יום הראשון אחר שבת חזון תש"ג

ביום הששי העבר נפדתי מרע שהכרתי לדעת כאן בבריסל והתרועעתי עמו במשך ששה חדשים בערך. הנער הזה עשה רשם עלי על ידי טוב לבבו הגדול. בעמדי כה אצלו וידי נתונה בידו, חשבתי בעצמי רגע זה אקבע לי להתחלת חיים אחרים, להתחלת חיים שיהיו מקדשים לעמי. אמנם יודע אני שבתחלה לא אוכל לבטא זה במעשים חיוביים, אבל חושבני שגם בדברים שלא אעשה אוכל לראות התחלה למטרתי, כי ממנו יכולים לצאת ולהתפתח הדברים החיוביים.

ובעמדי כה על יד התחנה הצפונית בבריסל, חשבתי הלאה: באמרי לו עתה שאני יהודי – דבר שלא הגדתי לו משך כל זמן התרועעותנו ־ ־ אז יהיה הדבר לכל הפחות [חסד] מצדו ומנקודת ראות של קורות הימים האלה, שימשיך את רעוּתו. והנה פתאום נצנץ במוחי, הרי כאן לפניך הגשמת כל שאיפותיך, הגשמת המטרה שהצבת לך. כן, כל מה שאעשה, הינו מה שאני מקוה לעשות לטובת עמי בעזרת אלוקינו, מגשם בזה שבהתראותנו אחרי שובו לא יהיה עוד חסד מצדו להמשיך את רעותנו, אלא או שלא יהיה עוד כלל שאלת חסד ז.א. שעמנו יהיה שוב עם במלא מובן המלה ובכל כבודו. או (ואם ירחמנו אלוקינו בטח כך יהיה) שאנחנו נהיה למעלה והטובה תהיה מצדי להמשיך ידידותנו.