ליל 10 בדצמבר 1942

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:32
נכתב על ידי Super User
כניסות: 219

אתמול שב אבי הביתה ויאמר שבענין הארכת הרשיון צריכים עוד לחכות עד יום הששי. נראה לי שבפעם הזאת לא יעלה בידי אבי להאריך את הרשות. אף על פי כן אבי עוד מלא־תקוה והוא אומר לאמי שבעזרת השם נקבלנה.

אתמול גמרתי מאמר של ד.א. פרידמאן על דבר י.ח. ברנר וגבוריו. המאמר הזה שקראתי מאותו המבקר איננו הראשון שלו. כבר קראתי ממנו מאמרים בקרתיים על ח.נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי. מאמריו הם ברבם כה ארכים שבשני המאמרים הראשונים לא באתי לסיום. גם המאמר הזה שעתה גמרתיו, ארך מאד, כחמישים עמודים. אבל למרות זה גמרתיו בפעם הזאת. כי היה באמת מענין מאד המבקר העברי הזה והשקפתו על תחית עמנו. מאד נגעו ללבי דברי הזקנה הינדה, שלה היתה ארץ ישראל גלות חדשה, מן גלות אחרת.

אחר גמרי את המאמר הזה חשבתי עוד מעט עליו. ובחשבי ככה נצנץ פתאום במוחי: לוּ ידעו בין ד.א. פרידמאן בין י.ח. ברנר את המצב שעמנו מצוי בו עכשיו, לא היו כל מחשבותיהם וכל הגיונותים וכל רעיונותיהם כאין וכאפס נגד כל הדברים שקורים היום. הלא רק בעולם השקט עד מאד יכול לבוא איש כברנר ולעשות מהומה קצת, או יותר מקצת, בלבות איזה בני־אדם. אבל בעת הזאת שהיא מלא[ה] רעש ושאון – מי ישמע קולם של אנשים כאלה. באמת בעת חשובה עד מאד חיים אנחנו. ואז באתי לענין חשיבות האנשים והרעיונות של דור העבר או שני דורות שהם אחרינו, ואמצא שרק רעיון ציון, ז.א. הציונות ויוסדיה, יש להם אפשרות לעשות עלינו עוד איזה רשם. כי רק אם הלכנו אחרי רעיון הציונות ושבנו לארץ ישראל היינו יכולים לקדם את פני הרע שאנו מצואים היום בו. אבל מכיון שלא עשינו זאת, גם זה אין לו עוד שווי הרבה בשבילנו. רק ידוע נדע שחטא[ת] שאין אנו יכולים לשערה תרבץ על מתנגדי הציונות, כי כל נפש שלא הובאה או לא הלכה על ידם לא"י, תהיה כאבן על לב אלה המתנגדים. אבל הציונות עצמה היא כולה כעין רמז לכל עמנו, לחטא הגדול שחטאנו. כי לוּ עשינו והלכנו אחר עצותיה הלבביות שיצאו באמת מלבות מנהיגנו, אוהבי ישראל עד מאד, לא היינו היום בצרה כה גדולה.

עוד מאמר אחד קראתי, מאת מ. טייטלבוים בענין מדור הנפש. בקראי המאמר הזה נוכחתי לדעת שבכל דבר ודבר אף הטפשות יותר גדולה יכולים להתעמק יותר מחיי אדם שלמים. מוּכח אני שכשיתנו לאיש חכם חתיכת עץ או אבן יוכל לחקור בענין זה כל ימי חייו ויוכל למלאות בו ספרים עד אין סוף. לא דוקא במה שימצא הוא בעצמו, אלא בעיקר מה שמצאו אחרים. מזה למדתי שאין עיקר שהאדם חוקר, אלא העיקר הוא במה שחוקרים. וגם יש לאמור על המאמר האחרון, ויֹתֵר חזק, מה שכתבתי על מאמר הראשון, שביחס למאורעות של היום הוא עוד פחות מאפס.

ומשני מאמרים האלה למדתי שכּגדל הסופר כן יגדל המאמר או הספר שלו. ואז יש גם כן סופרים כה גדולים שהם נצחיים ושספריהם הם כמוהם גם כן נצחיים. אחד מן הסופרים הנצחיים שאני מכיר, או אולי הספר היחידי, הוא התנ“ך האלוקי או בעיקר התורה והנביאים. על כן אקרא יותר ויותר רק בספרי התנ”ך, כי הם מגיעים בחשיבותם גם לעתים חשובות כאלו ואולי עוד למעלה מהם.

עכשיו, בכתבי על חשיבות סופרים וספרים וכתביהם, נזכר אני פתאום במאמר של ד. פרישמאן בשם “חרבות עולם”. המאמר הזה עשה רשם עלי על ידי שהרגשתי תכף בקראי אותו שהוא יצא ישר מלבו של הסופר כמו רוב כתביו.