12 בדצמבר 1942, מוצאי שבת

פרטים
קטגוריה: דפי יומן
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:33
נכתב על ידי Super User
כניסות: 220

ביום החמשי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנכה זו הנרות. זכינו עוד להדליק שלשתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאד להשיג נרות, התאמצנו ויכלנו לקנותם ביוקר. בש[י]רי את הבית האחרון של “מעוז צור” (נ)תמהתי מאד על הקבלת הדברים לצרותינו היום:

חשוף זרוע קדשך

וקרב קץ הישועה

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (!)

כי ארכה לנו הישועה

ואין קץ לימי הרעה

דחה אדמון בצל צלמון

הקם לנו רועה שבעה.

באמת פנים אחדים יש לכל צרותינו מן הראשונה ועד הצרה הגדולה של היום. צעקה אחת עולה מכלם. באיזה מקום שתהיה, הצעקה שתעלה משם תּשְוה לחברתה בקצה הארץ השני ואחר שנים רבות. בדיוק אותו הדבר הרגשתי בקראי איזה שירים ב“מבחר השירה העברית” בהיותי עוד בהג. ממש אותו הדבר. באמת רועה אחד לא מנעם מאתנו, רועה אחד לא הצילנו ממנו. בש[י]רי את “מעוז צור” בשביל הפעם האחרונה בחנוכה זו, הדגשתי ביותר עליו ובפרט על הבית האחרון. אבל בשבתי אחר כך לבדי חשבתי בעצמי מה תועיל דגישתי, מה באמת תועיל היא. מה תועילו, כל תפלותי, שאני מתפלל בכונה כה גדולה. הלא בבטח צדיקים יותר גדולים ממני התפללו בעת צרתם בשביל הגאולה שתבא ולישועה שהיא כה נחוצה. אמנם איזו זכות עומדת לימיני, שעל ידה אוכל להתפלל בשביל הגאולה שהיא כה דרושה לנו. אבל נגד זה מצאתי שאינו כְּמה שאני חושב. הלא משה, מנהיגנו הראשון, מנהיג עמנו היותר טוב, הלא גם הוא היה יחידי, ואף על פי כן עלה כה ל“גדולה”. ויש עוד דברים מקבילים לבין מצבו ולבין מצבי אני. כי חשבתי כבר בעצמי מה אוכל לרבות את זכותי. הלא להא באיזה מקום אי־אפשר לי, ששם אוכל לרבותה. אבל גם בזה עומדת דוגמתו של נשיאנו לנגד עיני. הלא דם הוא נסע בכל העולם, ולא בקש לעשות טובות לאנשים, אלא רק בחוגו הקטן, רדף אחר הצדק ואחר המשפט וכל זכותו באה לו בסיבת מדינים. ואף על פי כן הגיע למדרגת נביא הנביאים ולנשיא הנשיאים. ולא בקל הגיע למדרגה זו; היה צריך לעבוד ולשעבד את רוחו שמונים שנה, כמו שהעירוני מורי בצדק. שמונים שנה ואז זכה.

אומנם צריך אני ללמוד מדֻגמתו המאירה והמבהיקה. בטבעי אני כעסן; אני ממהר להתרגז, אבל על ידו דוגמתו של אותו האיש ששמו הוא כשמי, אתחזק ואתאמץ ואתגבר על טבעי זה. כבר הרבה פעמים אמרתי אני ללבי, שצריך אני להטיב יותר את דרכי. אבל בכל פעם ופעם שהבטחתי לי את הדבר הזה, בהגיעי, לקטטה או לריב עם אחות מאחיותי, שכחתי כל ההבטחות. אבל עתה הנני כותב שחור על לבן שאטיב את דרכי, לא אמהר להתרגז, או יותר טוב לא אתרגז כלל.

בהַג היה נער, יונה יֶרֶט שמו, שהיה גם כן לדוגמה לי. הוא היה נער כה טוב. נער טוב־לב כמוהו לא ראיתי מעודי. כשדברתי עם חברים אחרים ואם יכלו לתת לי עקיצת מלים, לא נמנעו כלל וכלל מזה, אבל בדברי עמו לא עשה אף פעם כזאת. ולא משום שלא ידע, או שהיה טפש. לא, להפך. הוא היה נער משכיל מאד. הטיב מאוד ללמוד בבית הספר. תמיד היו לו תעודות עם ציוני תשע ושמונה. תמיד שחק כה בנעימות. בכתבי עתה עליו, אכתוב גם כן מה ששמעתי כאן בבריסל מהאיש שישב נוכח(י)נו שבא להנה, הוא ספר שהנער הזה נחטף בחפצו עבור את הגבול הולנדי־בלגי, עם הרבה אנשים נתפש. וכעבור איזה חדשים קבלו הוריו את הידיעה שבנם מת. בשמעי את השמועה הזאת, חרד לבי, לא יכולתי להאמין לזה שנער כה טוב, שכאילו השכינה רחפה עליו, הומת על ידי הרשעים האלה. זה בטח לא נתן הקב"ה לעשות, אבל אם חס וחלילה הומת, או יותר טוב נרצח, על ידי הגרמנים הרשעים האלה, אז באמת כבר הגיעה העת שתאמתנה המלים:

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (גרמנית)

כן, הגיעה כבר השעה.

ולא רק בשביל זה, שהוא כבר כדאי שנגָאֵל באותו רגע, אם חס וחלילה יהיה אמת, אל גם כן מטעם דבר (ה)אחר. הדבר האחר הוא ה־מסירות  כן, מסירות. כבר הרבה פעמים שמעתי מן הדבר הזה, אבל לא האמנתי לזה. חשבתי, היהודים לא למדו עוד, למרות כל הרעות שמצאונו מן ה“גויים”, לבקש את האשם בם ולא באחינו בני ישראל. אבל הפעם הזאת באמת כמעט אי־אפשר עוד לחשוב ש“גוי” מסרוהו. הדבר הוא זה. איש יהודי ישב אצל נכרי. אשתו ישבה במקום אחר, וגם בניו ישבו במקום אחר. האיש הזה לא בקר רק יהודים. וביום אחד באו ולקחו אותו ואשתו ואת בניו מכל המקומות שהיו ושלחום למַלין. (מק[ו]ם קבוץ היהודים החטופים, לשלחם משם לרוסיה.) כמעט אי אפשר לי להאמין שיהודי מסר את אחיו. לא למדו עוד אמתת המלים: “אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר”. האם באמת מקוים הם שאם ימסרו הם אחיהם לגרמנים, אז ישארו הם נקיים. אם לא ילמדו עוד היום אמתת המלים הנזכרות לעיל, אז לא ילמדו עוד לעולם אותן.

כן, כן, כבר הגיעה העת לגאולה.

הרביתי בפעם הזאת יותר מבפעמים אחרות לכתוב באותיות גדולות מרובעות, אבל כמה שכתבתי אינה עוד כלום. לו כתבתי כל העלים באותיות מרובעות גדולות לא הייתי יכול להביע על ידי זה גדלות הצרות. הגיעו כבר לשמים והצעקות שגרמו צריכות להועיל. אם לא עתה מיתי תואיל אדוני עמך, עם בחירתך? התתן לסופם בְּקר רוסיה. יסופו שם האומללים בקר? הלא זה בטח לא תחפוץ. ואם לא בזכותנו תצילנו, הצילנו אז בשביל כבודך וכבוד עמך, כבוד עם, עם בחירתך, שכה נטמא ונגעל על ידי הגוים. ימח(ו) שמם. אנא אדוני

ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה,

אנא, אדוני, הושיענו נא למען שמך!