18 בדצמבר 1942

ביום הששי ישבתי קרוב לשבת עוד ללמוד מעט הערבית. כשכבר חפצתי לגמור בא אלי אבי וַיאמר שאין לו שמועות טובות. שמע שהרבה יהודים ה ולכים וגוססים וכבר כמאת אלפי מתו. כבר בשמעי הבשורה הרעה הזאת חרדתי עד מאד. לבי נתכוץ, לא ידעתי מה לעשות מרב יגון. ידעתי שיום מן הימים תבא בשורה זו, יראתי כבר זמן רב ממנה, אבל קויתי אולי באמת לקח[ו] את היהודים לעבוד בהם, ועל כן יתנם די אוכל ודי מלבושים ודי מקומות לינה שלא יגועו, אבל בבת אחת גם מתקוה זו לא נותרה כלום. גם התקוה האחרונה עלתה ברוח.

וכאילו חפץ אבי עוד לתת מלח על פצכי היגון והכאב, הוסיף לבשורה הרעה שאנגליה, אמריקה ורוסיה ועוד שמונה ארצות אחרות. הפראות הזאת. המה המיוחסים הטובים והמעולים. המה שאינם טובים מגרמניה אף כחוט השערה ורק על ידם היה יכול לבא לצרה גדולה כזו. לרוסיה האכזריה שהיא גם כן בין המתנגדים, שָכחה כבר רבבות ורבבות היהודים שנרצחו תחת ממשלתה ולרב גם בחפצה, שלי שום ספק במלחמה זו, שמחרבת ומשממת עתה את ארצה, מקבלת את תשלומיה,64 גם לה יש צרך גדול להתנגד נגד פראות גרמניה, הלא הדבר כאלו צוחקים כּלם על צרותינו ומשברנו.

לא ידעתי מה לעשות. עם כל אחד התקוטטתי ורבתי; מרוב יגון וכאב לא ידעתי מה לעשות. מרב צרות אחַי חפצתי גם אני להיות עתה ביניהם ולהצטער יחד עמם ואף למות חפצתי, כי לא יכולתי לשמוע אף צרותינו הגדולות עד לשמים. נגד …..  .. בדברי עם אבי על החסידות – הוא חסיד רצת ולהוט אחרי הרבי מגור ־  דברים כאלה. ועתה י להם. אוי מה גדלו צרותינו מה גדלו מה גדלו! לקחתי את תנ"כי, הספר היחידי שהצלתיו מביתי, למצוא בו מעט נחמה. עברתי על התורה על יהושוע על שופטים והלאה, אבל אף נחמה   כל שהיא לא יכולתי למצא בו. דפדפתי הלאה הלאה ועמדתי סוף כל סוף… באיכה. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם… בה מצאתי תנחומים. לא בתורה עם המצוות הנעלות ולא בספרי הנביאים הראשונים, לא בישעיה עם שפתו הנשגבה רב[ת] המליצות מצאתי נחמה לצרות עמי, אלא באיכה, הקינה על שבר עמי, מצאתיה. מה שלא קויתי ולא פללתי מצרת עמי בימים ההם שאבתי נחמה. ובגמרי הקינה בזמרי בנגון תשעה־באב המלים:

השיבנו ה' אליך

ונשובה

חדש ימינו כקדם

נזכרתי בדברי רבי, מא גרעבל (מי יודע איפה הוא עתה) שאוהב אני אותו כה, מה שלמדני מן הפסוק הזה: השיבנו ה' אליך ונשובה, כשתשיב אתה ה' אותנו אליך, אז נשובה, אז ורק אז יש האפשרות שנשוב אליך, כי כה ירדנו ונשקענו בבוץ, שמעצמי(י)נו לא נוכל עוד. כך באמת כַּוָּנת המלים האלו. ואם היתה להן מעולם באמת טעם, אז הוא היום בעת הצרה שאנו בה. וכך הוא גם בפסוק האחרון שכאלו לא נאמר אלא בשבי היום.

קצפת עלינו עד־מאד.

כי אם מאס מאסתנו

כן, קצפת עלינו עד מאד, עד מאד…….

זה שכתבתי בפעם האחרונה שאלמד בכל יום תנ"ך עשיתי עד עתה, אבל לא מצאתי בו כלום. הצרות הנוראות הן ככלי זכוכית המקטנת. וכגדל הצרה כן תרבה ל[ה]קט[י]ן הדברים שהם בסביבתי. הכל הולך וקטן הולך וקטן. מה יש לי עוד מכל בפר בראשית חשבתי. הלא [ה]דברים אין להם בעת הזו שום טעם. הם באמת קטני ערך עד מאד.

אבל נזכרתי בדבר האיש הזה שבא תמיד לקחת אצלנו הלבנים בהיותנו עוד בהג. בעת המלחמה היתה להם הרבה עבודה ולא הקפידו על קונים. ופעם בא האיש הזה, משָרת מבית מלבינת הלבנים, לקחת הלבנים אבל אלה לא היו עוד נכונים להנתן ואבקשהו שישוב. ויאמר אלי: באמת אינני צריך לשוב, יש לנו קונים די ודי אבל אמלא את בקשתך משום שאחרי העת הזו באה עוד עת אחרת. ואם המשרת הזה אמר כך בדבר הלבנים, על אחת כמה וכמה שכן הדבר בדברי התורה ויתר הדברים שבעת השלום היו קדושים לי.

אתמול הייתי אצל ראש בית־יתומים. לא אני הייתי, אלא אמי ואני הלכנו אלי[ו] ואני חכיתי בחוץ. בשוב(י)נו הביתה שאלתי לאמי, איזה חדשות ספר האיש לך, אמא, ותענ(י)ני איזה דברים בדבר נסיעה לשוַיציה ועוד דברים אחדים וביניהם ספרה לי שהיטלר כרת שלום בִּדְבַר, או עִם, היהודים שלא יקח עוד יהודים עד ניטל72. הדבר הזה הוא, חשבתי בקרבי, אחת הראיות היותר גדולות לגדל הצרות.