תשעה באב תש"ג

היום עברו אלפים חמש מאות עשרים ותשע שנים מיום שחרב(ה) בית מקדשנו. ביום חרבן זה אנו זוכרים את כל אלה מבני עמנו שנפלו ונהרגו על קדוש עמם ואלוהיו. ממגיני חומת ירושלים עד חללי הגסטפו זוכרים אנו היום.

ביום זה יוצאות מחשבותינו לכל בני עמנו בכל המקומות באשר הם שם. ביחוד יוצאות מחשבותינו לחלק זה מעמנו היקר, הנושא היום החלק היותר גדול של על הגלות. על זה שלפני שנים מספר חשבנוהו כאלו אפס וכשלא היה עוד על זה שנשאו עמנו משך כל ימי גלותו, על ידי [ש]קבלנו לכאורה זכויות שויון, שכחנוהו וחשבנוהו כאפוס.

על זה שב אל[י]נו ביתר אכזריות וביתר תקיפות. וכיום החלק היותר גדול של עמנו החביב נושאו. חלק זה של עמנו שעוד לפני שנים מספר ישבו באין מחריד בערי גלותם. גלו גולה אחר גולה ואלוקינו, יודע איפה הם עתה, אולי עובדים הם עתה במכרות סילזיה, אולי בשדמות רוסיה נושאים הם על השעבוד. מי יודע, מי יגד לנו?

בתשעה באב זה, בימי צרה שאין כמוהם, מאחדים אנו עם כל בני עמנו, מאחדים בצרותינו ובכאבנו.

בתשעה באב תש"ג זה תתמלא(י)נה עינינו דמעות וראשינו לא נטיל לארץ.

צרותינו ומצקינו המה ימלאו מקום תפלותינו והמה יבואו לפני כסא אלוקינו להוכיח על סמל עמו.

ביום זכרון זה נרים ראשינו וקומת(י)נו נזקוף, כי יודעים אנו בבטחה גמורה שדמנו השפוך, דם בני עמנו השפוך כמים לא ישאר בלי נקמה ודרוש ידרש.

בתשעה באב תש"ג תפלת[נ]ו היחידה שאנו מפילים לפני אלוקינו היא, שגדל רחמיו ישוה לגדל הצרות שעברו עלינו ועוד כיום עוברות על עמנו האמלל.

באחד הכרוזים, כרוזים מיגון הגלות, כאלה שישנם לאלפים לנו ושכל אחד ואחד הוא לעצמו אֶקספּוֹננט  לכל הגלות כולה ועומד ומוכיח על שויון כל צרותינו ועל ביאתם ממקור אחד,

מצאתי השורות הבאות, ישמעם נא אלוקינו, אלוקי ישראל, וירחם על עמו המענה והמדכא.

שׁעָרִים הַטְבוּעִים

הָקֵם עַל תִּלָם

תֵּיְסֵד עַל מְכוֹנוֹ

הֵיכָל וְאוּלָם

בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת

יְקַווּךָ עַם עוֹלָם

מוֹרָאֲךָ נֶצַח יַעֲרִיצוּ

כְּאָז בְּהִגָּאֲלָם.

יום הראשון אחר שבת חזון תש"ג

ביום הששי העבר נפדתי מרע שהכרתי לדעת כאן בבריסל והתרועעתי עמו במשך ששה חדשים בערך. הנער הזה עשה רשם עלי על ידי טוב לבבו הגדול. בעמדי כה אצלו וידי נתונה בידו, חשבתי בעצמי רגע זה אקבע לי להתחלת חיים אחרים, להתחלת חיים שיהיו מקדשים לעמי. אמנם יודע אני שבתחלה לא אוכל לבטא זה במעשים חיוביים, אבל חושבני שגם בדברים שלא אעשה אוכל לראות התחלה למטרתי, כי ממנו יכולים לצאת ולהתפתח הדברים החיוביים.

ובעמדי כה על יד התחנה הצפונית בבריסל, חשבתי הלאה: באמרי לו עתה שאני יהודי – דבר שלא הגדתי לו משך כל זמן התרועעותנו ־ ־ אז יהיה הדבר לכל הפחות [חסד] מצדו ומנקודת ראות של קורות הימים האלה, שימשיך את רעוּתו. והנה פתאום נצנץ במוחי, הרי כאן לפניך הגשמת כל שאיפותיך, הגשמת המטרה שהצבת לך. כן, כל מה שאעשה, הינו מה שאני מקוה לעשות לטובת עמי בעזרת אלוקינו, מגשם בזה שבהתראותנו אחרי שובו לא יהיה עוד חסד מצדו להמשיך את רעותנו, אלא או שלא יהיה עוד כלל שאלת חסד ז.א. שעמנו יהיה שוב עם במלא מובן המלה ובכל כבודו. או (ואם ירחמנו אלוקינו בטח כך יהיה) שאנחנו נהיה למעלה והטובה תהיה מצדי להמשיך ידידותנו.

ט“ו תמוז תש”ג

כן, שמח אני, אינני חפץ ואינני יכול לכחד; אבל אם תשאל איזה שמחה, מה טיבה של שמחה שאתה שמח עתה, אז אוכל לאמור לך ששמח אני שמחה כזו שרק יכולה להדגיש יותר הכאב, להבליט יותר הצרה, להעמיק ולחדש את הפצע שאינו ח(ו)דל מלהזיב דם. כן, שמחה זו מאותו מין היא, כמו נטפי המים היחידים שהם רק מגבירים את הצמאון, רק מחז(י)קים אותו, כך היא. כי איך אוכל להשתמט מצרת עמי, איך אוכל להתחמק מיגונו שהוא יגוני. בעצם ה“שמחה” היום, בראש שיאה, חשתי ביתר חזק, ביתר תקף צרת עמי, עמי האהוב והחביב. עמי היקר.

היום עמדתי בנסיון בכתב־קצור. בעזרת השם עמדתי בה. הבחינה היתה בבקר, ואחרי צהרים הצרכנו לשוב לקבל את התעודות. ולפני נתינתם קרב נער לפסנתר ואחר שנגן איזה נגינות, קמו כבבת אחת כל האנשים שהיו באולם ויתנו כבוד לשירת עמם. גם אני קמתי, לא חפצתי להוציא את עצמי מן הכלל, ובהיותי כה עומד חשבתי בלבי כדקירת חרב, לבי התכוץ מכאב. ברגע זה חשתי כאב עמנו, ראיתי צד חדש מצרת עמנו, צד שעד עתה לא ראיתיה[ו] בבהירות כזאת. הינו כבודנו, כבוד עמנו. כאן היו לפָנַי בני עם רוח הסדר, רוח המשטר אנו מן היותר גדולות והיותר מפותחות, ואף על פי אחרי שמעם איזו נגינות משירת־עמם קמו כאיש אחד ויתנו כבוד זה. ואז עלה על דעתי כבוד עמנו, כבודנו ההולך ונתחלל מיום ליום. בכל מיני האפשרויות רודפים אחריו, מתאמצים להקניטו ולהקטינו עד כמה שאפשר.

בתפלתי ובעיקר בתפלת השמונה־עשרה הצרכתי כבר כמה פעמים לשנות את ענין “הברכה”, את ענין התחנה, להתאימם ככל האפשר עם גדל צרותינו ועם נוראותן. ובין זה שניתי גם כן ברכת “ראה בענינו” והוספתי בה תפלה שיראה אלוקינו בקלוננו, שיחוס על כבודנו שהוא גם כן כבודו. על ידי זה אני מתאמץ להביע את כאבי הבוער בקרבי, אבל כמדומני שזה לא יספיק. תחנות ובקשות אינן יכולות להש[י]ב כבודנו המחולל בכה הרבה פעמים ומסבות. כאן רק המעשים יכולים לפעול. חוסה ד' על כבודך ורחם על עמך.

כ' תמוז תש"ג

בשבוע העבר לא קרה הרבה. שום דבר לא עבר שהיה אפשר על ידו שנשמתי, שאינה חודלת מלרדת מטה מטה, תעלה מה. חש אני שהתרוקנותי אינה חודלת מלפעול, וכמדומני שכבר מצאתי הסבה שלה, היינו מצאתי שאני כלל וכלל חסר תכן. כן, יש לי מטרה שלא פעם ולא פעם דברתי וכתבתי עליה, אבל בין המטרה ולתכן יש עוד מרחק והבדל גדול. כי הצבת המטרה נעשית רק פעם אחת, אבל הדרך אליה, הינו התכן, צריכה להשאר תמיד. ובשביל שתשאר צריך שתהיה אפשרות, אפילו היותר קטנה, שתוכל להוביל למטרה. ואני הנני חסר כל אפשרות כזאת. מה אוכל לעשות בכדי להתכונן למטרתי שהצבתי לי. כן, כבר כתבתי כמה פעמים על דברים שאפשר לעשות לשם זה, אבל עד עתה לא הספיק אף אחד מהם. ומה שעוד הרבה יותר חמור בשבילי, זה שאני חש בכל יום ויום שההכרעה הולכת ומתקרבת ואני אינני עוד נכון. על ידי מה יש לי ההרגשה הזאת, אינני יכול להגדיר בדיוק. המצב הצבאי אמנם שהורע בשביל גרמניה ובעלי בריתה, אבל עד עתה לא נראה לי עוד שהיא כבר בסוף כוחותיה, לא, כלל וכלל. אבל מה אוכל לאמור או לחשוב כשאני רֵק. איזה זכות יש לי לדבר על דברים כאלה. במצבי עתה חש אני את עצמי כמשולל כל הזכויות. אקוה שבמהרה ישתנה מצב זה.

כבר כתבתי כאן פעם על אודות נער נכרי שהכרתי לדעתו בבית הספר שבקרתי עד לפני שבוע. אנחנו התרועענו כמדומני שני חדשים. הנער הזה עשה עלי רשם חזק מאד. אינני יודע בדיוק על ידי מה, אולי על ידי ישׁר לבבו או על ידי לבו הטוב עד מאוד. מכל מקום יודע אני שהרֹשם שעשה עלי לא ימחק במהרה. הנער הזה נסע בשבוע הזה לאנגליה. כך אמר לי לכל הפחות, ויוסף לזה שהוא הולך בעזרת אנשים שישנם כאן בבלגיה, ולרגלי נסיעתו נפרדתי ממנו. הפרדה עשתה עלי רושם שחדר עד לתוך תוכו של לבי. בשעת הפרדה עלתה המחשבה בראשי: אולי אסע גם אני לשם, אבל באותו רגע דחיתי מחשבה זו. לא, מעמי לא אפרד. הדבר היחידי שיש לי עוד, הינו שאני יחד עם עמי בצרה. לא אסיר ממני.

באחד הימים האחרונים שאלני נער, שהוא בן לאנשים שישנתי אצלם בשבועות הראשונים אחרי בואי לבריסל, מלבד הלילה הראשון, אם רוצה אני לשהות את ימי החופש עמו בארדֶנֶן. אני דחיתי את ההצעה בשתי ידי ובהחלטה כזאת, ששמחתי בעצמי ממנה לאחרי חשבי על זה בהיותי בביתי. כן, החלטה זו שמביעה בשבילי את קשורי בעמי, היא התקוה היחידה והבטחון האחרון שיש לי עוד. אולי יהיה עוד מה ממני. אולי? ואתה ד', תן נא תכן לעבדך! תן נא!

י"א תמוז תש"ג

בימים האחרונים, או יותר נכון בשבועות האחרונים, הרביתי להתרועע עם נער אחד מבית הספר שאני מבקר ללמוד לכתוב במכונת כתיבה ועוד דברים, ועל ידי התרועעותי עמו התרועעתי גם עם חבריו ובעיקר עם חברותיו. אף על פי שבכל העת הזאת, הינו בכל עת מגעי עמהם, חשתי כמה זר אני להם, לרוחם למחשבותיהם ולכל הוָיתם, ולמרות הרגישי את ריקות חייהם, לא יכולתי להפרד מהם. להפך, כח המשיכה שלהם הלך וחזק וכמעט היה אי אפשר לי להבדל מהם יום שלם, בלי להפגש עמהם פעם. אבל היום נוכחתי לדעת במדה היותר מכרעת את ריקות הויתם ואת חסר תכן, אפילו היותר קטן והיותר פעוט, עד שהחלטתי להמנע מחבורתם ככל האפשר מהיום והלאה.

בינתים נתהוו שינויים בעולם שערכם יכול להיות מכריע בענין המלחמה. ברוסיה התחילו הגרמנים בהתקפה גדולה נגד הרוסים, ואיזה ימים אחר התחלת התקפה זו עשו האנגלים והאמריקנים בעזרת חיילים וכל עמים בעלי בריתם פלשה בסיסיליה. בעקר הדבר האחרון הוא חשוב עד מאוד. אם יעלה בידי האנגלים ושאר בני בריתם לכבוש את סיסיליה, אז נראה שהמלחמה לא תארך עוד הרבה ותסתים בנצחונם.

כך הוא המצב הצבאי כיום. את דעתי בענין סוף המלחמה ומה שמחובר אליו כבר כתבתי כאן כמה פעמים. ולמרות השנוים שחלו באחרונה, לא שניתיה. להפך, עתה אני מוּכח יותר מבעבר, שמלחמה זו לא תסתים כמו שכה הרבה אנשים מדמים בנפשם ושעתה נראה כה הרבה יותר אפשר. אינני מוּכח מזה מטעמים גלוים, כגון מצב הצבאי או ענינים כאלה, אלא מוכח אני מזה מפני שאני מרגיש בקרבי שאי אפשר הדבר שכל סבלת[י]נו שסבלנו ושאנו עוד סובלים, תהיה בחנם, ושכל זה שעבר ועוד עובר עלינו לא תהיה אלא הכנה לצרות יותר גדולות ויותר נוראות, שלא היו לנו עוד מאז היינו לעם. כמובן נראה ש“הרגשה” זו איננה כה מכריעה ושאפשר מאוד שלמרותה יתהוה המצב כולו אחרת ממה שאני חושב. אבל בשבילי אין לי דבר יותר מוכיח בשבילי ויותר חזק כמה שאני מרגיש בקרבי. והימים הבאים יוכיחו אם כל זה מה שחשבתי עד עתה, כל זה מה שנתבשל בקרבי ומה שעתה לרעיון חזק ועז, הינו זה שמהוה את כל הויתי את גרעין רוחי, אם כל זה יהיה לאפס, או אם כל זה יהיה אמת ונכון – ואז יהיה זה בשבילי להוכחה היותר חזקה למטרת חיי שהצבתי לי מאז. לא בשביל[י] מתחנן אני מאלוקי, שיהיה הכל כמו שחשבתי ושיתהוה הכל כמו שכבר מתואר מאז, כי רק לטובת עמי האהוב רק לאשרו, ושכבר יהיה קץ לגלותנו בת אלפים שנה.