י"א תמוז תש"ג

בימים האחרונים, או יותר נכון בשבועות האחרונים, הרביתי להתרועע עם נער אחד מבית הספר שאני מבקר ללמוד לכתוב במכונת כתיבה ועוד דברים, ועל ידי התרועעותי עמו התרועעתי גם עם חבריו ובעיקר עם חברותיו. אף על פי שבכל העת הזאת, הינו בכל עת מגעי עמהם, חשתי כמה זר אני להם, לרוחם למחשבותיהם ולכל הוָיתם, ולמרות הרגישי את ריקות חייהם, לא יכולתי להפרד מהם. להפך, כח המשיכה שלהם הלך וחזק וכמעט היה אי אפשר לי להבדל מהם יום שלם, בלי להפגש עמהם פעם. אבל היום נוכחתי לדעת במדה היותר מכרעת את ריקות הויתם ואת חסר תכן, אפילו היותר קטן והיותר פעוט, עד שהחלטתי להמנע מחבורתם ככל האפשר מהיום והלאה.

בינתים נתהוו שינויים בעולם שערכם יכול להיות מכריע בענין המלחמה. ברוסיה התחילו הגרמנים בהתקפה גדולה נגד הרוסים, ואיזה ימים אחר התחלת התקפה זו עשו האנגלים והאמריקנים בעזרת חיילים וכל עמים בעלי בריתם פלשה בסיסיליה. בעקר הדבר האחרון הוא חשוב עד מאוד. אם יעלה בידי האנגלים ושאר בני בריתם לכבוש את סיסיליה, אז נראה שהמלחמה לא תארך עוד הרבה ותסתים בנצחונם.

כך הוא המצב הצבאי כיום. את דעתי בענין סוף המלחמה ומה שמחובר אליו כבר כתבתי כאן כמה פעמים. ולמרות השנוים שחלו באחרונה, לא שניתיה. להפך, עתה אני מוּכח יותר מבעבר, שמלחמה זו לא תסתים כמו שכה הרבה אנשים מדמים בנפשם ושעתה נראה כה הרבה יותר אפשר. אינני מוּכח מזה מטעמים גלוים, כגון מצב הצבאי או ענינים כאלה, אלא מוכח אני מזה מפני שאני מרגיש בקרבי שאי אפשר הדבר שכל סבלת[י]נו שסבלנו ושאנו עוד סובלים, תהיה בחנם, ושכל זה שעבר ועוד עובר עלינו לא תהיה אלא הכנה לצרות יותר גדולות ויותר נוראות, שלא היו לנו עוד מאז היינו לעם. כמובן נראה ש“הרגשה” זו איננה כה מכריעה ושאפשר מאוד שלמרותה יתהוה המצב כולו אחרת ממה שאני חושב. אבל בשבילי אין לי דבר יותר מוכיח בשבילי ויותר חזק כמה שאני מרגיש בקרבי. והימים הבאים יוכיחו אם כל זה מה שחשבתי עד עתה, כל זה מה שנתבשל בקרבי ומה שעתה לרעיון חזק ועז, הינו זה שמהוה את כל הויתי את גרעין רוחי, אם כל זה יהיה לאפס, או אם כל זה יהיה אמת ונכון – ואז יהיה זה בשבילי להוכחה היותר חזקה למטרת חיי שהצבתי לי מאז. לא בשביל[י] מתחנן אני מאלוקי, שיהיה הכל כמו שחשבתי ושיתהוה הכל כמו שכבר מתואר מאז, כי רק לטובת עמי האהוב רק לאשרו, ושכבר יהיה קץ לגלותנו בת אלפים שנה.