כ' תמוז תש"ג

בשבוע העבר לא קרה הרבה. שום דבר לא עבר שהיה אפשר על ידו שנשמתי, שאינה חודלת מלרדת מטה מטה, תעלה מה. חש אני שהתרוקנותי אינה חודלת מלפעול, וכמדומני שכבר מצאתי הסבה שלה, היינו מצאתי שאני כלל וכלל חסר תכן. כן, יש לי מטרה שלא פעם ולא פעם דברתי וכתבתי עליה, אבל בין המטרה ולתכן יש עוד מרחק והבדל גדול. כי הצבת המטרה נעשית רק פעם אחת, אבל הדרך אליה, הינו התכן, צריכה להשאר תמיד. ובשביל שתשאר צריך שתהיה אפשרות, אפילו היותר קטנה, שתוכל להוביל למטרה. ואני הנני חסר כל אפשרות כזאת. מה אוכל לעשות בכדי להתכונן למטרתי שהצבתי לי. כן, כבר כתבתי כמה פעמים על דברים שאפשר לעשות לשם זה, אבל עד עתה לא הספיק אף אחד מהם. ומה שעוד הרבה יותר חמור בשבילי, זה שאני חש בכל יום ויום שההכרעה הולכת ומתקרבת ואני אינני עוד נכון. על ידי מה יש לי ההרגשה הזאת, אינני יכול להגדיר בדיוק. המצב הצבאי אמנם שהורע בשביל גרמניה ובעלי בריתה, אבל עד עתה לא נראה לי עוד שהיא כבר בסוף כוחותיה, לא, כלל וכלל. אבל מה אוכל לאמור או לחשוב כשאני רֵק. איזה זכות יש לי לדבר על דברים כאלה. במצבי עתה חש אני את עצמי כמשולל כל הזכויות. אקוה שבמהרה ישתנה מצב זה.

כבר כתבתי כאן פעם על אודות נער נכרי שהכרתי לדעתו בבית הספר שבקרתי עד לפני שבוע. אנחנו התרועענו כמדומני שני חדשים. הנער הזה עשה עלי רשם חזק מאד. אינני יודע בדיוק על ידי מה, אולי על ידי ישׁר לבבו או על ידי לבו הטוב עד מאוד. מכל מקום יודע אני שהרֹשם שעשה עלי לא ימחק במהרה. הנער הזה נסע בשבוע הזה לאנגליה. כך אמר לי לכל הפחות, ויוסף לזה שהוא הולך בעזרת אנשים שישנם כאן בבלגיה, ולרגלי נסיעתו נפרדתי ממנו. הפרדה עשתה עלי רושם שחדר עד לתוך תוכו של לבי. בשעת הפרדה עלתה המחשבה בראשי: אולי אסע גם אני לשם, אבל באותו רגע דחיתי מחשבה זו. לא, מעמי לא אפרד. הדבר היחידי שיש לי עוד, הינו שאני יחד עם עמי בצרה. לא אסיר ממני.

באחד הימים האחרונים שאלני נער, שהוא בן לאנשים שישנתי אצלם בשבועות הראשונים אחרי בואי לבריסל, מלבד הלילה הראשון, אם רוצה אני לשהות את ימי החופש עמו בארדֶנֶן. אני דחיתי את ההצעה בשתי ידי ובהחלטה כזאת, ששמחתי בעצמי ממנה לאחרי חשבי על זה בהיותי בביתי. כן, החלטה זו שמביעה בשבילי את קשורי בעמי, היא התקוה היחידה והבטחון האחרון שיש לי עוד. אולי יהיה עוד מה ממני. אולי? ואתה ד', תן נא תכן לעבדך! תן נא!