7 בדצמבר 1942 - לילה

בימים האחרונים לא קרה לי ולסביבתי כלום. כבר הדלקנו הנר החמישי בערב הזה, וחנֻכה הולכת ומתקרבת לסופה. לנסים אינני מקוה עוד בחנכה זו. בכל יום ויום הולכים וחוטפים יהודים. פעם נותנים דקירה כאן ופעם דוקרים שם. אומרים שלגרמנים יש אנשים מיוחדים שסובבים בעיר לראות אם יושבים פה או שם יהודים ואז הם מראים דירתו של היהודי לגרמנים והם באים במכונות המשא(ה) שלהם וחוטפים את אחינו. כבר הרבה פעמים אמרו שעד התאריך הזה או הזה יחטפו, ואחר כך יחדלו. אבל כבר הרבו מאד בנתינת הזמנים האלה ומכּלם יצא אפס. הגרמנים אינם ח(ו)דלים כלל מלחטוף יהודים.

מן חזי[ת]ות המלחמה אין חדשות כלל. נראה שהתקפת הרוסים נתרפתה או חדלה כבר בכלל מלהיות. בצפון אפריקה לא נעשים גם כן מאורעות שיוכלו להשפיע על מהלך המלחמה או לקרב את סופה.

אמי מ(ת)קוננת  מאוד בימים האחרונים, בפרט על ידי האיש הזה שנסע לפני איזה ימים לשויציה. נראה לי שגם אבי חפץ כבר לנסוע. בימים האחרונים אין לי כמעט עוד חשק לעשות איזה דבר. כשמקוים לנסים ואף מאורע כל שהוא נעשה, אין דחיפה או חשק יכול להתעורר בלב האדם. כבר חשבתי הרבה פעמים אם באמת גרמניה תנצח במלחמה זו. ליהודים כה ברור שאנגליה היא יותר חזקה מגרמניה ושהיא תנצחה. אבל סוף סוף מדוע באמת חושבים הם ככה, משום שתחת הגרמנים לא נוכל לחיות ולא ינתן לנו לחיות. אבל זה אינו עוד ראיה לדבר, אם אנגליה תנצח או גרמניה. אבל מי שינצח אינו נוגע כלל אלי. העיקר הוא, שאנחנו, היהודים, נִגָאֵל ונִושֵע מצרות הזמן. אפילו ימות חלק גדול מן הגוים אינו נוגע לי כלל. יפלו כמו הזבובים. שמעתי כבר הרבה פעמים אומרים באידיש. באמת כך הוא. יומתו הם ואולי יהיו כפרה לנו. בעת האחרונה מפקפק אני יותר ויותר בזכותה של אנגליה שעל ידיה היא צריכה לנצח במלחמה זו. הלא באמת קשה במה זכותה של אנגליה כה גדולה? הרבו כה להטיב עם בני האדם. כמדומני שהעניות איננה חסרה באנגליה וגם אצל בני בריתה ישנה במדה בלתי מועטה. לפני איזה ימים שמעתי “מלה” טובה מיהודי אחד. “הגרמנים יהיו כפרתם של האנגלים, והאנגלים יהיו כפרת כּלנו.” כך צריך באמת להיות. בזה אפסיק עתה כי כבר אחוז שנה אני מאד. ליל מנוחה! עמי!