ליל 8 בדצמבר 1942

כבר תכף אחרי בוא(י)נו לבריסל, והשגנו דירה, אמרה אמי הרבה פעמים אל אבי ואלי מה יהיה אחריתי. אני הולך כל היום בלי עשות כלום. קורא אני לפעמים עברית, אבל מזה אי אפשר שתצא איזו אחרית, לפי דברי אמי. בשמעי כדברים האלה מפי אמי בפעמים הראשונות שָחקתי מהם. גם [אבי] לא שם אליהם לב. אמרתי איך תוכל לחשוב עת כזו בסוף או באחרית טוב, הלא היום עלינו רק לעסק בשאלת חיים. וגם אבי ענה לאמי כדברים האלה מדי דברה בענין זה. גם בימים האחרונים נגעה אמי בענין הזה וַתּאמר כדברים האלה: מה יהיה בסופו של זה (ב“זה” כִּוְנה אלי) ואני שחקתי שוב על הדבר הזה, אבל בהותי לבדי הֵחִלותי גם אני לחשוב בדבר הזה. מה באמת יהיה סופי? מה אהיה? הלא מובן שהמצב הזה שאנו מצואים היום בו לא ישאר לעולם. אולי יארך עוד שנה או שנתים, אבל אז מה יהיה עמדי. הלא פעם צריך גם אני ללכת לעסוק בדבר פרנסתי. מתחלה חפצתי לדחוף את כל המחשבות האלו מראשי, אבל הן הלכו הלוך ושוב ולא יכולתי להפטר מהן. אז החלותי באמת להתעמק קצת בענין זה. אחרי חקוּר הרבה מצאתי שהיֹתר טוב בשבילי הוא להעשות…מדינאי. כן, מדינאי חפץ אני להעשות עתה. לא מדינאי סתם, אלא מדינאי עברי בארץ ישראל, כי נראה לי שאף על פי שדרך [נס] נצטרך לצאת מצרותינו של היום, השאר, ז.א. חיינו על אדמתנו, לא יהיה עוד כלל וכלל על פי נס. אז ישוב הכל כמו שהיה. בודאי יהיה קצת שנוי ביחסי העמים ליהודים ואולי גם ישתנו קצת יחסי העמים לבין עצמם, אבל זה אינו מוצי[א] כלל מן העולם, שהכל יהיה בדרך נס אז. הלא מובן מאליו שרוח עמנו שהיא כה גלותית לא תוכל להשתנות בבת אחת, אף לא בדור אחד. עד הזמן שנשוב להיות כעם חפשי גם בגופ(י)נו וגם ברוח(י)נו (והאחרון הוא העיקרי), על זה צריכים לעבור דורות שלמים. לזה צריכים אנשים שינהגו את העם בדרכים שיובילו סוף כל סוף לחרות הרוח.

עוד סבה אחת שעל ידיה החלטתי להיות מנהיג עמנו ז.א. למדינאי היא שלשאר האו[מ]ניות צריכים ללמוד זמן רב בספרים רבים. כּוּנתי היא זו. למשל, כשאני חפץ להיות מלומד במדעי הטבע, צריך אני ללמוד קודם כל, כל אלה הדברים שחדשו חכמי המדע הזה עד היום, ואחר גמרי ללמוד ולדעת זה, אוכל עתה ללכת לחשוב גם בעצמי במדע הזה, ז.א. לחשוב באֹפן אקטיבי שאוכל לחדש מה. לא כן הוא במדינאות. שם לא צריכים ללמוד באפן שיטתי (זה שאי אפשר לי היום). כל מה שלומדים בכלל הוא מוכשר להשתמש בו, וגם בראש צריכים לדעת להשתמש בשכל. ואני שאני יהודי “חרד”, מקוה גם כן שבקב"ה יעזרני בדברים ששכלי יקצר.

על כן מהיום ואילך אֲכַוּן את הכל מה שאי עושה ומה שאני חושב רק לנגד מטרה זו. ארבה במובן ללמוד בתנ"ך כי רק לפי רוח ספר זה יכל ישראל של העתיד לחיות. אין דרך אחרת. גם ארבה לפי האפשר לי ללמוד בספרים עבריים שהם עוסקים בדבר היהדות ועל ידי זה ארחיב את ידיעותי במדעי עמנו.

עתה ממעשי היום: האיש הזה שהזכרתי כבר איזה פעמים, שישב נוכח(י)נו (בהג) ויבא גם כן לבריסל ויסע הלאה לשויציה, שב לבריסל. האנשים שחפצו להובילו מעבר לגבול היו רמאים. באמצע הדרך קפצו מתוך הרכבת. ויקפוץ גם הוא אחריהם כי חשב שהם הולכים עתה להכניסו לשויציה. בקפיצה זו שהיתה דרך החלון, פצע את ידיו, ובקומו מן הארץ לא ראה עוד האנשים האלה. אז חכה איזה זמן עליהם וירא כי לא באו, אז הבין שרמוהו. בצרות גדולות – צם שני ימים רצופים – הגיע שוב לבריסל. על ידי המעשה הזה אבד לו הרבה כסף. מובן שכח אבי נתחזק במאד מאד על ידי המעשה הזה, כי אמי הללה כל היום את האיש הזה ותאמר שהוא הטיב להחליט, לא פקפק אלא החליט בבת אחת וכד'. אבל עם כל זה נראה לי שבאו איזה מכשולים בענין הארכת רשות(י)נו לשהות כאן בבריסל. מחר כבר עברו שלושה חדשים ואז יהיה סוף הזמן שכתוב על תעודת הרשות שיש עתה בידנו. אבל אבי הוא מלא תקוה וחושב שמחר נקבל את ההזמנות לבא לעיריה לקבל שם התעודות החדשות. עתה אלך לשכב ואגמר בפסוק זה:

אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך, ומשם יקחך.