לַנֶצַח עם הנצח - אתר להנצחת זכרו של הנער משה פלינקר הי"ד

יומנו של משה פלינקר - הקדמה

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשישי, 30 אוקטובר 2020 00:23

נכתב על ידי Super User

כניסות: 175

יומנו של משה פלינקר  - הקדמה - ט"ו כסליו תש"ג, בריסל

כבר איזה זמן חפצתי להתחיל לכתוב לי בכל ערב וערב מה שעשיתי ביום, אבל על ידי דברים שונים לא באתי לידי זה עד הערב הזה. בערב הזה הנני עושה התחלה בדבר.

ראשית כל אפרש מדוע אני עושה את הדבר הזה. על ידי סבות שונות שאכתבן להלן, נתגוללתי כאן לבריסל. התגוללי הנה קרה באֹפן זה:

נולדתי בהג עיר המלכה בהולנדיה, שם ישבתי במנוחה והשקט. בקרתי את בית הספר הנמך, ואחריו הַחִלותי לבקר את בית הספר למסחר. אותו בית הספר בקרתי רק שתי שנים. אולם העת שצריכים לבקרו בכדי לעמוד בבחינת גמר היא ארבע שנים. אבל על ידי שגרמניה, שנכנסה להולנדיה ב־1940, אסרה בימי החפש אחר גמר הלמודים של השנה השניה על התלמידים היהודים של כל בתי הספר בהולנדיה לבקר עוד בתי ספר ששם מלמדים מורים בלתי־עבריים (אַריים), לא יכולתי עוד לבקר את בית הספר למסחר הכללי. האסור על היהודים לבקר עוד בתי־ספר כלליים, הוא חלק משורה ארוכה של אסורים ליהודים. כבר לפני זה הוצרכו היהודים למסור את מקלטיהם והיה אסור להם לבקר את בתי־הראי־נוע וכד'.

בערים הגדולות שישבו בהן הרבה יהודים, נוסדו בשביל התלמידים היהודים בתי ספר שבהם למדו רק מורים עברים. גם בהג נוסד בית ספר כזה. (ה)בית־הספר שנוסד אצלנו היה ליסיוּם,  ובו היו שלש מחלקות. מחלקה לה.ב.ס., לגימנזיום ומחלקה למסחר. אני המשכתי כמובן את למודי במחלקת המסחר. בשנה שבקרתי את בית הספר העברי נתרבו האסורים על היהודים במאד מאד. חדשים לפני ימי החפש היינו מוכרחים למסור את אופנינו למשטרה. מאז נסעתי בחשמלית לבית הספר, אבל יום או יומים לפני גמירת הלמודים לשנה זו, נאסר גם על היהודים לרכוב עוד בחשמלית. אני הייתי מחויב אז ללכת רגלי לבית־הספר וזאת ארכה כשעה וחצי. אף על פי כן הוספתי עוד ללכת הימים האחרונים לבית הספר כי חפצתי לקבל את תעודתי ולדעת אם עברתי לכתה הבאה או לא. אז חשבתי עוד שאוכל לבקר אחרי ימי החפש שוב את בית־הספר, אבל מזה לא בא כלום. מקֹדם אזכיר עוד שבאמת עברתי לכתה הבאה ועתה אתחיל לכתוב את כל הגזרות שנגזרו עלינו במשך ימי החופש. עוד דבר אחד שכחתי: במשך השנה נתחייבנו לתפור על חזינו השמאלית אות קלון. האות הזאת היתה “מגן־דוד” בגדל כף היד. על ה“מגן־דוד” היה צריך להיות כתוב בפרוש יהודי באותיות הולנדיות.

כבר כחצי־שנה ויותר לפני התחלת ימי־החפש החלו הגרמנים לקבץ את היהודים בערים הגדולות, וביחוד לאמשטרדם. ליהודים נאסר להעתיק את דירותיהם אבל לאמשטרדם היה מותר להם. כשהיו די יהודים באמשטרדם, התחילו הגרמנים לשלוח את היהודים מאמשטרדם למקומות שעד עתה אינני יודע עוד איפה הם. השליחה היתה באפן זה. הרבה משפחות, עבריות כמובן, קבלו מכתבים להכין את עצמם לנסיעה לשלושה ימים. היו צריכים להזמין צדה לדרך וגם כסותות  וכלים שהם נחוצים מאד בדרך. ובלילה, בשעה שתי־עשרה, היו צריכים לבא אל התחנה. משם נשלחו קודם כל לֶוסטרבֹּרח,  מחנה סמוך לגבול הולנדיה וגרמניה ומשם נשלחו כעבור איזה ימים ל….

בימים ההם נאם איזה פקיד גרמני לפני אספה מחבריו. בנאומו דבר גם כן על היהודים, ויאמר שהיהודים הם שונאי אירופה והם חפצים להכניע את גרמניה וגם יתר מדינות אירופה. על כן הוא צריך להגן על עצמו מהם והוא מחויב לשלחם לאוקרינה . ויוסף לאמור להולנדים, כי אינם צריכים לרחם עליהם כי הוא אינו עושה עמהם כלום. הוא משיבם רק לארצות שמשם בא[ו] וזה שאסור לקחת עמם לא כלום, סִלק באמרו שבאו לארצות המערב כעניים וגם יצאו כעניים. ועוד אמר שגורל היהודים שם (באוקרינה) יהי כבד מאד.

כשקראנו את הנאום הזה כבר ידענו כי חדלה תקותנו, כי מקדם חשבנו שהרעה תהיה רק מֻגבלת לאמשטרדם, משום שהעיר הזאת היתה כבר מקֹדם מקום מוכן לפורענות.

אף על פי כן לא חדלנו עוד מלקוות שבעזרת ה' נגָאל עוד טרם נהיה מוכרחים לנסוע, אבל תקותנו לא נתמלאה.

הגרמנים שׂוררים אז כמעט על כל אירופה. המדינות היחידות שהיו עוד צדדיות  היו: שו[יי]ציה, שודיה, שׂפּניה (ספרד) ופורטוגל. שאר הארצות היו מיושבות בין מגרמניה בין מבעל־בריתה איטליה. עוד מקלט אחד היה, וזאת היא חלק צרפת  שאינה מיושבת עוד מאת הגרמנים. כשהיה לאנשים הרבה כסף ולא חפצו להשלח לאוקרינה, ברחו מהולנדיה לאחת הארצות שהן עדין צדדיות. גם אבי שיש לו כסף, לא היה חפץ [להשלח] למקום המועד מאת הגרמנים. על כן התענין בדבר עבירת הגבול, הוא היה כבר ברוֹזֶנדַל, עיר הגבול, בקבל אמי את המכתבים לבא בערב בשעה אחת־עשרה למחרת אל התחנה. אני נסעתי כבר ביום ההוא לרוזנדל. כשנודע לאבי שאמי קבלה את “השטרות” (היא הודיעה זאת לאבי דרך הטלפון באמרה שכבר הזמינו אותה לחתונה), היתה כבר תשע וחצי בערב, תכף ממחרת שלח להג שלש נשים שיובילו את אמי ואחי ואחיותי לרוזנדל. הנסיעה ברכבת היתה אז מסוכנת מאד כי נאסרה ע“י הגרמנים: ואם איש יעיז בנפשו אע”פ לנסוע, ותפשוהו, אז ישלח אל אחת ממחנות הרכוז, שמשם לא היתה עוד שום תקוה לצאת חי. גם מצד אחר היה הדבר קשה מאד, כי משפחתנו היא בת תשע נפשות, אבי ואמי, חמש(ת) אח[י]ותי, אחי הקטן ואני, אבל בעזרת (ה) ה' הגענו בשלום לרוזנדל. שם היה אבי צריך לדאוג למקומות ללון, ובהרבה יגיעות עלה בידו למצא בשביל כלנו מקומות לינה. צריך אני להעיר כאן כי על ידי האשכנזים נאסר לתת ללוּן ליהודים. בערב שהיינו חַיבים לנסוע היינו כלנו ברוזנדל. זאת היתה בשני בשבת. אז החלה החפישה  אחרי אנשים שהם יודעים להוביל מעבר הגבול האחד לעבר השני של הגבול. החפישה הזאת ארכה עד יום הששי ועוד לא עלה בידי אבי למצוא איש כזה לבסוף שמע לאחד ממכריו שם שאמר לו שהוא יודע דרך ששם לא עומדים שוטרים. אני ואחותי הבכורה נסענו תחלה. יצאנו מרוזנדל ביום הששי בשעה שלש. הקב"ה הצליח את דרכנו ואחרי נסיעת אופנים ואחר זה נסיעת חשמלית ואחר זה נסיעת רכבת, הגענו לבריסל, בירת בלגיה. בלילה הזה¹⁸ עברה גם אמי עם אחי הקטן את הגבול. בשביל אמי ואחי עלה בידי אבי למצוא אשה להובילם. הדבר הזה עלה ב־1800 גוּלדן. ביום הראשון עבר אבי עם שלשת אח[י]ותי גם כן את הגבול. וכך היינו כלנו, מלבד אחותי הקטנה, ביום הראשון יחד בבריסל. האחות הזאת באה אחרי שבוע וחצי לבריסל.

בתחלה היה קשה לנו מאד למצא מקום לישון. אחותי הגדולה אסתר עם האחות הצעירה ממני ואני ישננו אצל בעל בית־חרֹשת שהיה מוֹכר לאבי הרבה דברים למסחרו. אבי ואמי ישנו אצל מכר אחר, ואחיותי האחרות ישנו [אצל] איזה איש שאבי לא הכירו מעולם. אחרי איזה עת לא היה עוד בשביל אבותי מקום אצל המכר הזה כי אשת המכר היתה צריכה לקבל את חמֹתה; היא תשאר אצלה איזה ימים ועל כן לא היה מקום לישון. גם בעל בית החרשת התחיל לירא אחר עת קצרה, כי אמרו לו, כך אמר לאבי, שבאו אצלו אנשים לאמור, כי ידוע הוא ברחוב שיש לו יהודים בבית.

אז החלה שוב דאגת לינה ואחרי יגיעות הרבה מאד ומקומות לינה עוד יותר מהם, הגענו לאיזה בית שאבי היה יכול להתישב בו בלי לרשום את עצמו בבית־העיר.

אף על פי שבלגיה גם כן מיושבת מאת הגרמנים לא יראנו כאן כמו בהולנדיה, כי כאן לא ידע אותנו איש (בלבד איזה יהודים מכרים) על כן לא יראנו כלל בצאתנו בלי “כוכב” (אות קלון) וגם בעשותנו דברים אחרים שהיו אסורים ליהודים. בעת מלחמה זו שאנו חיים עתה בה, אי אפשר כמעט לקנות כלום בלי הבולים בשביל הדבר הזה: למשל בשביל לחם צריכים לתּן בולי לחם, בשביל קפה בולי קפה, בשביל בורית  בולי בורית וכו' וכו'. וגם לכל איש ואיש היה כרטיס שעליו כתוב, מי האיש ההוא מה הוא עושה איפה הוא יושב ויתר הדברים האלה. כששואלים בחוץ את הניר הזה ואין לו, אז לוקחים אותו תכף אל המשטרה. מובן מאליו שסכנה גדולה היא ללכת בלי ניר כזה. משום זה השתדל אבי מאד להרשם בבית־העיר. מובן מאליו שאי־אפשר לנו סתם ללכת אל בית־העיר ולאמור: “הננו”! אז בטח ישאל [האיש] שיושב שם לרשום אנשים שנכנסו לעיר אחרת או לבלגיה עצמה, היאך באתם הנה, תן לי רגע לראות אם יש לכם חותם על הפספורט שלכם. על כן פנה אבי למליץ אחד שקיבל את שמו על ידי איזה איש. המליץ הזה עשה בשבילנו את הדבר הזה וקבלנו רשיון לשבת שלושה ירחים בבלגיה. כמובן שהדבר הזה עלה בהרבה כסף, אבל אבי אינו מסתכל כלל על הכסף. הוא אומר תמיד: “הכסף יהיה לכפרה”. ועתה הננו יושבים בבריסל. אני הולך בטל כל היום, אין לי לעשות כלום. לפני איזה שבועות נ(ת)רשמתי בספריה עברית ואידיש. אני מרבה עתה לקרוא בכל מיני ספרים עבריים, אבל כל זה אינו ממלא כלל את רוחי. אני מרגיש שאני יורד מטה מטה. כבר נסיתי ללמוד תנ"ך. (הבאתי עמי תנ"ך קטן בלי שום פרוש שקבלי ממכר בהולנדיה). אבל זה אינו יכול לקשור את מחשבתי. אשתדל לשאול איזה גמרא. ולרגלי זה שאני הולך בטל, עשיתי את המחברת הזאת לרשום לי בכל יום ויום את אשר עשיתי ובמה שחשבתי ודברים כאלה; באפן כזה אוכל בכל ערב לתן דין וחשבון לפָני, מה שעשיתי במשך כל היום, במה שעסקתי ובמה עבר יומי. אחרי ההקדמה הזאת הנני מתחיל מחר.