- פרטים
-
קטגוריה: דפי יומן
-
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:48
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 186
לפני זמן מה ישבתי ב… ובלית ברירה התחלתי לחשוב. כעבור רבע שעה הייתי צריך ללכת אל מורה אחד והרהרתי במה שאומר לו בהיכנסי אליו. כמובן, קודם אתן לו שלום ואחר כך אשאל אותו איך עברו עליו ימי חופשתו. אבל תהיה זאת רק פתיחה, כמובן, וכדי לתת לפתיחה הזאת צורה שונה מזו של פטפוטן של שכנות, יהיה צורך שיבוא בעקבותיה משהו “טוב יותר”, משהו “נשגב יותר”. אז נזכרתי פתאום בהפצצות האיומות על האמבורג. כן, הייתי שואל את דעתו על כך, ידעתי שהוא אנטי־גרמני, ואפילו מטעמים אידיאולוגיים. אבל לא יוכל לבוא בטענות נגדי במקרה שהייתי עומד לצדם של הנפגעים, כי בכך הייתי מגלה שנמצא בי עוד קורטוב של רחמים, ואף־על־פי שהערך של המושג המופשט הזה כבר ירד בהרבה ואפילו אפשר לפגוש באנשים שרואים לנכון לבוז למושג זה – בכל זאת אינני יכול לתאר לעצמי שהוא שייך לסוג זה של אנשים. ובלי משים הגעתי לנושא שכדאי היה להתבונן בו מקרוב יותר. ואחר שחשבתי על העניין כחמישה רגעים באתי לידי התוצאות האלה: יצאתי מההנחה שמורי היה שואל אותי: “ובכן, מה הם רחמים, למעשה”? ואז הייתי עונה לו כלקמן: כדי להבין זאת, מוטב להתבונן היטב בדוגמאות שלהלן:
נניח שאתה הולך ברחוב והנך רואה ילד כבן ארבע הסופג מכות מילד אחר, גדול ממנו במקצת, מכות נאמנות הן אלה. הקטן, הנפגע, עינו נפוחה, דם זב מאפו, נגרמו לו כמה חבורות וכיוצא באלה. אתה, המסתכל מן הצד, טבעי הדבר שהיית מעמיד את עצמך מייד לצדו של הנפגע ממעשה זה, כמובן, בגלל הסיבה הפשוטה שאתה מרחם עליו. זהו מקרה א'.
ועכשיו מקרה ב:
שוב אתה הולך ברחוב והנך רואה לפניך אותו המעשה, בערך, כבמקרה א', כלומר: מישהו מוכה באכזריות והוא חף מפשע, לפי דעתך. ממשיך אתה בדרכך ואחר שעברת רחובות אחדים שוב אתה רואה מחזה דומה, אולם הפעם זה שהיכה לפני־כן הוא המוכה עתה. ולפתע מגלה אתה שלא נשאר זכר מרגש הרחמים שבך. להיפך, תאמר לעצמך: יופי עכשיו מקבל המנוול הזה מה שמגיע לו.
מקרה ג':
תחילתו כבמקרה א' המשכו כבמקרה ב', אבל עכשיו התפתחות העניינים היא כזאת: זה שהיכה לראשונה סופג הפעם מכות כל כך אכזריות שעל אף “עברו” בכל זאת נכמרו רחמיך עליו.
נדמה לי שההגדרה שלהלן מתקבלת על הדעת כנכונה במעט או בהרבה: “רחמים” פירושו, הרגש העולה מאליו בלב אדם בראותו את הסבל של אדם אחר, או בשמעו עליו, סבל שמידותיו אינן הולמות את המגיע לנפגע, לפי דעתו או לפי הרגשתו. אם בוחנים את ההגדרה הזאת לאור שלושת המקרים נדמה לי שיוכח שהיא נכונה למדי.
עכשיו אפשר לעבור להערכת רגש הרחמים. לפי מה שיוצא מההגדרה נובעים הרחמים מההפרש הנראה־לעין, בין מה שעובר על אדם ובין המעשה שעשה ומה שמגיע לו בעקבותיו. והקושיא נעוצה במשמעות המושג “הנראה לעין” במקרה זה. למעשה מן הנמנע הוא שידע אדם את הכל על זולתו ושיוכל על סמך זה לשפוט מה שמגיע לזולת ומה שאינו מגיע לו. ולפיכך גם לא ייתכן שיוכל להכריע את רגשי הרחמים שהתעוררו בו עקב גורלו מוצדקים הם. ובכן לגבי שאלת הרחמים המתעוררים עקב המעשה המתארע לאדם מסוים אפשר לקבוע, למעשה, כי אפשר ואפשר שהרגשת הרחמים נטולה כל יסוד באין ידיעה מלאה…..
- פרטים
-
קטגוריה: דפי יומן
-
פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:47
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 182
בפעם האחרונה של כתיבתי ביומני כתבתי כמה דברים שבגמרי אותם לא ידעתי מעצמי מהיכן באתי לאלה. חפצתי לכתוב על דבר אחר לגמרי אבל כאלו נפלטו המלים מעֵטי מבלי ידיעתי. הענין שחפצתי לכתוב עליו היה כּלו אחר; הינו בדידותי הנוראה. בימים האחרונים תקפתני איזו הרגשה של בדידות, של לבדיות, וגלמודיות, שחש אני את עצמי כאלו אני עצוב כּלי. כמובן בא לי זה על ידי שאני מרבה לחשוב בעמי, שכה רחוק ממנו אני, וגם על ידי הזכרי בנערה שעליה כבר כתבתי. הרגש הזה בא גם כן על ידי שאין לי איש או אשה בסביבתי שיבינני ושאוכל לדבר אתו או אתה. בהיותי עוד בעיר גלותי הראשונה הג, צחקתי תמיד בשמעי מאנשים או בקראי בספרים מבני־אדם שיש להם צרך גדול שלפך את לבם לפני איזה חבר או חברה. אני אמרתי תמיד ללבי, שלי אין צורך בדברים כאלה ושזה אינו אלא רכות הלב שהיתה תמיד נמאסה בעיני. הייתי אז רגיל לאמור, כשיש לי לפעמים רחוקות צרך בהשתפכות לבי אז שופך אני אותו ללבי עצמי. אבל מאז לעתה עברה עת שבה נשתניתי כּלי. אז לא ידעתי עוד מה הוא לחיות בלי שום איש מבני עמך שתכירוֹ רק קצת ולהיות בדד וגלמודי כבשממון. הוֹי, כמה שואף אני עתה לראות איזה מחברי הקודמים; כמה עורגת נפשי לדבר עם חברי פינקל שכמדומני כבר הזכרתיו. כל היום אין עַמי יוצא אף רגע ממחשבותי. בכל מקום, אם אני עומד או הולך, בשכבי ובקומי, תמיד מלוַתני מחשבה זו. וכמה אינני מונע ממני וכמה אינני חושׂך מכּה הרבה הנאות שישנן כאן. בלכתי ברחוב והשמש בוערת מעל ראשי ואני כּלי מכסה זעה וכשעולה אז במחשבתי ללכת לשׂחות – אז תכף אחרי מחשבה זו עולה זכר עמי שכה רחוק אני ממנו, ואז אי אפשר לי אף לחלום מללכת לשׂחות; או כשאני עובר על פני איזה חנות ורואה אני בחלון הראוה מאפיות־קצף שמושכות את העין והקבה, ושכבר אני נכון להכנס לתוך החנות – אז עולה זכרון עמי בי ואז נהרסות כל התאוות, כל התשוקות, וכאלו אני מתביש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החביב. אבל עוד במקום אחר נזכר אני בו ומטעמים כּלם שונים מאלה שלמעלה ושמסבּים בי מחשבות כּלן שונות מאלה מלמעלה. המקום הזה הוא בית ספר.
בעת האחרונה אני מבקר על פי עצת אבי בבית ספר ללמוד לכתוב על מכונת כתיבה ולכתוב כתב מהיר. כבר מבקר אני בבית ספר זה כשני חדשים. בבוקר כשאני יושב שם בשעה התשיעית ומכה על מכונת הכתיבה, אז נכנסות נערות שגם הן לומדות שם ופיהן מלאים שחוק והם צוהלות ועליזות. וכבר מראה זה, הינו ראִיָתי את אלה הנערות ה“שקוצות” מתהוללות צוחקות ועליזות בשעה שנערות עמי שמי־יודע באיזה צרה הנה, הן נוגות והשמחה ששמחות הנערות האלה כבר לא שמחו מי יודע ממתי – מעלה בקרבי איזה קנאה וביחד שנאה להן, אבל זה אינו הכל. בשִתבן, אלה הנערות, הן מספרות זו לזו איפה היו אתמול בערב, איזה ראינוע בקרו, הן מספרות מ“נעריהן” שטילו עמהם ושנתנו להן כמה דברים יפים, או שקבלו מהם מכתב וכמה אותות חבה כתובות בו, אז מקנאתי הגדולה בהן כמעט פורצות הדמעות מעיני בהזכרי בעמי ובפרט בצרותיו. וברגע כזה לא עולות לפני בעקר צרותיו הגופיות, אלא צרותיו הרוחניות, שאולי הן עוד גדולות מהגופניות. כן יודע אני שמר מאד כשאין לילדים לאכול וכשהם שואלים מאבותם לחם ואין לתן להם; כן יודע אני היטב כמה מר זה, אבל כמה מר המצב כשנער שלם של עמי הוא נוגה, כשהוא עצב, כשבתולותיו כבר לא צחקו כמה ימים ובחוריו כבר עצבים מזמן רב. ברגעים כאלה בראותי כמה חסר לנו, כמה דברים שהם ורק הם עושים החיים לחיים, ז. א. שיהיו החיים כדאים לחיות, אז מרגיש אני אהבה בוערת לעמי האמלל שעל ידי עִמְדי בגופי מחוץ לו מרגיש עוד הרבה יותר צרותיו. ברגעים כאלה חש אני כאלו עשה הקב"ה זאת בצדיה, בכונה שׂמַני מחוץ לעמי, שאחרי הגאולה אדע כמה היה חסר לו, לעמי, שעל ידי צרותיו הגדולות לא חש בהם אף, שאדע להשיב להם פי שבע תענוגותיהם שחסרו להם.
אינני מרבה בעת האחרונה ללמוד, אינני מתמיד עוד כה בלמודי בערבית. מרגיש אני בי מיום ליום איך מתגדלת העת שאנו חיים בה היום. מיום ליום עשית העת הזאת לעיני יותר כבירה, יותר עזה ויותר נוראה. כבר בטוח אצלי ואין לי שום ספק בזה, שמלחמה זו לא תסתים כמו כל המלחמות עד עתה ושהפוליטיקה כמובן ברור לי מעל כל ספק כי אין כאן מקום להחלפת הערכים, לפחות לא בתהליך המבוסס על ההנחה ששינוי כזה פירושו התקדמות. דבר זה ברור לי כשמש. קיבלתי תמונה ברורה במיוחד מערכה וממהותה של תרבותם ושל התפתחותם הרוחנית על־ידי מעשה שאירע זה לא מכבר.
בתום הלימודים נשארנו עוד קצת בבית־הספר כדי לשוחח על עניני מדיניות, וכאשר יצאנו נתלוויתי לבחור, כבן עשרים, כלומר הלכתי אל החשמלית. על־יד תחנת־הרכבת הצפונית (Gare du Nord) ביקש ממני להחזיק בספריו כי עליו לטלפן. הוא ביקש ממני גם פראנק אחד כי לא היה לו. הוא נכנס לתא הטלפון וחזר כעבור כמה רגעים אמר לי שטעה במספר הטלפון. אמרתי לו שאם כן מוטב לחפש בספר הטלפונים. וכך עשה. הוא נכנס בחנות כדי לשאול אם מותר להשתמש בספר הטלפונים. לאחר שנתברר שהשם לא נמצא בספר – על כל פנים לא יכולנו למצוא אותו – אמרתי לו שהמקום אינו רחוק כל־כך ומוטב אפוא ללכת אל אותו בית־קפה. כך עשינו, ואחרי חיפוש קצר מצאנו את בית־הקפה "Cornet Glace ". נכנסנו והוא ביקש ממני לשבת על־יד אחד השולחנות, בשעה שהלך לחפש את הבחורה שהוא היה מעונין לראותה ושהיה צריך למסור לה איזו כתובת. לאחר שישבתי שם זמן־מה ניגשה אלינו אותה בחורה בחברת כמה בנות אחרות כשהן רועשות למדי ובירכו אותנו בקולי־קולות. הבחור שנתלוויתי אליו הסביר את מטרת בואנו ובתום דבריו ראו הבחורות, שלוש במספר, בדבריו סיבה לפרוץ בצחוק רם, ואחרי שצחקו די צרכן ביקשו ממנו שנשב פנימה מעט בתוך בית־הקפה. מילאנו אחרי בקשתן ועברנו לשבת בשורת השולחנות שלפני השורה האחרונה, קרוב למזנון שבקצה האולם. בשבתי שם ובשמעי מסביב את דיבורן וצחוקן של הבחורות שהם תלמידות בית ספרנו כשמזמן לזמן גם אני מוסיף מלה מצדי,נוכחתי לפתע שזו לי הפעם הראשונה בחיי להקלע לחברה כזאת. הבטתי מסביב וראיתי בחורים ובחורות יושבים ליד השולחנות האחרים. גם אלה ניכר היה בהם שעדיין נמנים הם עם הנוער הלומד בבית־הספר. כל אחד מהבחורים והבחורות הללו מצא לעצמו משום מה סיבה לצחוק. יוצאים מהכלל היו רק אלה שבילו את זמנם בהתרפקותם זה על זו, מלאכה שאין בה כל מקום לצחוק, ולהפך, מצווים שם על רצינות קדושה. אמרתי בלבי, מה הם בעצם הערכים הרוחניים המקובלים בקרב הקבוצה הזאת של צעירים, שהם למעשה בחינת דוגמה לטיבו של הנוער הלומד בבית־הספר התיכון. בשעה שמתארעים מאורעות כל־כך עצומים, כאשר מיליונים של צעירים נקטפים באבם במחי־יד אחד, כאשר שרות אנשים מחרפים את נפשם למען רעיונות אמיתיים או מדומים – אך לפחות בשאיפה הכנה והקדושה להבטיח לעולם עתיד טוב יותר מן האתמול – אותה שעה יושבים כאן בחורים ובחורות ועל־פי הבעת פניהם היית מדמה בנפשך שדבר לא אירע בעולם כולו, ושההפקרות היא הדבר הרגיל ביותר בעולם. נוער ללא כל תוכן, ללא רעיונות וולא אידיאלים כאסתרא בלגינא קיש קיש קריא, וכן חושבים הם להוכיח את יכולתם, את הישגיהם ברגעים שאין כפייה כלפיהם משום צד. באמת זה לא שווה פרוטה.
שאלה שכלל לא צפיתי לה העירה אותי לפתע ממחשבותי. ראיתי שהבחור, שגרם בעקיפין לבואי הנה, ניצל יפה את הזמן כדי לשוחח בנחת עם הבחורות, ובצורה פתאומית למדי שאל אותן לשמותיהן בהתכוונו לשמות הפרטיים של “הגברות”. הן הגידו לו מייד את שמותיהן וכך עלה על דעתן לשאול גם אותי לשמי הפרטי שעד כה לא הזכרתי אותו אף פעם. הופתעתי קצת מהשאלה, כי אמנם נקראתי על שמו של אדם שלעומת גדולתו הם כאין וכאפס ולו גם היה ערכם רב פי־אלף, אולם שמי זה מצביע על העובדה שאני שייך לקבוצת אנשים מסוימת השנואה במעט או בהרבה, ועל כל פנים קבוצה, שלא אוהבים לראותה. מסיבה זו שיניתי את שמי לפני־כן, אולם בסביבה שבה נמצאתי אותה שעה נודעה לשינוי שם זה משמעות עמוקה הרבה יותר. ולכן עניתי על שאלתם: “כן, שמי”, ועוד שקוע במחשבות, “שמי הרי”, כן, הרי. נדמה היה לי כאילו אותה שעה ירד ערכי פלאים לעומת “האני” הטוב יותר אשר בי. לפני התקופה הלא־תקינה הזאת לא הייתי מעלה על דעתי מעולם להסתיר אף במקצת שבמקצת את החלק היפה ביותר של שמי ולעורר על־ידי זה אף בעקיפין את הרושם כאילו הייתי מתבייש במוצאי. אך הזמנים משתנים. אולם לא זה היה הדבר שדיכא אותי אלא הסביבה שבה אירע המעשה. וכל הדבר שימש סמל כביכול לטיבם של הערכים אשר בהם השתדלתי להחליף את ערכי שלי. וכאשר עמדתי ברחוב וחיכיתי לחשמלית, היה ברור לי יותר משהיה אי־פעם כי הדבר לא יהיה לעולם. ובאמת באותו רגע הייתי משוכנע לחלוטין, מבחינה תיאורטית, בדבר פחיתות־הערך של מידותיהם האנושיות. אך דעה מוחלטת זו היתה תיאורטית, כמו שכתבתי זה עכשיו. אמנן כן, תרבותם ורמתם הרוחנית והמוסרית נמוכות מאוד, אבל מה רמת מידותי אני? מה הם תרבותי וערכי הרוחניים שאוכל להשתמש בהם כסוללה נגד הפיתוי. הניסיון? בעצם אין אני אלא כלי ריק, שאין בו כל זכר לתוכן חיובי. כן, כך הדבר.
