ט"ז שבט תש"ג

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:44
נכתב על ידי Super User
כניסות: 199

אתמול אמרה לי אמי שאלך אל השמש, שכבר הזכרתיו פעם למעלה, לקנות אצלו בולי בגדים ואם יהיו לו גם כן בולי לחם. הלכתי אליו, הייתי קצת שמח. היה חם. השמש זרחה. הרגשתי שהאביב כבר בא, למרות שאני עוד מונים אך 15 שבט. לקחתי את הרכּבת 5 ואסע אליו. בהגיעי לביתו צלצלתי פעם, פעמים, שלוש פעמים, אבל לא פתחו את הדלת. עד הנה צלצלתי על הצלצול שהוא עשה לו לבדו, משום שכשיצלצלו לא יריעו האנשים שחפצים לבא אליו גם האנשים שהם יושבים על יתר העליות. אז צלצלתי על המצלצל הב[י]תי, שהוא לכל הבית. ואחר צלצלי שתי פעמים שמעתי שבאים לפתוח את הדלת. הדלת נפתחה ואשה הופיעה בפתח. ראיתי שהוא רעדה כלה. שאלתיה אם האנשים שצלצלתי בשבילם אינם בבית. ותענ(י)ני בצרפתית שאתמול באו לקחת את האנשים האלה, במכונית. בשמעי את השמועה הזאת נזדעזעתי כּלי. היא הרעידה את כל גופי חשתי את עצמי כאלו אני עומד פנים אל פנים למלאך המות. ליתר בהירות שאלתיה עוד מי היו האנשים שבאו לקחת את המשפחה הזאת, ותאמר האשה אלי הגרמנים. ואחר אָמרה זאת הראתה לי את הדלתות שנחתמו בחתם שעליו היה צלב־ווים. אמרתי לאשה שמבין אני הכל, כי היא אמרה לי כאלו חפצה לבקש ממני סליחה, שהיא לא היתה בבית בעת שבאו לקחתם. ואלך לי. בעמדי ברחוב לפני הבית ראיתי שהתריסים היו סגורים. חשבתי כמה לא טרח האיש הזה להתחבא בשביל הגרמנים ועתה נחטף, למרות כל טרחתו, הוא ואשתו עם שני ילדים. הצעיר היתה ילדה בת ארבע שנים. בלכתי אל הטרם הייתי עוד כּלי רועד. לא ידעתי מה לחשוב. והפעם היה נראה כאלו שאני בעצמי הייתי עֵד בחטיפה זו ביתר המקרים שחטפו אנשים ממכרי, כבר שמעתי את הדבר מקדם שהייתי צריך ללכת אל האנשים האלה. ואז כאלו חשבתי בלבי האנשים האלה נסתלקו בשבילי. אינם מתקימים עוד בשבילי. הלכו לעולם אחר שדומה לי בהרבה לעולם האמת. אבל כאן היה הכל אחרת. לא ידעתי כלום. הלכתי לתמי אליהם לקחת את מה שחפצתי לקנות וללכת לי, אבל היה כאלו הגרמנים לא חפצו בזה ויחטפוהו עם משפחתו מלפני. מן השמחה הקטנה שהיתה לי בלכתי אליו לא נשאר(ה) כלום. יגון ועצבון מלאו את מקומה. בלכתי אל האיש הזה אמרתי בלבי ללכת לטיל בקיץ, ביער שהוא סמוך לביתי, אבל בשובי לביתי העברתי את כל הטיולים וכל הדברים, שעלו עוד בקרבי לעשות בקיץ הבא. לא חפצתי להנות מכלום, להיות עְצֵב כל היום ולהשאר בביתי כל הקיץ חפצתי. אף השמחה היותר קטנה לא עשה לגופי. רק לבקש אמצעים לענות את עצמי חפץ אני לבקש. בכל גופי ובכל נפשי חפץ אני להיות קשור לעמי ולגורלו המר. כשצרה תהיה לו, אז תהיה גם לי. בן לעמי אני חפץ להיות. אינני יודע במה שאוכל להגלות אף את השמחה היותר קטנה מלבי, אבל כבר אמצא לזה אמצעים. חשבתי בלבי בא[י]זה מצב היו האנשים האלה נכנסים אל המכונית. בבכיה? או אולי חזקו את עצמם וברוח “בידך אפריד רוחי” נכנסו לתוכה. לא עברו רק שני שבועות שהאיש העתיק את מעונו. בטרחה רבה היה הדבר קשור. אבל מוכרח היה האיש לעשות זה, כי אחרת היו באים לקחתו. בבואי הביתה ספרה לי אמי שעוד לפני יומים היתה אצל המשפחה הזאת. ותאמר לה האשה" שבי־נא ואחר שישבה אמי, ספרה לה האשה שלפני איזה ימים באו לחפש במעונם הקודם. ותוסף לאמור שברגע נכון הלכה משם ושהקב“ה יתן שהיה הדבר ברגע מזלי כמו שאומרים ביידיש: ב”מזל’דיקער מינוט“. האיש היה יושב, באמרה זאת, שקוע במחשבותיו. ועתה אינם עוד. האיש הזה היה עוד ממֻרדפי גרמניה מלפני המלחמה. זאת היא הפעם השניה שהוא נפל עם משפחתו בידי הגרמנים. בפעם הראשונה היה יכול לברוח מגרמניה עם עשרה מַרקים. בפעם הזאת לא לקח כלום עמו. לא ידעתי מה לחשוב, מה לאמור, מה לעשות. ראיתי ברחוב שה”גויים" הם עוד שמחים שׂשׂים אין נוגע להם שום דבר. הדבר דומה לאולם גדול שישנם שם הרבה אנשים ששמחים ורוקדים והוללים וגם ישנם שם אנשים לא הרבה ביותר, שהם אינם שמחים, אינם רוקדים. ומעת לעת באים לקחת מן המין הזה איזה אנשים, מובילים אותם לחדר צדדי וחונקים שם. לאנשים שישנם באולם שהם כה רוקדים, צוהלים, אין הדבר נוגע כלל וכלל. לכאורה נראה שזה מגביר את שמח(ו)תם, עוד מעלה את צהלם.

כן כך הוא ולא אחרת. ה“גויים” הם ממש חיות. גם לשליליות זו יבא יום התשלומים.

בהתפללי מנחה ביום ההוא חפצתי לשפוך את לבי לפני ה' בצורת השמונה־עשרה. אבל הצורה קטנה בהרבה. לא יכולתי לשים בה את כל מה שהיה בלבי. לא ידעתי בזכות מי אתפלל. האבות הם רחוקים ממנו בהרבה. בזכות עמנו? כנראה אין לו עוד זכות, אחרת לא היו יכולים לבא עליו כה הרבה צרות. אולי התפלה היותר פועלת היא להתפלל על גדל הצרות. כמה חטאותינו לא יהיו – הצרות כבר גדלו למדי. עוד מעט ואבדנו.