ט“ו תמוז תש”ג

כן, שמח אני, אינני חפץ ואינני יכול לכחד; אבל אם תשאל איזה שמחה, מה טיבה של שמחה שאתה שמח עתה, אז אוכל לאמור לך ששמח אני שמחה כזו שרק יכולה להדגיש יותר הכאב, להבליט יותר הצרה, להעמיק ולחדש את הפצע שאינו ח(ו)דל מלהזיב דם. כן, שמחה זו מאותו מין היא, כמו נטפי המים היחידים שהם רק מגבירים את הצמאון, רק מחז(י)קים אותו, כך היא. כי איך אוכל להשתמט מצרת עמי, איך אוכל להתחמק מיגונו שהוא יגוני. בעצם ה“שמחה” היום, בראש שיאה, חשתי ביתר חזק, ביתר תקף צרת עמי, עמי האהוב והחביב. עמי היקר.

היום עמדתי בנסיון בכתב־קצור. בעזרת השם עמדתי בה. הבחינה היתה בבקר, ואחרי צהרים הצרכנו לשוב לקבל את התעודות. ולפני נתינתם קרב נער לפסנתר ואחר שנגן איזה נגינות, קמו כבבת אחת כל האנשים שהיו באולם ויתנו כבוד לשירת עמם. גם אני קמתי, לא חפצתי להוציא את עצמי מן הכלל, ובהיותי כה עומד חשבתי בלבי כדקירת חרב, לבי התכוץ מכאב. ברגע זה חשתי כאב עמנו, ראיתי צד חדש מצרת עמנו, צד שעד עתה לא ראיתיה[ו] בבהירות כזאת. הינו כבודנו, כבוד עמנו. כאן היו לפָנַי בני עם רוח הסדר, רוח המשטר אנו מן היותר גדולות והיותר מפותחות, ואף על פי אחרי שמעם איזו נגינות משירת־עמם קמו כאיש אחד ויתנו כבוד זה. ואז עלה על דעתי כבוד עמנו, כבודנו ההולך ונתחלל מיום ליום. בכל מיני האפשרויות רודפים אחריו, מתאמצים להקניטו ולהקטינו עד כמה שאפשר.

בתפלתי ובעיקר בתפלת השמונה־עשרה הצרכתי כבר כמה פעמים לשנות את ענין “הברכה”, את ענין התחנה, להתאימם ככל האפשר עם גדל צרותינו ועם נוראותן. ובין זה שניתי גם כן ברכת “ראה בענינו” והוספתי בה תפלה שיראה אלוקינו בקלוננו, שיחוס על כבודנו שהוא גם כן כבודו. על ידי זה אני מתאמץ להביע את כאבי הבוער בקרבי, אבל כמדומני שזה לא יספיק. תחנות ובקשות אינן יכולות להש[י]ב כבודנו המחולל בכה הרבה פעמים ומסבות. כאן רק המעשים יכולים לפעול. חוסה ד' על כבודך ורחם על עמך.