ב' באדר ב' תש"ג

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:46
נכתב על ידי Super User
כניסות: 204

מה לעשות! מה לעשות? הריקות שכבר כתבתי עליה התפשטה בי ומלאה את כל קרבי. כלום־מחשבה חדשה, שום רעיון לא נכנס בי מכמה ימים. כבר נסיתי כמה דברים ואף אחד מהם לא הועיל. מתחלה נסיתי לאחר מאד ללכת לישון ושכבתי בשלוש, אבל לא הועיל לי זה בכלום. כבר שני שבועות ואולי עוד יותר המעטתי את מספר סעודותי משלוש לאחת ליום, שעל ידי זה הנני אוכל רק פעם אחת ב“מעת־לעת”, אבל עד עתה לא הועיל לי זה גם כן בכלום. אולי יועיל עוד, אבל עד עתה נשארה אותה הריקות בקרבי אותו האי־רצון לכל דבר. כבר בקשתי כמה פעמים אחרי הטעם, אבל בבטחה לא יכולתי עוד למצוא טעם.

חושב אני שכל הדבר הזה בא מטעם שכבר מקדם היה, אבל עתה שבא לי ביתר חזקה. הוא הדבר שאני יושב כאן במנוחה והשקט ואחַי הם במקום עבודה, במקום פרעון, במצב שד' לבדו יודע איך גרוע הוא. אולי תלך לה הריקות הזאת במהרה, יש סמנים לזה אבל בבטחה אינני מרגיש עוד כלום.

בעת האחרונה אני חש את עצמי כה בדד, כה ערירי, שרגש זה לא היה לי עוד עד עכשו. חש אני את עצמי כה רחוק מכל אחַי, מכל דבר יהודי לאומי. וכל דבר שאני רואה שמעורר בי זכר לדברים האלה אני מחבק ושׂמוֹ ללבי בחבה שלא הכרתיה עד עכשו. כה מצאתי בספריה הערבית כאן לוח לבתי־ספר לארץ־ישראל. כבר לפני איזה חדשים מצאתיו שם וגם לקחתיו הביתה, אבל אז לא חשתי את עצמי כה ערירי כמו שאני חש את עצמי עכשו. ולפני איזה ימים שאלתי שוב את הלוח הזה ואתה קראתיו ברוח כולה אחרת מבראשונה. עלה היה לי כמכתב, כסמן של חיים של שאר בני עמי אלי. כה אוהב אני ומחבב אותו שכמעט אי אפשר לי להשיבו לספריה. שם הלוח הוא “מולדתי”.

כמה פעמים לא בטאתי כבר את המלה הזאת בחבה בימים האחרונים, ובכל פעם בחשבי בה אני מתמלא כליון נפש אליה ונפשי עורגת אל ארצי שכה אהבתיה ואוהב אני עוד עכשו. עוד בימים לפני המלחמה נכספ(ה) לבי אל מולדתי אל ארץ ישראל, אבל עתה גדלו החיבה והעריגה אליה עוד שבעתים. כי רק עכשו מרגיש אני כמה נחוץ לנו מולדת, כמה דרוש לנו ארץ שבא נוכל לשבת במנוחה בשלוה ובהשקט כמו שכל עם יושב על ארצו.

הוֹי, כמה אהובה היא לי מולדתי, כמה עורגת נפשי אליה. בכל פעם בעמדי להתפלל תפלת ש[מונה] ע[שרה] אני מ[ת]כוֵן את כל רוחי ואת כל מחשבותי אליה, אל אהובתי,

ואני רואה אותה לפני עיני; רואה אני את קו־החוף, רואה אני את תל־אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון ועד ים המלח וראה אני אותו זורם.

וגם הארץ מעֵבר הירדן רואה אני – הכל כאשר לכל מצַיר אני לי בכל פעם ופעם במחשבותי בעמדי להתפלל

. ובהתפללי ואיני רואה את ארצי הנחמדה לפני עיני, אז כאלו לא נתקבלה תפלתי וכאלו דברתי אל הקיר.

אוֹי, הכל כה אהוב אצלי. הכל הכל. עמי וארצי אינם יוצאים אף לרגע ממחשבותי, כל היום הם בראשי. בימים האלה אני חש ומרגיש כמו שלא הרגשתי עוד עד עכשו,

כמה אהוב הוא אצלי עמי ישראל וכמה נחמדה היא ארצי ארץ־ישראל. כבר כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה;

אם עוד יתנני הקב"ה לעמוד וללכת בה? הוֹי, כמה נפשי עורגת אליך מולדתי, כמה עיני כלות אליך ארצי, ארץ ישראל!!