ליל 8 בדצמבר 1942

כבר תכף אחרי בוא(י)נו לבריסל, והשגנו דירה, אמרה אמי הרבה פעמים אל אבי ואלי מה יהיה אחריתי. אני הולך כל היום בלי עשות כלום. קורא אני לפעמים עברית, אבל מזה אי אפשר שתצא איזו אחרית, לפי דברי אמי. בשמעי כדברים האלה מפי אמי בפעמים הראשונות שָחקתי מהם. גם [אבי] לא שם אליהם לב. אמרתי איך תוכל לחשוב עת כזו בסוף או באחרית טוב, הלא היום עלינו רק לעסק בשאלת חיים. וגם אבי ענה לאמי כדברים האלה מדי דברה בענין זה. גם בימים האחרונים נגעה אמי בענין הזה וַתּאמר כדברים האלה: מה יהיה בסופו של זה (ב“זה” כִּוְנה אלי) ואני שחקתי שוב על הדבר הזה, אבל בהותי לבדי הֵחִלותי גם אני לחשוב בדבר הזה. מה באמת יהיה סופי? מה אהיה? הלא מובן שהמצב הזה שאנו מצואים היום בו לא ישאר לעולם. אולי יארך עוד שנה או שנתים, אבל אז מה יהיה עמדי. הלא פעם צריך גם אני ללכת לעסוק בדבר פרנסתי. מתחלה חפצתי לדחוף את כל המחשבות האלו מראשי, אבל הן הלכו הלוך ושוב ולא יכולתי להפטר מהן. אז החלותי באמת להתעמק קצת בענין זה. אחרי חקוּר הרבה מצאתי שהיֹתר טוב בשבילי הוא להעשות…מדינאי. כן, מדינאי חפץ אני להעשות עתה. לא מדינאי סתם, אלא מדינאי עברי בארץ ישראל, כי נראה לי שאף על פי שדרך [נס] נצטרך לצאת מצרותינו של היום, השאר, ז.א. חיינו על אדמתנו, לא יהיה עוד כלל וכלל על פי נס. אז ישוב הכל כמו שהיה. בודאי יהיה קצת שנוי ביחסי העמים ליהודים ואולי גם ישתנו קצת יחסי העמים לבין עצמם, אבל זה אינו מוצי[א] כלל מן העולם, שהכל יהיה בדרך נס אז. הלא מובן מאליו שרוח עמנו שהיא כה גלותית לא תוכל להשתנות בבת אחת, אף לא בדור אחד. עד הזמן שנשוב להיות כעם חפשי גם בגופ(י)נו וגם ברוח(י)נו (והאחרון הוא העיקרי), על זה צריכים לעבור דורות שלמים. לזה צריכים אנשים שינהגו את העם בדרכים שיובילו סוף כל סוף לחרות הרוח.

עוד סבה אחת שעל ידיה החלטתי להיות מנהיג עמנו ז.א. למדינאי היא שלשאר האו[מ]ניות צריכים ללמוד זמן רב בספרים רבים. כּוּנתי היא זו. למשל, כשאני חפץ להיות מלומד במדעי הטבע, צריך אני ללמוד קודם כל, כל אלה הדברים שחדשו חכמי המדע הזה עד היום, ואחר גמרי ללמוד ולדעת זה, אוכל עתה ללכת לחשוב גם בעצמי במדע הזה, ז.א. לחשוב באֹפן אקטיבי שאוכל לחדש מה. לא כן הוא במדינאות. שם לא צריכים ללמוד באפן שיטתי (זה שאי אפשר לי היום). כל מה שלומדים בכלל הוא מוכשר להשתמש בו, וגם בראש צריכים לדעת להשתמש בשכל. ואני שאני יהודי “חרד”, מקוה גם כן שבקב"ה יעזרני בדברים ששכלי יקצר.

על כן מהיום ואילך אֲכַוּן את הכל מה שאי עושה ומה שאני חושב רק לנגד מטרה זו. ארבה במובן ללמוד בתנ"ך כי רק לפי רוח ספר זה יכל ישראל של העתיד לחיות. אין דרך אחרת. גם ארבה לפי האפשר לי ללמוד בספרים עבריים שהם עוסקים בדבר היהדות ועל ידי זה ארחיב את ידיעותי במדעי עמנו.

עתה ממעשי היום: האיש הזה שהזכרתי כבר איזה פעמים, שישב נוכח(י)נו (בהג) ויבא גם כן לבריסל ויסע הלאה לשויציה, שב לבריסל. האנשים שחפצו להובילו מעבר לגבול היו רמאים. באמצע הדרך קפצו מתוך הרכבת. ויקפוץ גם הוא אחריהם כי חשב שהם הולכים עתה להכניסו לשויציה. בקפיצה זו שהיתה דרך החלון, פצע את ידיו, ובקומו מן הארץ לא ראה עוד האנשים האלה. אז חכה איזה זמן עליהם וירא כי לא באו, אז הבין שרמוהו. בצרות גדולות – צם שני ימים רצופים – הגיע שוב לבריסל. על ידי המעשה הזה אבד לו הרבה כסף. מובן שכח אבי נתחזק במאד מאד על ידי המעשה הזה, כי אמי הללה כל היום את האיש הזה ותאמר שהוא הטיב להחליט, לא פקפק אלא החליט בבת אחת וכד'. אבל עם כל זה נראה לי שבאו איזה מכשולים בענין הארכת רשות(י)נו לשהות כאן בבריסל. מחר כבר עברו שלושה חדשים ואז יהיה סוף הזמן שכתוב על תעודת הרשות שיש עתה בידנו. אבל אבי הוא מלא תקוה וחושב שמחר נקבל את ההזמנות לבא לעיריה לקבל שם התעודות החדשות. עתה אלך לשכב ואגמר בפסוק זה:

אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלקיך, ומשם יקחך.

7 בדצמבר 1942 - לילה

בימים האחרונים לא קרה לי ולסביבתי כלום. כבר הדלקנו הנר החמישי בערב הזה, וחנֻכה הולכת ומתקרבת לסופה. לנסים אינני מקוה עוד בחנכה זו. בכל יום ויום הולכים וחוטפים יהודים. פעם נותנים דקירה כאן ופעם דוקרים שם. אומרים שלגרמנים יש אנשים מיוחדים שסובבים בעיר לראות אם יושבים פה או שם יהודים ואז הם מראים דירתו של היהודי לגרמנים והם באים במכונות המשא(ה) שלהם וחוטפים את אחינו. כבר הרבה פעמים אמרו שעד התאריך הזה או הזה יחטפו, ואחר כך יחדלו. אבל כבר הרבו מאד בנתינת הזמנים האלה ומכּלם יצא אפס. הגרמנים אינם ח(ו)דלים כלל מלחטוף יהודים.

מן חזי[ת]ות המלחמה אין חדשות כלל. נראה שהתקפת הרוסים נתרפתה או חדלה כבר בכלל מלהיות. בצפון אפריקה לא נעשים גם כן מאורעות שיוכלו להשפיע על מהלך המלחמה או לקרב את סופה.

אמי מ(ת)קוננת  מאוד בימים האחרונים, בפרט על ידי האיש הזה שנסע לפני איזה ימים לשויציה. נראה לי שגם אבי חפץ כבר לנסוע. בימים האחרונים אין לי כמעט עוד חשק לעשות איזה דבר. כשמקוים לנסים ואף מאורע כל שהוא נעשה, אין דחיפה או חשק יכול להתעורר בלב האדם. כבר חשבתי הרבה פעמים אם באמת גרמניה תנצח במלחמה זו. ליהודים כה ברור שאנגליה היא יותר חזקה מגרמניה ושהיא תנצחה. אבל סוף סוף מדוע באמת חושבים הם ככה, משום שתחת הגרמנים לא נוכל לחיות ולא ינתן לנו לחיות. אבל זה אינו עוד ראיה לדבר, אם אנגליה תנצח או גרמניה. אבל מי שינצח אינו נוגע כלל אלי. העיקר הוא, שאנחנו, היהודים, נִגָאֵל ונִושֵע מצרות הזמן. אפילו ימות חלק גדול מן הגוים אינו נוגע לי כלל. יפלו כמו הזבובים. שמעתי כבר הרבה פעמים אומרים באידיש. באמת כך הוא. יומתו הם ואולי יהיו כפרה לנו. בעת האחרונה מפקפק אני יותר ויותר בזכותה של אנגליה שעל ידיה היא צריכה לנצח במלחמה זו. הלא באמת קשה במה זכותה של אנגליה כה גדולה? הרבו כה להטיב עם בני האדם. כמדומני שהעניות איננה חסרה באנגליה וגם אצל בני בריתה ישנה במדה בלתי מועטה. לפני איזה ימים שמעתי “מלה” טובה מיהודי אחד. “הגרמנים יהיו כפרתם של האנגלים, והאנגלים יהיו כפרת כּלנו.” כך צריך באמת להיות. בזה אפסיק עתה כי כבר אחוז שנה אני מאד. ליל מנוחה! עמי!

30 בנובמבר 1942

כמו שחשבתי לא יכולתי לקים את המחר הזה, גם לא מחרתיים המשכתי את כתיבתי אף לא אחרי שלושה ימים. וגם עכשיו (אחרי ארבעה ימים) לא חשבתי שאתחיל לכתוב, מכיון שכבר הפסקתי כה הרבה, אבל אף על פי כן התחזקתי ואֹמר בלבי שלא אהיה כה רפה, ועל כן הנני ממשיך מחדש את שהַחִלותי. ועתה הנני מקוה שלא אחדל בכל פעם ופעם אלא בעזרת השם אכתב בכל ערב וערב מה שכתבתי לעיל. עתה הנני שב לשאלה ולפתרונה ששאלתי לעיל: למה יכול הקב“ה לכוּן בכל הצרות שבאות בימים הנוראים ההם עלינו ואינו מונען ממנו? השאלה הזאת צריכה קדם לפתרון על שאלה על השאלה עצמה. השאלה הזאת היא, אם הצרות שעוברות עתה עלינו הן חלק מן הצרות שכבר עברו עלינו מראשית צאתנו לגלות, או אולי הצרות האלה הן אחרות ומשֻנות כֻּלן מן הצרות האלה שעברו עלינו עד עתה. לפי דעתי נראה לי שהפתרון השני הוא הנכון, כי באמת קשה לי מאד להאמין כי כל זה שאנו רואים היום הוא אינו אלא קטע של השלשלת הארוכה של צרות. ראשית כל קשה לי להאמין זה, מפני הרשם הגדול שעושות הגזרות והרדיפות עלי, אבל חשבתי אני כבר לעצמי שקשה מאד לתלות פתרון שאלה חשובה כזאת ברשם לבד. הלא דבר ברור ובטוח הוא שהרדיפות למשל בספרד  והגרוש משם, או גזרות ת”ח, או כמה צרות אחרות עשו גם כן רשם גדול על בני עמנו בימיהם. ואולי הרשם שעשו עליהם בימיהם צרותיהם עוד יותר גדול הוא מאשר עושות היום עלי, כי זה יכולים לראות ממשיחי שקר וכד‘. אבל צריכים לאמר שהרשם אינו מכריע ואינו מעלה, כי יש לפעמים לדבר שבערכו הוא קטן מאד ורשמו שהוא מסב הוא גדול מאד, ואפשר גם להפך, כמו למשל הנצרות, שהיא בעינינו דבר שוא עשתה רושם על כה הרבה אנשים גדולים כגון סופרים, משוררים וכו’. על כן מוכרחים אנו ללכת ולהסתכל בצרותיהם ובצרותינו; ז. א. להשׂתכל בהבדל בין שתיהן. ראשית כל רואים אנו שצרותיהם היו תמיד מקומיים. במקום אחד רדפו היהודים מאד מאד, ובמקום שני ישבו בהשקט ובשלוה. אבל יותר מכריע הוא השינוי השני וזה הוא הרשמיות שמלוה את צרותינו עתה, והארגון שמארגנים להכב[י]ד יותר ויותר את צרותינו. השנוי הזה הוא באמת דוקר את העינים. ופרט של כלל זה הוא שאינם (הגרמנים) מתכַּוְנים כלל לתלות את טעם הרדיפות באיזה דבר. למשל כמו שעשו הספרדים שתלו את טעם רדיפותם אותנו באמונתנו וכד'. אבל אצל הגרמנים אין אנו רואים שום נסיון אמתי לתלות איזה טעם ברדיפות שהם רודפים אותנו, אלא סתם משום שאנו יהודים. הדבר שנולדנו יהודים זהו די והותר לטעום את כל הרדיפות ואת כל הצרות.

על הטעם הראשון יכולים עוד להוסיף שבעת הזאת באמת כלל ישראל נפגע בצרה זו. (כלל ישראל הוא רוב ישראל!). במשל אפשר זה להסביר היטב מאד. מקדם, בימי הבינים, כשצר(ר)ו האויבים על איזה עיר אז הכו בה בכל מיני אש וקלעו אבנים לתוכה, וגם נסו לפרוץ את החומות בבריחים גדולים וחזקים ואנשים חזקים וגבורים נטלו את הבריח בידם ויחלו להכות בחומה. והאנשים שראו בימים ההם את הדבר הזה חשבו באמת כי יותר תֹקף ויותר כח אי אפשר עוד. ולכל היותר כשעוד איזו עשרות אנשים נגשו לעזור בהריסת החומות, אז כבר הגיעו לראש כח האדם שאפשר לעשות. אבל בימינו רואים אנחנו שילד קטן אפילו גם כן בכחו להרוס עיר שלמה. צריכים רק לקחת מעט דינמיט ולחברו בחשמל, ואז בנגיעת אצבע אחת החומה היותר חזקה נהרסה בן רגע. כך גם בצרותינו אז והיום. גם אז כבר חשבו, למשל ברדיפות בימי מסעות הצלב, שיותר מה שעשו אז אי אפשר עוד; אבל היום עושים בלי חרב ובלי כלי זין דברים חמורים פי אלף מזה שעשו אז. הטעם שזה אפשר, הוא מפני שעושים היום הכל על פי סדר.

מסדרים ומארגנים, מארגנים ומסדרים, עד שאולי רק אחד מאלף יכול לנוס על נפשו להחבא וכד'. ומפני מה שאפשר לו לסדר הכל כה ובימים ההם לא היה זה. הטעם של זה הוא, ובזה שַבְנו לפתרון השני העיקרי, שאצלו הכל הולך באפן רשמי, הכל אצלו חק. מרשיעים לפי החקים. כמו שאסור לגנוב כך מצוה לרדוף אחרי היהודים.

על כל מה שכתוב למעלה הנה נוכחנו שיש באמת הבדל בין כל הצרות שעברו עלינו מזמן הכָּנס(י)נו לגלות וצרותינו של העת הנוראה הזאת. ועל כן יש טעם לשאול כיון שהן מבדלות בהרבה: למה אין הקב"ה מונען לכל הפחות ממנו או מדוע הוא נותן להפך לרדוף אותנו ולצררינו? ומה התוצאות שיוכלו לצאת מן הצרות האלו?

התרוץ  לשאלה זו נראה לי אינו כלל קשה. כידוע נגרשנו מארצנו בעֲונותינו הרבים, ועל כן אם אנו חפצים לשוב צריכים אנו לשוב בתשובה שלמה ואז נוכל לשוב לארצנו. אבל שלא נשוב ע“י תשובה, כבר חזה הנביא מראש ועל כן אמר שבאחרית הימים לא בצדקותינו נגָאִל אלא ע”י עֲונות אויבינו ועל ידי עינויהם אותנו (כמו במצרים). והנה באמת היה די והותר כשהקב“ה לא היה מונע ממנו את הצרות הפשוטות שעברו עלינו עד עתה. אבל יש עוד קושי אחד והקושי הזה שאם כבר על ידי צרותינו הרבות27 נוכל להגאל, יש הסכנה הגדולה שהיהודים בעצמם לא יחפצו בגאולה. כמו ששמעתי כה הרבה פעמים מתרצים לי בשאלי את מכרַי היהודים: מה תחשוב תהיה בסוף המלחמה? כמעט תמיד קבלתי בת[ו]ר מענה שכשהמלחמה תסוף, אז הכל ישוב לסדרו הישן. נשאר שוב בין הגויים שנשתקענו בתוכם, החיים נמשיך כמו שהיו והכל יהיה כבראשונה. אבל הקב”ה אינו חפץ בזה, על כן מְשכם מביתם ועריהם (שישבו בם מקדם) ועכשיו חפצים הם כבר בכל לבם לשוב אל ארצנו הקדושה ארץ ישראל.

על כן יש לקוות שכיון שרוב ישראל אינם עוד יושבים עתה במקום שבתם מבראשונה, ורבם כבר חפצים להגאל, באמת כבר הגיע זמן הגאולה עתה, ובעזרת אלקינו נגָאל בקרוב, אולי עוד בחנכּה הבאה יעשה אלוקינו הנס הזה לעמנו ויגאל אותנו וישיבנו לארצנו. אבל יש עוד דבר קטן שאפשר להפריע את כל זה, ועל זה אכתב למחר בעזרת השם, כי באמת אחוז שנה אני מאד (כבר עברה השעה הראשונה אחרי חצות) אבל טרם אסים אכתב ואתפלל לאלוקי ישראל שימלא בקרוב את התפלה הזאת: השיבנו ד' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם!

2 בדצמבר 1942

הדבר הקטן שהזכרתי למעלה הוא זה: רבם של היהודים חושבים שהגאולה והישועה הן תלויות בנצחון או במפלת אנגליה. והנה כשתנצח אנגליה אז יוכלו רבּם של היהודים (אף אלה שיחפצו להגאל) לאמור שלא ה' הציל אותנו, אלא אנגליה. וגם אצל הגוים יאמרו ככה. וזה שאני מזכיר כאן גם כן הגוים זה אני עושה משום שאני מוּכח מן הרעיון שגם לגוים יֵצא איזה דבר מן המלחמה הזו. הלא סוף סוף עלינו גם כן לדעת ולזכור שאף על פי שהגוים אינם נוגעים אותי אף כהוא זה, ואף אם ימותו מיליון ביום אחד אינו נוגע לי ואינו עושה עלי רשם כלל וכלל, אף על פי כל הדברים האלה אין לשכח שגם לגוים אבדו הרבה הרבה דברים, בין אנשים בין שאר דברים, כגון בתים אניות עד אין סוף ועוד הרבה הרבה, וכבר הגיעה העת שגם הם ילמדו קצת מכל המלחמות שהיו עד עכשיו ובפרט משתי  מלחמות העולם שכמעט רצופות היו. ועל כן הנני חושב שהמלחמה הזו שאנו חים היום בה, לא תעבור בנצחון אחד מן הלוחמים, כי אם בנצחון הקב"ה. לא אנגליה ולא אמריקה, אלא אלוקי ישראל יצא בתור נוצח מן המלחמה הזו. וכשזה יהיה, הנני חושב שלפני הנצחון האחרון גרמניה תגבר כמעט על כל החזי[ת]ות וכשיֵרָאה שכמעט כבר נצחה, אז יקרב ה' בחרבו ויקח לו את הנצחון. מובן ונראה מאליו שכל ההשקפה שיש לי ושכתבתי למעלה היא השקפה דתית. ואני מקוה שיסלחו לי על זה, כי אם לא היתה לי הדת, באמת לא יכולתי לעולם לבא לידי פתרון אף הקטן שבקטנים מכל השאלות שקופצות עלי.

עתה אכתוב מה ממצב ביתנו ומשפחתנו. כבר תכף אחר בוא(י)נו הנה, לבריסל, היו חלוקי דעות בין אמי ובין אבי אם נשאר כאן או נסע הלאה. ה“הלאה” הזה היה בראשונה צרפת הבלתי מיושבת מן הגרמנים (עתה כל צרפת כבר מיושבת) ואחר כך שו[יי]ציה שאינה מן הלוחמים אלא היא כמו במלחמת העולם הראשונה. אבי, שכבר סחר עשרים או יותר שנים עם בלגיה ועל־ידי זה היה כמעט בכל שבוע בבלגיה, אמר שיותר טוב שנשאר כאן עד סוף המלחמה ועד שהישועה תבא, כי בריסל היא עיר גדולה ואין כה קשה להחבא בה. הרבה יהודים מתחבאים כאן ואינם הולכים למַלין31, מקום קבוץ היהודים שנחטפו ושיושלחו לרוסיה. ומלבד שאינו כה קשה להחבא כאן, גם כן אפשר להרשם כאן בעיריה ואז נקבל ניר או איזה תעודה, שיכולים אנו להשאר כאן זמן ידוע. בעת ההיא שבאנו הנה לא הי(ת)ה כבר שקט בחלק צרפת הבלתי מיושבת מן הגרמנים, כי לַוַל נעשה לראשון למיניסטרים, והוא חובב גרמניה גדול ועל ידי זה גם כן כמובן שונא יהודים גדול. על כן החליט אבי, ואמי לא התנגדה כל כך לזה, שנשאר כאן בבריסל ונראה מה שיהיה ומה שיש לעשות. ומשום שסכנה גדולה היא ללכת בחוץ בלי תעודת העיריה החליטו הורי שננסה להרשם בעיריה. אמי יראה מאד לזה כי חשבה שעירית בריסל היא מקֻשרת עם איזה משרה מן הגרמנים, וכשנבא להרשם בעיריה יחכו שם עלינו איזה שוטרים ויקחו אותנו כמו שלוקחים כה הרבה יהודים. אבל כנראה אין קשר בין משרת העיריה בענין הגֵרים ובין הגרמנים. או אולי לא זה הוא הגורם שלא נשאלנו כלום בבֹא(י)נו להרשם בעירית בריסל, כי אם זה שנתן אבי הרבה כסף (חמישים אלף פרנק) למליץ אחד שתקן את העשׂק הזה בשבילנו. בקצור ב־9 לספטמבר הלכנו, אבי, אמי, אחותי הגדולה ואני, אל עירית בריסל להרשם שם וקבלנו כּלנו תעודת רשות להשאר בבריסל שלושה ירחים. ועתה שלושה הירחים האלה הולכים וקרבים לקצם. ועתה שוב מתקוטטים ומריבים הורי בדבר, אם נסע הלאה או נשאר כאן, ונתן שוב סכום גדול למליץ שיטפל בדבר הארכת הרשיון. אמי חפצה לנסוע הלאה לשו[יי]ציה ואבי חפץ להשאר כאן. בינתים נושבה החלק הבלתי מיושבת של צרפת גם כן מן הגרמנים (לפני איזה ימים נושבה גם כן טוּלוֹן, שעד עכשיו היתה עוד פטורה מן הגרמנים ועל ידי זה הוטבע חלק גדול של אניות מלחמה שהיו בטולון מצרפת). על ידי זה שו[יי]ציה היא מוקפת כולה משתי ארצות ה“אַס” , גרמניה ואיטליה. ועל כן מסֻכן מאד לסעת  עתה לשו[יי]ציה. כמדומני כבר נתן אבי שוב כסף (עשרים וחמשת אלפים) למליץ שיאריך את רשות)י)נו. כשירצה השם, אז נקבל שוב איזה תעודה ועתה לששה חדשים. דבר אחד שכחתי. כשנרשמנו בעיריה, קבלנו גם כן בולי אכילה והבגדים. ולולא נרשמנו היינו מוכרחים לקנות הכל בלי בולים וזה הוא יקר מאד. למשל כשקונים אנחנו לחם עם הבולים עולה לארבעה פרנקים, אבל בלי בולים עולה לארבעים.

בקר 3. Dec.

אתמול לא קרני דבר שהיה די חשוב לרשמו כאן. אבי ואמי מתקוטטים עתה בדבר סחר. אמי חפצה ללכת לסחר אבל אבי אינו חפץ. בשאר אין שום חדשות. קראתי מאמר על משפט הסמיכה וקורותיה מח. י. בורנשטיין.

ההתקפה הרוסית על החזית המזרחית נמשכת, אבל נראה לי, שלא תצא מהתקפה זו שום תועלת. משאר החזיות אין חדשות.

היום ערב חנוכה, אבל נראה לי שחנוכה זו תעבור כְּכֹה־הרבה חנוכות בלי שום נס או דבר שיוכל להדמות לזה.

אחר הצהרים 4. Dec.

אתמול קראתי מאמר גדול של הלל צייטלין על אודות קדמות המסתורין ביהדות. מהמאמר עִנְיֵן אותי ביותר החלק האמצעי ששם הוא נכנס בפילוסופיוּת. חפצתי היום לכתוב קצת על זה. בבקר הייתי צריך ללכת אל בית המרחץ ובשובי משם שמעתי צרות חדשות, לא של כלל ישראל אלא של משפחתנו לבדה, ועל ידי זה לא היה לי עוד חפץ כלל לכתוב מה על הענין הזה. הצרות החדשות שפגעו בנו הן: עוד כשהיינו בהג בא אצלנו פעמים תכופות ורבות איש משעוֶנינגֶן , רוֹזֶנתַל שמו. האיש הזה היה קצת עשיר כמו אבי. כשהמסחר הלך מעט יותר טוב מאשר היה מקדם, יעץ האיש הזה אותנו שנקנה נירות של שווי  אפֶקְטן מחברת נפט המלכותי[ת] שהלכו בימים ההם עלֹה ועלֹה. אבי שמעודו לא קנה עוד נירות כאלה לא הטה בראשונה כלל אוזן לעצת האיש הזה אבל לאחרונה כשהנירות האלה הלכו עלה ועלה, וכשהאיש הזה חשב לנו בכל פעם מה שהיינו יכולים להרויח בשנים או שלושה ימים, קנה אבי איזה נירות. ובאמת בעבר עת קצרה הרויח אבי כסף הרבה על ידי הנירות האלו. כשבאמסטרדם חטפו בחוץ בימים ההם וגם הרבה אנשים קבלו הזמנות לבא בחצות הלילה לתחנה לנסוע לרוסיה ובהג חשבו שבכל יום ויום תוכל המגפה לפרוץ ועל כן קנה אבי עוד איזה נירות. ובכל העת ההיא הלכו הנירות עלה ועלה. ובנסענו לבלגיה ז. א. בנוס(י)נו מן הגרמנים, אמר אבי למיודעיו שהיתה להם רשות לנסוע לבלגיה שיקחו אחרי בואו לבלגיה הנירות עמם ויתנו לו. באמת איזה שבועות אחרי בוא(י)נו היו כל הנירות שוב ברשותנו. צריך אני להעיר שאסור היה להוביל הנירות האלה לבלגיה וגם היום עוד אסור זה. אף על פי כן חפצים מאד מאד לקנות הנירות האלה גם בבלגיה. וכאשר אבי ראה שהנירות הולכים ועולים עוד וכשיקנה הנירות האלה בגולדנים שהיו לו וימכור אותם שוב בבלגיה, יקבל יותר פרנקים בשביל זה, נתן פקודה לאחד ממיודעיו שיקנה עוד חמשה נירות. המכר הזה של אבי קנה לפני עת קצרה את חמשת הנירות ונתנם לאבי. בינתים ירדו הנירות על־ידי גזרות הבּוּרזה – שלא יכלו לתת להרויח לאנשים כה הרבה בבת אחת – כמאה אחוזים. אחר כך עלו שוב כששים אחוזים ועתה אין מִנהלת הבורזה נותנת עוד לנירות האלו לעלות. מובן מאליו, שאנחנו שכל קיומנו תלוי בנירות האלה מפחדים עתה קצת, אע“פ שההמון חפץ לקנות הנירות האלה. אבל עתה הולכים בהולנדיה (הגרמנים) לבקש אצל כל איש ואיש, אם ישנם עוד ברשותו הנירות שקנה ולא הוציאם לחוץ לארץ. בודאי יבואו עתה גם כן אצל מכר(י)נו שקנה חמשה נירות בשבילנו על חשבונו ועל שמו. החמשה הנירות האלו הם כחלק שלישי, כך אני חושב, של כל הנירות. וכשנתּן חמשת הנירות האלה למכרי אבי, שיהיו ברשותם עד אשר יבואו הגרמנים ואחר־כך ישיבם לנו, יש הסכנה שלא נראם עוד לעולם. הלא היום עושים הכל עם היהודים מה שחפצים. אין להם דין ואין להם משפט. לפני איזה ימים באו אנשים שהם נוטים אחרי הגרמנים אבל הם בלגיים (רֶקסיסתים קוראים כאן לאנשים האלה) לביתו של איזה יהודי וַיִקחו ממנו כל מה שחפצו, אפילו הדגים שבקדרתו לקחו להם, והיהודי עמד אצל זה ולא היה יכול לפצות פיו. על כן יראים הורי למסור את הנירות ל”גוי". בין כך וכך לאמי ולאחותי הגדולה חלום בלתי יפה ומובן כבר שזה לא עזר להיטיב את המצב.

בינתים נסע גם כן איש אחד, מכרנו כבר מהג, שבא כאן לבריסל אחר בואי(י)נו לשוַיציה ואמי שהיא חפצה מאוד מאוד לנסוע לשויציה, מתלוננת עתה שוב על אבי שנסע ועל ידי זה יבוא קץ לצרותינו הרבות.

עתה אני גומר כבר את רשימותי של היום, שומע אני אנחה כבדה מתפרצת מפי אמי.

חשב שלכבוד חנוכה הישועה או לכל הפחות חלק ממנה תבא, והנה שוב צרות חדשות, שוב צרות!

26 בנובמבר 1942

מן המחר הזה עשיתי מחרתיים. באמת, אתמול לא היתה בי ה“עזות פנים” לתן דין וחשבון לי על מה עשיתי ביום הזה. לא עשיתי אף כהוא זה. בעשיה זו אני מתכּון שלא עשיתי כלום לתקון נפשי, ז. א. להעל[א]ת רוחי. כן, קראתי חלק מן הספור של ש. י. עגנון ב“תקופה”. המכנה “הנדח”, אבל בזה לא מצאתי דבר שיעלה את רוחי. רק ידיעותי על דבר החסידות נתרבו ונתרחבו קצת, אבל זה לא כלום. החלותי אתמול ללמד את אח[י]ותי צרפתית. כידוע מדברים כאן, בבריסל, הרבה צרפתית. (לפי דעתי מרבים כאן לדבר צרפתית מאשר מדברים הולנדית). מטעם זה וגם כן ע“י הסבה שלאח[י]ותי אסור לצאת בשעות בית הספר, ועל־כן צריך אני להשקיטם, צוְתני אמי ללמדם צרפתית כפי כחותי. בזה מלאתי חצי יום, בחצי השני התקוטטתי עם אח[י]ותי קצת ואקרא גם כן ב”תקופה“. הספר הזה שכבר הזכרתיו למעלה, שאלתי מספריה. בבריסל יש ספריה עברית־אידיש, ששיכת לקהלה. אַדרסת הספריה הזאת קבל אבי מאת איש, שהוא גם כן כאן. בתת אבי לי את האדרסה22 הזאת, נפלתי עליה כאילו מצאתי שלל רב, כי לא היה לי כלום לעשות או לקרא, לולי מצאתי, או יותר טוב לולי מצא אבי, את כתבת הספריה הזאת. ממנה אני שואל בכל יום ראשון ספרים עבריים לרבות על ידי זה את ידיעותי בעברית וגם כן ידיעותי הכלליות. כבר קראתי איזה ספרים כגון סגנון העברי, חלק מכל שיריו של ד. פרישמאן, ב' חלקים מכל כתביו של אותו ספר ועוד. כשהייתי לפני איזה שבועות בספריה, נפגשתי באיזה מורה עברי שלמד מקדם בבית הספר העברי בבריסל. אבל על ידי המצב הרע אין עוד תלמידים די לבית הספר, הרבה משום שכבר נלקחו (נשבו) ע”י הגרמנים והרבה משום שמתיראים שיתּפשו, והמורה הזה העירני על ה“תקופה”. זאת היתה רבעון (הופיעה ארבע פעמים בשנה) שהוצאה לאור ע"י י. ס. שטיבל תחת הערכתו של ד. פרישמאן. מרבעון זה יש בספריה כששה־עשר חלקים. יש בספרים הרבה דברים מענינים כגון בחלק הרביעי, שאני קורא עתה. מצאתי מאמר מאת ש. ברנפלד, על איוב. לא גמרתי עוד חלק זה, אבל כנראה לי יש עוד דברים מענינים בו.

היום, ז. א. 26. בנובמבר 42 למדתי בבקר שוב את אחיותי. לפני זה הנחתי תפילין. אחרי שלמדתי את אחיותי לא עשיתי עוד כלום, מלבד שאכלתי, קראתי ב“תקופה” ושחקתי בקלפים. אז היום גם כן לא עשיתי הרבה, אבל אני מקוה שאקבל מאיזה איש גמרא. באמת כבר הייתי צריך לקבל היום גמרא מאיזה שוחט. אבי הלך אליו היום, ואשאלהו שיביא לי מן השוחט גמרא חולין. אבל כמו שיכולתי לחשוב, צריך השוחט בעצמו לגמרא זו ועל כן לא הביא אבי לא כלום. אבל מחר אולי אקבל מאיש אחר גמרא חולין, ואם לא, אשאל מן השוחט גמרא אחרת. היום היה כתוב בעתון שהמצב ברוסיה הוא אינו כה טוב בשביל הגרמנים. הרוסים עשו התקפה גדולה מדרומה לסטלינגרד. אולי תעלה בידם, ויגאל הקב“ה אותנו באפן זה מן הצרה הגדולה שאנו בה היום. כבר הגיעה העת להגאל, נראה לי. אם חפץ הקב”ה להציל עוד מה מן היהודים שנשבו ע“י הגרמנים, עתה העת להצילם. כי אם יצטרכו להיות במשך החרף ברוסיה, אז נראה לי שח”ו לא הרבה יוכלו להשאר בחיים. כי אף כשהלכו בחפץ עצמם, לא יכלו לקחת עמם די כסויות לחמם בהן את גופם בקר הנורא ברוסיה.

אמנם בצרה גדולה אנחנו. הצרות כבר רבו הרבה מאד מעֲונותינו. ובאמת, מה יכול הקב“ה להתכון אחרת, בצרות הנוראות שהוא אינו מונען23 ממנו. בטוח אני שעל ידי הצרות שיבואו עוד, אף יהודי אחד לא יחזור תשובה. להפך! יש לחשוב שבראותם בצרות הגדולות יחשבו כי אין אלקים בארץ, אחרת לא היה יכול לתן לעשות זה לעמו, אשר בו בחר. זה כבר שמעתי מהרבה אנשים. ובאמת, למה יכול הקב”ה להתכון בכל זה שקורה אותנו בעת הנוראה הזאת? נראה לי שעתה כבר הגיע זמן הגאולה, ז. א. שכבר כדאים אנחנו פחות או יותר לגאולה. (מחר אמשיך הלאה את פתרונה של השאלה האחרונה, כי כבר אחוז שֵנה אני מאד. כבר אחרי חצות הלילה היא).

אמנם בצרה גדולה אנחנו. הצרות כבר רבו הרבה מאד מעֲונותינו. ובאמת, מה יכול הקב“ה להתכון אחרת, בצרות הנוראות שהוא אינו מונען23 ממנו. בטוח אני שעל ידי הצרות שיבואו עוד, אף יהודי אחד לא יחזור תשובה. להפך! יש לחשוב שבראותם בצרות הגדולות יחשבו כי אין אלקים בארץ, אחרת לא היה יכול לתן לעשות זה לעמו, אשר בו בחר. זה כבר שמעתי מהרבה אנשים. ובאמת, למה יכול הקב”ה להתכון בכל זה שקורה אותנו בעת הנוראה הזאת? נראה לי שעתה כבר הגיע זמן הגאולה, ז. א. שכבר כדאים אנחנו פחות או יותר לגאולה. (מחר אמשיך הלאה את פתרונה של השאלה האחרונה, כי כבר אחוז שֵנה אני מאד. כבר אחרי חצות הלילה היא).