לַנֶצַח עם הנצח - אתר להנצחת זכרו של הנער משה פלינקר הי"ד

15 בדצמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 200

היום קבלנו הרשיון. הדבר היה כך. בבקר יצאתי לעיר, ובשובי משם באו אחיותי לקראתי וַתאמרנה אלי שצריך אני למהר ללכת לעיריה. רצתי אל הרכבת ואחר חצי שעה הייתי בעירית בריסל, בירת בלגיה. שם חכה עלי האיש שהוא אחד ממסדרי העשׂק הזה בשבילנו. בבואי אמר אלי שצריך אני לחכות איזה רגעים, כי הוא צריך לקרא לאבי. בעבוֹר רבע שעה באו שניהם לעיריה וָאכנס עם ה“מסדר” ואבי לעיריה. אחר חכותי כרבע שעה שמה באו אבי וה“מאכער”⁵⁶ ויצאו מן העיריה וגם אני יצאתי אחריהם. בחוץ אמר אלי אבי שיש לו קצת חלוקי דעות עם ה“מסדר” ושצריך הוא ללכת עתה אל המליץ, שהוא גם כן אחד מן המסדרים, ומשום שהמליץ מדבר תמיד עם המסדר, שקורא לעמו מסייו, מקס צרפתית, שפה שאבי אנו מבינה, אמר לי שצריך לי ללכת עמו ועם המקס הזה למליץ, ולתרגם שם הכל בשבילו מה שהמליץ מדבר עם מסיור מקס. אצל המליץ סדר כל העשׂק ואבי ואני שבנו הביתה עם ארבעת רשיונים. הרשיונים שקבלנו עתה הם, לפי דברי המליץ, טובים עד אחרי המלחמה. אחש שלושה חדשים צריכים אנו ללכת אל העיריה להאריך שם אותו בששה חדשים, ואחר ששה חדשים האלה עוד ששה, וכולי. תעודה כזאת ישנה לכל נתיני־חוץ. בין הליכתי לעיריה ובין שובי הביתה מן המליץ כבר עבר כמעט כל היום. כבר היה חשך ועל ידי זה לא יכלתי כמובן לעשות הרבה היום.

רק בערב קראתי, ז.א. החלותי לקרא מאמר מש. ברנפלד, ב“תקופה” על ספר יהושוע. לפני [ש]קראתי המאמר הזה, קראתי, כמדומני אתמול, מאמר על איזה ספר מאת האנטישמי פרידריך דֶליטש. בקראי את המאמר לא סר ממני הרשם שכאלו חפץ כאן הא' שמעון ברנפלד להגן על טענות כאלה שהאנטישמיים רגילים להוציא מן התנ“ך על היהודים. לדעתי אין כלל וכלל להגן באפן כזה על טענות אנטישמיים אם יש בכלל לענות עליהן. בכל מקום לא צריכים להתחיל בתנ”ך לאמר שׁהכַּוּנה לא היתה כך או שהדבר הזה לא היה מעולם או שהוא רק בדוי, וכולי. לא זו הדרך להגנת כבוד, כי זו היא הסגת אחור גדולה. אם יש לאנטישמיים טענות על התנ“ך אז ילכו ראשי כנסיותיהם וישאלום למה תרגמו את התנ”ך לשפות המדֻבּרות. אף יהודי אחד לא שאל מהם לעשות זה ואין בדעתה – וקל וחומר לא ברוח היהדות – להיות כמו אַפסטלים, לסבב בעולם ולתת לגויים התורה או מוסר התורה. אולי, אולי לא כִּוֵן הא' ש. ברנפלד כלל לזה מה שכתבתי למעלה, אבל קשה לי מאד להאמין זה.

בימים האחרונים לא הרביתי לעשות או ללמוד להתפתחות הכללית. אני חפץ לעשות תכונה לכל יום ויום שיהיה לי סדר, מה שיש לי לעשות בכל יום ויום. אתאמץ מאד לעשות דבר כזה.

12 בדצמבר 1942, מוצאי שבת

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 220

ביום החמשי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנכה זו הנרות. זכינו עוד להדליק שלשתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאד להשיג נרות, התאמצנו ויכלנו לקנותם ביוקר. בש[י]רי את הבית האחרון של “מעוז צור” (נ)תמהתי מאד על הקבלת הדברים לצרותינו היום:

חשוף זרוע קדשך

וקרב קץ הישועה

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (!)

כי ארכה לנו הישועה

ואין קץ לימי הרעה

דחה אדמון בצל צלמון

הקם לנו רועה שבעה.

באמת פנים אחדים יש לכל צרותינו מן הראשונה ועד הצרה הגדולה של היום. צעקה אחת עולה מכלם. באיזה מקום שתהיה, הצעקה שתעלה משם תּשְוה לחברתה בקצה הארץ השני ואחר שנים רבות. בדיוק אותו הדבר הרגשתי בקראי איזה שירים ב“מבחר השירה העברית” בהיותי עוד בהג. ממש אותו הדבר. באמת רועה אחד לא מנעם מאתנו, רועה אחד לא הצילנו ממנו. בש[י]רי את “מעוז צור” בשביל הפעם האחרונה בחנוכה זו, הדגשתי ביותר עליו ובפרט על הבית האחרון. אבל בשבתי אחר כך לבדי חשבתי בעצמי מה תועיל דגישתי, מה באמת תועיל היא. מה תועילו, כל תפלותי, שאני מתפלל בכונה כה גדולה. הלא בבטח צדיקים יותר גדולים ממני התפללו בעת צרתם בשביל הגאולה שתבא ולישועה שהיא כה נחוצה. אמנם איזו זכות עומדת לימיני, שעל ידה אוכל להתפלל בשביל הגאולה שהיא כה דרושה לנו. אבל נגד זה מצאתי שאינו כְּמה שאני חושב. הלא משה, מנהיגנו הראשון, מנהיג עמנו היותר טוב, הלא גם הוא היה יחידי, ואף על פי כן עלה כה ל“גדולה”. ויש עוד דברים מקבילים לבין מצבו ולבין מצבי אני. כי חשבתי כבר בעצמי מה אוכל לרבות את זכותי. הלא להא באיזה מקום אי־אפשר לי, ששם אוכל לרבותה. אבל גם בזה עומדת דוגמתו של נשיאנו לנגד עיני. הלא דם הוא נסע בכל העולם, ולא בקש לעשות טובות לאנשים, אלא רק בחוגו הקטן, רדף אחר הצדק ואחר המשפט וכל זכותו באה לו בסיבת מדינים. ואף על פי כן הגיע למדרגת נביא הנביאים ולנשיא הנשיאים. ולא בקל הגיע למדרגה זו; היה צריך לעבוד ולשעבד את רוחו שמונים שנה, כמו שהעירוני מורי בצדק. שמונים שנה ואז זכה.

אומנם צריך אני ללמוד מדֻגמתו המאירה והמבהיקה. בטבעי אני כעסן; אני ממהר להתרגז, אבל על ידו דוגמתו של אותו האיש ששמו הוא כשמי, אתחזק ואתאמץ ואתגבר על טבעי זה. כבר הרבה פעמים אמרתי אני ללבי, שצריך אני להטיב יותר את דרכי. אבל בכל פעם ופעם שהבטחתי לי את הדבר הזה, בהגיעי, לקטטה או לריב עם אחות מאחיותי, שכחתי כל ההבטחות. אבל עתה הנני כותב שחור על לבן שאטיב את דרכי, לא אמהר להתרגז, או יותר טוב לא אתרגז כלל.

בהַג היה נער, יונה יֶרֶט שמו, שהיה גם כן לדוגמה לי. הוא היה נער כה טוב. נער טוב־לב כמוהו לא ראיתי מעודי. כשדברתי עם חברים אחרים ואם יכלו לתת לי עקיצת מלים, לא נמנעו כלל וכלל מזה, אבל בדברי עמו לא עשה אף פעם כזאת. ולא משום שלא ידע, או שהיה טפש. לא, להפך. הוא היה נער משכיל מאד. הטיב מאוד ללמוד בבית הספר. תמיד היו לו תעודות עם ציוני תשע ושמונה. תמיד שחק כה בנעימות. בכתבי עתה עליו, אכתוב גם כן מה ששמעתי כאן בבריסל מהאיש שישב נוכח(י)נו שבא להנה, הוא ספר שהנער הזה נחטף בחפצו עבור את הגבול הולנדי־בלגי, עם הרבה אנשים נתפש. וכעבור איזה חדשים קבלו הוריו את הידיעה שבנם מת. בשמעי את השמועה הזאת, חרד לבי, לא יכולתי להאמין לזה שנער כה טוב, שכאילו השכינה רחפה עליו, הומת על ידי הרשעים האלה. זה בטח לא נתן הקב"ה לעשות, אבל אם חס וחלילה הומת, או יותר טוב נרצח, על ידי הגרמנים הרשעים האלה, אז באמת כבר הגיעה העת שתאמתנה המלים:

נקום נקמת דם עבדיך

מאמה הרשעה (גרמנית)

כן, הגיעה כבר השעה.

ולא רק בשביל זה, שהוא כבר כדאי שנגָאֵל באותו רגע, אם חס וחלילה יהיה אמת, אל גם כן מטעם דבר (ה)אחר. הדבר האחר הוא ה־מסירות  כן, מסירות. כבר הרבה פעמים שמעתי מן הדבר הזה, אבל לא האמנתי לזה. חשבתי, היהודים לא למדו עוד, למרות כל הרעות שמצאונו מן ה“גויים”, לבקש את האשם בם ולא באחינו בני ישראל. אבל הפעם הזאת באמת כמעט אי־אפשר עוד לחשוב ש“גוי” מסרוהו. הדבר הוא זה. איש יהודי ישב אצל נכרי. אשתו ישבה במקום אחר, וגם בניו ישבו במקום אחר. האיש הזה לא בקר רק יהודים. וביום אחד באו ולקחו אותו ואשתו ואת בניו מכל המקומות שהיו ושלחום למַלין. (מק[ו]ם קבוץ היהודים החטופים, לשלחם משם לרוסיה.) כמעט אי אפשר לי להאמין שיהודי מסר את אחיו. לא למדו עוד אמתת המלים: “אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר”. האם באמת מקוים הם שאם ימסרו הם אחיהם לגרמנים, אז ישארו הם נקיים. אם לא ילמדו עוד היום אמתת המלים הנזכרות לעיל, אז לא ילמדו עוד לעולם אותן.

כן, כן, כבר הגיעה העת לגאולה.

הרביתי בפעם הזאת יותר מבפעמים אחרות לכתוב באותיות גדולות מרובעות, אבל כמה שכתבתי אינה עוד כלום. לו כתבתי כל העלים באותיות מרובעות גדולות לא הייתי יכול להביע על ידי זה גדלות הצרות. הגיעו כבר לשמים והצעקות שגרמו צריכות להועיל. אם לא עתה מיתי תואיל אדוני עמך, עם בחירתך? התתן לסופם בְּקר רוסיה. יסופו שם האומללים בקר? הלא זה בטח לא תחפוץ. ואם לא בזכותנו תצילנו, הצילנו אז בשביל כבודך וכבוד עמך, כבוד עם, עם בחירתך, שכה נטמא ונגעל על ידי הגוים. ימח(ו) שמם. אנא אדוני

ארכה לנו הישועה,

ואין קץ לימי הרעה,

אנא, אדוני, הושיענו נא למען שמך!

14 בדצמבר 1942, חצות

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 214

אתמול הלכתי עם אחותי אל הראינוע. בהיותי בהג, עוד לפני כִּבושה על ידי הגרמנים, לא הרביתי לבקר בית זה. כשהיו הגרמנים איזה זמן בהולנדיה, אסרו על יהודים לבקר בתי־ראינוע. אחר העת הזו החלו לתת בבתי הראינוע פילמים אנטישמיים. חפצתי מאד לראות את הפילמים האלה, אבל לא יכולתי, כי על תעודת הזהות היתה כתובה (J) י' לסימן שאני יהודי, וכשפקפקו מעט יכלו לשאלני להראות את התעודה הזאת, וכמדומני שבשביל עוון זה קבלו ששת חדשים מאסר. אבל עתה, כשאני בבלגיה וכאן נרשמתי לא בתור יהודי, יכול אני לבקר את בתי־הראינוע וגם לא מקפידים כאן על זה. בבואי כאן לא היה עוד רשום שהכניסה אסורה ליהודים. אבל עתה כבר על כל בתי־הראינוע כתוב: על פקודת הגרמנים, אסורה ליהודים הכניסה לבתי הראינוע.

למרות זה הלכתי אל הפילם ‘יוד זיס’. מה שראיתי שם הרתיח את דמי בעורקי. בצאתי היו כל פני אדֻמים, שם הכרתי לדעת מזמותיהם של הרשעים האלה, שם ראיתי את תחבולותיהם, איך הם מתאמצים בכל כוחם לתת ארס האנטישמיות בדמם של הגוים. בראותי את הפילם הזה נזכרתי פתאום בדברי הרשע באחד מנאומיו: מי מן הלוחמים יִגְבַּר, האנטישמיות תתפשט ותתפשט עד כלות היהודים. כעין זה היו דבריו. וכאן ראיתי את תחבולותיו שבאלה הוא חפץ להגיע למטרתו. וכאן הוּכחתי לדעת שאם הכלת שאר כמו שהיא, אז בטח יעלה בידו להטיל ארס בדמיהם. איך שהוא מעורר את הקנאה ואת השנאה ואת האיבה בגוים אי אפשר לי לתאר. איך עמקו תחבולותיו במקצוע זה, לזה גם כן אין לי די מלים. אבל זה אדע, שאם לא נִוָּשַע עתה באיזה נס מן השמים, אז סופנו הוא כה בטוח כמו שאני עתה זה. כי כאן אינו נוגע רק בגופו של ישראל, אלא כאן הוא מתנפל על רוחו של ישראל. כאן הוא מבאיש את ריח ישראל בין הגוים במדה כה מְרֻבָּה, שאפילו נהרי אפרסמון לא יוכלו להבריח את הריח הזה. בצאתי מן (ה)בית־הראינוע הזה ידעתי מה טיבו של הרשע עם כל רשעיו הקטנים גם יחד. חקרתיו וָאדענו וגם ידעתי אז בצאתי משם מה שעלי לעשות, אם בעזרת השם אגיע למטרתי.

בתוך הפילם אמר היוּד זיס לאיזה נערה: לנו יש גם כן אלוקים, אבל אותו האלוקים הוא אלוקי נקמות. אותי המלים שנתנו בפיו של המשחק שהוא צריך להיות היהודי, הן שקר וכזב. אלוקינו הוא אותו האלוקים שבטא את המלים: “ואהבת לרעך כמוך”, אבל עתה דוקא משום שאלוקינו הוא אלוקי נקמות, עתה יבא נא אלוקינו בדמות זו, עתה אבקש ממנו,

אלקי נקמות הופיעה נא

נקם נקמת דם עבדיך,

וכבודך וכבוד עמך,

שנטמא על ידי הגוים

המכֹערים והמגֹעלים ההם.

בין כה וכה מתרבות הקטטות בביתנו מיום ליום. למרות סופו המר של האיש שנסע לשוַיציה והיה מוכרח לשוב לבריסל, ובבואו להנה ברך עוד אלף פעמים שלכל הפחות זה עתה השיג, אף על פי כל אלה חפצה אמי לנסוע לשויציה. ובכל פעם וכפעם כשיש רק הזדמנות כל שהיא, היא מעירה על הדבר שלא נסענו לארץ הזהב והכסף וכל האבנים הטובות, שויציה, אז לא היה לנו זה או זה. ואבי מצדו איננו נשאר ברב גם כן שקט, והוא עונה לבסוף דברים חריפים שעליהם אמי איננה נשארת חיבת המענה ברבן גומרות הקטטות האלו בגדוף משפחת אמי על ידי אבי, ומצד אמי, בגדוף אבי בעצמו, שלא שמע לה עוד מעולם. ובכל פעם ופעם כשיש קטטה או ריב בין הורי, הנני מתרגז ושוב שנאה חדשה לחלק של בני האדם מקבלת מקום בלבי, והיא השנאה לאלה שהם אשמים בקטטות הורי.

לשום חלק של עמנו אינני נושא שנאה אמיתית. כּלם אני אוהב, אפילו הסוחרים שמשלח ידם שנוא אצלי, אף על פי כן אותם אני אוהב כשאר בני עמנו, אבל חלק אחד אני שונא תכלית שנאה. הם האשמים בלכל הפחות חמשים אחוזים של האסונות בחיי המשפחה של הדור העבר ולחלק גם לדור של היום. החלק הזה הם השדכנים. הם ורק הם לבדם אשמים בקטטות שהן עתה בחיי משפחתנו. הם הסוחרים באהבה, שהיא לפי הרבה חכמים הדבר היותר נעלה אשר בעולם. בה הם נוהגים כמו בסחורה. וחיי המשפחה שהם מבססים על בסיס רעוע כזה הם כמובן ביחס לזה. על ראשם יהיה החטא הזה. וקשה לי מאוד להאמין אם יש עוד תשובה לזה. הוא יוכל רק לשוב על חטאו בראותו תוצאותיו של המעשה אשר עשה. אבל מה אדבר בתשובתם של הרוצחים האלה. הלא כשיראו שאיזה שידוך לא “עלה יפה”, אז הם משׂתכלים על זה כאיזה עסק שלא עלה כמו שחשבו להם. ישלם להם בשביל כל הרע אשר גרמו, אם אפשר בשביל זה עוד תשלומים.

בימים האחרונים לא הרביתי לעשות או ללמוד. העת עוברת בלא כלום. אבל זה לא כלום. בפעם אחת אתנקם בעת הזאת וארבה בפעם אחת יותר מאשר חסרתי בכל הפעמים. בין כך וכך לא קבלנו עדַין תעודת הרשיון, אבל אף על פי זה אבי עוד מלא תקוה, והוא מחכה בכל יום ויום לה. כמובן גם זה הוא מקור קטטות, אולי בקבלנו הם לא תרבינה עוד כה הקטטות, או אולי תחדלנה כלל. בהיותי היום בספריה לקחת איזה ספרים, שמעתי מאת האיש הנותן שם את הספרים שהרקסיסתים כבר נסו בלילות שעברו איזו פעמים להדליק את בית־הכנסת הגדול אבל לא עלה בידם עד עכשיו לעשות את הדבר הזה.

ליל 10 בדצמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 218

אתמול שב אבי הביתה ויאמר שבענין הארכת הרשיון צריכים עוד לחכות עד יום הששי. נראה לי שבפעם הזאת לא יעלה בידי אבי להאריך את הרשות. אף על פי כן אבי עוד מלא־תקוה והוא אומר לאמי שבעזרת השם נקבלנה.

אתמול גמרתי מאמר של ד.א. פרידמאן על דבר י.ח. ברנר וגבוריו. המאמר הזה שקראתי מאותו המבקר איננו הראשון שלו. כבר קראתי ממנו מאמרים בקרתיים על ח.נ. ביאליק וש. טשרניחובסקי. מאמריו הם ברבם כה ארכים שבשני המאמרים הראשונים לא באתי לסיום. גם המאמר הזה שעתה גמרתיו, ארך מאד, כחמישים עמודים. אבל למרות זה גמרתיו בפעם הזאת. כי היה באמת מענין מאד המבקר העברי הזה והשקפתו על תחית עמנו. מאד נגעו ללבי דברי הזקנה הינדה, שלה היתה ארץ ישראל גלות חדשה, מן גלות אחרת.

אחר גמרי את המאמר הזה חשבתי עוד מעט עליו. ובחשבי ככה נצנץ פתאום במוחי: לוּ ידעו בין ד.א. פרידמאן בין י.ח. ברנר את המצב שעמנו מצוי בו עכשיו, לא היו כל מחשבותיהם וכל הגיונותים וכל רעיונותיהם כאין וכאפס נגד כל הדברים שקורים היום. הלא רק בעולם השקט עד מאד יכול לבוא איש כברנר ולעשות מהומה קצת, או יותר מקצת, בלבות איזה בני־אדם. אבל בעת הזאת שהיא מלא[ה] רעש ושאון – מי ישמע קולם של אנשים כאלה. באמת בעת חשובה עד מאד חיים אנחנו. ואז באתי לענין חשיבות האנשים והרעיונות של דור העבר או שני דורות שהם אחרינו, ואמצא שרק רעיון ציון, ז.א. הציונות ויוסדיה, יש להם אפשרות לעשות עלינו עוד איזה רשם. כי רק אם הלכנו אחרי רעיון הציונות ושבנו לארץ ישראל היינו יכולים לקדם את פני הרע שאנו מצואים היום בו. אבל מכיון שלא עשינו זאת, גם זה אין לו עוד שווי הרבה בשבילנו. רק ידוע נדע שחטא[ת] שאין אנו יכולים לשערה תרבץ על מתנגדי הציונות, כי כל נפש שלא הובאה או לא הלכה על ידם לא"י, תהיה כאבן על לב אלה המתנגדים. אבל הציונות עצמה היא כולה כעין רמז לכל עמנו, לחטא הגדול שחטאנו. כי לוּ עשינו והלכנו אחר עצותיה הלבביות שיצאו באמת מלבות מנהיגנו, אוהבי ישראל עד מאד, לא היינו היום בצרה כה גדולה.

עוד מאמר אחד קראתי, מאת מ. טייטלבוים בענין מדור הנפש. בקראי המאמר הזה נוכחתי לדעת שבכל דבר ודבר אף הטפשות יותר גדולה יכולים להתעמק יותר מחיי אדם שלמים. מוּכח אני שכשיתנו לאיש חכם חתיכת עץ או אבן יוכל לחקור בענין זה כל ימי חייו ויוכל למלאות בו ספרים עד אין סוף. לא דוקא במה שימצא הוא בעצמו, אלא בעיקר מה שמצאו אחרים. מזה למדתי שאין עיקר שהאדם חוקר, אלא העיקר הוא במה שחוקרים. וגם יש לאמור על המאמר האחרון, ויֹתֵר חזק, מה שכתבתי על מאמר הראשון, שביחס למאורעות של היום הוא עוד פחות מאפס.

ומשני מאמרים האלה למדתי שכּגדל הסופר כן יגדל המאמר או הספר שלו. ואז יש גם כן סופרים כה גדולים שהם נצחיים ושספריהם הם כמוהם גם כן נצחיים. אחד מן הסופרים הנצחיים שאני מכיר, או אולי הספר היחידי, הוא התנ“ך האלוקי או בעיקר התורה והנביאים. על כן אקרא יותר ויותר רק בספרי התנ”ך, כי הם מגיעים בחשיבותם גם לעתים חשובות כאלו ואולי עוד למעלה מהם.

עכשיו, בכתבי על חשיבות סופרים וספרים וכתביהם, נזכר אני פתאום במאמר של ד. פרישמאן בשם “חרבות עולם”. המאמר הזה עשה רשם עלי על ידי שהרגשתי תכף בקראי אותו שהוא יצא ישר מלבו של הסופר כמו רוב כתביו.