24 בדצמבר 1942

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:37
נכתב על ידי Super User
כניסות: 214

בימים שעברו לא היה לי לכתוב כלום. שום דבר לא קרה לי ושום דבר לא עשה עלי רשם כל שהוא. באמת איך יוכל לעשות דבר עלי רשם, הלא הכל לי שוה, הכל שוה. שום דבר שאני קורא אינו מעלה בי מחשבות או התענינות בו.

בהיותו ביום השני של שבוע זה בספרי העברית לא ידעתי מה שאקח לי לקרא. עברתי כה על שמות המחברים ועל שמות הספרים שבקטלוג, אבל שום דבר לא ראיתי באמת רק עיני עברו עליהם, אבל ראית הלב, ז.א. שהרגשתי במה שאני רואה, לא היה. עברתי כה.

פתאום ראיתי את השם “צפירה”. חשבתי בעצמי אקח נא זה, אולי יש בו מה. הספר הזה הוא חוברת לרגלי חג היובל של העתון הזה. לקחתיו הביתה ואחרי איזה ימים בשכבי במטתי לקחתי הספר הזה. דפדפתי בו: ראיתי השם חז"ס73 כאלף פעמים, כאילו היה איזה גאון הגאונים. כלם שבחוהו, העלוהו על הנס. ובקראי כה כל התשבחות והערצות ושאר הברכות והרוממות שרוממוהו מטעם שבאיזה מקרה מן המקרים היה הוא יוסד הצפירה, עתון שהיה חפץ להשתמש בו בעיקר בתור מקור למוד מדעי הטבע ליהודים (רעיון חשוב עד מאד), חשבתי בלבי, הלא באמת ילדים המה האנשים ההם. כּלם קטנים וקטנים, בדברים שאינם חשובים להוציא עליהם אף מלה אחת מן הפה התעשׂקו ימים ושנים. אבל הרהרתי הלאה, הלא המה אינם אשמים שבאת עת צרה כזו ליעקוב. הלא המה לא יכלו כלל וכלל להעלות זה על דעתם. אין לפקפק בדברים, שבימיהם היו הדברים שדברו כתבו או נשאו נאומים עליהם באמת מענינים. אבל בלי פקפוק זה אין עוד74 להם רשיון לקחת אף חלק שבעים ושבעים של מחשבתנו.

דבר אחד שקראתי בו דקרני עד מאד. בבּנקו (!!) נאם גם כן עורך הראשי של הצפירה בעת יובלו, ובסוף נאומו אמר אלה המלים:

“אומרים כי עתון צריך להיות מורה דרך, אך את הדרך כבר הורו אחרים, כי אין דרך אחרת אלא ארץ ישראל. אמנם לעבוד צריך בכל מקום ומקום, כי רובה של האומה ישאר בגולה ואולם הסולת שבאומה תעבור לארץ ישראל והיא תשפיע על כל עם ישראל”.

עכשו בעת הזאת יכולים לדון על, כמעט אפשר לי לאמור, עזותם של המנהיגים האלה. באמת בעזות שאין גדולה הימנה לוקחים ה“גדולים” ההם להם הרשות לאמור מי יכנס ומי לא יכנס ומי לא יכנס לארץ ישראל. והם ידונו על השאלה מי הוא הסולת ומי הוא הפסולת. קרוב לי שהם הפסלת למרות כל חכמתם ופקחותם, אבל כל זה אין עוד בעולם. הם אינם “לוקחים”, אלא “לקחו” להם הרשות וכול'. עתה לוקח לו הקב"ה הרשות הזאת, והוא יובילנו במהרה לארצנו. כל ישראל הם בלת, ואלה שהם מעזים להבדיל בישראל בין חלק של סלת וחלק שאינו סלת, אז הם, המחלקים, הם ורק הם החלק שאינו סלת והשאר, ז.א. כלל ישראל, הוא הסלת. או עמי עמי, כה אוהב אני אותך.

כאן בבריסל כבר התחיל החורף. בבקר, בצאתי, הרגשתי בפעם הראשונה קר החרף, ותכף חשבתי מה יעשו אחַי בקר הזה. לשמירה למעלה מן הטבע צריכים אנחנו, אם הקב"ה חפץ עוד לגאול אותנו. כי אם לא ישכ(י)נו בנס שמירה זו, אז חוששני שבגאולה זו לא ישתתפו הרבה יהודים. אבל הקב ה לא יוכל לעזוב כה את עמו. בטח יגאלנו בלי שום ספק. מוכרח הוא לגאלנו.

בלמודי השפה הערבית שהחלותי75 בהם הנני ממשיך בכל יום ויום. הלמודים הולכים ומתקשים, אבל אף על פי כן אמשיך את למודי, כי השפה הזאת נחוצה לי מאד בדבר מטרתי שהצגתי לי. באמת קשה מאד ללמוד הכל בפני עצמו בלי האפשרות לשאול שום דבר. רק כבר מפאת הבטוי76. אני קורא תמיד בקול בשעת לָמְדִי, כי בעיקר חפץ אני ללמד לדבר ערבית. אבל בשעת קראי כה77 בקול נכנס פתאום בי ספק אם מטיב אני לבטא את מה שאני קורא, כי הבטוי קשה מאד ללמדו מתוך ספר, כי בספר עצמו כתוב שקשה ללמד את הבטוי בכתב. למשל לפני האותיות האמפטיות78 כתוב שבלי למוד מפה לפה אי אפשר ללמוד זה. ועוד ועוד דברים כעין זה יש בדבר, אבל מה יש לי מזה לכתבם כלם. העקר הוא שבכל זמן שיש לי פנאי אני פונה תכף ללמוד. אחרת אני הולך בטל, ואף עם79 למדי אני מרגיש בי מין רגש שכל הלמוד אינו אלא בטוי בטלני אבל עם זה אני ממשיך ללמוד, אפילו יהיה רק הלמוד לממלא פנאי.

הפרשיות, שכתבתי, ללמדן בכל יום ויום, אני לומד, אבל כמו שכתבתי כבר כאלף ואחת פעמים אינן עושות עלי אף רשם כל שהוא.