ו' אלול תש"ג

ואז עלתה פתאום בי המחשבה לעלות ארצה ישראל, להסתפח אליהם על אחי החביבים ולעזור במלחמתם ובעוד דברים אחרים. ואז בחשבי ראיתי והכרתי לדעת שאפשר מאוד שתתגשם מה מזה שיקרה עתה בארץ מולדתנו. כי בקשר עם מה שקורה כאן באירופה נוכחתי לדעת כי גרמניה וכל פעולותיה לא נעשו ל“התקדש” בה. אולי כל הויתה היתה רק לרשם את האנטישמיות, אבל עתה נראה לי שגרמניה אינה עוד אלא שדה משחקם של שאר הממלכות. ואף על פי שעמנו עתה עוד בסכנה גשמית כמו שלא היה עוד עתה, אף על פי זה מתראית עתה סכנה שהיא עוד שבע פעמים חמורה ממנה, הינו הסכנה כי בבא רוסיה או גם בבא אנגליה ואמריקה לתוך אירופה יטבעו כל היהודים ויתבוללו בין הגויים. וכבר חשבתי על זה, על ההתבוללות האחרונה. אולי יראָתי ממנה אינה רק היראה שהיה לכה הרבה מבני עמ(י)נו בכה הרבה עתים וזמנים שונים, שדוקא ברָגעם יתבוללו היהודים, ושעל ידי דברי הימים נתוֹכחנו שיראתם היתה יראת שוא. כמדומני שכאן ועתה אין הדבר כך. כי נגד האנטישמיות הרשמית שקמ(ת)ה בשנים האחרונות, עלתה גם השתפניות שהיא כידוע אינה עושה כלל וכלל חלוק בין יהודי ללא יהודי. וזה אינו רק על הניר, כמו בעת המהפכה הצרפתית, שזה אינו פועל אלא שנים מספר לאחר הגזרה, אלא כמו שיש לראות ברוסיה. בעקביות עד לקצה. וכמובן מעמדת ראות לאומית־אמונתית־יהודית אי אפשר שזאת תהיה תכלית כל סלתנו, צרותינו יגונ(י)נו ושאר מצוקותיה שעברו ועוד עוברים כיום עלינו, והיא כמה שאני מוּכח באמונה שלמה אינה יכולה להיות סוף גלותנו. ועל כן נראה לי שזה שהולך ומתגשם בארץ מולדתנו, ובעיקר זה שיתגשם עוד, הוא כהרמת נס לאחינו כאן בגולה בשביל הימים הבאים. על כן נפשי נכספת יותר משהיה עד עכשיו הדבר, לארצי האהובה, והחלטתי לעלות אליה למרות המצב של עכשיו שכמעט אי אפשר לעבור הגבולים בלי תעודה ולמרות שעתה עוד התחדד[ה] ההשגחה אצל הגבול לרגלי סכנת האריצה. והנני מתכונן מעכשיו לעליה לארץ מולדתי, ובעת היותר קרובה אנסה בעזרת אלוקינו לעשות הדבר. ביום הראשון העבר דברתי עם “חברי”. הוא נער נכרי, ובדבּרנו כה על מצבי אנגליה יצא פתאום מפיו, היהודים המטנפים. חפצתי לו לענות, אבל אחרי חשבי קצת ראיתי שיותר טוב לשתוק. אבל אחרי חשבי הוּכחתי לדעת ששאלת היהודים, הינו שאלת עמי החביב והיקר, אפשר רק להפתר מעמדת ראות יהודית סוביקטיבית. עמדת ראות זו שכבר יש לי כמדומני מילדותי ונתגברה ונתחזקה משך אז מאוד. ועמדת ראות זו אני מקוה שתשאר לי תמיד במשך חיי, ושיזכני אלוקי על ידי זה לראות להבחין לברר ולהבין בעין חדה את כל שאלות עמנו בין בעבר, בהוה או בעתיד, כי יודע אני בבטחה גמורה שעל ידי כל המצוקות שעברו עלינו משך כל ההיסטוריה שלנו קבלנו זכות זה, ועל ידי המעלה הרוחנית הכללית של עמנו זכ[י]נו לרומם את שאלת עמנו לשאלת כל האנושיות, בהווה או בעתיד הקרוב. עכשיו כשהגעתי לסוף המחברת הראשונה של יומני יוצאות רגשות תודתי בראש וראשונה לאלוקינו, אלוקי ישראל, ששמרני ושמר את משפחתי, בימים רעים כאלה, ושזכּני להכיר ולדעת, למרות הצרות והמצוקות התכופות בעת הנוראה שפגעו את עמנו, את הנהגתו האלוקית ואת שמירתו הנשגבה.

ולבסוף יוצאות מחשבותי לרבי מורי ואלופי, מר גרעבל, שזכרונו לא עזבני משך השעה שעזבתי את עיר מולדתי א' ושרק המעטתי כה לכתוב עלי[ו], על ידי שלא חשבתי את נפשי לדי טהורה לדבר על האיש החביב והיקר לי עד מאוד.

אלי אלי כה קרוב אתה לי וגם כה רחוק תמיד מבקשך עבדך תמיד אלי מחשבותי אליך ומעשי כהן אלי אלי אל תרחק ממני שמע־נא לקול תחנתי חנני ורחמני את עמך שעל היותו כה קרוב וכה רחוק!!

אתה רוג’ה ואני משה, יחד דברנו על הא ועל זה, הנני הולך לי ומברך בזה נסוע ומברך ושתגיע למקום המקווה.

עמי מה אוכל לאמור לך מה אדבר להצדיקני: מעשי יצדיקוני ובטח בטח אשוב אליך עמי, לך הייתי ולך אהיה ממך באתי ואליך אשוב בשבילך אעבד אשאף, עמי יקירי. ואלוקינו בטח ירחמני, לא ישליכני ממנו. אלקי, אתה ידעת את לבי אתה הכרתני. לך ידועות כל מחשבות לבי. ד' רחם נא על עבדך, רחם!

משה משה ויאמר הנני ויאמר ולחש יחידך

לפנינו דורכים/ בדגלים הקדושים / גבור[י]נו הנהרגים / ומעלינו גבורי אבותינו / ארץ! ארצנו! / הננו

אלקי עמי / אלקי רוחי / אלוקי / אתה צורי / ומשגבי / לך קותי / ואקוה / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלקי / במה אוכל / להודך / במה אוכל / לקדמך / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלוקי / אני עבדך ואתה אלי / אלוקי / צורי ומשגבי / אותך אעבוד / ביראה ופחד / אותך ועמך / עמי החבי[ב] / אלי אלי / אלקי עמי / אלי אלי / אלקי.