האדם אחראי לתוצאות מעשיו הרצויות כמו לבלתי רצויות

אלי אלי, רחמני בזכות כל הטוב וכל העריגות שמאסתי, ושרק בך בחרתי אלי אלי נא!

מעשה שהיה כך היה. איזה חדשים אחרי בואי לבריסל אמר אבי אלי: משה, מה תאמר מזה שתבקר כאן בית ספר ללמוד לכתוב על מכונת כתיבה וכתב קצור. כשתבקר בית ספר כזה תלמד גם כן לדבר היטב צרפתית. אני עניתי שכשאבי חפץ בזה לא אסרב, וכעבור שבוע כבר הייתי רשום בבית ספר. מאז הלכתי בכל יום ויום מלבד בשבת ויום ראשון לבית ספר זה. למדתי והתקדמתי; אבל הכל נשאר כמו שהיה אף שנוי כל שהוא לא נתחולל באמת עמי. הייתי עוד אותו (ה)משה שנסע מהולנדיה, אבל הכל נשתנה תכלית שנוי בהכנס לבית־ספר זה נער שמעודי לא ראיתיו עוד עד אז. שם הנער הזה הוא מַרסל דוטרנג'. הנער הזה שהוא בן עשרים ואחת כמדומני, השפיע כה הרבה עלי עד שאני בעצמי משתומם מזה. בכל ימי היותי בבריסל לא הלכתי עוד אף פעם אחת לבית ספר לשמו, הינו לא לשם לראות הסרט. אמנם בתחילת בואי הנה נכנסתי איזה פעמים בבית כזה אבל לא לשם הסרט אלא פשוט משום שהיה מסוכן ברחוב ולי לא היה שום ניר. אבל אחרי קבלי ניר זהות לא בקרתי עוד.

מר גרעבל

כמה אהבתיך / כמה חמדתיך

מורי! אבי!

כמה נפשי אליך ערגה / כמה לבי אליך נכסף

מורי! אבי!

בכל מעשי / בכל הגיגי / אתה מורני

מורי! אבי!

בכל מחשבותי/ בכל רעיונותי / אתה מוליכני

מורי! אבי!

הורי הולידו גופי / ואתה חלת רוחי

מורי! אבי!

זכרונך תמיד יזכירני / דמותך תמיד תוכיחני /

רוחך תמיד תורני

מורי! אבי!

באשר אתה שם: שלום! שלום!

לך ועל כל ישראל שלום שלום!

אין לשאת כך, בגלוי, ספר תנ"ך בעברית.

– מדוע לא, אדוני?

– מפני שרואים – והרי הגרמנים בכל מקום – שיהודי אתה.

– אך סלח־נא אדוני, אינני יהודי.

– וכי מה אתה?

– הולאנדי אני.

– בהיותך הולאנדי אפשר ואפשר שאתה יהודי.

– פרוטסטנטי אני.

– אך בהיותך פרוטסטאני יכול אתה להיות גם יהודי.

– אך אדוני, שאלתני אם יהודי אני, ואני עניתי לך, שאינני יהודי. שוב שאלתני מה אני אפוא, ועניתי לך, שהולאנדי אני ופרוטסטנטי. אף־על־פי־כן ענית לי, שאין הדבר מונע היותי יהודי. ובכן לאיזו תשובה ציפית כששאלתני, אם יהודי אני, באמת,

אדוני, יכולים להיות כל אלה ולהיות אותה שעה יהודי.

אלפים שנה / אנו גולים

אלפים שנה / אנו סובלים

אלפים שנה / אנו צופים

לישועתנו המתמהמהת.

אלפים שנה / אנו נדים

אלפים שנה / אנו נעים

אלפים שנה / אנו קווים

לגאולתנו המתאחרת.

עתה הננו / פה עומדים

בשנת המאה / העשרים

הננו עומדים / וקווים

אלקינו התושיע?

כן אלוקינו / אתה תושיע

כן גואלנו / אתה תגאל

אתה שכחת – ותזכור

אתה זנחת – ותשוב

אתה תשוב / ותשיכנו

אתה תרחם / ותחננו

אתה תטענו / על ארצנו

תכיננו על נחלתנו.

בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי שאפשר לו לשאת חרב יקום ויתנפל על גרמני, לנקום ממנו את דם אחינו ואחיותינו ואת כאבם הכמעט־אין־קצי. לא, אחי החביבים, כשמדברים בישראל על נקמה כזו, מלוה זה תמיד מתפלה לקב"ה שהוא יקוֹם את נקמתנו. כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום נצטרך להתקומם לכל העולם כּלו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.

לא, אחי, בדברי אליכם על דבר נקמה דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו, לצרות[י]נו של היום ולצרות כל הגלות הארוכה שאנו סובלים זה יותר מאלפים שנה, תהיה הקמת ארצנו [ו]ישובה על ידי עמנו והשבת עמנו החביב לארץ נחלתו. זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידנו לקוֹם. לנקמה זו אנו מבקשים בראש וראשונה עזרת אלוקינו. אלקי ישראל, ששמרנו משך כל הגלות מאבדון. הוא יושיענו בטח ויכיננו מחדש על ארץ נחלתנו ארצנו הקדושה ארץ־ישראל, אבל אל תחשבו אחי היקרים