יום ב' דר"ח תמוז תש"ג

זה שוב שבועים ימים שלא כתבתי דבר ביומני למרות הבטחותי לעצמי בפעם האחרונה. ומה אוכל לעשות. כבר כמה פעמים במשך השבועים האלה לקחתי את יומני לידי אבל לא פתחתיו כי לא היה לי דבר לכתוב, עוד מקוה אני מיום ליום ומשבוע לשבוע; למרות אכזבת תקוותי כה הרבה פעמים לא חדלתי מלקוות, ועתה יודע אני שלא אחדול לעולם מלקוות כי תכף בחדלי לקוות אחדל מלהיות. כי כל היותי היא רק תקוותי, אבל בכל זה אין לי עוד כלום. מה יש לי מזה, מתקוות רוח אלה, מה יביאו לי. אינני יודע מה לעשות. הכל הולך ומתרוקן הכל הולך ומתעלם. מקדם, בקחתי לידי את תנכ“י ובקראי בו, היה כאלו שבתי לתחייה, כאלו רחמני אלוקי ואף ברגעים היותר שחורים מצאתי נחמה בו. אבל היום הכל כאלו מת. אינני מתלהב אף כהוא זה. בקראי בתנ”ך, פניתי לדברים שמעולם לא חשבתי שאמצא בהם ספוק לנפשי. אבל כנגד כל מחשבותי מצאתי בהם יותר נחַם משיכולתי מעודי לקוות. ככה למשל במזמורים האלה על פי אלף־בית או באלה שנחתם שם המשורר בראש הפסוקים. מקדם דנתי את כּלם בפסק אחד. אמרתי שהם קללה אחת מקללות הגלות הרבות שנדבקו בנו. אבל עתה בחסר דבר אחר הייתי מוכרח כביכול לפנות אליהם.

והנני מוכרח לשנות את סברתי מאלף עד תיו. כי הרבה מצאו ומוצאים כה חן בעיני, שכבר כמה פעמים הרביתי כה לשנותם שכמעט יודע אני אחדים מהם על פה. ככה למשל השיר הנהדר משלמה גבירול: “שחר אבקשך”. השיר הזה כבר נגנתי לי פעמים אין מספר ועוד מוצא הוא חן בעיני כפעם קראי אותו לראשונה. אבל מכל זה אין לי עוד כלום, עוד אני הולך ומתרוקן ואיני יודע מה שיהיה בי. מצב עמנו לא שנה בהרבה בימים האחרונים לפי מה ששמעתי. עדין ממשיכים את החטופים, ולפני אזה [זמן] עשו גם כן התנפלות על הספריה שהיא בבית הקהלה של בריסל, לשם באו בכל יום ראשון כמה יהודים שבשאר ימי השבוע היו חבואים בבתיהם, והנה גם מקום זה נגזל מהם. ובכן מצב עמנו לא שנה בהרבה, לנגד זה הולך כבודנו, עד כמה שהיה לנו עוד, הלך ונפחת. אבל מי חושב היום עוד בענין כבוד, בענינים כאלה יכולים לחשוב בעת מנוחה ושלוה. היום רק שאלת החיים, ז.א. לאלה היהודים שלא נחטפו עדין רק השאלה איך להשתמר מן הגרמנים שלא ליפול לתוך ידיהם. כן, כך המצב. במצב הכללי לא נשתנה גם כן הרבה. חוזרים ומדברים בלי הרף על דבר פלשה בין בצרפת בין בדרום אירופה, למשל ביון או איטליה. אבל עד עתה לא נהיה עוד כלום מזה, ולפי דעתי לא יהיה גם כן בימים או בשבועות הבאים. אבל כמובן היהודים אינם חדלים מלקוות על פלשה זו הצריכה עוד לבא. אנגליה ואמריקה ממשיכות את הפלות הפצצות על ערי גרמניה, אבל לפי דעתי לא תגיע לכלום בהשלכות אלו וזכותם הולכת ונמעטת על ידי זה עד כמה שהיתה לה עוד. כי למרות שהם אינם משליכים אלא על גרמנים, זה אינו מפחית אף בכשהוא זה את עוונם. אולי על ידי זה, הינו אזלת זכותם של בעלי הברית, תתקרב גאולתנו, אולי?

עש“ק י”ד סיון תש"ג

בימים שעברו קרה הרבה עמי יותר משאפשר לי לכתוב. הצד השוה שבכל מה שקרה הוא, שהכל הוא בסימן ירידה. מרגיש אני איך אני הולך ויורד מטה מטה. הבטחתי לי שבשבוע הבא אעשה תשובה שלמה ורדיקלית עד למאוד. אקוה שד' יעזרני ויחוס על עמי ועלי. אולי יסב הכל לטובה וכל הירידה לא תהיה רק לשם הגברת העליה.

במצב עמנו לא נשתנה הרבה. בכל פעם נוספים “מיני יהודים” חדשים לצרות. כגון היהודים הרומנים היו מקדם פטורים אבל עתה גם הם במנין. על ידי גזרה נחטפ[ה] משפחה בת שש נפשות שאנו מכירים אותה היטב היטב. כמעט בכל שני ימים בא אבי אליהם. בשמעי את הבשורה הרעה הזאת, עשתה מקדם רשם חזק עד מאוד עלי ורעדתי כּלי. אבל בעבוֹר איזה שעות כבר נחלש הכל, כי אמנם לפי עמדת ראותי הלא כל זה מובן, מובן עד מאוד. אבל אף על פי כן, למרות כל חזקת עמדת ראותי נוגעות הצרות עד נפשי. אבל מצד אחר מרגיש אני שהישועה הולכת וקרבה. מרגיש אני זאת, אבל ביחד אני מרגיש שבשעת שהכל מתקרב לגאולה אנכי אינני נכון, ועדי יותר הולך אני ויורד. אולי ירחמני אלוקי ויעזרני. חוסה נא ד' עלינו ורחם גם עלי, עבדך הנאמן!

אתה בחרתנו

אתמול היה שבועות. חג השבועות, חג הקציר היה אתמול לעמנו, לעם ישראל שעתה הוא במשבר שלא היה עוד כמוהו. עם ישראל שהוא עתה בגלות, שגלה כבר שבעים ושבע גלויות, חגג אתמול את חג הקציר שלו ז. א. אתמול היה זמן גל השבועות. באותה עונה בשנים הקודמות היו בתי הכנסת של ישראל מקושטים בפרחים, ענפים ודברים כעין זה. בפעם הזאת כמובן לא היה אפשר לעשות זה. לכל הפחות ברוב ארצות אירופה היתה זאת אי־אפשרות גמורה. הטעם ידוע לכל: הלא באותם הימים גולה ישראל בפעם האלף ואחת ממקום גלותו הקודמת, ואותה גלות אין זו גלות פשוטה כעין גלויות כאלה שכבר גלינו פעמים אין מספר. לא, בפעם זאת התקפנו כביכול מכל העברים בכל מקומות שבתנו, בין בבלגיה, בין בצרפת, בין בהולאנד, בין ברומאניה ובכל מקומות שבתם גלו ולא די שגלו אלא שבמקום שהוגלו שמה נרדפים אחינו, כמה שרק ליהודים אפשר להרדף. כן נרדפים עד אין סוף. עד אין גבול, אבל האם פלא הדבר? מי יתמה מזה הלא הדבר פשוט בתכלית הפשטות. למה מסוגל עמנו יותר מלהרדף. האם עם חיילים הוא, או אולי עובדי אדמה, אלה רק להרדף יפה לו, ואין כלל וכלל להתפלא על זה. הלא לכל ידוע תוכחתנו החביבה, היפה. מי לא קראם פעם, מי לא שמעה פעם נקראת בהשפלת הקול. מקודם יראתי לגשת אליה לקראתה.

תמיד בְּקָרְבִי לאותם המקומות בתורה שבם היא כתובה, דלגתי עליהם כי באמת נפחדתי מהם. אבל בעת האחרונה, בימי צרות אלה, אבדה על יראה והלך לו כל פחד, ובאיזו חבה יתרה אני נגש לקראתה, כאילו אוכל למצוא בה קצת נחמה לדברים הרבים החסרים לי. וגם “איכה” מרבה אני לקרא יותר משהייתי רגיל מקדם. כן מר הוא גורל(י)נו, על־כן מר הוא גם גורלי. כל העמים שמחים, חיים, ואנו מתים. אפילו גרמניה שעתה היא במלחמת קיום שלעולם לא היתה עוד בשבילה דומתה. חי(י)ה יותר מעמנו. הלא אנחנו מתים חיים אנ[ח]נו או חיים מתים. מקודם בהגיעי בתפלתי לתפלת “מחיה מתים” אמרתיה תמיד באי־הכּוּנה היותר גדולה. חשתי את עצמי רחוק מאוד מעת זו. אבל עכשיו על ידי מצבנו היפה, קבּלה תכן שלא הי(ת)ה לה עוד במשך כל שני קיומה. עכשיו נשתנתה ל“ברכת” צעקה לשוב לתחיה, לתחיית מתינו. ובכן היה שבועות.

ובכן התפללתי במעט יותר כונה את תפלת הרגל, תפלת “חגנו”, ובהגיעי למלים המורגשות על ידי כל יהודי והידועות לחלק גדול של הגויים, הי(ת)ה ראשי סחרחר עלי כמה דורות כבר אומרים אנו מלים אלו. במשך כמה שנות גלות שנינום שלשנום ואלפנום כבר. משך כמה צרות, כבר שונים אנו מלים מלאי תכן אלו “אתה בחרתנו”. כן, אתה בחרתנו. בריאליותינו כבר צוחקים אנחנו בעצמנו ממלים אלו ואף על פי כן כבר מלַוַתנו זה אלפיים שנה וכמדומני שלא תשכחנו גם בימים העתידים לבא. הרהרתי כה אם באמת כדאי להיות בן עם “נבחר” כזה – אבל בעצם חשבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי ואם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל. היו עתים וגאיתי בזה שהייתי בן לעם נבחר זה. אבל עתים אלה כבר עברו זה מכבר. אינני יכול לאמור ששנא אני את הבחירה הזאת, אבל מלאהוב אותה אני עוד רחוק מאוד. מתי נראה כבר בפרי עמל(י)נו, מתי, מתי, מתי.

י' סיון תש"ג

זה כמה שבועות שלא כתבתי עוד ביומני. טעמו של דבר זה קשה לאמור, כי אמנם יש לזה כמה טעמים אבל הטעם העיקרי הוא שקויתי כל העת הזאת לאיזה דבר. מתבּיש אני כמעט לעצמי בהעלותי על דעתי לְמה שקויתי, אבל אף־על פי כן היה. בכל יום ויום קויתי לנס… כן, לנס. מה יהיה הנס הזה ומה יסבב זה לא נגע לי, רק קויתי אליו. אבל יום התחבר ליום ושבוע לשבוע ונסי לא בא. וככה הוּכחתי לדעת שאין לסמוך על הנס. אבל לא רק לנס קויתי, קויתי עוד לכמה דברים אחרים אבל אף אחד מהם לא נתקים. עוד סבה אחת מדוע לא המשכתי זה כמה זמן את כתיבת יומני הוא זה: כבר כמה זמן היה יודע לי, שכאן, בבריסל, גר גם כן נער מהאג, שהכרתיו אמנם, אבל בעת האחרונה לא הרביתי להתרועע עמו בהג אבל מכיון שכאן אין לי שום חבר אחר מלבדו, התאמצתי להפגש עמו. קויתי שנדבר זה עם זה על אודות קורות זמננו ונספר זה לזה את רעיונותיו עליהם, ועל ידי זה נפרה איש את אחיו ונוכל להיות ככה לתועלת הדדית. אבל תקותי זו נכזבה. נפגישה לפגישה קויתי שעתה יבוא הרגע הנכון ועל ידי זה קויתי שאוכל לגרש באופן זה את ריקות שעד היום לא סרה עוד ממני. אבל פגישה אחר פגישה עברה ושום דבר לא קרה. אמנם דברנו זה עם זה, וגם דברנו אף על קורות זמננו, אבל הרוח ששׂררה בשיחותינו היתה כולה אחרת ממה שצירתי לי וככה נוספה עוד אכזבה לאכזבות הרבות.

דבר של ערך מוחשי לא קרה בכל הזמן העבר. רק הגרמנים והאיטלקים גרשו מאפריקה, אבל בזה לא נתקרב עוד, לפי דעתי, הרבה סוף המלחמה. בכוונה אינני כותב במקום סוף המלחמה “ישועתנו”, כי לפי דעתי, שכבר כתבתיה איזו פעמים ביומני, ושעד עתה לא שנתה עוד, אין “סוף המלחמה” ו“ישועתנו” דברים נרדפים. להפך. ועל כן, כמו שכבר כתבתי, לא נוכל [לראות] קֵרוב הישועה בניצחונותיהן של “ארצות הברית” אלא יותר להפך. מקדם חשבתי שכבר נראו סמנים שהיו חלוקי דעות בין ה“ארצות המחברות”, ושאֵלֶה היו יכולים להחשב כמו מבשׂרי הגאולה. אבל עד עתה לא נתאמת עוד דבר מזה. אבל לעומת זה ישנם סמנים אחרים. סמן מובהק שכמעט אין לפקפק בו שהוא מבשר גאולתנו. כידוע דעתי בענין גאולתנו היא שמלחמה זו תסתים במפלת רב הארצות, כי כּלן ענו את עמנו בלי שום יוצא מן הכלל. אבל ישנם עוד ארצות שעונן לא נשלם עדיין, והדבר היחידי שגאולתנו נתעכבת על ידו הוא זה. אבל על ידי הפלת הפצצות על התושבים הולך ומשתלם עונן, ביחוד זהו בשביל אנגליה ואמריקה. עונן של רוסיה וגרמניה כבר נשתלמ(ה) לחלק גדול. והדבר היחידי שאנו מחכים עתה הוא השלמת חשבונן של אנגליה ואמריקה. וזה הולך ומשתלם מיום ליום, כמו שכבר כתבתי לעיל, על ידי הפלת פצצות על תושבי ערים בלתי מגנות, נשים זקנים וטף. ועוד סמן אחר ישנו והוא התגברות האנטישמיות ב“ארצות המחברות”, עד לפני עת קצרה היתה האנטישמיות קנינה הפרטי של גרמניה. אבל לאט לאט התפשט הארס אפילו על ארצות אויביו. אמנם לא הגיעה עוד שם לרשמיות, אבל אף על פי כן ישנה ומישותה בארצות האלו עד הגיעה לעמדה רשמית יש רק קפיצה אחת. ובלי ספק תקפץ קפיצה זו כי סוף כל סוף תוכל רק לשמש להגברת תוקף ישועתנו. אבל בינתים, למרות כל הסמנים ה“טובים” האלה, סובל עמנו ביחוד כאן באירופה, כמעט עד לאין נשוא. בכל יום ויום נשמעים מקרים חדשים שמחרידים לב ונפש. ככה שמעתי באחד הימים האחרונים דבר זה: מהולנדיה נסעה משפחה יהודית לבלגיה, כי בהולנדיה אי אפשר עוד להחבא וכמעט כל היהודים כבר הוצאו משם. המשפחה הזאת היא בת ארבע נפשות והאשה מחכה לילד וכמדומני שהיא כבר בחודש החמישי. המשפחה הזאת מצאה אחרי כמה הרפתקאות מקום ללון ולשבת שם, ובאחד הימים יצא האיש לאיזה דבר ולא שב עוד עד עכשו. זה קרה כלפני שבועים. יכולים לתאר מסבות האשה עם שני ילדיה ושמחכה לשלישי. ודברים כאלה ישנם לאלפים ועוד יותר. ועוד יותר משסובלים, הולך ונקלה כבוד עמנו מיום ליום. אבל מי שי לו בשעת חרם כזו ראש לכבוד העם. כן, הצרות גדולות מדי שנוכל להִפָּנות לכבודנו ההולך ומתחלל. על זה אכתוב עוד בפעם אחרת. אבל עתה עקר צפיתנו היא לישועה לסוף הצרות, לסוף גלותנו המרה שבקרוב תוכל לחג את יום האלפים להולדה. אבל עדין אי אפשר עוד שנושע כי עוד “לא שלם עון האמר’קנ’י עד הנה”!!

עוד פעם עתידי

כבר כמה פעמים כתבתי על עתידי, מה שבדעתי ובחפצי להציב לי למטרת חיי או לכל הפחות לזה שבו כוונתי למלאות את חיי. שאלה זו כבר פתרתיה כמה פעמים על ניר, לא יכולתי לפתור עדין אפילו פעם אחת בחיי היום יומיים. שאלה זו נעשתה שוב אקטואלית בשבילי על ידי שהיה ביני וחברי שנפגשתי עמו כאן בבריסל על אודות עתידנו. הוא אמר לי שבחפצו להיות מהנדס חקלאי וביחוד בענין השקאת חבלי אדמה שוממין, שזה לפי דעתו דבר נחוץ מאוד בארץ ישראל של אחר המלחמה הזאת. כנראה תכונה ריאלית עד למאוד. ביחד עם זה ענה לי על שאלה ששאלתיו על דבר המצב שיהיה לפיהו אחרי המלחמה, שלפי דעתו אנגלי[ה] ושאר ארצות הברית ינצחו במלחמה זו ועל ידי זה ישוב הכל בשבילנו כמו שהיה. אולי תקל לנו קצת יותר ההתישבות בארץ ישראל, אבל בשאר יהיה הכל שוה לזה שהיה לפני המלחמה. אז שאל גם הוא אותי מה בדעתי להיות אבל לא עניתי לו בברור. אבל בימים אחרי זה לא נתנה לי מנוחה שאלתו, שהיא שאלה שכבר אני שואל לעצמי מתחלת היותי כאן. וביומני כבר השיבותי כמה פעמים על שאלה זו אבל בחיים עצמם לא נתהווה דבר מכל פתרוני, ולא עוד אלא ששכחתי למצוא פתרון לשאלה שחשובה בהרבה יותר על שאלת עתידי, וזאת היא: מה אני, מה עלי לעשות עתה, במה עלי למלאות את חיי, ז. א. לתת תכן להם,שלא יהיו עוד כה ריקים. לשאלה זו לא מצאתי עדין שום פתרון אף לא בכתב. בגשתי לשאלה זו עלי להגדיר קודם כל ככל האפשר, מה אני, באיזה מצב אני, ובאיזה דברים אני קשור וצריך להתחשב. לכל לראש אפשר לי לקבוע בבטחה גמורה שאני יהודי, ז. א. שבחיים אני דומה למין אדם שנוהגים לקראו יהודי. אחת ההוכחות היותר חזקות לאמת זו היא כמדומני, שכל הצרות שמכונוֹת לענוֹת חברת אנשים שידועה בשם יהודים, מכונוֹת גם אלי ואו סובל אני תחתיהן, או צריך אני לעשות דברים כאלה שעל ידם לא אסבול תחתיהן באותה מדה שכִּוְנו עושיהן או אפילו לא אסבול כלל תחתיהן. ובכן יהודי אני במלא מובן המלה. חוץ להוכחה שהבאתי לעיל יש לי עוד שבעים ושבע הוכחות שאין צרך להביאן. ועל ידי היותי מחבּר אני לחברת אנשים, שסובלים כבר אלפים שנה במדה מרובה ושבזמננו היום סובלים יותר ממה שסבלו במשך כל אלפים השנים ההן בין בכמות בין באיכות הצרות. על ידי נסיו הגדולים של הקב"ה שאין לי די במלים לכתבם, ועל ידי חסדו הגדול, זכינו, היינו משפחתי שהיא בת תשע נפשות ומהן שלשה זכרים ושש נקבות, להקלת העל במדה כזו שכמעט לא נשתנה כלום במצבנו החמרי שמלפני המלחמה, שביחס לזה שקרה ליהודים אחרים נס שמגיע עד לשמים. כמו שכתבתי רק מצבנו החמרי הוא יפה עד מאוד, למצבנו הרוחני, שגם כן עיקר גדול הוא עד מאוד, אין הכל בתכלית השפע. מה פירושו של “המצב הרוחני אינו בתכלית השפע” ומתי הוא בתכלית השפע. כן, באמת מה הוא המצב הרוחני. לא שאלתי את עצמי עוד אף פעם אחת שאלה זו ועתה בכתבי היא עולה פתאום במוחי. לענות עלי אינו קל כלל וכלל. אגדיר126 נא את השאלה לעצמי, כי אמנם קשה לי עד מאוד לדון על מצבם הרוחני של שאר בני משפחתי. בדברי על המצב החמרי כִּונתי לזה שכשאני רעב או צמא ואני נגש אל ארון המאכלים ויכול לקחת לי משם כל הנחוץ לי, אז אפשר לי לאמור שהמצב החמרי הוא טוב או אולי טוב מאד. אבל עתה למצב הרוחני. גם הרוח יש לה צרכים שאין לבזותם. אבל מתי יש לה הצרכים האלה ובאיזה אפן יכולים למלאם. בקומי ממטתי אז יש לי צורך במים ובסבון, זה אינו צורך רוחני כמובן. אחרי שרחצתי אני מתפלל. בדבר זה אני ממלא במדה ידועה צורך רוחני, אבל תפלתי נשתה אצלי לדבר קבע ועל ידי.