30 בנובמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:20

נכתב על ידי Super User

כניסות: 209

כמו שחשבתי לא יכולתי לקים את המחר הזה, גם לא מחרתיים המשכתי את כתיבתי אף לא אחרי שלושה ימים. וגם עכשיו (אחרי ארבעה ימים) לא חשבתי שאתחיל לכתוב, מכיון שכבר הפסקתי כה הרבה, אבל אף על פי כן התחזקתי ואֹמר בלבי שלא אהיה כה רפה, ועל כן הנני ממשיך מחדש את שהַחִלותי. ועתה הנני מקוה שלא אחדל בכל פעם ופעם אלא בעזרת השם אכתב בכל ערב וערב מה שכתבתי לעיל. עתה הנני שב לשאלה ולפתרונה ששאלתי לעיל: למה יכול הקב“ה לכוּן בכל הצרות שבאות בימים הנוראים ההם עלינו ואינו מונען ממנו? השאלה הזאת צריכה קדם לפתרון על שאלה על השאלה עצמה. השאלה הזאת היא, אם הצרות שעוברות עתה עלינו הן חלק מן הצרות שכבר עברו עלינו מראשית צאתנו לגלות, או אולי הצרות האלה הן אחרות ומשֻנות כֻּלן מן הצרות האלה שעברו עלינו עד עתה. לפי דעתי נראה לי שהפתרון השני הוא הנכון, כי באמת קשה לי מאד להאמין כי כל זה שאנו רואים היום הוא אינו אלא קטע של השלשלת הארוכה של צרות. ראשית כל קשה לי להאמין זה, מפני הרשם הגדול שעושות הגזרות והרדיפות עלי, אבל חשבתי אני כבר לעצמי שקשה מאד לתלות פתרון שאלה חשובה כזאת ברשם לבד. הלא דבר ברור ובטוח הוא שהרדיפות למשל בספרד  והגרוש משם, או גזרות ת”ח, או כמה צרות אחרות עשו גם כן רשם גדול על בני עמנו בימיהם. ואולי הרשם שעשו עליהם בימיהם צרותיהם עוד יותר גדול הוא מאשר עושות היום עלי, כי זה יכולים לראות ממשיחי שקר וכד‘. אבל צריכים לאמר שהרשם אינו מכריע ואינו מעלה, כי יש לפעמים לדבר שבערכו הוא קטן מאד ורשמו שהוא מסב הוא גדול מאד, ואפשר גם להפך, כמו למשל הנצרות, שהיא בעינינו דבר שוא עשתה רושם על כה הרבה אנשים גדולים כגון סופרים, משוררים וכו’. על כן מוכרחים אנו ללכת ולהסתכל בצרותיהם ובצרותינו; ז. א. להשׂתכל בהבדל בין שתיהן. ראשית כל רואים אנו שצרותיהם היו תמיד מקומיים. במקום אחד רדפו היהודים מאד מאד, ובמקום שני ישבו בהשקט ובשלוה. אבל יותר מכריע הוא השינוי השני וזה הוא הרשמיות שמלוה את צרותינו עתה, והארגון שמארגנים להכב[י]ד יותר ויותר את צרותינו. השנוי הזה הוא באמת דוקר את העינים. ופרט של כלל זה הוא שאינם (הגרמנים) מתכַּוְנים כלל לתלות את טעם הרדיפות באיזה דבר. למשל כמו שעשו הספרדים שתלו את טעם רדיפותם אותנו באמונתנו וכד'. אבל אצל הגרמנים אין אנו רואים שום נסיון אמתי לתלות איזה טעם ברדיפות שהם רודפים אותנו, אלא סתם משום שאנו יהודים. הדבר שנולדנו יהודים זהו די והותר לטעום את כל הרדיפות ואת כל הצרות.

על הטעם הראשון יכולים עוד להוסיף שבעת הזאת באמת כלל ישראל נפגע בצרה זו. (כלל ישראל הוא רוב ישראל!). במשל אפשר זה להסביר היטב מאד. מקדם, בימי הבינים, כשצר(ר)ו האויבים על איזה עיר אז הכו בה בכל מיני אש וקלעו אבנים לתוכה, וגם נסו לפרוץ את החומות בבריחים גדולים וחזקים ואנשים חזקים וגבורים נטלו את הבריח בידם ויחלו להכות בחומה. והאנשים שראו בימים ההם את הדבר הזה חשבו באמת כי יותר תֹקף ויותר כח אי אפשר עוד. ולכל היותר כשעוד איזו עשרות אנשים נגשו לעזור בהריסת החומות, אז כבר הגיעו לראש כח האדם שאפשר לעשות. אבל בימינו רואים אנחנו שילד קטן אפילו גם כן בכחו להרוס עיר שלמה. צריכים רק לקחת מעט דינמיט ולחברו בחשמל, ואז בנגיעת אצבע אחת החומה היותר חזקה נהרסה בן רגע. כך גם בצרותינו אז והיום. גם אז כבר חשבו, למשל ברדיפות בימי מסעות הצלב, שיותר מה שעשו אז אי אפשר עוד; אבל היום עושים בלי חרב ובלי כלי זין דברים חמורים פי אלף מזה שעשו אז. הטעם שזה אפשר, הוא מפני שעושים היום הכל על פי סדר.

מסדרים ומארגנים, מארגנים ומסדרים, עד שאולי רק אחד מאלף יכול לנוס על נפשו להחבא וכד'. ומפני מה שאפשר לו לסדר הכל כה ובימים ההם לא היה זה. הטעם של זה הוא, ובזה שַבְנו לפתרון השני העיקרי, שאצלו הכל הולך באפן רשמי, הכל אצלו חק. מרשיעים לפי החקים. כמו שאסור לגנוב כך מצוה לרדוף אחרי היהודים.

על כל מה שכתוב למעלה הנה נוכחנו שיש באמת הבדל בין כל הצרות שעברו עלינו מזמן הכָּנס(י)נו לגלות וצרותינו של העת הנוראה הזאת. ועל כן יש טעם לשאול כיון שהן מבדלות בהרבה: למה אין הקב"ה מונען לכל הפחות ממנו או מדוע הוא נותן להפך לרדוף אותנו ולצררינו? ומה התוצאות שיוכלו לצאת מן הצרות האלו?

התרוץ  לשאלה זו נראה לי אינו כלל קשה. כידוע נגרשנו מארצנו בעֲונותינו הרבים, ועל כן אם אנו חפצים לשוב צריכים אנו לשוב בתשובה שלמה ואז נוכל לשוב לארצנו. אבל שלא נשוב ע“י תשובה, כבר חזה הנביא מראש ועל כן אמר שבאחרית הימים לא בצדקותינו נגָאִל אלא ע”י עֲונות אויבינו ועל ידי עינויהם אותנו (כמו במצרים). והנה באמת היה די והותר כשהקב“ה לא היה מונע ממנו את הצרות הפשוטות שעברו עלינו עד עתה. אבל יש עוד קושי אחד והקושי הזה שאם כבר על ידי צרותינו הרבות²⁷ נוכל להגאל, יש הסכנה הגדולה שהיהודים בעצמם לא יחפצו בגאולה. כמו ששמעתי כה הרבה פעמים מתרצים לי בשאלי את מכרַי היהודים: מה תחשוב תהיה בסוף המלחמה? כמעט תמיד קבלתי בת[ו]ר מענה שכשהמלחמה תסוף, אז הכל ישוב לסדרו הישן. נשאר שוב בין הגויים שנשתקענו בתוכם, החיים נמשיך כמו שהיו והכל יהיה כבראשונה. אבל הקב”ה אינו חפץ בזה, על כן מְשכם מביתם ועריהם (שישבו בם מקדם) ועכשיו חפצים הם כבר בכל לבם לשוב אל ארצנו הקדושה ארץ ישראל.

על כן יש לקוות שכיון שרוב ישראל אינם עוד יושבים עתה במקום שבתם מבראשונה, ורבם כבר חפצים להגאל, באמת כבר הגיע זמן הגאולה עתה, ובעזרת אלקינו נגָאל בקרוב, אולי עוד בחנכּה הבאה יעשה אלוקינו הנס הזה לעמנו ויגאל אותנו וישיבנו לארצנו. אבל יש עוד דבר קטן שאפשר להפריע את כל זה, ועל זה אכתב למחר בעזרת השם, כי באמת אחוז שנה אני מאד (כבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות) אבל טרם אסים אכתב ואתפלל לאלוקי ישראל שימלא בקרוב את התפלה הזאת: השיבנו ד' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם!