- פרטים
-
קטגוריה: דפי יומן
-
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:44
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 207
במוצאי שבת העבר הלכתי לקחת את העתון. אחרי שקניתיו הסתכלתי קצת בו ואראה באותיות גדולות: טריפולי נכבשה מאת האנגלים. בבואי הביתה ספרתי זאת לאבי; וישמח מאד ויאמר פעמים אחדות “ער האָט שוין איינגעכאפט א סוף”, “מען האָט אים שוין געלערנט” ובטויים כאלה. בשמעי אבי כה מדבר חשבתי בלבי, האמנם קרובה מפלתו, הכבר הולכת הישועה וקרבה לעמנו? וכשאלו קול בקרבי ענה לי: לא לא! לא ע“י האנגלים או אומה אחרת תִּוָּשע יהודה, ואמר לאבי שזה לא כלום הוא מה שכבשו האנגלים; עם מעט מזל ישובו הגרמנים לכבוש את כל השטח שאבד להם עתה על ידי התקפת האנגלים. לא לחנם נכנסו לטוניס. אבי ענה לי שאני טפש ועקשן ולבסוף קצף גם כן קצת עלי ולא דברנו עוד על זה. אבל בלכתי לישון לא סרה ממני המחשבה הזאת, שכבר כתבתי עליו כמדומני פעמים ועוד הרבה פעמים חשבתי עליו אם הישועה תבא לנו על ידי נצחון של אנגליה אמריקה או רוסיה. בכל אהבתי לעמי וכמה חביב הוא עלי, לא אוכל לקוות לישועה כזאת. ואולי דוקא מֵאהֲבִי את עמי אי־אפשר לי לקוות על גאולה כזו, מפני הטעם הפשוט שזה לא יהיה כלל וכלל ישועה. נצחון מבעלי הברי[ת] שנ”ל, יהיה רק סיום לצרת השעה, לצרת גרמניה, אבל ביחד עם זה יהיה התחלה לצרה עוד הרבה יותר גדולה מן הקודמת, שבמקום צרת גרמניה תהיה לצרה עולמית, לאנטישמיות בלתי מוגבלת. כי הארס שהוא, הינו הרשע, ימחה שמו, שם באנושיות נגד היהודים, הולכת ומתפשטת ואחרי המלחמה, עם נצחון כזה, לא ישאר מגבל מבין הגבולים של המנֻצחים, אלא יעבור את גבולי המנַצחים. כי הלא למשברים האין סופיים של אחרי המלחמה יצטרכו למצא אשמים, ומי יותר טוב לדבר כזה מהיהודי, מן העם האמלל בלי מגן? לא, לא מן האנגלים ולא מן האמריקנים וגם לא מן הרוסים תבא ישועתנו. מן הקב"ה בכבודו ובעצמו תצטרך לבא. ולזה הנני מתפלל בכל פעם. ועל כן רואה אני בכל נצחון מקומי של בעלי ברית, הארכת הצרות. וכבר איזה פעמים בבואי לפתרון כזה נכנס פקפוק בלבי אם באמת הגיעה העת שנזכה לגאולה? הכבר הולך הרגע של הסוף המחלט של גלותנו בת אלפים שנה וקרוב?
בעת האחרונה הרביתי – יותר משעשיתי מקדם – לקרא בדברי הנביאים האחרונים הגדולים, ובפרט בפרקי הנחמה־נקמה שלהם. ובפרט בירמיה הרביתי לקרא כי בדבריו, הלכאורה כה קשים אבל הנובעים מלב רך ומלא אהבה לעמו, מוצא אני ביותר נחמה ומרגוע. ובכל פעם בפעם בקראי את הפרקים האלה המדברים על העתיד, על אחרית הימים, על עת צרה ליעקוב, הרגשתי מכל אות ואות, מכל חלק וחלק של האות, שהדברים האלה מֻסַבִּים על זמננו זה. בכל נפשי חשתי שאך ורק לעת צרה זו מסבות המלים האלה, כי אחרת לא היו יכולות לנחמני כה; אחרת לא היו יכולות להרגיעני כה כמו שהן עושות; כי אחרת לא היה אפשר שתשפ(י)ענה כה עלי; מנוחה ושלוה באה עלי בקראי בפרקים האלה.
או אולי, אולי רק סוּגסטיה כל הדבר; כל זה בא רק על ידי הצרות אין־סופיות שבאו ובאות עלינו; בכל יום צרות חדשות, ענויים חדשים, מכות רצח חדשות בכל יום ויום, בלי סוף, בלי סוף. כי אמנם (ה)צרות הגדולות באות עלינו; ועתה איני מתכּון לצרות עמנו בכלל, שהן נוגעות בלבי במדה שוה שנוגעות הנה לאחַי האמללים, או אולי עוד יותר משום שאני אינני סובל תחתיהן; לא אליהן מתכון אני עכשו. עכשו כונתי לצרות שנוגעות אותי ומשפחתי ישר, כי אחרי איזה חדשים של מנוחה דפקה גם על דלתנו צרת עמנו, צרת העם הנוראה הזו.
ביום הראשון העבר ישבתי אני לבדי לשלחן ואלמד ערבית, הייתי יחידי בבית. אבותי עם אחי ואיזו מאחיותי הלכו לבקר איזה איש ושאר אחיותי הלכו לטיל. ואשב כה לשלחן, ופתאום צלצלו. הלכתי אל החלון לראות מי צלצל. וארא ששוטר בלגי היה המצלצל. ירדתי אל הדלת, ואפתחה. השוטר נכנס וישאלני מי יושב כאן. ואענהו שעל העליה השנית יושבת משפחה בת תשע נפשות. ועוד אמרתי לו ששאר בני המשפחה הלכו להם ושרק אני לבדי עתה בבית. וישאלני השוטר את כרטיס הזהות ואלך לקחתו ואתן לו. ובתתי את הכרטיס לו שאלתיו, אם מותר לי לדעת מדוע הוא צריך לדעת את שמות[י]נו. ויאמר אלי שהוא צריך לרשום בספרו כל היושבים, שיושבים ברבע שלו. וירשום את שמי ויאמר אלי שבשביל שאר בני המשפחה יבא לרשום את שמותיהם למחר בחמש. בבא אבי ואמי ואחיותי הביתה, ספרתי לאבי בחשאי על אודות השוטר שהיה. אבי נפחד קצת ויתחיל לחשוב בדבר. למחר נודע גם לאמי ששוטר היה כאן ותפחד אמי מאד. בערב חכינו על השוטר אבל לא בא. למחרת בבקר שמענו פתאום צלצול ארך מאד. שוטר צלצל. אחותי פתחה לו הדלת ותבקשהו לעלות ולבא לחדר. אבי קדמו ויובילהו אל המטבח. שם התחיל השוטר לשאול את אבי את שמות האנשים שיושבים כאן. וישאל גם כן לאבי מדוע לא נתן עוד לרשום את עצמו בעיריה. כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל, ויש[ו]ב אנו יושבים בשׂחרבּק. אבי ענה לו איזה תירוץ, והסוף היה שבקשוהו שלא ירשום עוד אותנו בספרו ושיחכה עד השבוע הבא. השוטר הבטיח שימלא את רצון אבי ויתן אבי עוד לו תבת סיגרטות וילך לו השוטר. על ידי הדבר הזה נכנסה כמובן מהומה גדולה לביתנו, כי אין אנו יודעים כמעט מה עלינו לעשות. אמי חפצה שנלך מכאן ושנשכור לנו בבריסל עצמה דורה, כי אנחנו נרשמנו בעירית בריסל וכשאנו חפצים להרשם עתה בעירית שׂחרבּק, עוברת העתקה זו דרך הגסטפו, הינו המשטרה הגרמנית. וכמובן אין אבי רוצה כלל וכלל כי אחרת סכנה גדולה עומדת לנו. אני הייתי מוכרח ללכת כל היום לבקש בעתונים דירות ולעשות עוד יתר העבודות. אבי הלך לבקש את האיש שעזר לו הרבה בהרשמו בעירית בריסל ומחר תהיה לו פגישה עמו. בין כך וכך אמי עצבה עד מאד. בכל רגע פנאי היא בוכה. ובערב יראה עוד ללכת לישון כאן כי חשבה שמא יבואו הגרמנים לקחתה בלילה, כי מנהגם לבא בלילה.
בכתבי כבר הגיעה השעה הראשונה אחרי חצות ותודה לאל לא קרה עוד כלום. יושיע נא הקב"ה לעמו ויושיענו נא מצרה זו, כי אי אפשר עוד לשאת.
הכל מה שנראה לי ומ[ה] שאני מרגיש בקראי באלה הפרקים שהזכרתים למעלה, מוכרח להיות אמת, כי אחרת אָבד אבדנו, כי אי אפשר עוד לשאת את הצרות, באמת אין־סופיוֹת הנה.
היום אחרי הצהרים הכרתי לדעת עוד פנים מן הצרות הרבות. אחותי ספרה לי שהאשה שכתבתי כבר פעם עליה, שנחטפה עם כל משפחתה, נשתגעה!! מקדם לא העליתי אף פעם אחת על דעתי שמגדל הצרות אפשר להשתגע, אבל עתה נוכחתי שגם צרה זו לא שכחה אותנו. השגעון גם כן נכנס אלינו. התוכחה הולכת ומתאמתת לפני עיני מלה במלה, אות באות. ובשמעי שהאשה הטובה הזאת נשתגעה, הבינותי פתאום ממה יראתי כה עד עכשו. עד הנה בראותי את אמי יושבת שקועה במחשבותיה החילותי לצחוק בפניה ולעשות לי הלצות, כדי שלא תהיה כה שקועה במחשבותיה. ומפעם בפעם אמרתי לאמי שלא נתן לדחוף אותנו ולא נתן להשפילנו, אלא למרות רצונו של הרשע וכל חבריו – ימחו שמם – נצחוק ונהיה שמח. עתה מבין אני מדוע עשיתי את זה. כי הלא יש עוד בעולם שגעון, ואם ישנן צרות שיכולות להסב אותנו אז הן צרות ישראל שהן באמת אין־סופיות, אין־סופיות.
כמובן שבמצב כזה לא הרביתי לקרא ועוד פחות הרביתי ללמוד ערבית.
מן החזי[ת]ות באות רק שמועות “טובות”. הגרמנים נסוגים אחור בכל מקום, בין ברוסיה בין בצפון אפריקה. הגרמנים מודים אף בחלק גדול של ההסגות־אחור האלה.
”.
- פרטים
-
קטגוריה: דפי יומן
-
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:43
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 189
בשבת העברה עמדתי להתפלל, אבל כּמה שכבר קרה הרבה פעמים לא יכולתי לרכז אתבשבת העברה עמדתי להתפלל, אבל כּמה שכבר קרה הרבה פעמים לא יכולתי לרכז אתמחשבותי ואדפדף בסדור. בהגיעי לסליחות החילותי להסתכל ביתר עיון ואראהסליחה שעשתה רשם חזק מאד. הסליחה הזאת היא לשֵני וחמישי ומתחילה במלים:“מלאכי רחמים, משרתי עליון”. כמעט תמיד כשאני רואה פזמון ששם המחבר חתום בואז מתמלא לבי געל ממנו וכך גם כן באלה הפזמונים של א"ב. אבל בפזמון זה לאהיה כלל וכלל כך. נראה לי שמקודם שפך המשורר את לבו ואחר כך כשכבר היה מעטיותר שקט, שנה איזה אותיות וחתם בדרך זו את שמו בו. הפזמון הזה עשה עלי רשםכאלו הוא מודרני מאוד, כאלו זה עתה יצא מתחת עטו של המשורר. מזה ראיתי עודפעם שצרות ימי הבינים וצרותינו היום הן דומות זו כטפה מים לחברתה. בפרטהמלים “מלומדי מכות בענוי סבל” נראו לי כמו שרק לעת זו נכתבו. ואחשב בעצמי:
אבל הצרות שעוברות עלינו היום הלא הן כבר סוף צרות הגלות, כי הלא זה כבר החלטתי בלבי הרבה פעמים וכבר הרבה פעמים הבאתי לי הוכחות לזה. ואף על פי כן נכנס בי שוב ספק, אולי זה רק חוליה משורת הצרות שעברו ושעוד תעבורנה? ומזה באתי לחשוב מדוע כה אורכות הצרות מדוע אין בא עוד הסוף. כשרק יוצאים לרגע ונפגשים עם יהודי, אז שומעים כבר די צרות לכל היום והרבה פעמים כל השבוע אי אפשר עוד למצא מנוחה. בחשבי כה נפלו פתאום במוחי אלה המלים שאמר הקב“ה לאברהם: “לא שלם עוון האמרי עד הנה”. חשבתי אולי כאן גם כן כך הדבר. באותו שבוע קראתי בעתון אשכנזי מאמר על איזה גרמני שהוא ואשתו ובניו ובנותיו עובדים כלם בשביל הצבא הגרמני. מן הבקר עד הערב עובדים כלם קשה. וַישאל האיש שכתב המאמר הזה לאיש שעובד כה קשה, אם אין העבודה מרבה ממנו, ואם אינו מוצא העבודה קשה ביותר בשבילו. וַיַעֲנֵהו האיש שהוא אינו ירא כלל וכלל בשביל עבודה רבה, כי הוא יודע מה הוא חסר־עבודה. הוא בעצמו היה כשבע שנים בלא עבודה. היה עוד איש באביב חייו ובכל מקום בקש לעבוד אבל לא היתה עבודה בשבילו. וכשתי שנים אחר עלותו של היטלר לממשלה קבל כרטיס שיכול הוא לבא לאיזה משרה כי מצאו עבודה בשבילו. והוא המשיך עוד לאמור כמה גדולה היתה השמחה אז וכמה תודה הוא חייב לרג’ים הנַציונל־סוציאליסטי. כנראה שמנהיגי גרמניה של עתה גדולה זכותם בדברים כאלה. כי הלא אינו דבר קטן מה שעשו אז. בעוד שבארצות אחרות הלכו רבבות אנשים בלי עבודה ורבם של מחוסרי־עבודה אלה היו גם כן על ידי זה מחסרי פרנסה. ויבא הוא הרשע, ויתן לכלם עבודה ופרנסה. ואף על פי כן שנתן להם עבודה כמעט רק בבתי־חרושת להזדינות, זה אינו מוריד הרבה מזכותו. הזכות שקץ בעת הזו באמת רבה מאד. ואמנם הולכת עתה וחסרה, אבל כנראה יש לו עוד די זכות ולא שלם עוד חטאו. אבל אף על פי כן הולכת זכותו ונפחתת במהירות אבה. כמובן שגם לאנגלים ולאמריקנים ולרוסים ולבני בריתם אין זכות הרבה, אבל אין אנו, ולכל הפחות אני, מחכה לישועתם של אלה. הלא זה הוא גם אחד מן המניעים שמחכה אני לישועת אלוקינו, אלוקי ישראל, עליו אני סומך, ועל ישועתו אני מחכה כל היום וכל הימים. וכמה שמתרבות הצרות, כה מתרבה בלבי האמונה שהישועה הולכת ומתקרבת. כי כל הצרות שגרמניה מסבה לנו אינן נעשות אלא להפחית את זכותה. אבל לפעמים מתרבות הצרות האלה במדה כח גדולה עד שכמעט הייתי אומר שהאמצעים הם עולים הרבה על המטרה.
אבי ספר לי הרבה פעמים שנפגש עם אנשים שילדיהם ונשיהם נלקחו מהם והם כאן יחידים. או גם להפך, נשים שאנשיהם נחטפו מהן; כשאני הייתי במקומם, אמרתי כבר הרבה פעמים בלבי הייתי מאבד את עצמי בדעת או הייתי מוסר את עצמי לגרמנים שאוכל להיות אצל בני משפחתי. ועוד הרבה הרבה צרות מספר לי אבי בכל פעם כשהוא שב מן העיר. אבל בודאי יודע הקב”ה מה הוא עושה. לפני איזה ימים נשלחו ממַלין שוב איזה טרַנספורטים. לפני איזה חדשים אמרו שעתה לא ישלחו עוד יהודים לרוסיה או לארצות הסמוכות לה, כי הם צריכים בעצמם מאוד למרכבותיהם. אבל כנראה לענות את היהודים אפשר גם בחסר מרכבות88 לעצמו. כדַי לו זה. כן, באמת אין סוף לצרות הרבות, אין סוף! ואני יושב כאן בבריסל לכאורה שקט, רענן אין לי חסר משום דבר. כן, כך נראה מבחוץ, כך חושב גם אני לפעמים, אבל בשכבי בלילה על מטתי ובהעמיקי רק מעט במצב עמי, במצבנו, אז רואה אני שחבר לי הרבה הרבה. חפץ אני גם כן לסבול עם אחי, עם עמי, שכה אוהב אני אותו. עמי, עמי! בהיותי עוד בהג נסעתי אני ואחותי בפעם הראשונה לרוזֶנדַל, עיר הגבול, אבל אבי לא נתן לנו רשות ואפשרות לעבור את הגבול. ובשובי להג שאלני מורי שהיה לי אז, “מדוע לא עברת את הגבול, הלא כבר היית סמוך לבלגיה ומדוע לא נסעת הלאה לבלגיה; הלא משם היית בקל יכול לנסוע לשוייציה או לצרפת הבלתי מיושבת. הלא כל נער או נערה שיוכל לברוח מן הגרמנים הלא הוא נִצָל לעמנו, לתקות עתידנו”. בשמעי את המלים האחרונות האלה, חשבתי שכבר מצאתי לי תרוץ לשאלה שכבר שאלתיה הרבה פעמים לי: “איך אוכל לברוח מעמי בעת שהוא בצרה כה גדולה”. אבל כאן בדברי מורי, שהיה לי אז, חשבתי את התרוץ. ועתה בהיותי כאן בבריסל, רחוק ממקום צרת עמי מרגיש אני שהתרוץ הזה באמת תרוץ הוא הינו תרוץ במובן הגמרא. בדברי הלכה יכולים להשתמש בתרוצים, אבל בדברי נפש בעניני הלב, רק הרגש מדבר, רק ללב יש דברים. ועתה מרגיש אני שלא נצלתי לתקות עמי; להפך, אני רואה את עצמי בעיני כבוגד, שברח מעמו בעת צרתו. ועוד יותר מזה. לפעמים נראה לי שרק אלה שהיהודים שסבלו, שנשאו את עול הגלות הכבדה והמרה, רק אלה יזכו בישועה בגאולת עמנו, אבל אלה שנשארו כאן, שנחבאו, אלה יאבדו כמו היהודים האלה שאבדו בחשך במצרים.
בעת שעל היהודים באות צרות על צרות, יש למשפחתנו כעין מנוחה. כמובן שהמנוחה איננה שלמה כמו שהיתה בימי השלום, אבל אף על פי כן אני בטוח שמיליונים מבני עמנו היו חפצים בחיים כאלה שאנחנו, הינו בני משפחתנו חיים עתה. כנראה שיש לנו זכות מיוחדת שעל ידה הקב“ה חונן אותנו בחסד שהוא עושה עתה עמנו. אולי מצד זקני שאבי מרבה תמיד בשבחו ואולי על ידי הזכות, שקבץ לו אבי בעצמו, שאינה מעטה כפי שאני יכול להוכיח בעצמי. אולי על ידי שניהם יחדיו, ואולי עוד על ידי דברים אחרים או על ידי אנשים אחרים אנו כדאים לחסד כזאת. אבל אני מבקש מהקב”ה שהוא ימחול לי ולהא הוא מכיר ויודע אותי: למרות כל הטוב שיש לנו ולי, אינני מוצא בלבי כלל וכלל ספוק לנפשי. בכל רגע ורגע אומר אני לעמי – אתה כאן ואחיך בצרה כה גדולה: וכשאני מתחיל רק לשמוע דברים כאלה, אז מתמלא לבי חפץ עד אין סוף ללכת לאחַי לבני עמי בכל הצרות. הקב"ה יודע שאני אינני מורד בו ואינני מעיז נגדו בשום דבר, והוא יודע גם כן כמה אסיר תודה אני לו על שהוא מגן על הורי ואחיותי הקטנות והגדולות וגם על אחי הקטן, אבל אף על פי כל אלה הוא גם כן נושך איזה דבר בלבי, איזה חשק בלתי סופי להשתתף עם אחַי בכל מה שעובר עליהם.
בהיותי עוד בהג בשנה האחרונה בקרתי שם בית ספר לעברים. שם בבית־ספר זה היו לי שתי תמונות שבהם אני מסל לי את כל ישראל. הראשונה היא נערה שאהבתי ושאני אוהב אותה עוד אהבת נוער. היא לא דברה אלי כמעט שום פעם, וגם אני לא דברתי אליה, ואף על פי כן חש אני שיכולתי להכיר מבטי אהבה אלי. מי יודע איפה היא עתה הנערה הזאת. תמיד ברגעי הפנאי כשאיני עושה כלום וכשאני חושב קצת, אז באה תמונתה לפני עיני, בכל יפיה היא מופיעה לפני ובפרט בשבוע העבר אין לי שום לילה שלא ראיתי את תמונתה בחלום. ובראותי אותה אז כמעט תמיד מצטרפת אליה תמונת חברי היקר שהיה לי בהג. עמו הרביתי לדבר ובשעות הפנויות שבין שתים עשרה לשתים למדנו יחד גמרא. הוא היה נער טוב־לב וביותר היה לבו גלוי. גם הוא אהב נערה בבית הספר, אבל לא כמוני היה ירא להתקרב אליה ולהודיעה שהוא אוהב אותה אהבת נפש. הוא לא התביש כלל וכלל, ואצלו היה הדבר הרבה יותר קשה, כי הוא היה מחברת האגודה; והם היו “נשמרים” מאוד בדברים כאלה. אבל למרות זה שהיה חבר באגודה – רק בגופו, אבל לא ברוחו – לא כסה על אהבתו לנערה יהודית שלא היתה כלל וכלל חרדה. והוא היה גם תמים מאין כמוהו. ובזכרי את שני אלה הנפשות העבריות, שהן בשבילי סמל לכל עמנו, אז בפעמים לא מעטות יכול אני לבכות בזכרי את מצבנו. וביום הששי בערב בשכבי על מטתי בכיתי באמת בזכרי אותם. בשאלי: א[י]פה הם, א[י]פה עמי, עם ד‘, עם הנבחר מכל העמים. ולא בפעמים הרבה אני בוכה. לפי שאני נזכר בכיתי בדבר כזה רק שלש פעמים. פעם אחת בהיותי עוד קטן, בתשעה־באב. בערב שלפני תשעה באב כבר הייתי נכון ללכת לבית הכנסת, הסתכלתי ב’איכה’ ופתאום החילותי לבכות. נזכרתי אז – הדבר היה עוד לפני המלחמה – בעבר שהיה לעמנו, בחיינו הלאומיים, בארצנו, ומאלי החלותי לבכות. בפעם השניה היה הדבר גם כן בתשעה־באב. תשעה־באב כמעט עבר. צמתי כל היום ועוד כחצי שעה היתה לזמן שהיה מותר ללכת לאכול. ראשי כאב וָאֵלָך לשכב על מטתי. זאת היתה בתשעה־באב שעבר כשהייתי עוד בהג ובזכרי אז במצב האמלל של עמנו בצקות שהלכו וקרבו בימים ההם, כשכבר חטפו אנשים, בחורים יהודים באמשטרדם, וגם אנשים אחרים חטפו, החלותי גם כן לבכות. הכל נעשה כבד עלי, התפללתי לד' בלב נשבר, שירחם על עמו, על שארית יעקוב ישוב וירחם, שישיבנו אליו ונשובה, שיחדש ימינו כקדם. הפעם השלישית היתה בערב שבת זו, כבר היה סמוך לאחת־עשרה. שכבתי כה על מטתי, הייתי עוד לבוש בבגדי ואחשוב כה בחֲבְרְתּי ובחֲבֵרִי ובכל עמי ופתאום נדחפו הדמעות מאליהן לא יכולתי לעצור בעדן.
ירחם נא הקד[ו]ש ברוך הוא על עמו, הושיענו נא אלוקינו, רחמנו, כי עוד מעט ואבדנו. אם אין אנחנו כדאים לגאולה, די, עשה לשמך ההולך ומתחלל בגויים.
בימים האחרונים הרביתי מעט יותר משהייתי רגיל, לקחת את תנ"כי ולקרוא בו. ביותר קראתי את פרקי הנקמה־נחמה בנביאים האחרונים. לקחתי מהם כוח ואמונה בישועה שקרבה לבא. בשאר ספרים לא הרביתי לקרא. עתה לקחתי מן הספריה העברית ‘התקופה’ חלק שלושה־עשר. יש בו הרבה ספורים, שירים ומאמרים, אבל כמעט לא כלום מצאתי. הכל לא היה חשוב בעיני. את הספורים לא חפצתי לקרא, כי יראתי שמא אשמח בהם, ואינני חפץ לשמוח בימים רעים כאלה. בשירים לא מצאתי כלל וכלל דבר חשוב. אין העת הזאת עת שירים. במאמרים אין גם כן הרבה דברים שהם כדרים לעין בהם. כמעט על כלם אני מסתכל כמו על פטפוטי ילדים שאינם יודעים מה שאומרים. ישנם מאמרים שהענין שהם מדברים עליהם אינו שוה פרוטה. יש גם כן כאלה שהם מדברים על הציונות או על ענינים שנוגעים בה ובשבילי הציונות עתה לאי הכח אשר לנו להועיל לעצמנו במעט מן המעט. הציונות היא עתה בשבילנו כדבר המוכיח שאי־אפשר היה אחרת ממה שהוא עכשו. רק בדרך הצרות שאנו הולכים עתה עליה, נוכל להגיע לישועה הגמורה, לגאולה השלמה. רק על דברים מדעיים שנושאיהם הם דברי הלכה או כדומה, עובר אני וגם על הרשימות הנני עובר. בערבית אני מתקדם; כבר הגעתי לפ(ו)עלים עם המזא. חשבתי שאקבל בקרוב ספר למוד בצרפתית, אבל לפני איזה ימים שמעתי שאין להם עוד הספר הזה.
מן החזי[ת]ות אין הרבה חדשות. אומרים שהרוסים הולכים ומתקדמים מיום ליום, אבל הגרמנים לא הודיעו עוד כלום מהקדמה כזו. תמיד הם כותבים על התקפות הרוסים החזקות, אבל למרות חָזקתם הם מגינים על עצמם בחזקה ולא הגיעו הרוסים עד עכשיו לתוצאות מוחשיות. באיזה מלילות שעברו עשו האנגלים התקפת אויר על ברלין, וישליכו פצצות. על ידי זה המיתו שנים ושמונים אנשים. אבל לפי דעתי לא ינצחו את גרמניה ובני בריתה בהתקפות אויר, אפילו על ברלין. תבא לנו הישועה. בצפון אפריקה נראה שהאנגלים מתקדמים. אמרו שהם עוד כששים קילומטר מטריפוליס. מיניסטר שׂפּני נסע לגרמניה; כנראה תכנס שׂפּניה גם כן למלחמה, אבל דבר זה אינו עוד בטוח.
