לַנֶצַח עם הנצח - אתר להנצחת זכרו של הנער משה פלינקר הי"ד

ז שבט תש"ג

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:40

נכתב על ידי Super User

כניסות: 193

אבי הלך ביום הראשון שעבר לשוחט לקנות אצלו ולתת שלחוט איזה עוף. השוחט ספר לו ששוב חטפו אנשים בסביבתו. ובין החטופים של הפעם יש מכרים משלנו שעוד לפני איזה ימים דברנו עמהם, ואפילו נתנו להם את כתבתנו. שם המשפחה שאנחנו מכירים אותה ושנחטפה הוא קלר. האשה כבר הכיר[ו] אבי ואמי בהולנדיה, ובהיותנו כבר איזה זמן כאן נפגש אבי בה וַישמח מאד בפגישתו זו. ויבא הביתה ויספר לאמי שנפגש במכר ישן מהג. אמי בקרה אותה איזו פעמים וגם היא בקרה אותנו פעמים. היא ישבה מקדם באַנטורפן, אבל כשהחלו לחטוף שם יהודים ברחה היא, אישה ובניה ובנותיה לבריסל. בבואה לכאן לא יכלה למצא דירה כי הגויים הארורים לא חפצו להשכיר ליהודים דירות כי אמרו שיראו. לבסוף לא ידעה עוד מה לעשות ותבקש מאיזה בעל־בתים שיתן לה דירה לשבת בה. לא הסתירה ממנו שחפצה להחבא מפני הגרמנים כי כבר היתה בסוף רעתה. לבסוף מצאה דירה, אבל השם דירה אינו נאה לדבר הזה כלל וכלל. הדירה הזאת היתה דומה הרבה יותר למערה לחיות. גאז וחשמל לא היו שם, החלונות היו שבורים, אבל היא שמחה עוד במציאתה זו, וַתאמר בלבה שחבר הדברים שכתבתי למעלה יהיה כפרה בשבילה. גם אישה טובה היתה כי שלחה הרבה דברי אול לקרוביה שהיו במַלִין. כמעט בכל שנים שלושה ימים שלחה לשם תפוחי אדמה, ממתקים, פטריות, בקצור הכל מה שיכלה לעשות עשתה בשביל קרוביה האמללים. אבל כל זה לא הועיל לה. כמדומני ביום החמישי נחטפה היא עם אישה ושלושת בניה ובנותיה. הן אחד שלחה כבר מקדם לאיזה כפר בצרפת. הוא עכה עד עכשו שם לאיזה הזדמנות לעבור את הגבול וללכת לשוַיציה, אבל עד עתה לא עלה עוד בידו. הוא יחכה בודאי עתה למכתבים מהוריו ואחיו ואחיותיו. עוד בפעם האחרונה ספרה לנו האשה הזאת שבמכתב האחרון ששלחה אל בנה השתתפה גם בתה הקטנה ותכתב לאחיה דברי תנחומים. לא היא לבד נחטפה, אלא ביחד נחטפו כששים אנשים. עד עתה היה עוד קצת שקט אצלנו בביתנו אבל עתה עלו שוב השיחות בענין נסיעה. אבי אמר שלולא היה עתה חרף, אז בטח שלָחְנו, הינו אותי ואחותי הגדולה, לשוייץ או לארץ אחרת שיכולים להמלט שמה. על ידי חטופה של האשה ההיא ומשפחתה חשים הורי את עצמם בכל רגע ורגע בחזקת סכנה. חושבים הם שאי אפשר להחבא מפני הגרמנים ובאיזה יום בטח נֵחְטף. אבי הלך לבקר את הרב כאן ולשאלו אם נוסעים עוד אנשים לשוַיציה או לארץ נוטרלית אחרת. כמדומני שהרב ענהו שלעת עכשו לא נוסעים עוד.

מן החזי[ת]ות אין חדשות כל עיקר. הרוסים עושים התקפות על התקפות אבל לא הגיעו עוד לאיזה מטרה מוחשית. המלחמה היא חזקה ביותר בסביבת ויליקי־לוקי ובדרומה של האדם אילמן. בצפון אפריקה אין האמריקנים והאנגלים מתקדמים עוד; כנראה היטיב להתישב שם, בטוניס, הגרמני.

בלמודי בערבית לא התקדמתי ולא למדתי כה כמו עד עכשו. אבל זה בא רק על ידי שהזמנתי איזה ספר צרפתי גם כן בענין זה. וכשספר זה יהיה בידי אז יקל עלי ללמוד כי בפרט עתה שאני עומד בפועל הולך וקשה הלמוד עלי.

28 בדצמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:38

נכתב על ידי Super User

כניסות: 205

בימים האחרונים לא קרה לי וגם לא לבני משפחתנו כלום. הננו קמים בכל יום, אוכלים, עושים דברים נחוצים בעין קנית דברי מאכל ועוד ועוד, וטרם עשות(י)נו איזה דבר ממשי, כבר עבר היום וצריכים כבר ללכת לשכב. כבר פעמים אחדות אמר אבי בהלצה, עתה עוד יותר טוב לנו מבביתנו בהג. שם עבדנו כל היום, זה בכה וזה בכה, ואכלנו. וכאן אין אנו עושים כלום והננו אוכלים גם כן. במבט הראשון נראה מצב כזה נח מאד לנו, אבל בהרחיקנו ובהעמיקנו סקירתנו נראה, שממצב אי־נורמלי זה אי־אפשר לצאת טוב. אמי מתאוננת כל היום שאנחנו, הַינו אחיותי ואני, הולכים בטלים כל היום. ולא זה בלבד עוקץ כה את אמי אלא עוד גבר אחר. אמי מטבעה אין לה חפץ בדברים יפים וחדשים, אבל כשאבי משׂתכר ולכלנו יש מה שצריך לנו, אז היא גם כן חסה על עצמה וקונה לה מה שצריכה לה. כך היה תמיד בין בזמן שמצבנו היה טוב בין בזמן שהיה לא כה טוב. אבל עתה כשאבי אינו משׂתכר עוד כלום, ־ במשך ארבעה חדשים או יותר לא באה אף פרוטה לביתנו – אין לה הכוח ללכת ולקנות לה הדברים הצריכים לה. עתה למשל צריכה לה שמלה וגם נעלים, אבל על ידי הסבה שכתבתי לעיל אינה חפצה או על ידי טבעה אינה יכולה ללכת לקנות אלה הדברים, אף על פי שאבי אומר בנגע(י)נו ב“מקרה” בדבר כזה לאמי: “סוס!! (פערד) מי מונע בידך!” אבל למרות אמירת אבי היא אינה יכולה לעשות זה. כשכאן היה הסוף של טרגדיה קטנה זו, לא היה עוד כה גרוע, אבל מן הצד השני היא מתלוננת על אבי מדוע אינו הולך לסחור. ואמי נותנת טעם לדבריה באמרה שכשאבי ילך לסחור אז לא נלך עוד בטל, כי ממילא תבא עבודה לנו אפילו שהעבודה תהיה רק קטנת ערך. ההתלוננות הזאת כבר בת חצי חדש או אולי עוד יותר היא, אבל אבי לא היה חפץ לעשות כדברי אמי כי יש סכנה גדולה לדבר. אבל סוף סוף הטה אבי אוזנו לדברי אמי, ומחר או באיזה ימים ילך לסחור. וממקום זה הנני מקוה לא יפגעהו שום רע והנני מתפלל לקב"ה שיעזרהו וישמרהו, בזכות המשפחה הגדולה שעליו לפרנס ובזכות לבו הטוב ובזכות הטובות שכבר עשה לאחרים.

היום בבקר נפל השלג הראשון בחרף זה וגם בפעם הראשונה קפא. באמת חושב אני שהקר היה כתשע מעלות מתחת לאפס. בצאתי מן הבית ללכת לקחת תפוחי אדמה – כארבעים קילוֹ⁸⁰ ־ הרגשתי את הקר, ופתאום, ביתר חזקה, חשבתי שוב בגורל אחַי בני עמי בארצות המזרח. תמיד הנני חושב בם, כל היום אינני שוכחם, אבל בשעה זו חשבתי עוד יותר בם. ואתפלל חרישי לישועה, שאינה חפצה לבא, ואקוה שכבר תבא, שתמהר יותר בביאתה, שירחם אלוקינו על עמו שהוא כה בצרה.

בשבועות האחרונים הרבו הרוסים לעשות התקפות על התקפות. כמעט בארך כל החזית עשו התקפות חזקות. ובימים האחרונים התחילו ביתר שאת ויתר עז בהתקפה חדשה בתחום שבין לו[וֹ]גה והדון. ואמנם ההצלחה עמדה על ידם. מה שלא קרה עוד במשך כל המלחמה הזאת קרה עתה. המפקדה הראשית של צבא גרמניה היתה מוכרחה להודות שעלה בידי הרוסים לעשות פרצה בחזית הגרמנית. וגם היה עוד כתוב בעתונים, שבמשך כל מלחמת רוסיה לא הוקצבו עוד כה הרבה חילים וכלי מלחמה רוסים במקום אחד כמו בפעם הזאת. בכל מקום שנפגש יהודי עם יהודי או אפילו גוי שונא גרמניה עם גוי אחר ממין זה, נשמעו המלים “הכל הולך טוב ברוסיה; הוא הולך ונסוג אחור משעה לשעה”. בשמעי את כל הדברים האלה חשבתי בלבי: אולי לא שכח עוד אלוקינו אותנו וברגע האחרון יושיענו מן הצרות הנוראות. אבל אחרי שימי אל לבי את מחשבתי זאת העמקתי יותר בה וחשבתי הלאה, ומה יהיה אז כשהישועה תבוא מצד רוסיה, היינו שרוסיה מנצח את גרמניה, אז נצא מן הצרות ו….המקום יהיה פנוי לצרות חדשות. כי אחרי עת קצרה שנֵרָגע מעט מכל התלאות שמצאונו, נרג[י]ש פתאום שעוד בגולה הננו וכל הדברים שקרו, היינו כל הצרות הנוראות שגדלן הוא עד השמים, היו לחנם; רק חלק משלשלת ארכּה של צרות עברנו עתה ולפנינו עוד שלשלת ארכּה עד מאד והסוף אינו נראה עוד. כך היה היה לוּ בא עתה נצחון רוסיה. ופתאום ראיתי שתקוה זאת שעל[ת]ה בקרבי איננה כלל וכלל תקוה. כמעט יש לאמור, אסורה להיות תקוה. ולמרות כל היאוש שעלה בלבי על ידי הקר שהזכרתיו למעלה, ולמרות השמחה שכבר שמחתי למפרע, ראיתי שאין עוד עת לשמוח. כי לפי הוכחתי המלחמה הזאת ז.א. הצרות שאנו סובלים בה, הן הסוף של גלותנו, כעין חבלי משיח. ואז לא לצד רוסיה צריכים להסתכל, וגם מאנגליה או אמריקה [לא] נוכל לצפות לישועה. הישועה תבא מצד אחר כלל וכלל. והנה שבתי לסברתי שהיתה לי עוד בהיותי בהג. הסברה הזאת היתה לי מקדם רק כעין רגש, אבל עתה היא הולכת ומתגשמת. הישועה תבא רק אז כשכבר יִוָּאֵש כל העולם מנצחון בעלי הברית, ובפרט כשכבר יוּאשו היהודים מנצחונם של אלה המקֻשרים, ואז תבא באמת הישועה. הגאולה השלמה תגאלנו אז ואור ה' עלינו יזרח. אז בקץ כל התקוות תבא הישועה האמתית. אז תרחם עלינו ישועת אלוקינו והיא תושיענו.

ולגאולה זו כבר ראיתי סמנים. הסמנים אינם כה ברורים אבל ישנם. לפני איזה ימים נרצח אדמירל דרלַן, האיש שהיה מקדם ראש המיניסטרים או אולי עוד למעלה מזה בצרפת, שלא היתה אז עוד מיושבת כּלה מן הגרמנים. אחר כך עבר לאמריקנים, ועזרם עזרה ממשית בענין צפון אפריקה. העתונים שמופיעים בארצות המיושבות⁸¹ מגרמניה כתבו שרצ[י]חת דרלן נעשתה על ידי האנגלים על דבר תחרותם עך האמריקנים. כבר לפני זמן רב התחילו העתונים הגרמנים לכתוב בדבר סכסוכים בין אנגליה לאמריקה. כתבו למשל שהאמריקנים חפצים להיות ליורשי אנגליה והקולוניים שלה. מקדם צחקתי על הדבר הזה וחשבתי בלבי שהאפשרות יותר גדולה שיבא סכסוך בין גרמניה ואיטליה, מאשר תבא סכסוך בין אנגליה ואמריקה. אבל עתה הנני רואה שבאמת יש טעם להסברתם של הגרמנים, כי בענין דרלן קשה מאד לתרץ הדבר אם לא נאמין במקור איזה סכסוך בין אנגליה ואמריקה. וזה שמקדם נראה לי מקור יאוש גדול, הנה נראה לי עתה לסמן הגאולה שקרבה לבא. אבל עד הישועה הגמורה כמה צרות עוד תעבורנה עלינו. כמה קרבנות עוד צריכים למות. ושוב אני מתפלל לאלוקינו אלוהי ישראל: אנא ד' הושיעה נא, הקרב נא הישועה לעמך שבו בחרת, שעתה הוא בצרה כה גדולה. הושיעה־נא!!!

כ"ח טבת תש"ג

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:39

נכתב על ידי Super User

כניסות: 200

אתמול בערב ישבו הורי אצל השלחן וגם אני ישבתי שם. כבר היה קרוב לחצות הלילה. פתאום שמענו צלצול; כלנו נזדעזענו. חשבנו שכבר בא הרגע שגם אנחנו נהיה בין הנחטפים. הפחד היה בעיקר על ידי הדבר שלפני יומים נאסר על תושבי בריסל לצאת אחר השעה התשיעית. כי בלילה האחרון של שנה הומתו שלושה חילים גרמנים. לולי האסור הזה היה אפשר שאיזה איש טעה וצלצל אצלנו. אמי כבר לקחה את נעליה. אבי אמר שנחכה עד שיצלצלו בפעם השניה. אבל הצלצול לא נשנה. תודה לד' עבר הכל בשלום. רק הפחד נשאר עוד וכל היום אבותי עצבנים עד מאד. לא יכולים לשאת אף קול קל. כל דבר קטן הפריע.

מן הדבר הקטן הזה נוכחתי לדעת עד כמה אנו יראים מן החטיפה. אף על פי שעד עתה עבר הכל עוד בשלום, ולא הרגשנו עוד בכלום שמבקשים אותנו, היה צלצול קטן כזה יכול להפריע את מנוחתנו עד כמה שהיא ולמלאות לבנו בפחד מפני כל דבר קטן.

כבר הזכרתי למעלה, שתושבי בריסל מוכרחים להיות בשעה התשיעית בבית, מפני הטעם שכבר אמרתי. אבל לא זה העונש היחידי שנתנו עליהם הגרמנים. הם צריכים למסור לגרמנים עשרה אלפים אופנים וכל בתי המרזח ומקומות השעשוע כעין ראינוע וכד' צריכים להיות סגורים עד אשר יקבלו בעליהם רות לפתחם. מלבד הדבר האי־נעים שכתבתי למעלה, יש לי לכתוב כאן דבר נעים מאד שממנו יכולים לראות שהקב"ה לא מנע חסדו ממנו. כבר כתבתי שכמעט כל הוננו כאן הוא נירות־שוֹוי, שהבאנו וחלק הביאו אחרים לבלגיה. לפני איזה חדשים נפלו הנירות האלה הרבה משָוְים, אבל אתמול היה אבי בבנק וישאל שם בכמה עולים היום הניירות האלה, ואמרו לאבי ששוים עתה כשמונים אלף פרנק. כמובן שאבי שמח מאד מזה וגם אנחנו שמחנו מאד בספר אבי לנו הדבר הזה אחרי שובו מן הבנק.

גם מן החזי[ת]ות שומעים שהכל הולך בהכי טוב. הרוסים הולכים ומתקדמים. לא שמעתי עוד בדיוק כמה כבר התקדמו, אבל אומרים שהם רק כשלושים קילומטר מרוסטוב.

בלמודי הערבית הנני מתקדם מיום ליום. כבר הגעתי לפעל.

בימים אחרונים לא היה לכתוב שום דבר והלואי שלא הייתי צריך לרשום עתה מה. כי לא נחת ביעקב ולא מנוחה בישראל. בזמן חגותיהם לא חטפו הגרמנים כלל, אבל עתה, אחרי שנחו, יש להם שוב כוח לרדוף אותנו.

24 בדצמבר 1942

פרטים

קטגוריה: דפי יומן

פורסם בשלישי, 03 נובמבר 2020 22:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 213

בימים שעברו לא היה לי לכתוב כלום. שום דבר לא קרה לי ושום דבר לא עשה עלי רשם כל שהוא. באמת איך יוכל לעשות דבר עלי רשם, הלא הכל לי שוה, הכל שוה. שום דבר שאני קורא אינו מעלה בי מחשבות או התענינות בו.

בהיותו ביום השני של שבוע זה בספרי העברית לא ידעתי מה שאקח לי לקרא. עברתי כה על שמות המחברים ועל שמות הספרים שבקטלוג, אבל שום דבר לא ראיתי באמת רק עיני עברו עליהם, אבל ראית הלב, ז.א. שהרגשתי במה שאני רואה, לא היה. עברתי כה.

פתאום ראיתי את השם “צפירה”. חשבתי בעצמי אקח נא זה, אולי יש בו מה. הספר הזה הוא חוברת לרגלי חג היובל של העתון הזה. לקחתיו הביתה ואחרי איזה ימים בשכבי במטתי לקחתי הספר הזה. דפדפתי בו: ראיתי השם חז"ס⁷³ כאלף פעמים, כאילו היה איזה גאון הגאונים. כלם שבחוהו, העלוהו על הנס. ובקראי כה כל התשבחות והערצות ושאר הברכות והרוממות שרוממוהו מטעם שבאיזה מקרה מן המקרים היה הוא יוסד הצפירה, עתון שהיה חפץ להשתמש בו בעיקר בתור מקור למוד מדעי הטבע ליהודים (רעיון חשוב עד מאד), חשבתי בלבי, הלא באמת ילדים המה האנשים ההם. כּלם קטנים וקטנים, בדברים שאינם חשובים להוציא עליהם אף מלה אחת מן הפה התעשׂקו ימים ושנים. אבל הרהרתי הלאה, הלא המה אינם אשמים שבאת עת צרה כזו ליעקוב. הלא המה לא יכלו כלל וכלל להעלות זה על דעתם. אין לפקפק בדברים, שבימיהם היו הדברים שדברו כתבו או נשאו נאומים עליהם באמת מענינים. אבל בלי פקפוק זה אין עוד⁷⁴ להם רשיון לקחת אף חלק שבעים ושבעים של מחשבתנו.

דבר אחד שקראתי בו דקרני עד מאד. בבּנקו (!!) נאם גם כן עורך הראשי של הצפירה בעת יובלו, ובסוף נאומו אמר אלה המלים:

“אומרים כי עתון צריך להיות מורה דרך, אך את הדרך כבר הורו אחרים, כי אין דרך אחרת אלא ארץ ישראל. אמנם לעבוד צריך בכל מקום ומקום, כי רובה של האומה ישאר בגולה ואולם הסולת שבאומה תעבור לארץ ישראל והיא תשפיע על כל עם ישראל”.

עכשו בעת הזאת יכולים לדון על, כמעט אפשר לי לאמור, עזותם של המנהיגים האלה. באמת בעזות שאין גדולה הימנה לוקחים ה“גדולים” ההם להם הרשות לאמור מי יכנס ומי לא יכנס ומי לא יכנס לארץ ישראל. והם ידונו על השאלה מי הוא הסולת ומי הוא הפסולת. קרוב לי שהם הפסלת למרות כל חכמתם ופקחותם, אבל כל זה אין עוד בעולם. הם אינם “לוקחים”, אלא “לקחו” להם הרשות וכול'. עתה לוקח לו הקב"ה הרשות הזאת, והוא יובילנו במהרה לארצנו. כל ישראל הם בלת, ואלה שהם מעזים להבדיל בישראל בין חלק של סלת וחלק שאינו סלת, אז הם, המחלקים, הם ורק הם החלק שאינו סלת והשאר, ז.א. כלל ישראל, הוא הסלת. או עמי עמי, כה אוהב אני אותך.

כאן בבריסל כבר התחיל החורף. בבקר, בצאתי, הרגשתי בפעם הראשונה קר החרף, ותכף חשבתי מה יעשו אחַי בקר הזה. לשמירה למעלה מן הטבע צריכים אנחנו, אם הקב"ה חפץ עוד לגאול אותנו. כי אם לא ישכ(י)נו בנס שמירה זו, אז חוששני שבגאולה זו לא ישתתפו הרבה יהודים. אבל הקב ה לא יוכל לעזוב כה את עמו. בטח יגאלנו בלי שום ספק. מוכרח הוא לגאלנו.

בלמודי השפה הערבית שהחלותי⁷⁵ בהם הנני ממשיך בכל יום ויום. הלמודים הולכים ומתקשים, אבל אף על פי כן אמשיך את למודי, כי השפה הזאת נחוצה לי מאד בדבר מטרתי שהצגתי לי. באמת קשה מאד ללמוד הכל בפני עצמו בלי האפשרות לשאול שום דבר. רק כבר מפאת הבטוי⁷⁶. אני קורא תמיד בקול בשעת לָמְדִי, כי בעיקר חפץ אני ללמד לדבר ערבית. אבל בשעת קראי כה⁷⁷ בקול נכנס פתאום בי ספק אם מטיב אני לבטא את מה שאני קורא, כי הבטוי קשה מאד ללמדו מתוך ספר, כי בספר עצמו כתוב שקשה ללמד את הבטוי בכתב. למשל לפני האותיות האמפטיות⁷⁸ כתוב שבלי למוד מפה לפה אי אפשר ללמוד זה. ועוד ועוד דברים כעין זה יש בדבר, אבל מה יש לי מזה לכתבם כלם. העקר הוא שבכל זמן שיש לי פנאי אני פונה תכף ללמוד. אחרת אני הולך בטל, ואף עם⁷⁹ למדי אני מרגיש בי מין רגש שכל הלמוד אינו אלא בטוי בטלני אבל עם זה אני ממשיך ללמוד, אפילו יהיה רק הלמוד לממלא פנאי.

הפרשיות, שכתבתי, ללמדן בכל יום ויום, אני לומד, אבל כמו שכתבתי כבר כאלף ואחת פעמים אינן עושות עלי אף רשם כל שהוא.