כ' שבט תש"ג

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:44
נכתב על ידי Super User
כניסות: 208

במוצאי שבת העבר הלכתי לקחת את העתון. אחרי שקניתיו הסתכלתי קצת בו ואראה באותיות גדולות: טריפולי נכבשה מאת האנגלים. בבואי הביתה ספרתי זאת לאבי; וישמח מאד ויאמר פעמים אחדות “ער האָט שוין איינגעכאפט א סוף”, “מען האָט אים שוין געלערנט” ובטויים כאלה. בשמעי אבי כה מדבר חשבתי בלבי, האמנם קרובה מפלתו, הכבר הולכת הישועה וקרבה לעמנו? וכשאלו קול בקרבי ענה לי: לא לא! לא ע“י האנגלים או אומה אחרת תִּוָּשע יהודה, ואמר לאבי שזה לא כלום הוא מה שכבשו האנגלים; עם מעט מזל ישובו הגרמנים לכבוש את כל השטח שאבד להם עתה על ידי התקפת האנגלים. לא לחנם נכנסו לטוניס. אבי ענה לי שאני טפש ועקשן ולבסוף קצף גם כן קצת עלי ולא דברנו עוד על זה. אבל בלכתי לישון לא סרה ממני המחשבה הזאת, שכבר כתבתי עליו כמדומני פעמים ועוד הרבה פעמים חשבתי עליו אם הישועה תבא לנו על ידי נצחון של אנגליה אמריקה או רוסיה. בכל אהבתי לעמי וכמה חביב הוא עלי, לא אוכל לקוות לישועה כזאת. ואולי דוקא מֵאהֲבִי את עמי אי־אפשר לי לקוות על גאולה כזו, מפני הטעם הפשוט שזה לא יהיה כלל וכלל ישועה. נצחון מבעלי הברי[ת] שנ”ל, יהיה רק סיום לצרת השעה, לצרת גרמניה, אבל ביחד עם זה יהיה התחלה לצרה עוד הרבה יותר גדולה מן הקודמת, שבמקום צרת גרמניה תהיה לצרה עולמית, לאנטישמיות בלתי מוגבלת. כי הארס שהוא, הינו הרשע, ימחה שמו, שם באנושיות נגד היהודים, הולכת ומתפשטת ואחרי המלחמה, עם נצחון כזה, לא ישאר מגבל מבין הגבולים של המנֻצחים, אלא יעבור את גבולי המנַצחים. כי הלא למשברים האין סופיים של אחרי המלחמה יצטרכו למצא אשמים, ומי יותר טוב לדבר כזה מהיהודי, מן העם האמלל בלי מגן? לא, לא מן האנגלים ולא מן האמריקנים וגם לא מן הרוסים תבא ישועתנו. מן הקב"ה בכבודו ובעצמו תצטרך לבא. ולזה הנני מתפלל בכל פעם. ועל כן רואה אני בכל נצחון מקומי של בעלי ברית, הארכת הצרות. וכבר איזה פעמים בבואי לפתרון כזה נכנס פקפוק בלבי אם באמת הגיעה העת שנזכה לגאולה? הכבר הולך הרגע של הסוף המחלט של גלותנו בת אלפים שנה וקרוב?

בעת האחרונה הרביתי – יותר משעשיתי מקדם – לקרא בדברי הנביאים האחרונים הגדולים, ובפרט בפרקי הנחמה־נקמה שלהם. ובפרט בירמיה הרביתי לקרא כי בדבריו, הלכאורה כה קשים אבל הנובעים מלב רך ומלא אהבה לעמו, מוצא אני ביותר נחמה ומרגוע. ובכל פעם בפעם בקראי את הפרקים האלה המדברים על העתיד, על אחרית הימים, על עת צרה ליעקוב, הרגשתי מכל אות ואות, מכל חלק וחלק של האות, שהדברים האלה מֻסַבִּים על זמננו זה. בכל נפשי חשתי שאך ורק לעת צרה זו מסבות המלים האלה, כי אחרת לא היו יכולות לנחמני כה; אחרת לא היו יכולות להרגיעני כה כמו שהן עושות; כי אחרת לא היה אפשר שתשפ(י)ענה כה עלי; מנוחה ושלוה באה עלי בקראי בפרקים האלה.

או אולי, אולי רק סוּגסטיה כל הדבר; כל זה בא רק על ידי הצרות אין־סופיות שבאו ובאות עלינו; בכל יום צרות חדשות, ענויים חדשים, מכות רצח חדשות בכל יום ויום, בלי סוף, בלי סוף. כי אמנם (ה)צרות הגדולות באות עלינו; ועתה איני מתכּון לצרות עמנו בכלל, שהן נוגעות בלבי במדה שוה שנוגעות הנה לאחַי האמללים, או אולי עוד יותר משום שאני אינני סובל תחתיהן; לא אליהן מתכון אני עכשו. עכשו כונתי לצרות שנוגעות אותי ומשפחתי ישר, כי אחרי איזה חדשים של מנוחה דפקה גם על דלתנו צרת עמנו, צרת העם הנוראה הזו.

ביום הראשון העבר ישבתי אני לבדי לשלחן ואלמד ערבית, הייתי יחידי בבית. אבותי עם אחי ואיזו מאחיותי הלכו לבקר איזה איש ושאר אחיותי הלכו לטיל. ואשב כה לשלחן, ופתאום צלצלו. הלכתי אל החלון לראות מי צלצל. וארא ששוטר בלגי היה המצלצל. ירדתי אל הדלת, ואפתחה. השוטר נכנס וישאלני מי יושב כאן. ואענהו שעל העליה השנית יושבת משפחה בת תשע נפשות. ועוד אמרתי לו ששאר בני המשפחה הלכו להם ושרק אני לבדי עתה בבית. וישאלני השוטר את כרטיס הזהות99 ואלך לקחתו ואתן לו. ובתתי את הכרטיס לו שאלתיו, אם מותר לי לדעת מדוע הוא צריך לדעת את שמות[י]נו. ויאמר אלי שהוא צריך לרשום בספרו כל היושבים, שיושבים ברבע שלו. וירשום את שמי ויאמר אלי שבשביל שאר בני המשפחה יבא לרשום את שמותיהם למחר בחמש. בבא אבי ואמי ואחיותי הביתה, ספרתי לאבי בחשאי על אודות השוטר שהיה. אבי נפחד קצת ויתחיל לחשוב בדבר. למחר נודע גם לאמי ששוטר היה כאן ותפחד אמי מאד. בערב חכינו על השוטר אבל לא בא. למחרת בבקר שמענו פתאום צלצול ארך מאד. שוטר צלצל. אחותי פתחה לו הדלת ותבקשהו לעלות ולבא לחדר. אבי קדמו ויובילהו אל המטבח. שם התחיל השוטר לשאול את אבי את שמות האנשים שיושבים כאן. וישאל גם כן לאבי מדוע לא נתן עוד לרשום את עצמו בעיריה. כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל, ויש[ו]ב אנו יושבים בשׂחרבּק. אבי ענה לו איזה תירוץ, והסוף היה שבקשוהו שלא ירשום עוד אותנו בספרו ושיחכה עד השבוע הבא. השוטר הבטיח שימלא את רצון אבי ויתן אבי עוד לו תבת סיגרטות וילך לו השוטר. על ידי הדבר הזה נכנסה כמובן מהומה גדולה לביתנו, כי אין אנו יודעים כמעט מה עלינו לעשות. אמי חפצה שנלך מכאן ושנשכור לנו בבריסל עצמה דורה, כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל וכשאנו חפצים להרשם עתה בעירית שׂחרבּק, עוברת העתקה זו דרך הגסטפו, הינו המשטרה הגרמנית. וכמובן אין אבי רוצה כלל וכלל כי אחרת סכנה גדולה עומדת לנו. אני הייתי מוכרח ללכת כל היום לבקש בעתונים דירות ולעשות עוד יתר העבודות. אבי הלך לבקש את האיש שעזר לו הרבה בהרשמו בעירית בריסל ומחר תהיה לו פגישה עמו. בין כך וכך אמי עצבה עד מאד. בכל רגע פנאי היא בוכה. ובערב יראה עוד ללכת לישון כאן כי חשבה שמא יבואו הגרמנים לקחתה בלילה, כי מנהגם לבא בלילה.

בכתבי כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות ותודה לאל לא קרה עוד כלום. יושיע נא הקב"ה לעמו ויושיענו נא מצרה זו, כי אי אפשר עוד לשאת.

הכל מה שנראה לי ומ[ה] שאני מרגיש בקראי באלה הפרקים שהזכרתים למעלה, מוכרח להיות אמת, כי אחרת אָבד אבדנו, כי אי אפשר עוד לשאת את הצרות, באמת אין־סופיוֹת הנה.

היום אחרי הצהרים הכרתי לדעת עוד פנים מן הצרות הרבות. אחותי ספרה לי שהאשה שכתבתי כבר פעם עליה, שנחטפה עם כל משפחתה, נשתגעה!! מקדם לא העליתי אף פעם אחת על דעתי שמגדל הצרות אפשר להשתגע, אבל עתה נוכחתי שגם צרה זו לא שכחה אותנו. השגעון גם כן נכנס אלינו. התוכחה הולכת ומתאמתת לפני עיני מלה במלה, אות באות. ובשמעי שהאשה הטובה הזאת נשתגעה, הבינותי פתאום ממה יראתי כה עד עכשו. עד הנה בראותי את אמי יושבת שקועה במחשבותיה החילותי לצחוק בפניה ולעשות לי הלצות, כדי שלא תהיה כה שקועה במחשבותיה. ומפעם בפעם אמרתי לאמי שלא נתן לדחוף אותנו ולא נתן להשפילנו, אלא למרות רצונו של הרשע וכל חבריו – ימחו שמם – נצחוק ונהיה שמח. עתה מבין אני מדוע עשיתי את זה. כי הלא יש עוד בעולם שגעון, ואם ישנן צרות שיכולות להסב אותנו אז הן צרות ישראל שהן באמת אין־סופיות, אין־סופיות.

כמובן שבמצב כזה לא הרביתי לקרא ועוד פחות הרביתי ללמוד ערבית.

מן החזי[ת]ות באות רק שמועות “טובות”. הגרמנים נסוגים אחור בכל מקום, בין ברוסיה בין בצפון אפריקה. הגרמנים מודים אף בחלק גדול של ההסגות־אחור האלה.

”.