'.

ועכשיו מקרה ב:

שוב אתה הולך ברחוב והנך רואה לפניך אותו המעשה, בערך, כבמקרה א', כלומר: מישהו מוכה באכזריות והוא חף מפשע, לפי דעתך. ממשיך אתה בדרכך ואחר שעברת רחובות אחדים שוב אתה רואה מחזה דומה, אולם הפעם זה שהיכה לפני־כן הוא המוכה עתה. ולפתע מגלה אתה שלא נשאר זכר מרגש הרחמים שבך. להיפך, תאמר לעצמך: יופי עכשיו מקבל המנוול הזה מה שמגיע לו.

מקרה ג':

תחילתו כבמקרה א' המשכו כבמקרה ב', אבל עכשיו התפתחות העניינים היא כזאת: זה שהיכה לראשונה סופג הפעם מכות כל כך אכזריות שעל אף “עברו” בכל זאת נכמרו רחמיך עליו.

נדמה לי שההגדרה שלהלן מתקבלת על הדעת כנכונה במעט או בהרבה: “רחמים” פירושו, הרגש העולה מאליו בלב אדם בראותו את הסבל של אדם אחר, או בשמעו עליו, סבל שמידותיו אינן הולמות את המגיע לנפגע, לפי דעתו או לפי הרגשתו. אם בוחנים את ההגדרה הזאת לאור שלושת המקרים נדמה לי שיוכח שהיא נכונה למדי.

עכשיו אפשר לעבור להערכת רגש הרחמים. לפי מה שיוצא מההגדרה נובעים הרחמים מההפרש הנראה־לעין, בין מה שעובר על אדם ובין המעשה שעשה ומה שמגיע לו בעקבותיו. והקושיא נעוצה במשמעות המושג “הנראה לעין” במקרה זה. למעשה מן הנמנע הוא שידע אדם את הכל על זולתו ושיוכל על סמך זה לשפוט מה שמגיע לזולת ומה שאינו מגיע לו. ולפיכך גם לא ייתכן שיוכל להכריע את רגשי הרחמים שהתעוררו בו עקב גורלו מוצדקים הם. ובכן לגבי שאלת הרחמים המתעוררים עקב המעשה המתארע לאדם מסוים אפשר לקבוע, למעשה, כי אפשר ואפשר שהרגשת הרחמים נטולה כל יסוד באין ידיעה מלאה…..